לין


פורסם ביום יום שבת, 14 בנובמבר 2020, בשעה 11:22
שייך למדור 20 שנה, סיפורי מקור

מאת

גיטרה בוערת

צילום: Dark Rider, Unsplash

ב-28 באוקטובר 2000 נוסד "בלי פאניקה", בתחילה כ"עיתון פורום" שבו חברי קהילת המדע הבדיוני והפנטזיה של פורום אורט פרסמו את הגיגיהם ויצירותיהם, ובהמשך אתר עצמאי. ואין טוב יותר מלחגוג 20 שנה לאתר בפרסום סיפורים שמוקדשים לנושא "20 שנה".

20 שנה לבלי פאניקה

8 ביוני 1981

ליאור היכה על הקלידים בכעס. צליל צורם מילא את הסלון הקטנטן.

"אסטרוז'נה", אמרה אירנה ברכות. זהירות.

דודה רבתא אירנה תמיד דיברה ברכות. לפעמים הוא שאל את עצמו אם היא יכולה בכלל להרים את הקול. אבל אבא אמר שאירנה הייתה זמרת אופרה בתיאטרון בולשוי שבמוסקבה, ואפילו קיבלה פרחים מחרושצ'וב. הוא אמר שלליאור יש מזל שהוא לומד ממנה.

אירנה ליטפה את כנף הפסנתר.

"פסנתר צריך אהבה", היא אמרה. "עכשיו שוב".

ליאור הבין שאין טעם להתווכח, והתחיל מחדש. הקונצ'רטו החמישי של מוצרט היה קשה לו במיוחד. כבר שבוע שלם הוא עבד לבדו על החלק הזה, כחצי שעה בכל יום אחרי בית הספר. אירנה עצרה אותו אחרי עשר תיבות.

"קצב טוב", אמרה, "אבל אין נשמה. שוב".

ליאור רצה לצעוק עליה. מה זאת בכלל הנשמה הזאת? בכל פעם ששאל אותה היא רק אמרה שכאשר תהיה נשמה הוא יבין. הוא רק התעצבן מזה יותר.

חזרה לקונצ'רטו. אירנה עצרה אותו שוב, אחרי כעשרים תיבות הפעם, והחזירה אותו חמש אחורה.

השמש כבר שקעה, וליאור הרגיש את חולצתו נדבקת לגבו. אבא עוד היה במפעל, או שאולי כבר יצא לשתות בבית הקפה של ברוך. אמא נעלמה לפני חודשיים, וליאור החל לחשוד שהיא כבר לא תחזור. יום הולדת גרוע.

בשעה שמונה בדיוק אירנה קמה. היא תמיד עצרה את השיעור בזמן, לא משנה אם ליאור היה באמצע קטע. אבל הפעם היא לא עזבה מיד. היא נשארה לעמוד, ידיה שלובות מאחורי גבה.

"ליאור", אמרה. "בוא".

מה היא רוצה? שאל ליאור את עצמו. הוא קם והלך אחריה. הם המשיכו במסדרון הצר עד שהגיעו לדלת עם פוסטר ענק של ג'ימי הנדריקס. החדר שלו. אירנה פתחה את הדלת וליאור נכנס בעקבותיה.

"הפתעה", הכריזה.

שלושה בלונים נקשרו מעל המיטה שלו. על השולחן הקטן חיכתה עוגת שוקולד, עם ציפוי לבן ודובדבנים ושבעה נרות דולקים. כמו שאמא הייתה מכינה. ליאור מצמץ, ועצר את הדמעות מאחורי עיניו. הוא בן שבע, הוא לא יבכה כמו תינוק.

"זה…" הוא גמגם. הוא הרגיש המון דברים בבת אחת, ולא הבין מה.

"בשבילך, חמוד", אמרה אירנה. "אל תשכח להביע משאלה".

ליאור חשב לרגע. מה הוא רוצה? מבטו נדד לעבר הדלת הפתוחה והתמקד בעיניו של ג'ימי הנדריקס. לרגע הוא דמיין את עצמו כמוהו, על במה, מול קהל מעריצים שצורחים את שמו, אחרי שניגן משהו שיצר בעצמו. כמו בקסטה ההיא שאמא הראתה לו.

איפה היא? שאל את עצמו. זיכרונות הציפו אותו: אמא, יושבת ליד מיטתו כשקדח מחום; אמא מקבלת את פניו בחיוך, עם הקציצות והפתיתים שהוא כל כך אוהב; אמא ואבא צועקים זה על זו, אחרי שהוא רב עם יניב וחזר הביתה עם הערה מהמנהלת.

אני חייב להחליט נכון, הבין.

ליאור שאף עמוקות וכיבה את הנרות בנשיפה אחת חזקה. הוא חייך. עכשיו המשאלה בטוח תתגשם.


ליאור התעורר. פס של אור נכנס אל חדרו מתחת לדלת, והשיר "ילד וודו" התנגן מצידה השני. השיר שאמא הכי אוהבת. הוא התנשף בהתרגשות, קם במהירות מהמיטה ויצא אל הסלון.

הפטיפון הישן נח על השולחן, והתקליט של ג'ימי הסתובב בתוכו. ליד החלון עמדה אישה גבוהה שלבשה שמלה ירוקה כזאת של פעם, כמו בסרטי השחור-לבן של אבא. שיער אדום גלש בגלים עד מותניה. רגלה היחפה קיפצה לקצב הגיטרה החשמלית. זו לא הייתה אמא.

ליאור הרגיש את ליבו הולם בחזקה בחזהו. היא רוצה לחטוף אותי? תהה.

האישה הסתובבה. היו לה פנים לבנות כמו דפי תווים חדשים ושפתיים אדומות כמו פטל. היא הייתה יפהפייה.

"אוי, ג'ימי", היא אמרה בחולמנות. "איזה אומן, איזה מאהב".

מאהב. אבא צעק את המילה הזאת פעם, באחד הריבים עם אמא.

"מה את עושה בבית שלי?" שאל. "אני אקרא לאבא".

"יקירי", היא אמרה. "אביך אינו בבית. והרי אתה קראת לי".

"לא נכון", ענה. הוא היה זוכר משהו כזה. היא בטח תחטוף אותו.

האישה חייכה. "ביקשת משאלה?".

ליאור נעץ את מבטו ברצפה. ברקע קולות הגיטרה התעצמו. השיר התקדם לקראת סופו.

"ביקשתי שאמא שלי תחזור", מלמל.

האישה צחקה. היה לה צחוק מתנגן כזה, שהתערבב עם הסולו של סוף השיר. ברגע שהיא הפסיקה השיר הסתיים, ודממה השתררה בחדר.

"ליאור", היא אמרה. "אינך צריך לשקר לי. אחרי הכול באתי להגשים את משאלתך".

ליאור הרגיש איך הלב שלו מוריד קצב. היא ידעה מה המשאלה שלו, והיא הסתכלה עליו בחיוך היפה הזה. לרגע הוא צחק על עצמו על המחשבה הטיפשית, שהאישה היפה הזאת תחטוף אותו.

"איך קוראים לך?" שאל.

"אני היא הליננשי של שוכני הגבעות", היא אמרה, "אך תוכל לקרוא לי… לין".

"לין", אמר ליאור. שם יפה. "ואת באמת תגשימי לי את המשאלה?"

"כמובן". לין חייכה. "אך ארצה משהו בתמורה".

מה היא רוצה? לא היה לו יותר מדי לתת. וממה שהיה לו היו דברים שהוא לא היה מוכן לוותר עליהם, כמו התקליטים או הפוסטר. אולי הפסנתר. אבל הפסנתר היה של סבתא, לא שלו. ואבא בטח לא ירשה.

"מה?" הוא שאל לבסוף, ועצר את נשימתו.

"אהבה", אמרה. "רצוני הוא שתאהב אותי".

לאהוב אישה שאני לא מכיר? תהה ליאור לעצמו.

"ואם אני אוהַב אותך, את תגשימי לי את המשאלה?" אמר.

