צילום: סוון קוצ'יניץ', Unsplash

ב-28 באוקטובר 2000 נוסד "בלי פאניקה", בתחילה כ"עיתון פורום" שבו חברי קהילת המדע הבדיוני והפנטזיה של פורום אורט פרסמו את הגיגיהם ויצירותיהם, ובהמשך אתר עצמאי. ואין טוב יותר מלחגוג 20 שנה לאתר בפרסום סיפורים שמוקדשים לנושא "20 שנה".

אתמול השכנה בדירה ממול אכלה לבעלה את הראש.

הם ניסו להסתיר את זה בהתחלה, אבל מישהו מהדיירים שמע אותם וקרא לאפידמים. שירה אחותי תמיד צוחקת עלי כשאני קורא להם ככה, כי יש להם שם אמיתי עם משהו שנשמע כמו "אוגים" בסוף, אבל אני תמיד מתבלבל אז אני קורא להם "אפידמים".

כשהאפידמים הגיעו אליהם, השכנה אמרה שבעלה נפל במקלחת ובגלל זה הוא קצת פצוע. "זו הייתה חתיכת נפילה", היא אמרה להם, אבל הם לא כל כך השתכנעו כי טפטף לה קצת דם מתחת לסנטר והיה חסר לו הראש. אז הם לקחו אותה. היא שתקה כשהם הכניסו אותה לאמבולנס. אני חושב שהיא שתקה ממש חזק, כי השיניים שלה חרקו והיא התאמצה מאוד לשמור על פה סגור.

אני לא חושב שהבעל שלה היה טעים כל כך.

כבר שנה וחצי אין בית ספר. אסור לצאת וכולם כלואים בבתים שלהם. כולם, כלומר חוץ מהקופאית הנחמדה בסופר, הרוקח, הבנקאי שאמא צרחה עליו פעם, האלה שעובדים בדואר ואיבדו לאבא את הסמרטפון שהזמין מחו"ל, הבחור הנחמד מהמאפייה שתמיד נותן לי לחמנייה, העובדים מהחנות של הכלי עבודה, העובדים של האולם חתונות שמעבר לכביש שאף אחד לא מעז להסתבך איתם, כל העובדים של הממשלה ועוד כמה אנשים ששכחתי כי יש למקצוע שלהם שם עוד יותר מוזר אפילו מזה של האפידמים.

אבל חוץ מהם כולם בבית, ויש סגר כי כולם פוחדים שהרעבים יאכלו אותם. בסין יש סגר כבר המון-המון זמן ואף אחד לא יודע מתי יפתחו שם שוב, אפילו שכבר לא רואים שם כל כך הרבה רעבים.

אבא אומר שייקח זמן להבין איך נדבקים. המדענים עדיין לא בטוחים, אבל הם אמרו שחשוב שנשמור מרחק אחד מהשני. גם כשממש אוהבים צריך לזכור שאסור להתחבק, וגם כשממש שונאים צריך לזכור שאסור לקלל מקרוב או להרביץ. שאלתי פעם את אבא אם מותר לי לקלל את נהוראי מהכיתה כשאני עם המסכה על הפנים, כי הוא כל הזמן מציק לי בהפסקות, והוא אמר שלא.

אני שונא את נהוראי.

המורים ניסו לעשות לנו לימודים מרחוק בהתחלה, אבל הפסיקו עם זה אחרי מה שקרה לליה מהכיתה. אחותה פתאום נדחפה למסך של כולנו וניסתה לתלוש לליה חתיכה מהמרפק.

אחרי זה הפסיקו לנו את השיעורים הדיגיטליים המטופשים האלה, כי לא רוצים שנראה פתאום עוד בני משפחה רעבים, אבל הם שולחים לנו עבודות לעשות באימייל. אף אחד לא רוצה לספר לנו מה שלום ליה מאז. כולם ממש דואגים לה.

הצטערתי שאחותו של נהוראי לא ניסתה לאכול אותו, אבל אבא ואמא אמרו לי לא להגיד את זה לאף אחד. אז במקום להגיד את זה בקול רם אני אומר את זה לעצמי בשקט כל לילה לפני השינה, ואז אני מבקש מאלוהים שאף אחד מהמשפחה שלי לא יהפוך לרעב.

