הקרנף


פורסם ביום יום שני, 02 בנובמבר 2020, בשעה 8:50
שייך למדור 20 שנה, סיפורי מקור

מאת

קרנף

ב-28 באוקטובר 2000 נוסד "בלי פאניקה", בתחילה כ"עיתון פורום" שבו חברי קהילת המדע הבדיוני והפנטזיה של פורום אורט פרסמו את הגיגיהם ויצירותיהם, ובהמשך אתר עצמאי. ואין טוב יותר מלחגוג 20 שנה לאתר בפרסום סיפורים שמוקדשים לנושא "20 שנה".

20 שנה לבלי פאניקה

בסביבות שתיים משתרר במשרד שקט מיוחד. שלוות הייטק. לחיצות עכבר עצלות; כיסאות חורקים; המהום מזגנים שקט; אנחות עדינות של אנשים הנאבקים לעכל את ארוחת הצהריים. דווקא ברגעים האלה עודד מסתכל על עצמו מהצד ומתפלא. בני אדם הם יצורים כל כך סתגלנים. ימים שלמים הוא יכול להעביר ככה, בלי לחשוב על העבר – לשקוע כל כולו בקוד, בפיצ'ר כלשהו שהוא מפתח או בבאג עיקש. כמעט כאילו החיים הקודמים לא התקיימו מעולם.

אבל בימים האחרונים, מאז שהחלו התקיפות של אדום החזה, מורגש מין אי-שקט באוויר. אנשים מחפשים תירוצים להיכנס לחדר ולהציף את עודד בשאלות חוזרות ונשנות. הפעם זה מני מה-IT שחולף בפתח חדרם בצעדים מהירים, ואז חוזר ומציץ פנימה, כאילו נזכר במשהו שאינו סובל דיחוי. "בוא'נה, לא תפסו אותו עדיין, אה?" הוא פונה לעודד.

"חבורה של אפסים, המשטרה", ממלמל יבגני בלי להוריד את עיניו מהמסך.

"תגיד, זה יכול להיות כזה דבר, שלא תופסים אותו כבר שבועיים?" ממשיך מני. "מה, אני לא מבין – שירימו איזה מסוק משטרתי וירדפו אחריו. זה כזה מסובך?"

עודד מושך בכתפיו. הוא כבר מזמן לא בעסק הזה. עברו עשרים שנה מאז הפעם האחרונה שלקח חלק בפעולה רשמית, כשרדף ברחובות הצפופים של עזה אחרי מחבל שזכה לכינוי "הבליסטרע", כי ידע לזרוק רימונים למרחק של יותר מקילומטר בדיוק קטלני. עודד לכד אותו באחת הסמטאות, ספג בגופו מטח של חלקי מתכת שפגעו בו בעוצמה אדירה, ולבסוף הכניע אותו בקרב אגרופים מהיר. באופן מפתיע היו לו זרועות די דקות, לבליסטרע. כוח הזריקה נבע כנראה משרירי הליבה שלו.

"אין, אני לא מבינה את האנשים האלה", מיטל מטלטלת את הראש מאחורי מסכי המחשב שלה. "כאילו, הוא פאקינג יודע לעוף. לך תטוס לאיזה אי בתאילנד. תעוף על החיים שלך".

יבגני מגחך ממשחק המילים.

"מה יש לך לתקוף כל מיני מסכנים ברחוב", היא מוסיפה.

"זאת הבעיה", אומר עודד. "קשה להילחם במישהו שלא מבינים את המוטיבציה שלו".

כשמני ממשיך בדרכו, מיטל מתגלגלת עם הכיסא אל עודד ומראה לו תמונה מהטינדר. "חתיך?" היא שואלת.

הוא מהנהן. "נראה לי אחלה". בזמן האחרון גם הוא שוקל לפתוח טינדר.

"מה אתה אומר, יבגני?" מיטל מתגלגלת הלאה לשאר חברי הצוות. אבל יבגני, בדיוק כמו שמצופה ממנו, מזעיף פנים. "אני לא יודע אם גבר חתיך או לא".

ממרומי הקומה השלושים עודד רואה מהחלון מכוניות תקועות בפקק באיילון. כל גוש דן פרוש מולו. אפילו את הים הוא רואה. איך הוא הגיע מזה, לזה. לפעמים הוא מדמיין את עצמו קופץ למטה ודואה בין המגדלים.

נדרש לו רגע להבין שמיטל מדברת איתו.

"מה?" הוא מסתובב אליה.

"אמרתי שדיברנו עליך אתמול".

"מי?"

"סתם, נפגשנו כמה חברים אתמול. ארז הביא צ'רלי, ואז נכנסו ליוטיוב –"

"מי זה צ'רלי?" קשה לו לעקוב אחריה לפעמים. מיטל היא המתכנתת הכי צעירה בצוות, רק גמרה אוניברסיטה לא מזמן. היא אומנם צעירה ממנו כמעט בעשרים שנה – יכולה להיות הבת שלו, כפי שהיא נוהגת להזכיר לו מדי פעם – אבל די מהר היא הפכה לאחת החברות הכי טובות שלו, בעבודה ובכלל.

"אתה גמור, אה?" היא מחייכת. "צ'רלי. לא שמעת על צ'רלי? זה כמו…"

"זה סוג של סם?"

"זה סוג של סם?" היא מחקה אותו בקול עבה. החיקוי שלה כולל משיכה חדה של הראש אחורה, מה שיוצר בתחתית פניה רכס של סנטרים. ככה הוא נראה? "לפעמים אני שוכחת שאתה זקן. תקשיב, זה ממש סבבה. זה כאילו… זה גורם לך להיזכר בכל מיני דברים, אבל לא בקטע משריט או משהו. אתה פשוט כזה נזכר בכל מיני שירים שאמא שלך הייתה שרה לך כשהיית קטן, או שפתאום אתה נזכר באיזו תוכנית מצוירת שהיית רואה פעם. בגלל זה נזכרנו בך".

"אה". הוא אומר. הוא אף פעם לא יודע מה להגיד במצבים כאלה. משהו בתוכו תמיד מתנתק כשמתחילים לדבר על העבר.

"נכנסנו ליוטיוב – ידעת שיש שם מלא קטעים שלך?"

"האמת שלא. אני לא ממש אוהב –"

"תקשיב, אתה היית חתיך פעם, כאילו, וואו". הוא רואה את המבט שלה נח לרגע על הכרס הקטנה שלו. הוא באמת צריך להוריד קצת פחמימות. "ראינו את הפינה שלך אצל צבי סילבר ואת הפרסומת שלך לחלב. ואז סיפרתי להם שאתה עובד איתי והם לא האמינו. אמרתי להם, תקשיבו, הוא אחד המתכנתים התותחים אצלנו, ואז חיפשתי תמונות להראות להם. אתה יודע שאין לנו תמונות ביחד? זה מחדל. אין לנו בכלל תמונות של הצוות. בוא, יבגני, עושים סלפי".

מיטל לוקחת את הנייד שלה, מושיטה את היד קדימה ונצמדת לעודד. שניהם מחייכים באופן אוטומטי: הוא – בגלל ההרגל שנשאר מהתקופה שהיה מוקף במצלמות; היא – כי היא בת עשרים ושלוש – וכשהפנים שלהם צמודות ככה קל לראות את הפרש הגילים ביניהם. כל קמט שלו נראה עמוק וכהה יותר בהשוואה אליה. כשהוא היה בצבא היא רק נולדה.

מיטל מצלמת אותם כמה פעמים, ומשנה בכל תמונה את זווית הראש. עודד רק מחכה שזה ייגמר. הוא רואה במסך את החיוך שלו הולך ודועך.

משהו מתפרץ לתמונה.

כתם אדום ומטושטש. דמות אדם שנגד כל היגיון מרחפת לתוך הפריים. המוח מסרב לעכל את המחזה. אבל אז עודד מבין – אדום החזה. רק לפני כמה דקות הם דיברו עליו.

"פאק, מה זה היה?" אומרת מיטל. שניהם מסתובבים ומסתכלים החוצה מבעד לחלון.

זה בהחלט הוא. אדום החזה מרחף בין המגדלים, הרחק מעל רחבת החנויות. עודד כבר ראה בעבר אנשים שידעו לעוף – אבל לא ככה – היכולות של אדום החזה יוצאות מגדר הרגיל. נדמה שהוא לא צריך להשקיע שום מאמץ בזה, שאין לו שום מגבלות. הוא צולל למטה, ונוסק שוב, ומתגלגל באוויר. החליפה האדומה שהקנתה לו את שמו צמודה לגופו. הוא רזה ושרירי וגבוה. הוא לא משתמש בגלימה או משהו בסגנון. רק חליפת לייטקס אדומה, עם מסכת גומי חלקה לחלוטין. עודד מעולם לא התחבר לכל עניין החליפות. כשהוא יצא לפעולות הוא נהג ללבוש גופיות צבאיות רגילות. מעולם גם לא הסתיר את פניו. אולי הוא אהב את החשיפה, את תשומת הלב. ואולי פשוט לא חשב על זה יותר מדי.