"ויותר מזה", היא אמרה. "אהפוך אותך לאבוקה, שתאיר את העולם בשיריה לעשרים השנים הבאות. רק קרא בשמי ואהיה לצידך. הפיה השומרת שלך".

עשרים השנים הבאות, חשב ליאור. זה המון. ואם לין היא באמת פיה, כמו באגדות שאמא אהבה לספר, לא הייתה בעיה. שם תמיד אהבה היא ממבט ראשון.

"אז אני אוהֶַב אותך", אמר.

חיוכה של לין התרחב, וחשף טור שיניים לבן יותר מפניה. היא ניגשה אליו ולקחה את ידו. ידה הייתה קרירה. "בוא", אמרה, והובילה אותו לעבר הפסנתר. היא הצביעה על מחברת התווים, שעוד הייתה פתוחה מהערב. "נגן לי קצת. לא שמעתי את מוצרט זה מאתיים שנה".

"את זה?" ליאור עיקם את פרצופו.

"הבן, יקירי", אמרה לין, "בחרתי בך כי נועדת לגדולה. אך לשם כך עליך לאהוב את המוזיקה בשלמותה. זכור זאת, יקירי. כל תו הוא פעימה, וכל מנגינה היא לב".

"אני לא יכול", הוא אמר. "אין לי נשמה".

לין רכנה לעברו, עד שהיה יכול להריח את ריח הדשא שעלה משיערה. היא הניחה את כפות ידיה על גב ידיו והובילה אותן אל הקלידים.

"אוי, ליאור", אמרה, והוא חש את נשיפתה באוזנו. "איתי כולך נשמה".

מגעה מילא אותו רוגע. אצבעותיו לחצו מטה וצליל נעים הדהד בסלון.

ליאור ניגן, ידיו מרחפות על הקלידים. מחשבות עברו בראשו. יניב ודובי דוחפים אותו לבוץ. אמא, בפעם האחרונה שראה אותה, טורקת את הדלת אחריה. ליאור הבין שהיא לא תחזור יותר, וזו הייתה אשמתו. כעס ועצב מילאו אותו, במין מערבולת שהתחילה בבטן וזרמה אט-אט אל קצות אצבעותיו.

הכול התעטף במוזיקה. התווים היו אותם תווים, הקצב אותו קצב, אבל היצירה הייתה אחרת. הייתה בה נשמה. ליאור הבין.

ליאור סיים את היצירה. דמעות זלגו מעיניו, ונשרו בזו אחר זו על הקלידים הלבנים והשחורים. הוא כבר לא הרגיש את לין, וכשהביט סביבו גילה שהוא לבד בסלון הקטן.

3 בינואר 1985

ליאור רכן מעל המחברת. הדמעות עמדו מאחורי עיניו והוא נלחם בהן. הוא הניח את העט ותפס את פניו בידיו.

הוא איחר כבר ביומיים עם עבודת השורשים הטיפשית הזאת, והמורה איימה שאם לא יגיש את העבודה מחר הוא יתקשר לאביו. אז ליאור מצא את עצמו יושב מול המחברת במקום לשחק כדורגל עם יניב, או במקום להתאמן שוב על "My Way" בפסנתר.

"לין", לחש ליאור.

"כן, יקירי?" לין הופיעה מולו. "מה רצונך?"

ליאור הביט הצידה. הוא הרגיש פתאום ממש מטופש. במה לין תוכל לעזור לו בעבודת שורשים? מצד שני, היא הייתה הפיה השומרת שלו.

הוא הצביע על המחברת. "אני לא יודע איך להמשיך".

לין הרימה את המחברת. "אמא", היא קראה בקול. "מה טיבה של מחברת זו? אתה כותב שיר?"

ליאור חייך קלות. "עבודת שורשים", אמר. "מאיפה המשפחה הגיעה. וחיבור על כל אחד מהם. סיימתי כמעט הכל, חוץ מ…"

לין הנהנה. "ממנה", היא אמרה. "אתה מתגעגע".

ליאור הנהן. דמעות עמדו לפרוץ בעיניו. "את יכולה להחזיר אותה?" הוא שאל בקול חלש.

לין הניחה את ידה על כתפו. ליאור מיד הרגיש את הכאב מתקהה במעט. הוא הצמיד את פניו לגב ידה.

"יקירי", אמרה לין, בעודה מלטפת את ראשו. "יגונך מובן. התמלא בו, והנח לו להפוך אותך למי שנועדת להיות. היא עזבה, אך אני איתך, וכך אשאר".

ליאור חיבק אותה . היא הייתה שם איתו, היחידה שהיה צריך בעולם.

לין חייכה חיוך רחב, ואישוניה התרחבו מעט. רעד עבר בגופו של ליאור, והוא נזכר שהוא כבר ילד גדול, בן 10.  ליאור התנתק ממנה מהר, כשהוא עוצר את עצמו בכוח מלבכות.

"תשיר לי משהו", אמרה לין.

"אבל אין לי…"

"גם פיך יכול לנגן", לין חייכה.

ליאור הנהן. הוא נשם עמוקות והתחיל. "And now, the end is near…"

ככל שהמשיך ביטחונו גדל, והוא הגביר את קולו. הכאב גבר, והוא נתן לכאב ליצור מילים, ולצאת מגרונו בקול שלהפתעתו היה חזק וצלול.

הוא שמע קול של קריעה. מזוויות עיניו הוא ראה את דף השורות מרחף אט-אט לכיוון הרצפה. לין כבר לא הייתה שם.

ליאור הרים את הדף. אמא, היה כתוב בכותרת. הוא שמט את הדף וחזר לשיר.

פסנתר

צילום: ג'ורדן ויטפילד

5 ביולי 1988

"אמת או חובה?" שאל יניב.

הם ישבו אצל דובי, המתופף של הלהקה. לא היה להם שם עדיין, בעיקר באשמת ליאור. ביניהם נחו במבה וכמה פחיות בירה שדובי הצליח לסחוב מאביו.

ליאור חשב לרגע. מבטו נע סביב המעגל ונח על גליה הבסיסטית, עם התלתלים הקופצניים והנמשים. הוא רצה חובה, וחובה מאוד ספציפית.

"אמת", אמר.

"פחדן", אמר יניב. "טוב, אמת שאתה אוהב את…" הוא פגש במבטו של ליאור. "את נורית?"

ליאור חש הקלה. נורית לא הייתה במעגל. חברי הלהקה היו מתחת לכבודה של הוד רוממותה. זו הייתה הזדמנות של ליאור לזכות בעוד כמה נקודות אצל החבר'ה.

"שקר", הוא אמר, לקול תרועות הסובבים אותו.

ליאור לקח את בקבוק המכבי וסובב אותו. רעד קל חלף בגבו כאשר הבקבוק האט בכיוון גליה, אבל אז עבר אותה ונח על שירה, החברה של יניב.

"אמת או חובה?" שאל אותה.

"חובה", היא ענתה ללא היסוס.

ליאור התלבט. שירה כבר התנשקה עם יניב לפני כולם חצי שעה קודם לכן. זה לא יעניין אף אחד. הוא היה צריך למצוא משהו מצחיק, אבל לא משפיל מדי, אחרת יניב יתעצבן.

"חובה עלייך…" הוא אמר. "לנשק את יניב". אנחות אכזבה נשמעו. "… מחר. באמצע שיעור מתמטיקה".

כולם הסתכלו על שירה.

"אין בעיה", היא אמרה.

מחיאות כפיים נשמעו סביב המעגל. ליאור התרשם מהאומץ שלה. אם לו הייתה תעוזה כזאת הוא היה מציע לגליה חברות כבר מזמן.

שירה סובבה את הבקבוק. ליאור עקב אחרי תנועתו, שהאטה ולבסוף נעצרה. הבקבוק הצביע על גליה.

"אמת או חובה?" שאלה.

"חובה", השיבה גליה.