אבא ואמא רבים הרבה בזמן האחרון, במיוחד מאז שכולנו בבית ואסור לצאת. אמא מתעצבנת שאבא צריך לעבוד מהבית ותופס לה את הסלון, ואבא כועס כל פעם שאמא מבקשת ממנו שיכין איתי את המשימה שקיבלנו באינטרנט. הוא שואל כל פעם, "מה הם לומדים שם כל היום אם הילד לא יודע איך מגיעים לגוגל?" אני חושב שהוא מתעצבן עוד יותר כשאני מנסה להראות לו שקיבלתי בתעודת שליש ציון ממש גבוה בתושב"ע, אז הפסקתי עם זה. כולם צריכים ללמוד תושב"ע עכשיו, כי שר החינוך אמר שמה נשאר לכולנו זה רק להתפלל. גם את זה אבא לא אהב לשמוע.

כשהם רק התחילו לריב חשבתי שאם אני אדליק את הטלוויזיה ממש חזק הם ירצו לראות איתי ועם שירה וישכחו לריב. הם עשו את זה קצת, אבל אז אבא שוב התעצבן כשכל האנשים מהממשלה עשו את המסיבות האלה שלהם. אמא אמרה לי שככה קוראים לזה – מסיבות של עיתונאים – אבל לא ראיתי שם ליצן או ממתקים, אז אני לא מבין מה חגיגי בזה כל כך. וחוץ מזה, הם גם אמרו שאסור מסיבות, אז למה הם עושים אותן?

אני בכלל חשבתי שהכי עדיף לעשות את המסיבות האלה בבתי חולים כדי לשמח את החולים. אבל אז אמרו בחדשות שיש כמה בתי חולים שצריך לבודד אותם, ואז אמרו שאולי עדיף לא להגיע אליהם בכלל, ובסוף אמרו שמי שיתקרב לבתי החולים לא ירשו לו לחזור הביתה, ואז כל הטלפונים של בתי החולים הפסיקו לעבוד. אז אני חושב שאולי לא יוכלו לעשות שם מסיבות, כי אי אפשר להזמין כיבוד ואורחים אם אין טלפון ואינטרנט.

יש עוד המון דברים שאני לא מבין במחלה הזאת, כמו למשל השם שלה. איזה מין שם זה "כָּפָן"? למה לא לקרוא לזה פשוט "רעב"? הרי החליטו לקרוא לחולים "רעבים", אז למה לבלבל?

ולמה הרופאים לא יכולים פשוט להסכים ביניהם? יש את הפרופסור הזה שמופיע בטלוויזיה כל הזמן ואומר שהכפן זה שטויות ושזה לא מזיק יותר מכלבת. הוא כל הזמן מדבר על החום והריר שיש בהתחלה, וזה שאחר כך מתחשק להם לרדוף אחרי אנשים ולאכול להם את הפרצוף זה סתם היסטריה, ונותנים לזה יותר מדי יחסי ציבור. זה בדרך כלל הקטע שאבא עוד פעם מתעצבן וסוגר את הטלוויזיה, ואז אמא רבה איתו כי היא רוצה לשמוע את החדשות, ואז הם שוב צועקים. אחר כך יש בבית קצת שקט.

אמרו בהתחלה שהנגיף מתחבא בטיפות קטנות של רוק, אז כולם קנו נייר טואלט כדי לנגב את הרוק. אחרי זה האפידמים אמרו שבעצם הנגיף אוהב את הנייר טואלט כי הוא ממש יבש ויובש עושה לו טוב, אז כולם שרפו את כל הנייר טואלט שהיה ועברו למגבונים לחים. ואז מישהו הסביר שאין מספיק מגבונים לחים לכולם כי יותר קשה להכין כאלה, וכולם היו עצובים פתאום. אחר כך האפידמים אמרו שהנגיף דווקא אוהב את הלחות שעל המגבונים לחים, אז כולם ניסו לשרוף את המגבונים הלחים אבל הם לא הצליחו כי הם היו לחים. אז הם שמו את כל המגבונים במחסנים גדולים ושרפו אותם, ובכל פעם שחשבו שהלחות כיבתה את האש הם הוסיפו עוד בנזין, ואחר כך עוד מגבונים.