"זה הוא", אומרת מיטל בקול קטן ורועד. "מה הוא עושה?"

עודד מתלבט מה לעשות. בעוד כמה דקות המשטרה בטח תגיע. צי ניידות יתמקם למטה. אולי צלפים משטרתיים. עד אז הוא כבר יסתלק. אדום החזה טס עכשיו סביב הבניין. עודד שומע ברחבי המשרד אנשים צועקים. כולם מתרחקים מהחלונות.

מוזר, חושב עודד. כשהוא מתהפך ככה באוויר כמו לוליין בקרקס הוא לא נראה מרושע. משהו בתנועות הגוף שלו משדר מעין שמחה ילדותית. אבל האיש הזה אחראי ללא מעט פצועים בשבועות האחרונים. הרוגים אין, לפחות בינתיים. אבל אם התקיפות יימשכו גם זה יגיע.

נראה שהוא מחפש משהו. הוא טס לאורך הבניין, מלמטה למעלה ובחזרה. עודד, בלי לשים לב, מתקדם צעד אחרי צעד ונעמד ליד החלון. "עודד, זוז משם". מיטל צועקת מהמסדרון. הוא אפילו לא הבחין שכולם כבר יצאו מהחדר. האנשים ברחוב נראים קטנים ומבוהלים. מרחוק הוא רואה סופסוף ניידת משטרה מתקרבת.

אדום החזה צולל למטה ואוחז באופנוע חונה. האופנוע מתרומם בקלות, ניתק מאבני המדרכה. הוא לא רק עף טוב, הוא גם חזק, חושב עודד. אדום החזה נוסק למעלה ונעצר באוויר, בדיוק מול עודד. הוא מתקדם אל החלון בריחוף מהוסס, כשהאופנוע עדיין אחוז היטב מעליו. קשה להבין על מה הוא מסתכל. ואז –

האופנוע טס מבעד לחלון בשאגה של זגוגיות מנופצות. עודד מתכופף ברגע האחרון, והאופנוע מחליק לאורך השולחן, גורף איתו שורה של מסכים ומקלדות ולבסוף נחבט בקיר. הגלגל הקדמי שלו עדיין מסתובב. אנשים צורחים מאחוריו. עודד קם. ליבו דופק – תחושה משונה. הוא לא רגיל לזה, כבר שכח את תחושת הפחד. מתי הלב שלו דפק ככה לאחרונה? כשהוא מסתובב בחזרה אל החלון המנופץ אדום החזה איננו. עודד מסתכל על המקבוק האהוב שלו בעצב. המסך נשבר לחלוטין.


קרנף

אף אחד לא חוזר לעבוד אחרי כן, כמובן. חצי מהאנשים הולכים הביתה, ואלה שנשארו במשרד מתכנסים במטבחון סביב עודד ולא נותנים לו מנוחה. גם המשטרה מגיעה – מנסה לדלות טביעות אצבע מהאופנוע שעדיין מוטל בין השולחנות במשרד, ומתשאלת את כולם – ובמיוחד את עודד – לגבי אדום החזה. אבל במה הוא כבר יכול לעזור להם?

הוא יוצא מהמשרד בארבע, ממצמץ לנוכח השמש, שעוד עומדת די גבוה בשמיים. הוא לא רגיל לצאת מהמשרד בשעות כאלה. ממלאת אותו תחושה משונה של חוסר ממשות, כאילו התנתק לחלוטין מעצמו. מה היה קורה אם האופנוע היה פוגע בו? הוא היה יכול להיות עכשיו בבית חולים, או גרוע יותר. ליבו כבר חזר לקצב הרגיל, אם כי נדמה לו שמשהו מעוצמת הפעימות עדיין נשמר.

ביציאה מהבניין הוא נתקל באדם מבוגר וכמעט רומס אותו.

"סליחה". עודד אוחז בו ועזר לו להתייצב. רק אז הוא מבין שהוא מכיר אותו היטב.

"צבי?"

צבי סילבר, לבוש שחורים ומשקפי שמש, מחייך אליו. כשהוא מחייך ככה נדמה שמשקל השנים נופל ממנו. הוא לא נראה בדיוק כמו צבי סילבר שעודד זכר, אבל זה בהחלט אותו חיוך – זחוח, ולבן מדי.

"מה אתה עושה כאן?"

מכל הדברים שצבי יכול להגיד או לעשות הוא טופח לעודד על הבטן ואומר, "הזנחנו קצת, מה?"

עודד כל-כך המום שהוא מוצא את עצמו צוחק. "גם אתה לא נראה בדיוק בשיא".

"נו, מה לעשות. הזמן משיג את כולנו בסוף, אפילו אותי. אתה יודע שנמכתי בשלושה סנטימטר? תמיד חשבתי על עצמי כעל מטר שמונים, אבל בפעם האחרונה שהייתי אצל הרופא נמדדתי ואני מטר שבעים ושבע. מסתבר שזאת תופעה מוכרת. בוא". הוא משלב את זרועו בזו של עודד. "שתה איתי איזו כוס קפה. באופן מפתיע הם יודעים להכין קפה, החבר'ה האלה".

הוא מוביל את עודד לאחד משני בתי הקפה שמול המזרקה, מקום שעודד נוהג תמיד לעבור לידו בדרך הביתה ולתהות מי בוחר לשבת דווקא כאן. אנשים נועצים בהם מבטים.

"איך אתה?" שואל צבי אחרי שהם מתיישבים ומזמינים קפה. "שמעתי שחטפת חזק היום".

"לא ממש", אומר עודד. "בעיקר המק שלי חטף".

"המה?"

"מק. המחשב שלי".

צבי מחייך ומטלטל את הראש. "אני עוד לא תופס שזה מה שאתה עושה. מחשבים. תגיד לי, אתה לא מתגעגע לעולם שלנו? לעשות לאנשים טוב על הלב?"

עודד קורע שקית סוכר ומתכונן להוסיף לקפה, אבל נמלך בדעתו בעקבות שתי ההערות שקיבל היום. הוא יכול להתרגל לקפה בלי סוכר.

"מה שלומך?" שואל עודד. "אני חושב שלא דיברנו איזה… בטח משהו כמו –"

"כן, כן. עשרים שנה. עשיתי את החישוב", צבי מגחך ונוקש על מצחו עם האצבע. "הפעם האחרונה שדיברנו הייתה כשהגשנו ביחד את הפרס ההוא בערוץ שתיים".

"מדהים", אומר עודד, וחושב שבאמת מדהים שעדיין יש לו את הזיכרונות ההם מפעם, שהוא יודע בוודאות שכל הדברים האלה באמת קרו, אך בו בזמן כמעט לא מסוגל להאמין בזה.

"אז מה איתך היום?" הוא שואל את צבי, וברגע שהשאלה יוצאת מפיו הוא מבין שיש בה משהו מעליב. עודד היה מפורסם פעם אבל צבי היה כוכב ממש. הכוכב הכי גדול שיצא מבין גיבורי העל הישראליים. מאז שירדה תוכנית הדגל שלו, "נראה אותך", צבי הנחה שתי תוכניות בוקר, העלה כמה מופעים, וכתב במשך תקופה קצרה טור במוסף התרבות. אבל עודד לא הצליח להיזכר במשהו משמעותי מהשנים האחרונות. כמה הופעות אורח בסדרות, פרסומת לחברת ביטוח זניחה, איזה מיזם משונה שקשור בהקמת בית ספר לגיבורי על ילדים, וכמובן ערב רב של השקות ותמונות פפרצי לא מחמיאות. בקיצור, צבי עשה מה שצריך לעשות כדי להתפרנס.

"טוב, אתה יודע", אומר צבי, "עובדים. לא חסרה עבודה. יש לי את המופע שלי, ואני כל הזמן עובד על חומרים חדשים". הוא מספר לעודד על המופע החדש שלו, שכולל שירים, מערכונים ומונולוגים ועתיד להיקרא "גיבור על מלא". צבי נראה נרגש כשהוא מדבר עליו. עודד נזכר שצבי היה זה ש"גילה אותו", שהפך אותו מפורסם, עם הפינה הקבועה שלו בתוכנית "גיבור השבוע", שבה הציג כל שבוע גיבור-על ישראלי חדש. בתחילת שנות האלפיים הרייטינג הרקיע שחקים. בתוכנית האחרונה בעונה הוא קיבץ באולפן את כל הגיבורים מכל העונה והם ביימו קרב ענקי שגלש מהאולפן אל רחבי העיר. עד היום יש אנשים שמזכירים את זה לעודד, בנוסטלגיה מהולה בגיחוך. בסוף כל תוכנית צבי היה מודה לקהל ומסתלק. כלומר, ממש נעלם. זה היה הכוח שלו – היעלמות.