שירה הסתכלה על ליאור וקרצה. ליאור הרגיש איך הלב שלו עוצר לרגע. גם יניב כנראה הבין, וידו נחה על ברכה של חברתו. אבל לא נראה שהיא שמה לב, ואם כן, לא היה אכפת לה.

"חובה עלייך לנשק את…" הזמן עצר. "ליאור".

דממה. כל העיניים קפצו בין ליאור לבין גליה. הוא הרגיש איך הפה שלו מתייבש.

דובי הפר את השקט. "עכשיו אנחנו מדברים", הוא כמעט צעק.

"אני…" גליה הייתה אדומה כולה. "אני לא חושבת…"

"נו, באמת", אמר דובי. "תראי אותו. שאקל רציני, זמר בלהקה המובילה במזרח התיכון".

"תנו לי רגע…" היא אמרה.

"מה רגע?" אמר דובי. "נשיקה קטנה אפילו. את חייבת".

"היא לא חייבת לעשות כלום", מלמל ליאור. הוא רצה לקום ולפרק את דובי הטמבל הזה במכות. שירה, לצערו, הייתה מחוץ לתחום.

"אז אתה לא רוצה לנשק אותה?" אמרה שירה. "חשבתי שאתה…"

ברכו של יניב פגעה בשלה והיא השתתקה.

"קדימה, גליה", אמר דובי. "את הורסת את המשחק".

לרגע אחד גליה ישבה, קפואה, ואז היא קמה. "אני צריכה ללכת", אמרה.

אנחה קטנה, שרק הוא שמע, נפלטה מפיו של ליאור.


"אתה אוהב אותה?" שאלה לין.

הוא ישב בחדרו. מולו נחה מחברת מקושקשת, ובה אינספור ניסיונותיו לכתוב שיר. ברקע התנגן "Think about you" וליאור הלך לאיבוד באחיזתו המנחמת של סלאש. הוא סיפר לה על המשחק, ועל גליה. הוא סיפר ללין הכול. היא תמיד הקשיבה ומעולם לא שפטה. שלא כמו אנשים אחרים.

"אני…" הוא חשב על זה לרגע.

הוא חיבב את גליה. היא הייתה חמודה ומקסימה, והחיוך שלה הוסיף כיף בעולם. היא גם הייתה נגנית בס משגעת, וכשהם שרו יחד את "חתונה לבנה" הוא הרגיש על גג העולם.

"לא יודע", אמר לבסוף.

"טוב מאוד", אמרה לין. "נשיקה ראשונה צריכה להיות נשיקה של אהבת אמת".

"בסדר", הוא אמר, ולא ידע אם להאמין לה.

הוא העיף מבט לעבר הדלת. היא הייתה נעולה, ועדיין. משהו אמר לו שאם אביו יראה אותו עם לין הוא לא יאהב את זה. ולא היה לו מושג מה יעשה אם אביו יאסור עליו לראות את לין.

הוא חזר אל המחברת וניסה שוב. אולי הכתיבה תסיח את דעתו.

"אהבת שנים", אמר לעצמו בעודו משרבט את המילים על הדף. "לא, נו…" השורה נמחקה.

הוא הרגיש נשימה בעורפו, וסובב את ראשו. לין הייתה ממש קרובה אליו. קווצת שיער אדום דגדגה את לחיו. הוא הריח את ריח הדשא משיערה, וריח חדש, של תות, משפתיה.

"יקירי", אמרה, "אתה לא ניגש לכך בדרך הנכונה. הנח לאש שבליבך לבעור עד שתשרוף אותו, והשתמש בכאב כדי להעביר את המילים אל הדף".

"אני לא מבין", אמר. למה לין חייבת לדבר בחידות?

לין התקרבה אליו, עד שאפה כמעט נגע בשלו. "אתה אוהב אותי, נכון?" אמרה.

הוא לא היסס לרגע. "כן".

"הנח לי לעזור לך", אמרה. "הגיע הזמן שתחווה נשיקה ראשונה".

שפתיה היו רכות. היא עצמה את עיניה ונשמה עמוקות, וליאור עקב אחריה. שפתותיהם נגעו, עזבו ונגעו שוב. שלווה עמוקה מילאה את ליאור, והוא התפלל שהרגע יימתח לנצח.

"Sweet child of mine", שר רוז ברקע.

ליאור הפסיק להרגיש את מגע שפתיה של לין, והסתכל עליה. אישוניה התרחבו, והסתירו את הקשתיות סביבם. נדמה היה כאילו עורה זוהר מעט.

הרוגע נעלם, וליאור שוב ראה את גליה בעיני רוחו, קמה והולכת. הכאב והבושה שהרגיש באותו רגע חזרו אליו, חזקים פי עשרה. דמעות עלו בעיניו ורק הכעס והגאווה עצרו אותן מלפרוץ החוצה. הוא הבין.

הוא עבר לדף חדש, ריק כמו מחברת החשבון שלו.

"לא תהיי הנשיקה הראשונה שלי", אמר בקול, בעודו כותב את המילים על הדף. הוא חש את ידיה של לין על כתפיו ודמיין את הכאב זורם מהן אל תוך גופו, ומזין את השיר.

5 במאי 1993

ליאור עמד מול הטלפון הציבורי. היו לו חמש דקות, והוא היה צריך להחליט. אבא בטח חיכה לשמוע ממנו, אבל דברים שקרו בהופעה האחרונה הטרידו אותו. הוא חייג.

"הלו", ענה קול צרוד.

"מה נשמע, אחי?" אמר.

"ליאור, יא בן זונה", אמר יניב. "שבע בבוקר. אתה יודע מה עשיתי אתמול בלילה?"

"הופעה בפינגווין". ליאור ידע לעקוב. "איך היה עם מאיר?"

"הוא טוב", אמר יניב. "ברור. לא מגיעים לנח"ל סתם ככה. אבל שמע, הוא לא כמוך. הוא עדין מדי, טכני מדי". הוא שתק לרגע. "שירה שאלה עליך. שוב".

ליאור גיחך. "לא נוגע באקסית שלך", הוא אמר.

"יא פרימיטיב", נאנח יניב. "אקסית מהתיכון. התקדמנו. בכל מקרה זה לא משנה. הלכה עם דובי בסוף".

ליאור לא תכנן מהלך על שירה גם ככה, אבל עדיין הרגיש צביטה קלה בבטן. מה עוד הוא יפספס כשהוא תקוע בחור הדפוק הזה?

"דובי עם בחורה?" הוא אמר. " את זה אני חייב לראות".

"ומתי זה אמור לקרות?" שאל יניב.

"מתי שהשיירה תגיע", אמר ליאור.

"שוב השיירה הזאת…" יניב שתק לרגע. "תקשיב, אנחנו לא יכולים ככה. רק התחלנו להופיע במקומות רציניים, ואתה מגיע פעם בחודש אולי, מודיע יומיים לפני, חצי מהפעמים מבטל…"

מה נראה לג'ובניקים האלה, חשב ליאור, שאני נהנה להיסגר בבונקר כל היום, לצאת למארבים של שלושה ימים ויותר, לשמור ארבע שעות ברצף לבד בעמדה?

"זה לבנון, אחי", הוא אמר, מנסה לשמור על קולו יציב. "זה לא שיש לי בחירה בנושא".

יניב נאנח. "אני יודע. אבל יכולת ללכת לקב"ן. לא משנה. בשורה התחתונה הלהקה לא שקטה. דובי מדבר על לעזוב".

"הוא מה?!" ליאור הרים את קולו. מה נראה לשמוק הזה?!

"כן, אחי", אמר יניב. "ואני מבין אותו".

"גם אתה?" אמר ליאור. "אני לא מאמין. אני הקמתי את הלהקה הזאת. אתם ככה זורקים אותי…"

"אף אחד לא זורק אותך", עכשיו היה תורו של יניב להרים את הקול. "אבל קשה לנו, ואתה אפילו לא כאן כדי לראות את זה. זאת המציאות, ליאור, ואם משהו לא ישתנה, 'לין והפיות' תמות עוד לפני שנולדה".