אחרי זה האפידמים אמרו שאולי הם טעו וזה לא המגבונים, וכמה אנשים ניסו לשרוף אפידמים כי נגמרו כל הניירות שרצו לשרוף, אבל כל מיני אנשים חשובים אחרים אמרו שאולי עדיף לא לשרוף אותם, למרות שמאז הרבה פחות כיף ללכת לשירותים.

אז מה שאנשים עשו אחר כך זה להחליט כל שבוע על משהו אחר שאפשר לשרוף, אבל הם היו צריכים להפסיק עם זה אחרי שכמה רעבים התפרצו לאחת השריפות ואכלו שם המון אנשים. האפידמים אמרו שהרעבים כנראה נמשכים לאש, ושאנחנו לא יכולים לעשות כלום בקשר לזה כי אי אפשר לשרוף את האש באש, אז כולם החליטו שאולי פשוט נפסיק לשרוף דברים.

חבל שלא שרפו את נהוראי.

אני שונא את המחלה הזאת, כי בגללה כולם מדברים עכשיו על מתמטיקה. כל הזמן הם מדברים בחדשות על דברים נורא צבעוניים כאלה שקוראים להם גרפים ופוקציות, אבל אני חושב שהאפידמים לא אוהבים את זה שכולם מדברים רק על מספרים כל הזמן. אולי גם האפידמים לא אוהבים מתמטיקה.

והיה עוד איזה פרופסור אחד שצעק כל הזמן בטלוויזיה שהגרף שלו יציל את כולם, ואפילו השתכנעו בממשלה שהוא צודק ונתנו לו לדבר במסיבות האלה שלהם שאסור לעשות בכלל. הוא אמר שהרעבים ייעלמו מעצמם איך שמתחילה העונת מעבר, כי אז המרקם של הבשר נהיה קצת יותר יבש, ובתור הוכחה הוא הראה באיזה גרף ממש יפה וצבעוני שיש כבר ירידה. האפידמים אמרו לו שהוא מדבר שטויות, אבל הממשלה השתכנעה שהוא צודק והורידה את הסגר בדרום. הם אמרו שזה היה ממש קל, כי שר הביטחון נמצא כבר כמה זמן בבידוד אז הוא בכלל לא היה בישיבה של הממשלה. אף אחד לא ראה אותו כבר כמה שבועות, ואבא אומר שעובדים עלינו בעיניים.

עכשיו כולם דואגים, כי כבר כמה ימים אף אחד לא שמע כלום בדרום, והפרופסור ההוא אמר שכולם מטומטמים כי המספרים שלו הכי נכונים ויש לו את הגרף הכי יפה, והוא אפילו נופף את המחשבון שלו בטלוויזיה כשהוא אמר את זה. בסוף הוא החליט לנסוע לשם בעצמו. אני מקווה שהוא זכר לקחת איתו את המחשבון שלו.

אני חושב שאולי הרעבים אהבו את המתמטיקה שלו וביקשו מהם שיישאר איתם ויראה להם עוד ממנה, כי מאז לא מצליחים להשיג אותו לראיונות בטלוויזיה.

היום סיפרו בחדשות שיש יותר מדי מקרים של אנשים שהולכים לבנק ונותנים לפקידים ביס בפרצוף. הם לא בטוחים בממשלה אם זה בגלל שהם רעבים או בגלל שהם רעבים, אבל בכל מקרה החליטו לסגור את כל הבנקים. אני לא חושב שזה כל כך משנה אם יש או אין בנקים, כי גם ככה עקרו מהקירות של הרבה בנקים את הדבר הזה שמוציאים ממנו כסף.

אחרי שסיפרו את זה בטלוויזיה התחשק לי משהו לאכול, אז שאלתי את אימא אם נשאר מהיוגורט שאני אוהב. היא אמרה שאין יותר, ואז הלכה לחדר. נראה לי ששמעתי אותה בוכה קצת.

כשאני חושב על זה, כבר לא משדרים בטלוויזיה את כל הוויכוחים והראיונות שהיו משדרים בהתחלת המגפה. בהתחלה הם היו מביאים כל מיני אפידמים ורופאים שאמרו שחייבים להיכנס לסגר לפני שיקרה אסון, אבל היו גם דוקטורים ופרופסורים לכלכלה ופיזיקה ומתמטיקה ומדעי המחשב ובלשנות ואסטונומיה ואסטופיזיקה ועוד כל מיני מילים ארוכות, שאמרו שהמספרים האלה בכלל לא מסתדרים להם, והם אפילו כתבו תוכנת מחשב שמראה שהכל בסדר.