"תגיד", עודד עוצר את שטף הדיבור של צבי. "אתה עדיין מצליח? כלומר, להיעלם?"

צבי שולח אליו חיוך בוהק ומאוד מודע לעצמו. "ככה ככה", הוא אומר, ולראשונה מאז תחילת השיחה הוא מפגין שמץ של מבוכה. "אני לא אמרח אותך, זה לא מה שהיה. גם אתה לא חזק כמו שהיית בגיל עשרים, ואני עוד מבוגר ממך בעשרים שנה. אין מה לעשות, אי אפשר לברוח מהזמן. למרות שאני מנסה", הוא צוחק ומחווה בתנועה מהירה על פניו, רומז אולי לטיפולי בוטוקס, או לניתוח פלסטי שעבר.

הם שותקים זמן מה. עודד שם לב שהמוכרת מאחורי הדלפק מסתכלת עליהם. בדרך כלל אנשים לא מזהים אותו, אבל כשהוא יחד עם צבי קל יותר לעשות את הקישור. הוא מרגיש חשוף פתאום.

"מה דעתך לעזור לי לתפוס את אדום החזה?"

עודד אפילו לא יודע איך להגיב להצעה המוזרה הזאת. צבי אומר את זה בכזאת אגביות, כאילו ביקש ממנו להעביר את הסוכר.

צבי נועץ את המזלג בעגבניית שרי חמקמקה. "אני ככה, אפשר להגיד… פיתחתי קצת אובססיה אליו. שמונה תקיפות היו כבר, נכון? המשטרה, כמו שראית בעצמך, לא עושה כלום. הם חסרי אונים. ועל הגיבורים של היום אני אפילו לא רוצה לדבר. בדיחה. עסוקים רק באיך שהם נראים באינטרנט".

"ואתה חושב שלנו יש סיכוי?"

"למה אתה חושב שקרה מה שקרה היום?" אומר צבי ונועץ בעודד מבט מבעד לעדשות משקפי השמש. "אתה חושב שזה רק מקרה שהוא זרק עליך אופנוע? ברור שהוא חיפש אותך".

"מה יש לו לחפש אותי?"

"אני אספר לך משהו שלא תשמע בחדשות. אני חושב שיש חוקיות בתקיפות שלו. אני חושב שהוא רודף אחרינו, גיבורי העל של פעם".

עודד המום מכדי לדבר.

"אתה זוכר את איתי, נכון?" ממשיך צבי.

עודד מהנהן. איתי ברנע. זריזון. הוא תמיד חיבב את איתי. הם אפילו הופיעו יחד בפסטיגל.

"נתקלתי בו במקרה לפני שלושה שבועות. מסתבר ששנינו מטופלים אצל אותו רופא. באמת בחור חמד. הוא עורך דין עכשיו. בכל מקרה, הוא סיפר לי שהוא היה שם בתקיפה הראשונה. הוא ראה הכול מקרוב. הוא כמעט נפצע שם. המכונית כמעט פגעה בו".

עודד שותק.

"אתה בטח חושב שזה צירוף מקרים, נכון? אז בוא תראה עכשיו למה זה לא צירוף מקרים. אבל אתה תצטרך רגע לסלוח לי, אני צריך להתפנות". צבי קם והולך לשירותים. זה קצת כמו לצאת לפרסומות, חושב עודד. האם הוא עשה את זה בכוונה כדי להשאיר אותו במתח?

"אז איפה היינו?" צבי חוזר ומתיישב. "אה". הוא מבזיק אל עודד חיוך. "השלושה עשר ביולי. התקיפה הרביעית של אדום החזה. הוא תוקף בבריכת גורדון. מגיח מלמעלה מעל מסלולי השחייה וזורק לתוך המים עץ דקל שהוא עקר מהמדשאה. אישה אחת שוברת את הרגל, עוד אחת מאבדת את ההכרה וכמעט טובעת. עוד גבר אחד מבוגר נכנס להלם". צבי נועץ בו מבט ולוחש בתיאטרליות, "אני הגבר המבוגר".

"מה? אתה היית שם?"

"העץ נחת חצי מטר ממני". הוא מסמן חצי מטר לפניו. "והיום, כשראיתי בטלוויזיה את התקיפה פה, וראיתי אותך מאחורה עם הפרמדיקים, נפל לי האסימון ובאתי לפה מיד. הוא רודף אחרינו".

עודד לוגם מהקפה ומשחזר בראשו את התקרית מהצהריים. הפעולות של אדום החזה נראו אקראיות למדי. אבל בכל זאת – האם הוא לא הסתכל ישירות עליו רגע לפני שזרק את האופנוע? מה אם הוא הסתובב סביב הבניין כי ידע שעודד עובד בקומה השלושים וחיפש אותו? פתאום זה לא נראה עד כדי כך אקראי. "למה שירדוף אחרינו?" הוא שואל

"שאלה מצוינת", אומר צבי. "אני מודה שלא מצאתי הרבה היגיון בפעולות שלו. אני לא מבין מה הוא מנסה להשיג. הוא תקף כבר שמונה פעמים, אבל ממה שאני יודע רק בשלוש מהן היו מעורבים גיבורי-על אחרים. גם לא נראה שדחוף לו כל כך להרוג אותנו. יש פה בהחלט משהו שאני לא מבין עדיין. ולכן אנחנו מדברים עכשיו". צבי רוכן קדימה ומניח יד רכה על הזרוע של עודד. עודד עוקב אחרי הוורידים שעל גב ידו. "אני רוצה שנקים צוות. אני, אתה וזריזון. אתה תהיה הכוח, אני המוח, וזריזון – טוב, הוא יהיה זריזון".

"בלי להעליב, צבי, אנחנו נהיה צוות מאוד עלוב –"

"בכלל לא. אל תזלזל בעצמך. אתה שוכח מה היינו פעם –"

"זה היה פעם –"

"וראית בעצמך שהמשטרה לא עושה שום דבר. אני לא מוכן לשבת בחיבוק ידיים ולחכות שהאדום הזה יחסל אותי. אני לא יודע מה איתך, אבל אני מתכנן לחיות עוד הרבה.

"אתה יודע מה", אומר צבי לפני שעודד מספיק להגיב. "אתה לא צריך לתת לי תשובה עכשיו. רק תחשוב על זה. משימה אחת, לחסל את אדום החזה, ותוכל לחזור למאק שלך".

"מק".

"אתה באמת אוהב את השטויות האלה, מה? לשבת על כיסא וללחוץ על מקשים". צבי לוחץ על מקשים דמיוניים על השולחן.

"זה דווקא נחמד. יש אתגרים מסוג אחר. מפעילים את הראש. לפעמים אתה פותר באג – וזה קצת כמו לפתור תעלומה. אתה אוסף רמזים ממקומות שונים בקוד, ובסוף התשובה מתגלה בבת אחת והכול מתחבר. ויש אחלה אנשים, ויש לי 'תן ביס', אלף שקל בחודש לבזבז על מסעדות –"

"נו, מה אני אגיד לך…" צבי נאנח. "אני כנראה כבר לא אבין את זה".

עודד מושך בכתפיו. "כנראה. וגם… לא יודע, האמת היא שאני לא ממש פוחד ממנו, מאדום החזה".

צבי סילבר זוקף שתי גבות מאפירות. "בתור גיבור על אתה צריך לדעת, יקירי. לא תמיד העניין הוא אתה".


קרנף

היום נעים והשעה עוד מוקדמת כשהוא נפרד מצבי, ולכן עודד לא ממהר לחזור הביתה. אף שבדרך כלל הוא נוסע בקורקינט חשמלי, היום הוא מחליט ללכת ברגל. השיטה הישנה והטובה. הוא הולך ברחובות תל אביב כשראשו שקוע באדמה. הוא אוהב לחשוב עוד קצת על העבודה בדרכו הביתה, לסכם לעצמו את המשימות למחר, אבל עכשיו השיחה עם צבי מתנגנת לו בראש. האם היה צריך להסכים להצעה? להקים צוות של גיבורי-על זקנים? זה כנראה המעשה הראוי. אבל עודד סירב. הם מבוגרים מדי, הוא חזר ואמר. ואין להם אפילו קצה חוט. ולא צריך להחיות את העבר בכוח…

הוא עוצר להסתכל במשך כמה דקות על חבורת ילדים משחקים כדורסל. למה הוא לא מצליח להפסיק לחשוב על זה? כאילו צבי הציג בפניו בעיית תכנות שמנה שמחכה לפתרון. והאם לא יהיה נחמד לצאת שוב למשימה, אחרי כל השנים האלה?