"אני צריך לסיים", אמר ליאור. "מתארגן לשמירה עכשיו". היו לו עוד לפחות שלוש דקות.

הוא ניתק והביט בטלפון. הוא היה יכול עוד להתקשר לאביו, אבל החליט לוותר על זה. הוא ישכב במיטה שתי דקות, החליט. הוא היה צריך את זה.


חולצתו הרטובה נדבקה לעורו מצד אחד ולאפוד מהצד השני. ליאור תהה איך רק חודשיים קודם הוא עלה לשמירות כששיניו נוקשות, ועכשיו רק רצה להתפשט מרוב חום.

מתחתיו נפרשו ההרים הירוקים של דרום לבנון, מנוקדים בהפסקות של חום פה ושם. הייתה המולה בכפר מרווחין. ליאור התפלל שזו רק חתונה, לא עוד התחממות. אחרת בטח יבטלו את השיירה, ומה הוא יגיד ללהקה אז?

מה אני צריך לומר להם? חשב. הוא היה היוצר, הוא חשב על השם, הוא היה הנשמה שלהם. נראה אותם מסתדרים בלעדיו. הוא הוציא את המימייה מהאפוד, שלח מבט חטוף לצדדים ולגם ממנה. ויסקי מר וטוב החליק במורד גרונו.

יד נחה על כתפו. ליאור הסתובב באיטיות והסתכל על לין, נזכר איך בפעם הראשונה כמעט השתין במכנסיים כשהיא עשתה את זה.

"יקירי", היא אמרה.

לין נראתה מעולה, כמו תמיד, ואחרי שבועיים שהוא ראה רק חיילים מיוזעים ולא מגולחים היא הייתה יפהפייה אפילו יותר. הוא תפס אותה במותנה ומשך אותה אליו. שפתיהם נפגשו ונפתחו כמעט ישר. מיד הוא הרגיש את הכעס מתפוגג. הוא היה עם לין, ושום דבר אחר לא היה חשוב.

"חכה, יקירי", אמרה לין, והתרחקה מעט. "ספר לי מה קרה".

ליאור הידק אותה אליו. לרגע האפוד נתקע ביניהם, עד שמצא את התנוחה שבה היא הייתה כמה שיותר קרובה אליו.

"הכול בסדר", הוא התנשם.

הוא ניגש לנשק אותה שוב, אך לין שמה אצבע על שפתו.

"יקירי, אמרתי זאת בעבר. לי, מכל האנשים, אינך צריך לשקר", אמרה.

הוא התקשה להתרכז, בעיקר כשלין החלה להעביר את ידיה על כל חלקי גופו שלא היו מתחת לאפוד. אך לפי המבט בעיניה הוא ידע שהיא תקשיב לכל מה שעל ליבו.

"הם רוצים לזרוק אותי", אמר. "בגלל לבנון המזדיינת הזאת. מה חשבתי לעצמי כשבאתי לפה?"

לין נישקה את צווארו. הוא עצם את עיניו ושוב עזב את לבנון, את הלהקה, את העולם.

"שכח מהם…" אמרה, בין נשיקה לנשיקה. "הם לא מבינים… רק… אתה ואני… חשובים. כל השאר גחלים דועכות, אתה האבוקה שלי".

הוא כל כך אהב שהיא דיברה אליו ככה, היחידה ששמה אותו בראש מעייניה. היחידה שראתה בו את ליאור האמן, ולא סתם ליאור הרגיל.

היא הרפתה ממנו, וליאור פקח את עיניו. לין עמדה לידו, פניה הלבנים זוהרים מעט, שפתיה אדומות מתמיד. אישוניה התרחבו עד שזוג חורים שחורים ריחף בלובן עיניה. והיא החזיקה לום בידה.

"אתה אוהב אותי, נכון?" שאלה. קולה היה נמוך באוקטבה.

"בטח", אמר. "תמיד".

"אז סמוך עליי".

היא הושיטה לו את מוט הברזל וידה השנייה נחה על חזהו. כל הכעס התעורר בו מחדש. הוא שנא את הצבא, את לבנון, את הלהקה, את אבא שלו שדחף אותו לשם.

זה מה שמצופה מכולנו", אמר לו אביו. "לתת את שלנו למדינה".

הוא לא הבין כלום. הוא לא ידע שמה שליאור יכול לתת נועד לעולם כולו.

יותר מכול ליאור שנא את עצמו, על כך שנתן לזה לקרות.

הוא הסתכל על הלום, ואז על הרגל שלו. הוא ידע מה עליו לעשות. לין נעמדה מאחוריו, ונשמה לתוך אוזנו. זרועה נכרכה סביב גופו.

הלום נחת על ברכו בעוצמה, והוא צרח.

מופע רוק

צילום: סבסטיאן ארווי, Unsplash

8 ביוני 1995

הזרקור סנוור אותו. ליאור שמע את רחש הקהל, והתמלא פחד. מה אם הם לא יאהבו? הוא נזכר בהופעות הראשונות שלהם, לפני שנתיים וחצי, כשהיו מורידים אותם מהבמה בשריקות בוז ובבוטנים. הרבה עבר מאז, אבל כל הופעה עדיין התחילה ככה.

ואז הוא ראה אותה. שיער אדום, עור לבן ושמלה ירוקה. היא הגיעה, חשב, והניח לעצמו להתמלא בפרץ של ביטחון. "כל תו הוא פעימה", לחש.

הוא התחיל בסולם בלוז קצר, שאולתר שמונה שנים קודם לכן במחסן של דובי, ועצר. הקהל שתק, וליאור חיכה. גופו נדרך בציפייה יחד איתם.

"לא תהיי… הנשיקה הראשונה שלי", הוא חצי-אמר חצי-שר.

בסנכרון מושלם נכנסו דובי עם התופים, יניב עם הקלידים ולילי עם הבס. ליאור קם מהכיסא והצטרף עם הפנדר סטראטוקסטר שלו. הוא הרגיש כאילו סכר נפרץ על הבמה, והוא שחה עם הזרם ונתן למומנטום לדחוף אותו קדימה.

"מצאתי מישהי אחרת", הוא שר. "יפה יותר, שנונה יותר, חדה יותר… אהבה יותר!"

מעבר לצרחות הרמקולים הוא שמע את הקהל, שרים את המילים איתו. האנרגיות שלהם זרמו אליו. הוא דמיין את עצמו כנקודת אור, שזורקת הצידה את החשכה העוטפת אותם. ברגעים האלה הוא והקהל היו לגוף אחד.


ליאור ישב על הבר ולגם מכוס הגולדסטאר שנחה לידו. הרביעית לאותו ערב. ברקע הלהקה הבאה ניגנה איזה קאבר מעניין ללד זפלין. הוא ראה את יניב מגיע דרך הקהל, יד ביד עם בחורה מתולתלת. ליאור חייך לעצמו. יניב דפק עבודה רצינית הערב, חשב. מגיע לו.

יניב חייך מאוזן אל אוזן.

"אחי", הוא צעק מעל המוזיקה. "אתה היית כמו מטאור שם".

"תראו מי מדבר", צחק ליאור. "ומי החברה של–" הוא השתתק כשזיהה את הפרצוף המנומש והעיניים הגדולות.

"היי", צעקה גליה, הבסיסטית לשעבר.

"וואו", צעק ליאור. "אותך לא ציפיתי לראות… לא, אני מתכוון… כמה זמן עבר?" כוסאמק עם הפה שלו.

"חמש שנים?" היא אמרה.

ליאור הנהן.

יניב כבר היה על הבר. "אלי", הוא צעק. "אחד רד לייבל, אחד פינה קולדה, ותארגן לבחור שלי איזה משהו טוב. יש למניאק יום הולדת".

ליאור חייך. "תודה, אחי", הוא צעק.

יניב משך אותו לעברו. "אל תגיד לי תודה עדיין", אמר אל תוך אוזנו. "חדר אמנים ריק עכשיו. מזל טוב, אחי, ובהצלחה".

ליאור בחן את גליה במבטו. השנים עשו לה טוב. מהילדה הדקיקה והשברירית שהכיר היא הפכה לבחורה גבוהה ומלאה, בעיקר במקומות הנכונים. האור והאנרגיות שלה, לעומת זאת, נשארו כשהיו. ליבו הלם בחזהו.

"רוצה לשבת במקום שקט יותר?" הוא שאל. "להתעדכן".

"להתעדכן…" היא גיחכה. "בוא".

ליאור חייך. הוא חיכה לשתייה ואז לקח את ידה.

ליאור פילס את דרכו בהמון בצליעה קלה, ותהה אם הברך שלו תחלים אי פעם. הוא חש עקצוץ קל בעורפו, והתעלם ממנו.

חדר האמנים היה ריק, וברגע שסגרו את הדלת רעשי הרקע התעמעמו. ג'וינט מגולגל חיכה לצד המאפרה הצבועה בירוק, אדום ולבן. ליאור הדליק אותו, שאף, החזיק את העשן בריאותיו לכמה שניות, ונשף. זה היה חומר טוב. הוא העביר אותו לגליה.

"אז זה חדר הסקס, סמים ורוקנרול?" היא שאלה.

ליאור חייך. הוא בחן את גליה שוב ופחד זרם בו. זיכרון הלילה ההוא, במחסן של דובי, היה חד במוחו. "אצלנו כל חדר הוא סקס סמים ורוקנרול", אמר. גליה צחקה. "את לא מנגנת יותר?"

"לא", אמרה גליה. "הפסקתי. הייתם להקה אחת יותר מדי בשבילי". היא קרצה.

ליאור חש את פניו מתחממות. "אולי אם לא היינו לוחצים עלייך ככה אז, ב'אמת או חובה…'"

הוא קילל את עצמו. למה להזכיר את זה?

"לא הבנתי". גליה קימטה את מצחה. לרגע השתררה שתיקה, ואז היא צחקה שוב. "אתה חושב שבגלל זה עזבתי? טמבל, הייתי בקטע שלך. עזבתי כי יום אחרי זה באת עם שיר מזדיין על 'הנשיקה הראשונה'. אני לא סתומה, אתה יודע".

ליאור פער את פיו. הוא באמת היה טמבל. "סליחה".

"שטויות", היא חייכה. "היית טיפש בן ארבע עשרה. חוץ מזה, השיר בן זונה. אני חושבת שמגיעים לי אחוזים עליו".

ליאור חייך. "אז אנחנו בסדר?"

"אני כאן, לא?" גליה לקחה שאיפה אחרונה והחזירה לו את הג'וינט.

הם המשיכו לדבר תחת עננת עשן המריחואנה. גליה סיפרה לו על הטיול בהימלאיה, על קבוצת התיאטרון שלה, על העבודה כמזכירה במשרד של רבין ועל כוונותיה להקים בית תמחוי בקטמנדו. ליאור בתורו סיפר על הלהקה וההצלחה המפתיעה של השנה האחרונה, השירות בגולני והפציעה שהוציאה אותו מצה"ל. הוא אפילו דיבר על הפיצוץ עם אביו והמעבר לדיזנגוף. נושא אחד הוא לא העז להזכיר.

לאורך השיחה תחושת המועקה התחזקה, עד שבשלב מסוים ליאור לא עמד בזה יותר. הוא העיף מבט אל מחוץ לחלון. שם, בצד השני של רחוב יונה הנביא, עמדה דמות אדומת שיער בשמלה ירוקה והביטה לעבר המועדון. ליאור הרגיש שהיא מסתכלת ישירות עליו.

10 בינואר 1996

ליאור ניגן את הרצף הקבוע שלו, ארבעה אקורדים, חוזרים זה אחר זה בתבנית קבועה. ואז החל לשנות, כל פעם משהו אחר: צורת הפריטה, מעבר לסולם מינורי, ניסוי עם קצב ג'ז. לבסוף הוא מצא משהו שאהב והמשיך לאלתר עוד, עד שהבין שהוא ניגן את המנגינה הזאת בעבר, במעבר של השיר "ברזל לארוחת בוקר" שהם הוציאו ב-1991. נגינתו נחלשה עד שחדלה לגמרי.

הוא ישב מתחת לפוסטר הישן של הנדריקס, שנשאר איתו גם כשעזב את הבית. חדרו היה מסודר באופן לא אופייני, עדות לכך שגליה בילתה בו את הלילה האחרון. ליאור חייך כשנזכר באירועי הלילה.

הוא החליט לנסות שוב, וניגן פירוק אחר של אקורדים. הספיקו לו חמש שניות לעמוד על הדמיון בין המנגינה שלו ל"אמש" של אביב גפן. הוא נאנח והרגיש כמו המתחזה הגדול ביותר בעולם.

הייתה אפשרות נוספת, ידע. משהו שתמיד עזר לו במצבים כאלה. מישהי. אבל לא, הוא הבטיח לעצמו.

ליאור פתח פחית מכבי, החמישית לאותו יום, ושתה כמה לגימות. אולי יתחיל הפעם מהמילים? הוא הניח את הפחית בצד ושלף את המחברת האחרונה. הוא רפרף על העמודים המלאים בכתב צפוף אך מסודר. את כל מה שיכול היה לנצל משם הוא כבר לקח. הוא עבר לסוף המחברת.

"כדור גלידה הח חסר מזל (?)
בין רגליי נפל חלל
ומה אומ אולי תפסיקי לעשות
לי ביצים כחולות"

ליאור חייך כשנזכר בסיטואציה, אך כעבור רגע הייאוש התעורר בו מחדש. זה כל מה שהוא מסוגל? הוא דפדף קצת אחורה. מילים כמו "שמש", "אהבה" ו"אושר" התערבלו בראשו לבליל מתקתק וחסר צורה. לא זו הייתה המוזיקה שלו.

שוב הוא חשב על לין, ושוב הוא דחק את המחשבה הצידה.

הטלפון צלצל וליאור נתן לו להגיע למענה הקולי ורק אז בדק מי זה היה. יניב שאל אם הוא רוצה להצטרף אליו ואל דובי לים. הלוואי, חשב ליאור. עוד הודעה של אביו התחילה וליאור קטע אותה באמצע.

הוא ניסה קומבינציה שונה, בשילוב עם מילים מאולתרות שישנה אחר כך. הוא הריץ בראשו את כל התיאוריה שלמד מספרים מאובקים של האוניברסיטה הפתוחה, ולא הבין מה הבעיה. הוא עשה את הכול נכון מכל בחינה מוזיקלית ושירתית, ועדיין הלחן צרם לו באוזן. זיוף של הנשמה. ליאור הניח את הגיטרה.

הוא העיף מבט בשעון. 5:39?! הוא ישב בחדר כבר יותר משעתיים, ולא התקדם בשום צורה. אפס.

רק הפעם, אמר לעצמו. "לין", הוא קרא.

"אני כאן", היא הייתה לידו. "התגעגעתי. לא קראת לי מזה זמן מה".

חודש ויומיים, ליתר דיוק.

"אני…" הוא היסס, גליה חזרה לראשו. "נתקעתי".

"כמובן", לין הביטה בו. "היא עוצרת אותך".

"מי, גליה?" ליאור שאל. הוא לא רצה להאמין, אבל לין לא שיקרה לו מעולם.

"אינך רואה את זה?" צחוקה של לין הקפיא את דמו. "היא ממלאת את ליבך. אתה הוגה בה, באהבתך, באושר שלך. והאש נדחקת הצידה".

לא היה במילותיה כל היגיון, אך ליאור הבין אותה. ועדיין…

"זאת גליה", הוא אמר. "אני לא יכול… כשאני איתה העולם שונה, איכשהו. כמעט… נורמלי".

"הקשב למה שפיך אומר, יקירי", אמרה לין. "זה הגורל שאתה מייעד לעצמך? זכור את משאלתך. שירים שיישמעו שנים אחריך, מוזיקה שתרטיט את ליבם של מיליונים. רצית לבעור בעוצמה שתאיר את העולם כולו. לא לדעוך כמו גחלת המחכה לכבות".