הוא הולך ברחובות הקטנים כשראשו נעוץ במדרכה, ונזכר באי חשק מסוים באחת המשימות הגדולות שלו מהימים ההם, כשנלחם בארגון פשע גדול בדרום. הוא נזכר ברגעי הפחד וההתרגשות, בתחושת הניצחון, בסיפוק שבידיעה שהוא עוזר למישהו, עוזר באמת. בהיסח הדעת הוא עוצר בפיצוצייה ובוחן את מדף המסטיקים. היו מסטיקים כאלה פעם – דקים ומלבניים, עם עטיפות כחולות, שלכל אחד מהם הוצמד קעקוע עם ציור של גיבור-על כלשהו, ועודד עצמו הופיע על אחד הקעקועים האלה. והנה, המסטיקים עדיין כאן – אותה עטיפה כחולה, אם כי העיצוב עדכני יותר – ועודד קונה שניים ויוצא לרחוב ופותח אותם ביד לא יציבה תוך כדי הליכה ("דאבל באבל! דאבל באבל! המסטיק של הגיבורים!" נעימת הפרסומת מתנגנת בראשו). הטעם בדיוק אותו טעם – אבטיח, לכאורה – אבל הקעקועים, משום מה, כבר לא שם.

" – זה לא מעניין אותי – "

עודד מרים את הראש. לא הרחק ממנו, בשולי הרחוב הצר עומדת צעירה בלונדינית במקום חניה פנוי, מדהים בנדירותו, ומתווכחת עם גבר בטויוטה שחורה, שמאיים להיכנס.

"אמא שלי צריכה להגיע כל רגע", היא אומרת לו בנימה שגובלת בתחנונים. "אני ראיתי את החנייה קודם –"

"לא מעניין אותי אמא שלך", צועק עליה הגבר בקול צרוד מסיגריות. מהמקום שבו עודד עומד הוא יכול לראות רק את הפדחת שלו, ויד שמנה שיוצאת בהתרסה מהחלון בתנועה מאוד אופיינית. "אני נכנס. אם את לא רוצה להידרס, תזוזי".

"לא! אני לא אזוז!" הצעירה נראית נחושה מאוד, מעין נחישות-חניות שנרכשת רק בתל אביב. הטויוטה נוסעת מטר קדימה ונעצרת במרחק של כמה סנטימטרים ממנה.

"תעיפי את התחת שלך מפה לפני שאני דורס אותך", צועק הגבר. עוברי אורח עוצרים להסתכל.

"אני לא זזה!" אומרת הבלונדינית.

"יאללה, כוס אמא שלך –"

ובזאת הטויוטה השחורה מחליקה קדימה, והבלונדינית, ברגע האחרון ממש, קופצת הצידה אל המדרכה. גם ממרחק עודד רואה שהיא על סף בכי.

הטויוטה השחורה נוסעת קדימה ואחורה, מתמרנת במרחב הצר.

עודד מתקרב לבלונדינית. "חכי רגע, אל תלכי".

היא לא מצליחה לדבר. רק בוהה בו בעיניים גדולות ומימיות.

עודד מתכופף ומסתכל על הגבר בטויוטה. פנים בצקיות, אפורות, מלאות רוע. "אתה לא יכול לחנות פה".

"לך תזדיין". האיש מנסה לסגור את החלון, אבל עודד מניח את היד וחוסם אותו. "אני לא יודע מאיפה באת", הוא אומר ברוגע, כמעט בחיוך, "אבל בתל אביב נהוג לשמור חניות. היא תפסה את המקום".

הגבר לוחץ שוב ושוב על הכפתור, אבל החלון נשאר פתוח. "תעוף לי מהחלון!" הוא צועק.

עודד זז ומתמקם לפני הפגוש. הוא נושם נשימה עמוקה ומרים את המכונית בשתי ידיים. כבד. הרבה זמן עבר מאז שהרים משקלים כאלה. אבל הוא עדיין מסוגל. הוא מסיט את הפגוש הצידה, משנס מותניים, וגורר את האוטו אל מחוץ לחניה. ואז הוא מרפה, וכלי הרכב נחבט בכביש. הגבר מיטלטל בפנים לרגע כמו בובה.

"סע מפה", אומר עודד.

"חכה חכה –"

"סע מפה לפני שאני שובר לך את האוטו".

ואוו. כמה טוב להגיד את המילים האלה. מי היה מאמין שהוא ייהנה מזה כל כך.

כשהטויוטה מתרחקת כמה מהנוכחים מוחאים כפיים. הבלונדינית לא יודעת איך להודות לו. "אפשר רק לשאול איך קוראים לך?" היא מסתכלת עליו במבט שעודד לא ראה כמותו המון זמן.

"עודד", הוא אומר. ואז, לפני שהוא מצליח לעצור את עצמו, הוא מוסיף, "את יכולה לקרוא לי הקרנף".


זמן קצר לאחר מכן הוא כבר מתקשר לצבי וקובע איתו. "אני לא אומר שאני מסכים למשהו", הוא מבהיר לו בטלפון. "אני רק אומר שאני מוכן להיפגש איתך ועם איתי ולדבר".

"פנטסטי", אומר צבי. "תענוג לעשות איתך עסקים, ידידי".

זאת פגישה מוזרה נורא. עודד, איתי וצבי סילבר – שמעולם לא זכה לכינוי הולם מלבד "סילבר" – יושבים סביב שולחן עץ עגול במרפסת של צבי. יש לו דירת גן רחבת ידיים בצפון העיר, מעוטרת בציורי כבשים של קדישמן – מקוריים, כמובן – ומצוידת במקרר יינות עם דלת שקופה ותאורה פנימית שמציג לראווה עשרות בקבוקים שוכבים.

צבי פותח להם יין אדום. "בציר אלפיים, לזכר ימים עברו", הוא מכריז,  ומכבד אותם בפלטת גבינות. הוא מביט בשניהם בסיפוק ופורש אליהם ידיים – תנועה שמוכרת לעודד היטב מהימים שבהם הגיש את התוכנית. "אני שמח שאתם כאן", הוא אומר ומוזג להם מהיין. "לחיי חברים ותיקים".

הם מפטפטים קצת, מתעדכנים זה בחייו של זה. צבי שוב מספר על המופע שלו – נראה שהוא יכול לדבר על זה שעות. איתי מספר על העסק שלו בלי התלהבות יתרה. הוא עדיין רץ מדי פעם, כשהוא צריך להוציא אנרגיה – נוסע בלילה לים ורץ לאורך הטיילת במהירות על אנושית. גם עודד מדבר קצת. הוא לא אוהב לדבר הרבה על העבודה שלו. תמיד נראה לו שבמבט מבחוץ זה הדבר הכי משעמם בעולם. אבל הוא בכל זאת מספר להם קצת על המערכת שהם מפתחים ועל שותפיו לצוות.

אחר כך צבי נכנס לבית וחוזר עם צרור קולבים שעליהם תלויות חליפות.

"הרשיתי לעצמי להכין לנו משהו קטן. אני יודע, זה קצת מצועצע. אבל אני חושב שזה חיוני. אם לאדום החזה יש חליפה, גם לנו צריכות להיות. אנחנו צריכים להראות לו שאנחנו לא פחות טובים ממנו. שאי אפשר להיפטר מאיתנו בכזאת בקלות".

החליפה של עודד כוללת מכנסיים עם שלל כיסים, גופייה אפורה מבד גמיש ונעים, לא נוצצת או משהו, ומגפיים עם סוליה גבוהה. הוא לובש אותה באי-רצון, אבל כשהוא מסיים ומביט בעצמו במראה הוא נאלץ להודות שזה לא נורא כל כך. רחוק מלהיראות כמו תחפושת. הנעליים מגביהות אותו, והגופייה מבליטה את שרירי הזרועות הטבעיים שלו. רק הכרס הקטנה מעיבה על המראה. הוא מוריד את המשקפיים ומסתכל על עצמו. הקרנף.

גם זריזון – כלומר איתי, נראה בסדר גמור. החליפה שלו מזכירה קצת את החולצות האלה שמחלקים במרתון תל אביב – כחולות וחלקלקות.

צבי מסתפק בתלבושת מינימליסטית, אם כי עדיין מוזרה: בגדים שחורים וגלימה אפורה-כסופה שמחמיאה לרעמת השיער שלו.