"אני יודע", הוא קפץ את אגרופיו בחוזקה, "אבל…" זאת גליה, השלים בליבו.

"אני מבינה", קולה של לין התרכך פתאום. "אעזור לך, יקירי, מתי שרק תצטרך. אך הבטח לי משהו".

"מה?"

"הבטח לי שאתה אוהב אותי".

מבטו נדד מעיניה התכולות, ונע לאורך הקווים החדים של פניה היפהפיות.

"אני אוהב אותך", הוא אמר. "תמיד".

היא נישקה אותו בתשוקה. הוא עצם את עיניו והניח לריח הדשא ולשלווה לעטוף אותו. ידיו אחזו בה, והחלו להתיר את שרוכי שמלתה.


ליאור ישב עירום על מיטתו ואחז בגיטרה. הוא חש את זרועותיה של לין עוטפות אותו, ואת האוויר הצונן שנפלט מפיה אל תוך אוזנו.

"יקירי", היא לחשה.

השלווה שחש פגה. הוא חזה לנגד עיניו בגליה, מפילה עליו את כדור הגלידה, מדברת בספרדית כדי לעצבן אותו, צוחקת עליו כשהתנשף בעליות להר מירון. הזיכרונות, שרק לפני שעה היו ממלאים אותו שמחה, ננעצו בו כמו סכין. ליאור אזולאי, יו גרנט של הרוק הישראלי.

בלי משים הוא הושיט את ידו אל הגיטרה. הוא שיחק קצת עם המפתחות, הוריד את הדיסטורשן למינימום והגביר את הריוורב מעט. הצורך, לפרוק את האשמה והשנאה העצמית, בער בו.

"שתי בגידות", שר. "שתי אהבות.

ומי קשה יותר

שתי בגידות, שתי מלחמות

ועל מי אפשר לוותר".

לין נשמה באיטיות, וליאור דמיין את נשימתה נכנסת לגופו ומלבה את הבושה והכעס, ואז זורמת דרך כפות ידיו ומעניקה למוזיקה נשמה חדשה. הוא עצם את עיניו, והרשה לעצמו לטבוע בתוך השיר.

24 בפברואר 1997

"איך אני נראית?" שאלה גליה.

מהממת כמו תמיד, חשב ליאור. אבל גליה ביקשה שיהיה אובייקטיבי, אז הוא בחן אותה, משולי מלמלת התכלת ועד התלתל הסורר שהתעקש להישאר חמישה סנטימטרים מעל השאר. הוא הניד בראשו.

"אוף, ידעתי", אמרה גליה, ונעלמה שוב בחדר ההלבשה.

חוץ ממנו היו עוד שני גברים בחנות. אחד הביט סביב במבט מתחנן, כמי שמחפש מוצא ממצב חסר סיכוי. השני קיפל בגדים.

כעבור דקה גליה יצאה שוב, הפעם בשמלה אדומה עם מחשוף עמוק מדי שגרם לליאור לפסול אותה מיד, אך להצטער על כך עמוקות. מה לעשות, עדיין מדובר בבר מצווה. של בן דוד חרדי.

הוא זמזם שיר של "היהודים". בהיסח הדעת הוא הניח את ידו על הכיס, שם שמר את הקופסה עם הטבעת. כבר שלושה שבועות היא ליוותה אותו באופן קבוע, וכל פעם מחדש הוא דחה את המועד. זה יקרה בקרוב, אמר לעצמו.

גליה יצאה. שמלת הקטיפה שלה, מחמיאה היכן שרצוי ומסתירה את מה שצריך, כמעט זהרה בצבע טורקיז.

"וואו", אמר ליאור. הוא רצה לכרוע ברך באותו רגע. השבוע, חשב.

"אתה בטוח?" שאלה גליה.

"כן".

גליה היטתה את ראשה הצידה. "אני לא יודעת", אמרה. "לא".

"אז מה אני עושה פה?" ליאור צחק, בזמן שנכנסה שוב.

כעבור שלוש שמלות וניסיון כושל עם חליפה, גליה מצאה את האחת והיחידה, והם יצאו מקסטרו דיזנגוף. איבוד קצר בסנטר והם מצאו את Hard Rock Cafe, שנקלע לקשיים לאחרונה, כך גליה אמרה.

"ממש ממש תודה שבאת", אמרה גליה, כשחיכו לבירות שלהם. "מצטערת שגררתי אותך ככה".

"שטויות", אמר.

"לא", היא אמרה. "זה באמת לא מובן מאליו".

ליאור שתק לרגע. הוא הסתכל אל תוך העיניים הטובות שלה.

"בשבועיים האחרונים, את יודעת בשביל מה יצאתי מהבית?" אמר. "חזרות. הקלטות. הופעות. דיונים עם המנהלים מהחברה. כתיבת שירים משותפת. נחשי מה משותף לכל החוויות האלו".

"בכולן אתה שיכור?" אמרה גליה.

הוא גיחך. "גם… אבל רציני עכשיו. לפעמים פשוט כיף לעשות משהו שכל כך לא קשור למוזיקה. כל כך… רגיל".

"אז מחר מחדשים לי את הארון?" גליה קרצה. "אגב, אם לא שמת לב עד עכשיו, התחפושת עבדה".

ליאור קלט פתאום שאף אחד לא פנה אליו כל היום. אפילו בבית הקפה, שבו הופיע פעמיים, איש לא זיהה אותו. מי היה מאמין שמשקפיים ותסרוקת שונה יכולים לשנות חזות עד כדי כך.

"את גאון, אמרתי לך?" אמר.

"לא יזיק אם תגיד את זה יותר", גליה קרצה.

ליאור צחק. "תודה", אמר בשקט.

הוא רצה לומר יותר, להסביר לה עד כמה היום הפשוט הזה, כליאור האנונימי, משמעותי בשבילו. הוא הכניס יד לכיסו ומישש את הקופסה. לא עכשיו, אמר לעצמו. מחר.

"ובנושא אחר", אמר. "מה שלום הקבוצה?"

עיניה של גליה נצצו, כמו תמיד כשהזכירו את 'הקבוצה': חובבי תיאטרון מושבעים שנפגשו פעם בשבוע כדי לשחזר סצנות אלמותיות בתרגום מחפיר לעברית.

"מדהים", אמרה. "התחלנו עכשיו לעבוד על תרגום ל'פנטום האופרה'. מחזמר יפהפה, אתה תאהב אותו. הוא מספר על גאון מוזיקלי עם פנים הרוסות שגר בבית האופרה, ומתאהב בזמרת צעירה", לרגע היא ליטפה את סנטרה, "טוב, לא יודעת אם הוא מתאהב, הייתי קוראת לזה אובססיה…"

היא דיברה בשטף, כמעט בלי לעצור לנשום. ליאור הקשיב לה מרותק, כמו תמיד כשאחת התשוקות שלה השתלטה עליה. הערב, חשב.

היה רק דבר אחד שהיה עליו לעשות קודם.


ליאור עמד בסלון המרווח בדירה. מפה לבנה נפרשה על השולחן ונרות הוצבו עליה. גליה הייתה אמורה לחזור בעוד שעה ממשמרת ערב. הכול היה מוכן.

"לין", הוא אמר.

"אני כאן, יקירי", היא לחשה לתוך אוזנו.

ליאור הביט היישר אל תוך עיניה הכחולות. הברך שלו עקצצה. לרגע מילא אותו עצב עמוק, אך זה היה הצעד הנכון.

לין הניחה את ידה על חזהו, ואצבעותיה החלו לשחק בחולצתו. ליאור הרגיש זרם נעים עובר בגופו. לרגע אפפה אותו שלווה, ואז הוא התעשת.

"לין", הוא אמר שוב. "תקשיבי, אני צריך לדבר איתך".

"מה קרה?" אמרה.

"אני…" הוא היסס. "מציע הערב. לגליה".