ואז, בלי לפשוט את התלבושות, הם מתיישבים ומתחילים לדבר על אדום החזה. הם מעלים תוכניות איך ללכוד אותו, ועד מהרה הם גולשים בלי לשים לב לדיבורים על העבר. שלושתם הופיעו באותו פסטיגל, הם נזכרים – בשנת 1999. "בנות היו מחכות לי מחוץ לבית", נזכר זריזון, ופניו בורקות – אולי מהלחות, אולי מתסיסת הזיכרונות בתוכו. "הייתי שומע אותן צורחות כל הלילה מתחת לחלון".

"היום רק אשתך צועקת עליך", אומר סילבר. עודד חושב שאולי יבגני היה יכול ליהנות מבדיחות כאלה.

"חכו רגע!" סילבר נכנס הביתה וחוזר עם אלבום שמן, ובו תמונות של הגיבורים שהופיעו לאורך השנים ב"גיבור השבוע".

"איפה הם היום?" שואל עודד בשעה ששלושתם רוכנים מעל האלבום ומדפדפים. הוא לא באמת מצפה לתשובה. הם כאן, הוא יודע. חיים ביניהם, נזכרים מדי פעם בעבר המפואר שלהם. בדיוק כמוהו.

"איך קוראים לאיפה שהצעירים שמים את התמונות שלהם?" שואל סילבר.

"אינסטגרם?" אומר זריזון.

"כן, אינ-סט-גרם", סילבר מדגיש כל הברה. "אפשר לשים שם גם סרטונים?"

"ברור".

"אני חושב שיש לי רעיון".

נדרשות להם כמה דקות להעמיד את הטלפון בגובה המתאים ולסדר את התאורה.

צבי סילבר מישיר מבט למצלמה. הוא נראה מלכותי מתמיד. זווית הצילום נמוכה ממנו מעט, ויוצרת אשליה שהוא גבוה יותר מכפי שהוא באמת. רוח קלה מתחילה לנשוב, מנידה קלות את אניצי שיערו ומנופפת בגלימתו.

"שלום לך, אדום החזה", הוא אומר בקולו החזק, העמוק. "אני רואה שאתה נהנה לך לטוס מעל העיר שלנו ולתקוף אנשים תמימים. גם אני זכיתי לראות מקרוב התקפה שלך". הוא משתתק לרגע. "לא הצלחת. אני עדיין כאן. ונחש מי עוד כאן?" עודד וזריזון נכנסים לפריים מאחוריו, אחד מכל צד. האפקט שנוצר נראה מאוד דרמטי. "עשית טעות גדולה, אדוני", ממשיך סילבר. "דווקא היה לנו נחמד באזרחות, אבל אתה, מה שנקרא, הערת אותנו מרבצנו, ולא נשארה לנו ברירה אלא להתגייס שוב. אני מודיע לך חגיגית, אדום החזה, אנחנו לא ננוח ולא נשקוט עד שנתפוס אותך".


קרנף

עודד חוזר הביתה רק באמצע הלילה ומסתובב ברחבי הדירה, מזיע מרוב אדרנלין. הוא צריך ללכת לישון, מחר מחכות לו משימות רבות בעבודה, אבל הגוף פשוט מסרב להירגע. פועמת בו תחושה דקה ומוכרת מפעם, ונדרשות לו כמה דקות לשים עליה את האצבע: הוא מרגיש כל יכול. חזק. הוא מלכסן מבט אל שרירי הכתפיים שלו, אל הזרועות. פעם כל יציאה לרחוב משכה אליו מבטים רבים מבנות, ולפעמים גם מבנים.

הוא הולך לסלון, מתכופף קלות ומרים את הספה עד מעל הראש. הוא מרים ומוריד אותה ככה עוד עשר פעמים, סט שלם, וגופו עדיין לא נרגע. הוא ממשיך לסט נוסף, ונזכר בחיים שלו אז, כמה לא צפויים הם היו – אומנם היה לו חשוב לשמור על כושר, להתאמן ארבע פעמים בשבוע, אבל חוץ מהאימונים הזמן היה נטול תבנית מוגדרת – שבוע אחד הוא היה יכול לעבוד במשימת חילוץ בנפאל אחרי רעידת אדמה, ושבוע אחר כך לבלות כל הלילה במועדון מהביל בדרום תל אביב. ולפעמים היה קם מוקדם בבקרים לצילומים של קמפיין לבגדי ים, ולפעמים ישן עד הצהריים, או לא ישן בכלל; ולפעמים היה מחליט באמצע הלילה לצאת ולדפוק שווארמה בלאפה, כולל השקית השמנונית של הצ'יפס; ולפעמים הייתה ישנה אצלו מישהי – לכמה שבועות אפילו יצא עם גיבורת-על אחרת – מוזר שעכשיו הוא לא זוכר את שמה אפילו; ולפעמים היה לוקח על עצמו משימה קטנה ומטופשת ודבק בה רק כי התחשק לו – למשל להגיע לשבעה אחוזי שומן גוף, או לעשות חמש מאות עליות מתח בשעה. והיו ימים, ממש ימים שלמים, שהיה מעביר בים, בדרך כלל בחוף גורדון, ולילות שלמים שהעביר על ספות של אחרים, ומעגל החברים שלו גדל והשתנה כל יום כמעט, והיו כל כך הרבה אנשים וימים ותקופות שהוא כבר לא מצליח לזכור, שכבר אבדו בנבכי השנים אבל עדיין נטועים אי שם בתוך גופו, ומה יש לו עכשיו, הוא חושב ומרים את הספה מעל ראשו שוב ושוב, כשהזיעה ניגרת ממנו בקילוחים. החיים שלו הם רק גוש אחיד של עבודה במשרד מתשע עד שש, כאילו עם הזמן הוא השיל מעליו את כל התכונות הקרנפיות והשאיר רק את האפרוריות. עכשיו הוא סתם עודד.

הוא יוצא מהסלון וניגש אל המראה במקלחת. בלי המשקפיים הוא לא באמת רואה כמו שצריך. הקמטים נעלמים, דמותו מיטשטשת, והוא יכול לרגע לדמיין שהוא שוב בן עשרים. שעה ארוכה הוא מביט בדמותו המטושטשת במראה. דרך מוזרה להעביר את הלילה, הוא חושב.


למחרת בעבודה מיטל מתנפלת עליו כשהוא נכנס. "אומייגאד". חיוכה נמתח מאוזן אל אוזן.

"מה?" הוא שואל.

"עשית טעות גדולה, אדוני". היא מזדקפת בכיסא ומצמצמת עיניים. "תקשיב, זה ענק. ראיתי את זה איזה מאה פעם".

עודד מופתע לגלות שהסרטון הגיע אליה כל כך מהר, ומיטל מראה לו שהוא הפך ויראלי בין לילה. מאות שיתופים, לייקים, תגובות. וכמעט כולן טובות. "סוף סוף מישהו שלוקח אחריות במדינה", כתב מישהו. "פייר, התגעגעתי". ומישהי אחרת כתבה, "וידוי: בהיותי נערה בת 14 היה לי קראש קטן על הקרנף (כולל פוסטר ממעריב לנוער). ועשרים שנה אחרי אני חושבת שוואלה, עכשיו הוא יותר חתיך".

עד הצהריים הסרטון כבר מגיע לאתרי החדשות הגדולים. עודד נבוך לראות את עצמו על המסך בעמוד הראשי כשהוא לובש את חליפת הקרנף הזאת. האף שלו נראה גדול במיוחד בתמונה. פתאום הוא לא משוכנע שזה היה רעיון חכם. מה אם אדום החזה יתקוף שוב במשרד? האם עודד אחראי עכשיו על כולם? למה הוא היה צריך לעשות את זה? והוא לא מצליח להתרכז בעבודה. הוא בקושי ישן בלילה, ושורות הקוד נראות לו ארוכות מדי וחסרות משמעות. ומהבוקר אנשים לא מפסיקים להיכנס לחדר ולקשקש. יש גרסה גדולה לשחרר בקרוב, ורשימת הבאגים הלא פתורים הולכת ומתארכת.

"אתה נראה לחוץ", אומרת מיטל. "הכול בסדר איתך?"

"כן". הוא מרגיש שהוא משקר.

היא שוב מזמינה אותו לשבת איתה ועם החברים שלה היום, אבל עודד דוחה את ההזמנה. יש להם תוכנית להיום בערב. תוכנית גדולה.


אחרי העבודה הם נפגשים שוב – הוא, איתי וצבי. הפעם לא בבית של צבי אלא במקום מרכזי – אחד מבתי הקפה על אבן גבירול, מול כיכר רבין. הם דואגים לבוא בתלבושות שלהם ולשבת בחוץ, צמוד לרחוב, ועד מהרה אנשים קולטים אותם. חלקם מזהים אותם, וחלק פשוט נהנים לראות שלושה אנשים מבוגרים בתלבושות צבעוניות יושבים ואוכלים סלט ירק.