פניה לא הסגירו כל רגש. "ומה זה אומר עלינו?" שאלה.

"אנחנו לא יכולים להיות יותר ביחד".

"אינך אוהב אותי?"

ליאור קפץ את אגרופיו. "אני אוהב אותך, תמיד".

"אז בחרת בגחלת".

הדקירות בברכו התחדשו, ולרגע ליאור רצה לזרוק את הטבעת מהחלון ולהתמסר ללין.

"בחרתי בגליה", אמר.

לין הביטה בו. היא נראתה גבוהה יותר, איכשהו. הכחול בעיניה נעלם, והתחלף בשחור של אישוניה המורחבים.

"היא אינה מעוניינת בך", אמרה, קולה נמוך באוקטבה. "מבטה רואה רק את הכוכב. היא לא רצתה בך אז, לפני תשע שנים, ולא תהיה איתך כשהכול יאבד. כשתבין זאת, אהיה כאן".

ולין נעלמה.

מופע רוק

צילום: חנה טצ'ה, Unsplash

30 באוקטובר 1998

"זה מהמם", אמרה גליה.

היא ישבה על המיטה בחדרם, מאופרת ולבושה במדי דיילת קרקע. ליאור לא אהב את המראה הזה שלה. הקוקו הגבוה והמדים נתנו לה מראה מוקפד, שונה כל כך מהאישה הקופצנית והחופשייה שלמד לאהוב.

בידה היא החזיקה את המחברת של ליאור, המחברת העשירית שלו עד כה, המחברת הכי מקושקשת מאז הראשונה. ליאור התפלא שגליה מסוגלת בכלל לקרוא בה.

זה היה המנהג הקבוע שלהם, עוד מאז שהתחילו לצאת. גליה עוברת על המחברת שלו, ובוחרת את השירים האהובים עליה. בשנה וחצי האחרונות זה קרה יותר ויותר. מאז שהתארסו. מאז שהשירים שלו נהיו חרא.

"תני לי לראות", אמר.

הוא לגם מכוס ה"ג'וני ווקר", הרביעית לאותו יום, ולקח ממנה את המחברת. הוא הביט בכותרת והסמיק. המילים "איתך נורמלי" התנוססו בראש העמוד. הוא הסתכל שוב על גליה, סופר במבטו כל נמש בפניה.

"זה…" הוא גמגם. "כן, אני זוכר. כתבתי אותו באוגוסט, לפני שנה".

עיניה של גליה נצצו לרגע. "בירח דבש שלנו. טוב, אתה רשמית כוכב הרוק הכי חמוד בארץ".

ליאור צחק. והכי כושל, השלים בראשו, אך לא אמר זאת בקול. לא היה לו כוח לעוד שיחת עידוד ממנה. לא עכשיו, כשיוסי האמרגן מתקשר כמעט כל יום לשאול אם יש חדש.

"למה שלא תשלח את זה ליוסי?" אמרה גליה. "אם אתה מרגיש בנוח עם זה. זו בלדה יפהפייה".

גליה התמימה. היא לא הבינה בכלל את עסקי המוזיקה. שיר מתוק לא יעזור ללהקה כעת. כדי לחזור הם יצטרכו משהו גדול, בסגנון "הנשיקה הראשונה", "לילה בכיכר" או "ברזל לארוחת בוקר".

ליאור הניח יד בעדינות על כתפה, וסובב אותה אליו. הוא עצם את עיניו ונישק אותה, שואף את ריח הסחלב המשכר של הבושם שלה.

"היה לך קצת בולשיט על השפתיים", אמר.

גליה צחקה. "נו די", אמרה. "זה באמת שיר טוב". היא הביטה בשעון, "אני חייבת ללכת".

מבטה עבר למראה, והשתנה מיד מחולמני למזועזע.

"תראה מה עשית", היא הצביעה על האודם שנמרח. "אוף איתך, אין לי זמן לזה".

"סליחה", אמר ליאור והרים את ידיו.

גליה צחקקה. "טוב, אני הולכת לתקן את זה", אמרה. "ונסה לשלוט בעצמך, רוקסטאר".

ליאור הביט בה מתקנת את האיפור. הוא נזכר איך ביום שבו הציע לה נישואין הוא הבטיח שיקימו הוסטל בקטמנדו. שם היא תאסוף מתנדבים מכל העולם שיעזרו ללמד את הילדים אנגלית וחשבון בחינם, ולו יהיה מקום לחזור ולאכול חומוס אחרי עוד סבב הופעות במזרח. כמו כל החלומות, גם החלום הזה נראה רחוק מאי פעם.

גליה סיימה להתארגן ושלחה לעברו נשיקה מלווה בקריצה. הוא החזיר לה נשיקה. רגע לפני שיצאה מהחדר היא הסתובבה אליו.

"ליאור, רק רציתי להגיד לך", היא הביטה ישירות בעיניו. "מה שעובר עליך, זה ישתנה. וככה או ככה אני איתך. אני מקווה שאתה יודע את זה".

היא רואה רק את הכוכב, אמר קול קטן בראשו.

"אני יודע", אמר.

גליה יצאה, וליאור התיישב על המיטה. על השידה לימינו היה עיתון סוף השבוע האחרון של "ידיעות אחרונות", ללא מוסף התרבות. לא פעם הוא תפס את גליה מעלעלת במהירות במוסף, לפני שזרקה אותו. בטח עוד ביקורת. הוא העמיד פנים שלא שם לב.

הוא הסתכל שוב במחברת. בקושי רב הוא הצליח למצוא את המילים מאחורי קווי העט שחצו אותן. מילים שמתארות אושר, טוב לב, שלום, בינוניות. טראש.

הוא נשם עמוקות. בשבילה, חשב.

"לין", אמר.

"אני כאן", הפיה השומרת שלו לחשה לתוך אוזנו.

17 בפברואר 2000

"שתי בגידות, שתי אהבות", התנגן השיר ברקע. גופה של לין נפתח לפניו וליאור נישק, נגע, אהב. קולותיהם התמזגו יחד, בקצב התופים של דובי.

"הו, יקירי", אמרה לין. "כמה אהבה בעיניך".

ליאור הרגיש צביטה של אשמה, אך המשיך. הערב זה חשוב, אמר לעצמו. למחרת תוכננה להתקיים ההופעה בקיסריה, שתשמש פרומו לאלבום החדש. הוא חייב להפציץ.

חוץ מזה, היה בלין משהו אחר. לא שהוא לא נהנה לעשות אהבה עם גליה, אבל בסקס עם לין כל החרא של העולם נעלם, ורק שניהם נשארו.

זאת תהיה הפעם האחרונה, אמר לעצמו. כמו שאמר בפעם הקודמת. ובזו שלפניה.

סולו הגיטרה שלו נכנס לפעולה, וליאור העלה קצב. הוא התנשף. כמה זמן הם כבר שם? לפחות חמישה שירים. עם לין נדמה שהוא לא יגמור כל עוד לא רצתה בכך.

הוא הושיט יד לעבר השידה, הפיל כמה פחיות ריקות, וידו רפרפה על בקבוק הוויסקי הריק. הוא מצא את מה שחיפש, רכן לעבר השידה ושאף עמוקות. האבקה הלבנה עלתה בנחירו כמו גוש גומי.

"אני אוהב אותך", אמר.

"מה?!"

גליה עמדה בכניסה לחדר, קפואה. היא לבשה תחתונים וחזייה אדומים עם תחרה שחורה. היא לא נראתה כועסת, עדיין לא.

"גלגלגלגל"צ".

ליאור התיישב על המיטה וחבט ברדיו. דממה השתררה בחדר.

"גליה, מאמי", הוא גמגם. "זה לא…"

"זה לא מה שזה נראה?!" היא אמרה. "תגיד לי איך זה נראה. כי לי נראה שאתה במיטה שלי, מזדיין עם אישה אחרת…" היא השתתקה לרגע ועיניה נדדו למטה. "ובלי קונדום! אז הזוהמה הזאת הייתה צריכה להיכנס אחר כך לתוכי?"