עודד יושב דרוך בכיסא ומסתכל סביבו. הוא מאתר אינספור טלפונים שנשלפים מכל עבר. מצוין. צריך שהוא יידע שהם פה. הוא מריץ בראשו פעולות נועזות מהעבר. האם גם אז היה לחוץ ככה?

"הוא יגיע", אומר צבי. "אני בטוח שהוא יגיע. הוא לא יפספס הזדמנות כזאת. בואו ננסה ליהנות עד אז".

בשבע וחצי בערב, בשעת השקיעה, זה קורה. כתם אדום מטושטש צולל למטה לידם. שני קורקינטים חשמליים נחטפים מהמדרכה ונזרקים ישר עליהם בזה אחר זה. אחד מהם מנפץ שולחן סמוך, שבמזל היה ריק מיושבים; השני טס ישירות על עודד. הוא מניף את ידיו קדימה והודף אותו. אנשים צורחים ונדחקים פנימה לתוך בית הקפה בזמן שאדום החזה נוסק בחזרה למעלה. הוא טס מעל בניין העירייה ועושה פירואטים באוויר.

סילבר קם ומסתכל למעלה. "חרצת את גורלך, אדום החזה". הוא נשמע בטוח מאוד בעצמו, אבל עודד רואה שפניו חיוורות. "תתכוננו", הוא ממלמל אליהם.

ובדיוק אז אדום החזה תוקף שוב. אופנוע גדול עומד לא רחוק מהם. עודד מרגיש כל שריר בגופו נדרך, מתקשה. אדום החזה צולל אל האופנוע, אוחז בו וטס איתו למעלה. אבל הוא מצליח להתרומם רק מטר אחד באוויר. כבל פלדה ארוך ודק מחובר לגלגל הקדמי, והוא מתפתל בין שולחנות בית הקפה עד לרגלו של עודד. עודד מפעיל את כל המסה שלו. הוא אוחז עכשיו את הכבל בשתי ידיים ולא מרפה. עכשיו נראה כמה אתה חזק. אדום החזה מופתע מהעוצמה שלו. של הקרנף. למשך כמה שניות הם נאבקים, קרב משיכות.

זה בדיוק מה שזריזון צריך. הוא נורה כמו חץ, קופץ מעל השולחן, ומתנגש באדום החזה. עוצמת הפגיעה הודפת את זריזון לאחור ומפילה אותו על הכביש. אדום החזה עף בקשת רחבה עד לצד השני של הרחוב, ונוחת על מכונית חונה. השמשה מתנפצת, אזעקה מתחילה לפעול. לרגע המסכה מחליקה מעל פניו. עודד מצליח לראות התחלה של סנטר מחודד, לבן –

אדום החזה מזנק על רגליו ומיישר את המסכה. הוא מנתר אחורה אל המדרכה, מביט בעודד ומטה את ראשו בתנועה ציפורית, כאילו אומד אותו מחדש.

עודד מסתער עליו בלי לחשוב. הריצה שלו כבדה ומסורבלת, מבטו נעול על אדום החזה, כל כולו שקוע במטרה. הגוף, מתברר, לא שכח את התנועות – הכיפוף הקל בברכיים, המרפקים הצמודים, הכוח המתפרץ שמגיע מסיבוב קל של האגן. הוא שולח שני אגרופים מהירים ומדויקים. האגרוף הראשון מחטיא בעשרים סנטימטרים; את השני אדום החזה הודף ביד שמאל, כמעט בלי לזוז. עודד שואג מעומק הבטן, מעין קריאת קרב ספונטנית, ומסתער שוב. האגרופים שלו ניטחים בזה אחר זה, בעיקר מכות ישרות ומהירות של היד הקדמית, אבל גם היד האחורית מצטרפת עם חבטות ארוכות, שלתוכן הוא מכניס את כל תשעים הקילוגרמים שלו. אלו מכות שיכולות – או לפחות יכלו פעם – לרסק קירות. הן בטח יכולות לרסק את הגוף הצנום של אדום החזה, אילו רק היה מצליח לפגוע בו. אבל אדום החזה חומק ממנו, חג סביבו, שולח אליו כמה אגרופים מהירים, ועודד, למרבה ההפתעה, מתחיל להתעייף. הוא מודע מאוד לבית החזה שלו, שיורד ועולה בכבדות. הוא לא יצליח לנצח בכוחות עצמו. מזל שזריזון כבר התאושש וקם: בזווית העין עודד רואה אותו מאגף אותם בריצה מסחררת…

זעקה חדה מפלחת את הרחוב. עודד מסב את מבטו ורואה את סילבר שוכב על שפת הכביש, אוחז בחזהו.

"אני בסדר", משתנק צבי. "תתפסו אותו".

אדום החזה מנצל את ההזדמנות. הוא קופץ מטר וחצי באוויר, משגר בעיטה קלילה לעבר הפנים של עודד ונוסק למעלה בדיוק כשזריזון מגיע. עודד מוטח אחורה. הוא מנסה לייצב את עצמו, אבל גופו מסורבל מדי, ואיטי. הוא נופל על הכביש. הרחק מעליו, אדום החזה מתגלגל באוויר ומנופף לשלום על רקע השקיעה. הגוף של עודד פועם. טעם הדם ממלא את פיו. הוא מלקק את השפתיים, מרים את ידו, ומנופף בחזרה.


קרנף

הם מפנים את צבי לבית החולים. למעשה איתי פשוט מרים אותו ורץ. הם מגיעים לאיכילוב בתוך פחות מדקה. את הלילה הם מבלים שם. הרופאים לא מוצאים שום דבר חריג בלב של צבי, אבל מחליטים להשאיר אותו בכל זאת להשגחה.

"התקף חרדה, כנראה. זה מה שהם אומרים". מסביר להם צבי ממיטתו בחדר המיון, כשהוא עדיין לובש את הגלימה הכסופה. "מצאתי לי זמן מעולה להיות חרד, אה?" הוא נראה אפור מתמיד. השיער, הפנים.

"מה קרה לך שם?" שואל עודד.

הגבות העבותות של צבי מתפתלות. "האמת?" הוא מכחכח בגרון ומיטיב את הכרית מאחורי גבו. "אני… ניסיתי להיעלם. רציתי להתגנב ולהוריד לו את המסכה. לא הצלחתי. כלומר, להיעלם. זקן מדי. אין מה לעשות, צעירים תמיד ישלטו בעולם".

הוא לא מפרט מעבר לכך, ועודד לא שואל. הוא מבין לבד – צבי קלט, בבת אחת, שהוא אדם רגיל ותו לא.

עם זאת, הקרב הקצר שלהם מול אדום החזה לא היה כישלון מוחלט אחרי הכול. גם כי בימים הבאים נראה שאדום החזה מוריד פרופיל – לא נרשמת אפילו תקיפה אחת, וגם כי מישהו, והרי תמיד יש מישהו, הספיק לצלם את הקרב. מהר מאוד הם חוזרים להיות – ובכן, סלבס.

עודד מוצא את עצמו מרוח על כל שער עיתון ועל כל עמוד פייסבוק. הרשתות החברתיות גועשות. הסיירת, ככה מכנים אותם. סילבר. הקרנף. זריזון. הסיירת. מפיקות של תוכניות בוקר מתקשרות להזמין אותם להתארח. ילדים מצלמים אותם ברחוב. תיבת הדואר שלו מתמלאת הודעות. עודד מרגיש כאילו הוא חזר בזמן עשרים שנה אחורה, רק באופן אחר. מרוכז יותר. מעין תבשיל מוכר עם טעמים מחוזקים.

הוא לא בטוח שהוא אוהב את זה, אבל גם לא ממש מצליח להתנגד. חלק ניכר מזמנו הפנוי הוא מבלה ברשתות החברתיות, קורא שרשורים ארוכים על הסיירת. ובזמן שנותר הוא פונה דווקא אחורה, אל העבר. צופה ברצף סרטונים ארוך מאוד של עצמו מפעם; רואה את עצמו בפרסומות, בהופעות אורח חטופות שהוא אפילו לא זוכר שעשה. באחד הלילות הוא נתקף דחף לחטט באחד הארגזים הישנים שבהם שמר דברים, ובמשך שעות הוא קורא מכתבי מעריצים וברכות.


אף שנראה שאדום החזה מוריד פרופיל הם ממשיכים להיפגש ב"מפקדה" – ככה הם מכנים את המרפסת של צבי. כמעט כל ערב הם יושבים שם, שותים יין מהאוסף של צבי ומדברים. ובהיעדר אויב מוגדר הם יוצאים לפעולות אחרות. קטנות יותר, נועזות יותר או פחות. זריזון, למשל, מכריז מלחמת חורמה נגד הקורקינטים החשמליים שנוסעים על המדרכות. באחד הימים הוא רודף אחרי מישהו שהפיל זקנה והמשיך הלאה בנסיעה כאילו לא קרה כלום – הוא עוזר לזקנה לקום, בודק שהיא בסדר ועוד מספיק לתפוס את נהג הקורקינט בסוף הרחוב. הוא עוצר אותו, לוקח את הפרטים שלו ומסגיר אותו למשטרה. עודד נחלץ לעזרתה של אישה שבנה הצעיר נשאב לאיזו מאורת סמים בדרום העיר. אפילו המשטרה חוששת להתעסק איתם. עודד מחלץ אותו משם תוך כמה דקות, וגובר בתוך כך על בריון צעיר שתוקף אותו בסכין קפיצית.

צבי יוצא למשימות מסוג אחר. הוא מבקר מעריצים בבתי חולים, מתראיין לכלי התקשורת, מרכז פניות של אנשים שמבקשים עזרה; כל מפקדה צריכה מפקד. ובתוך כל זה המופע שלו עולה לבסוף וזוכה מיד להצלחה אדירה. שלוש פעמים בשבוע הוא יוצא להופיע ב"צוותא" וחוזר בעיניים בורקות. האולם מפוצץ, הוא מספר לעודד ולזריזון ופותח להם עוד בקבוק יין, וגם קהל צעיר מגיע לראות אותו. אפילו הציעו לו להשתתף בתוכנית ריאליטי.

הם לא נשארים לבד הרבה זמן. עד מהרה גיבורים אחרים צצים במפקדה. הסיירת הולכת וגדלה מיום ליום, וכולם רוצים לעזור. את חלקם עודד מזהה מפעם – הטנק; שוקופאי; קפיץ-קפוץ; סנונית. הם נראים לעודד מבוגרים מדי, עלובים אפילו. אבל בעצם האם הוא עצמו לא נראה ככה?


"אתה נראה לא טוב", אומרת מיטל באחד הבקרים. "אתה בסדר? אתה ישן מספיק? אני לא רוצה לבאס, אבל גם הכנסת כמה באגים לאחרונה. זה לא מתאים לך".

דווקא זה מטריד אותו יותר מהכול. הוא מתכנת. זה המקצוע שלו. הוא צריך להיות טוב בזה, ויש עוד גרסה גדולה להוציא בקרוב. בחודש האחרון הוא כבר ניצל את כל ימי החופש שלו בשביל הסיירת, ומאז שחזר למשרד הוא מתקשה יותר מתמיד להתרכז.

"אולי אתה צריך לעשות הפסקה עם הסיירת", אומרת מיטל, ומזמינה אותו שוב לשבת איתה ועם החברים שלה. הפעם עודד נענה להזמנה.

היא גרה בדירה זעירה במרכז, עם שני שותפים. הם יושבים בסלון חסר החלונות ואוכלים פיצה ומעשנים ושותים בירה. ההיפך הגמור מהאווירה במרפסת של צבי. עודד מרגיש מאוד לא שייך, אבל גם לא יכול להכחיש שהוא בסך הכול נהנה.

"אז כמה אתה חזק?" שואל אחד השותפים.

"די חזק".

"אתה לא נראה סופר חזק. כאילו, אתה כן ממש סוס –"

"קרנף –"

"– אבל לא ברמה מטורפת".

"זה לא קשור לשרירים", מסביר עודד. אחר כך אחד השותפים מנסה להתחרות איתו בהורדת ידיים, ועודד, אולי בהשפעת האלכוהול, מסכים. הוא לא צריך להתאמץ בשביל לנצח.

מיטל יושבת ישיבה מזרחית. עודד מנסה לחקות אותה ולא מצליח. הוא איבד מזמן את הגמישות שלו.

"מי רוצה צ'רלי?" היא שואלת.

היא שולפת מקופסת פח צבעונית שקית פלסטיק קטנה, ובתוכה כדורים לבנים, זעירים ואבקתיים. היא מסדרת ארבע כוסות בירה, ומפילה בתנועה מיומנת כדור אחד לתוך כל כוס. הם מתמוססים מיד, הופכים לקצף לבן שנעלם כעבור רגע. היא מגישה לעודד כוס. "רוצה?"

"זה לא מסוכן או משהו, נכון?" הוא שואל.

"אתה כזה חנון", היא אומרת. "תקשיב, זה סבבה. זה יותר חלש מגראס".

עודד טועם מהבירה. אין שום טעם לוואי. הוא לוגם לגימה ארוכה.

כעבור שעה יושבים ארבעתם סביב השולחן ובוהים באוויר. מיטל בוכה. דמעות גדולות זולגות על לחייה ללא שליטה, והיא אפילו לא טורחת לנגב אותן. עודד מנסה לשאול אותה מה היא מרגישה, אבל היא רק מנידה בראשה ואומרת, "הייתי ילדה כל כך שמחה. מה קרה לי?"

"גדלת", אומר אחד השותפים. "זה קורה לכולם. איך בא לי קרמבו".

השותף השני שקוע בנייד שלו, מעביר בין שירים ביוטיוב. מנגינות מתחילת שנות האלפיים מתחלפות בזו אחר זו וממלאות את הסלון. אמינם; בריטני ספירס; בלאק אייד פיז; שיר בספרדית של להקה חד פעמית כלשהי. כל שיר כזה גורם לכולם – כלומר, לכולם פרט לעודד – לפלוט אנחה מוגזמת. לעודד השירים האלה לא מזכירים את הילדות, אלא את התקופה שהיה יוצא למועדונים בתל אביב. הוא שנא לרקוד. מישהי אמרה לו פעם שהוא גם רוקד כמו קרנף.

הוא מחכה שהצ'רלי ישפיע עליו. הבירה שלו נגמרה כבר מזמן. לא שהוא לא חושב על העבר – אבל הוא לא הופך לשלולית נוסטלגית כמו מיטל והאחרים. הוא לא מרגיש שינוי משמעותי.

"עכשיו הייתי מציע חברות לענת לוי", אומר אחד השותפים בעיניים מצועפות. "הייתה בחורה מדהימה".

"אחי, אתה מדבר על ילדה בת תשע".

כולם צוחקים.

משהו מפריע לעודד. הוא חושב שוב ושוב על אחד הבאגים שהוא צריך לפתור. הוא נזכר איך סיפר לצבי על באגים, איך תיאר לו את תהליך הפתרון. קצת כמו לפתור תעלומה. אתה אוסף רמזים ממקומות שונים בקוד, ובסוף התשובה מתגלה בבת אחת והכול מתחבר.

"אני חושב שאני מקולקל", הוא שומע את עצמו אומר בקול רם.

"מה?" שואלת מיטל.

"זה לא משפיע עליי טוב. למה אתם אוהבים את זה בכלל?"


קרנף

עודד נכנס למפקדה באישון לילה. למרות השעה המאוחרת המרפסת מלאה. זריזון שם, וסילבר, מן הסתם, ועוד כמה גיבורים שרק את חלקם עודד מזהה. הם יושבים סביב השולחן העגול, שותים יין ומעלים זיכרונות. צבי יושב קצת מרוחק מהם, וחובק אותם במבטו.

"צבי, אני צריך לדבר איתך רגע. בפנים", אומר עודד. "אני חושב שגיליתי משהו".

צבי בוחן אותו, ומנער קלות את היין בכוס. לאחר מכן הוא קם ומוביל את עודד פנימה, לתוך חדר עבודה קטן.

"אני מקשיב".

"אני חושב שזה אתה", אומר עודד.

"מה אני?"

"אתה אחראי לתקיפות של אדום החזה".

צבי מגחך וחושף את השיניים הלבנות-מדי שלו. "מה זאת אומרת אני אחראי?"

"אני חושב שהבנתי את זה היום, או שאולי הבנתי את זה עוד קודם. הייתי אצל מיטל היום אחרי העבודה. היא עובדת איתי. לקחנו צ'רלי".

"אתה מסומם, עודד?" שואל צבי, ורק משכנע את עודד עוד יותר שהתיאוריה שלו נכונה. איך אדם כמו צבי סילבר מכיר צ'רלי?

"אני מסומם כבר כמה שבועות", אומר עודד. "כל פעם שישבנו פה ושתינו יין. אולי אפילו כבר בפגישה שלנו בקפה. שמת לנו צ'רלי, נכון?"