"שמרי על פיך", אמרה לין.

"למה מי את בכלל?" גליה פסעה צעד אחד לעברה.

"אני זו שנותנת לליאור את מה שלא תוכלי לתת אי פעם".

עיניה של גליה התרחבו. שפתה התחתונה רטטה. ליאור העביר את מבטו בין שתי הנשים, חסר אונים.

גליה התנשפה בכבדות. "תחזרי על זה שוב, אם את מעזה", אמרה.

לין קמה, וליאור תהה אם היא גבהה פתאום, או שתמיד נראתה ככה. אישוניה התרחבו עד שלובן עיניה נעלם כליל, והותיר זוג חורים שחורים במקומו. עורה נהיה לבן כמו הקיר מאחוריה.

"אל תתגרי בי", אמרה לין. קולה צנח בשלוש ורבע אוקטבות בבת אחת. היא החלה לפסוע אל עבר גליה. "אינך יודעת כלום על טיבי, ועל מה שאני מסוגלת לעשות. הצעתי היא שתלכי".

דקירת כאב תקפה את ברכו, וליאור קם, ליבו הולם כנגד חזהו. "לין", אמר, "בבקשה".

"אל תגן עליי עכשיו", צעקה גליה, ופנתה אל לין. "צודקת. אין לי מה לחפש פה".

ליאור צפה בה מסתובבת ויוצאת מהחדר. הוא קם, לבש בוקסר, ופנה לכיוון הדלת.

"עזוב אותה", לין אמרה. "היא לא מבינה. היא אינה כמונו".

ליאור התעלם ממנה. הוא יצא אל הסלון, שם גליה מיהרה ללבוש את מדי הדיילת שלה.

"גליה", קרא. "בבקשה. את לא מבינה. היא…"

"מה אני לא מבינה?" קטעה אותו גליה. קולה היה שבור.

ליאור מצמץ במהירות. הוא הרגיש מחנק עולה בגרונו. "היא לא… ראית אותה, היא לא בת אדם. לין… היא איתי מאז שאני זוכר את עצמי. בזכותה שהגעתי לאן שהגעתי, שאני לא סתם… רגיל".

ככל ששטף המילים יצא מפיו ליאור קילל יותר את הפה הדפוק שלו. למה אני לא יכול לומר משפט וחצי רצופים?!

"אז כל הזמן הזה…" לראשונה גליה הורידה את הטון. "כל הזמן שלנו, היא הייתה שם? אתה … מי אתה?"

ליאור לא ענה.

"אתה יודע, סיימתי מוקדם בכוונה. היית כל כך לחוץ בחודשים האחרונים. רציתי להפתיע אותך. ואתה מכניס לי את הטלנובלה הדפוקה הזאת לחיים?"

היא סיימה להתלבש ויצאה מהבית, כשהיא סוגרת את הדלת מאחוריה בזהירות. כל כך אופייני לגליה.

ליאור הלך אל ארון המשקאות, מילא כוס ויסקי והתרסק על הספה. הדמעות איימו לפרוץ מעיניו.

יד נחה על ברכו.

"אני כאן, יקירי", אמרה לין. היא החזיקה את הפנדר בידה השנייה.

ליאור לקח ממנה את הגיטרה והתחיל לנגן. הנשמה מילאה את השיר.

8 ביוני 2001

"היי ליאור, מה המצב?" נשמע קולו של יניב מהמשיבון. "תקשיב, לגבי שבוע שעבר. אנשים שאלו עליך… שמע, אני מבין, אתה עובד על אלבום סולו. ואנחנו מפרגנים לך. אבל עדיין, זה לא לעניין. תתקשר כשתוכל, אחי. אה, ומזל טוב".

ליאור ישב על מיטתו ושאף מהג'וינט. סביבו היו מפוזרים עשרות בקבוקי בירה וזוג "בלאק לייבל" ריקים עמדו על השידה. ברקע נשמע קולו הצרוד של קורט קוביין. ראשו היה מסוחרר, חלקית בגלל האלכוהול, חלקית בזכות האורגזמה.

לין ישבה לידו, ראשה נח על כתפו. היא לבשה חולצת "סוף מסלול גולני – יולי 92" ותחתונים שאולי היו של גליה, ואולי של אחת הבחורות המזדמנות שפקדו את דירתו. הוא חש את נשימתה של לין על צווארו ואת השלווה שהתלוותה אליה.

הוא ידע כבר שעוד רגע התחושה תיעלם, והוא ייזרק בחזרה לעולם שבו הוא יצא מהחתונה של דובי מיד אחרי החופה; עולם שבו כל שיחה שלו עם אביו מתנהלת בצעקות; עולם שבו גליה עזבה אותו. הוא מצא את עצמו חושש מהרגע הזה, אך גם מצפה לו. הרגעים האלה של החרא היו הזמן שבו המוזיקה קיבלה נשמה, ואהבה. הזמן שבו הפך מסתם ליאור למישהו מיוחד, זה שראוי לשני אלבומי פלטינה כפולה, האבוקה בין הגחלים.

"אתה אוהב אותי?" שאלה לין.

הוא הסתובב אליה, הביט בפני המלאך האלה, בתווים החדים ובעיניים הבוהקות. הוא נזכר במגעה, רך לעיתים וכמו חיית טרף בפעמים אחרות.

"תמיד", אמר.

"תודה, יקירי", לין ליטפה אותו. "יום הולדת שמח. הפעם הייתה… קסומה. ראיתי את אהבתך, הרגשתי אותה". היא צחקקה. "היית מופלא, במיוחד בשביל הפעם האחרונה".

"פעם אחרונה?" הוא אמר.

"כמובן", אמרה לין. "הן אמרתי זאת בפגישתנו הראשונה. עשרים שנה אהיה איתך, ותו לא".

ליאור ניסה להיזכר. מתי אמרה דבר כזה? אולי אז, בערב הראשון? המחשבות התערבלו בראשו. טעם מר מילא את פיו. זה לא יכול להיות!

"לא", מלמל. "בבקשה, לין. אני אוהב אותך".

"ואני מוקירה את אהבתך, יקירי", היא אמרה.

ליאור עדיין ניסה להיזכר. אולי יוכל למצוא פרצה, משהו שישכנע אותה להישאר איתו. כולם תמיד עזבו אותו. אם גם היא תלך…

"לין", אמר בקול שכמעט בלתי נשמע. "אני לא אוכל לחיות בלעדייך".

היא חייכה. עיניה היו שחורות כמו הלילה, שפתיה אדומות כדם. עורה היה לבן יותר מדף תווים ריק. כשחשפה את שיניה, ניביה נראו לו ארוכים מהרגיל. והיא הייתה יפה יותר מאי פעם.

"אני יודעת", אמרה הליננשי, ונעלמה. חולצת סוף המסלול ריחפה באיטיות אל עבר הרצפה.

23 באוקטובר 2001

הליננשי סגרה את העיתון. עוד אבוקה כבתה, אמרה לעצמה. הם תמיד בהקו באור חזק כל כך, ולמשך זמן כה קצר.

היא ישבה בקפה הורקנוס ולגמה מכוס השוקו. היה זה טעם חדש בשבילה: רק חמש מאות שנה עברו מאז טעמה אותו לראשונה. מהחלון היא ראתה את הגחלים המתהלכות אנה ואנה וממשיכות בדעיכת חייהן.

בלונדון קול קרא בשמה, והיא חייכה. היא הייתה רעבה, ולא היה טעם מתוק מאש חייהם של הלפידים. אפילו לא שוקו.

הליננשי הניחה שטר של חמישים שקלים על השולחן ונעלמה.


(סייעה בעריכה: גלי אחיטוב)



תגובות

  1. מאת רז:

    סיפור מעולה, נהניתי מאד.

  2. מאת עמית בירן:

    סיפור נהדר!

  3. מאת YossiN:

    מדהים. לא מצליח לחשוב על מילה אחרת
    מדהים

הוספת תגובה