"בחייך, אני אפילו לא יודע על מה אתה מדבר –"

"אתה סידרת שאדום החזה יתקוף אותנו. אותי ואת זריזון ואפילו אותך. סידרת שזה לא יהיה ברור מדי, כדי להטעות את המשטרה. רצית תירוץ להקים את הצוות, לשכנע אותנו להצטרף. והצ'רלי עזר לך לשאוב אותנו פנימה, לעבר. והצלחת. מאז שהקמנו אותו כולם מדברים עלינו, ובעיקר עליך. חזרת למקום הטבעי שלך. מרכז הבמה, אור הזרקורים. כמה פעמים התראיינת השבוע? שבע פעמים? שמונה?"

צבי לא מגיב. רק מסובב את הטלפון שלו בין אצבעותיו הארוכות שוב ושוב, ובחשכת חדר העבודה מתפשט על פניו חיוך עקמומי, שונה כל כך מחיוך הבמה הרגיל שלו.

"וכשעמדנו לתפוס את אדום החזה, אני וזריזון, ביימת התקף לב. והיה עוד משהו מוזר שאמרת, כשהיינו בבית חולים ודיברנו על אדום החזה. אמרת שצעירים תמיד ישלטו בעולם, ואז לא הבנתי איך זה קשור. אבל היום הבנתי. אתה דיברת עליו, על אדום החזה…"

"בסך הכל התכוונתי ש–"

ברגע שראיתי את הסנטר שלו, חשדתי שהוא בסך הכול נער. סנטר לבן, עם פצעי בגרות. וניסיתי לחשוב איך אתה מכיר אותו, איך מצאת גיבור-על בן חמש עשרה. ואז נזכרתי שלפני חמש שנים הקמת את המיזם הכושל ההוא, בית ספר לגיבורי-על…"

"הוא לא היה כושל, עודד", אומר צבי בשקט.

"הוא בטח היה אז בן עשר, או אחת עשרה. אני מניח שהיה די פשוט לשכנע אותו. שילמת לו. כנראה הרבה כסף". עודד שולח יד וחוטף את הטלפון מידו של צבי. "אני בטוח שאני יכול למצוא התכתבויות שלך איתו".

"תחזיר את הטלפון, בבקשה".

צבי לא מנסה לקחת אותו בחזרה. הוא רק נשען על השולחן, וגלימתו הכסופה משתלשלת שמוטה מאחוריו. גם צבי עצמו נראה שמוט. עודד לא יודע מה עוד להגיד, או לעשות. מתחשק לו להכות אותו, אולי אפילו לנגוח בו כמו פעם. אבל צבי נראה כל כך זקן עכשיו, ומובס, שעודד לא מסוגל.

צבי מתקרב אליו. "מה רע בזה?" הוא אומר חרש.

עודד לא בטוח שהוא שמע טוב. "מה?"

"תגיד לי, מה רע בזה. במה שאמרת עכשיו. האם מישהו נהרג? לא. רק כמה פציעות קלות. ותראה כמה טוב אנחנו עושים. אני ואתה. כמה שמחה אנחנו מביאים לעולם". קולו מטפס בהדרגה, ומעמיק. "ראית את התגובות. שמעת את האנשים. הם צריכים אותנו. לא רק כדי שנתפוס פושעים. הם צריכים מישהו להיאחז בו. איזו יציבות בעולם המטורף שלנו. תסתכל על עצמך!" הוא פורש שתי ידיים בתנועה דרמטית, ולרגע חולפת בעודד מחשבה שאולי צבי הכין מראש את כל המונולוג הזה, כולל הוראות בימוי. "לפני שנפגשנו התחפרת בהייטק הזה שלך. במה זה עוזר למישהו? רק להרוויח עוד כסף, לגרום לאנשים להתמכר למחשבים. תראה אותך עכשיו. כמה שאתה גאה", קולו מתרכך. "כמה שטוב לך".

"לא טוב לי. היה לי טוב לפני זה". עודד לא בטוח שזה נכון, אבל מרגיש שזה מה שעליו להגיד.

"וכן, אני מודה", ממשיך צבי. "ברור שאני נהנה. סוף סוף אנשים רואים אותי, מסתכלים עליי". הוא מחווה בשתי אצבעות על עיניו. "המופע שלי מפוצץ. אחרי שנים סוף סוף אנשים רואים את האיש הבלתי נראה. אני מבקש ממך, אל תהרוס את מה שבנינו. אל תיקח לי את זה".

עודד אוחז בצווארו של צבי ומרים אותו כמה סנטימטרים באוויר. להפתעתו, צבי רק מחייך.

"זה מי שאתה, עודד". הוא אומר בקול חנוק. "הקרנף. תשתמש בכוח שלך כמה שאתה יכול. כי עוד עשרים שנה זה ייעלם. אמרת קודם שהשקיתי אתכם בצ'רלי". השיניים של צבי נוצצות לרגע בחושך. "אתה משוכנע בזה?"

הוא גונח כשעודד מצמיד אותו אל הקיר. "כן, מצוין… תוציא את זה, תוציא את הכול. זאת תחושה טובה, נכון? תתאר לי את זה…"

שרירי הזרוע של עודד פועמים. הוא מרים את צבי גבוה יותר על הקיר. ומכל הדברים שהוא יכול להגיד, או לעשות, יוצא לו דווקא: "אני הולך לפתור באג".

הוא מרפה את אחיזתו והולך הביתה.


הסיירת של צבי ממשיכה לפעול עוד כמה חודשים. עודד קורא עליהם בעיתונים וברשתות, עד שהדיווחים מתמעטים ופוסקים. מדי פעם הוא קם מהכיסא במשרד ומשקיף החוצה מגובה שלושים קומות ומדמיין את אדום החזה נוסק בין הבניינים ונעצר מולו. לפעמים מצטייר בראשו קרב שלם. זכוכיות מתנפצות, אופנועים מושלכים. לפעמים הוא לא צריך לדמיין את הקרב כולו, אלא רק את הכותרת בעיתון. הקרנף נגד אדום החזה. ברגעים האלה, כשהוא בוהה ככה מהחלון, הוא מרגיש את מיטל מתבוננת בו בדאגה.  

זריזון, כלומר איתי, קופץ לבקר אותו בעבודה באחד הימים. הם יושבים לאכול שניצל במסעדה למטה ומדברים על מה שקרה.

"אתה יודע, זה עוד לא נגמר", אומר איתי.

עודד לא מבין. את אדום החזה תפסו כבר לפני חודשים. "מה לא נגמר?"

"אנחנו", אומר זריזון. "אני מתכוון להקים את הסיירת מחדש. אנחנו לא צריכים את צבי בשביל זה. אני אנהיג. אני בטוח שאחרים יצטרפו. הפעם נעשה את זה כמו שצריך. אפשר להתפרנס מזה, אתה יודע. נמכור חולצות, נופיע בימי הולדת, באירועים. אפשר להתפרנס מזה יפה מאוד. אני גם בטוח שעם הזמן יצוצו עוד אויבים".

"לא אני", אומר עודד. "אני… טוב לי. אני לא רוצה לחזור. אני לא רוצה להיות כמו צבי". הוא משתתק לרגע. "מה איתו באמת? אתם בקשר?"

"לא שמעת? הוא נעלם".

"מה? אתה מתכוון נעלם נעלם?"

"נעלם נעלם. אולי בכל זאת משהו מהכוחות שלו נשאר".

הם שותקים שעה ארוכה. ילדה אחת מגניבה אליהם מבטים. אולי היא מזהה אותם.

זריזון מחייך חיוך עגום. "זה לא עובר". הוא מניח יד על לוח ליבו. "ההרגשה הזאת. זה אף פעם לא עובר".

עודד מרכין את ראשו. "אני יודע. אבל אין לי ברירה. אני אנסה להילחם בזה".

"כן. בלהילחם אתה טוב".

הם קמים ונפרדים בחיבוק קצר. עודד עולה לקומה השלושים ופותר באגים עד שיורד הערב.


צילומים: בריאן מקגוון, אנזו טומאסי, דיוויד לוטה, רון דופין, גראן דה-קלרק, Ashes Sitoula, מתוך Unsplash



תגובות

  1. מאת אביחי:

    סיפור מעולה

  2. מאת עידו:

    אוי מעולה.

  3. מאת אפרת:

    נפלא!

  4. מאת עמית:

    סיפור נהדר, אני מת על הsmall talk עם יבגני ומיטל.
    גם ממש הצלחתי לדמיין את הקרב בכיכר רבין שזה סופר קול!
    כל הכבוד ממש נהנתי!

  5. מאת ח:

    ממש אהבתי. קצת מזכיר את משפחת סופר על, אבל מזוית אחרת. אהבתי מאוד גם את הסוף.

הוספת תגובה