אני לא יודע איפה כל הפרופסורים האלה עכשיו.

במקום הראיונות האלה הם מדברים על זה ששלחו טנקים לדימונה, אחרי זה לבאר שבע, ואחר כך לאשקלון ואז לאשדוד. הם כל הזמן מראים טנקים שיוצאים, אבל בכלל לא מראים טנקים שחוזרים.

הם החליטו גם להפסיק כל הטיסות לארץ לגמרי, אחרי שבטיסה האחרונה ממקום שקוראים לו ברוקלין היו כמה רעבים שאכלו את כל הדיילות והדיילים, ושמו לב לזה רק כשהמטוס נחת כי הטייס היה נעול בתא שלו. הוא אמר שהוא לא שם לב לכלום כי כשדפקו לו על הדלת הוא חשב שבסך הכל חסר להם מישהו למינן או משהו כזה, אז הוא פשוט התעלם. מי שנשאר מהטיסה מתפלל עכשיו בבידוד, אז אני חושב שגם הם קיבלו ציון ממש טוב בתושב"ע.

הם הפסיקו את המסיבות של העיתונאים לפני כמה ימים. במסיבה האחרונה, שהייתה אחרי הפיצוץ שכולם ראו בבארות של הגז בים והממשלה אמרה שלא היה כלום, ראש הממשלה התחיל להגיד שצריך לעשות דברים ביחד עם הפלסטינים נגד הרעבים, ואז פתאום שמעו צעקות, והתנפלו עליו כל מיני אנשים בחליפות שתפסו אותו והרחיקו אותו משם, ואז כל התמונה פתאום הסתובבה על הצד, ואני חושב שמישהו הפיל את המצלמה כי זה בדיוק מה שקרה כשלאחד הילדים נפל פתאום הטאבלט שלו בשיעור הדיגיטלי הכיתתי וכל התמונה שלו הסתובבה.

אחר כך התמונה עוד פעם זזה. אני חושב שמישהו הרים את המצלמה, אבל הוא נראה ממש מוזר. היו לו עיניים צהובות, ואני חושב שהוא לא היה הרבה זמן אצל רופא שיניים כי השיניים שלו היו בולטות והוא כל הזמן קיפל את השפתיים כדי שכולם יראו אותן.

בעצם, אני לא חושב שהיו לו שפתיים בכלל.

זה כל מה שהספקתי לראות, בגלל שאמא כיבתה את הטלוויזיה.

היום אמרו בישיבה של מי שנשאר מהממשלה שהם נכשלו ושהכפן לא נעלם. הם אמרו שהדרך היחידה להעלים אותו זה לקחת לו משהו שהם קוראים לו פונדקאים. ואז הדוקטור האחרון שנשאר אחרי שאת כל השאר אכלו או שהם אכלו אחרים, התחיל להסביר שכולנו צריכים ללכת למקום בלי רעבים לתקופה ארוכה. אבל ממש ארוכה. הם אמרו שזה יכול לקחת הרבה מאוד שנים.

הוא אמר שיש מין תאי הקפאה כאלה שקוראים להם "תיבות נוח אישיות", ושאפשר להיכנס אליהן עד שלרעבים לא יהיה מה לאכול והם ייעלמו. כולם צעקו והתווכחו על ההצעה, אבל פתאום הם שמעו צרחות מאחורי הדלת של החדר ישיבות ואיש ביטחון אחד אמר שהרעבים מתקיפים את הכנסת. הם לא שמעו טוב את מה שהוא שאמר, אז הם אמרו שיקרא למג"ב או שב"כ. אבל אחרי שכן הבינו, הם הצביעו מהר מאוד בעד ההצעה ואז ניסו לברוח.

אלה שהצליחו להימלט החליטו שצריך להיכנס לתיבות נוח לעשרים שנה. הם אמרו שהנגיף של הכפן הוא ממש חזק, והסגר שהיה בסין לא היה ארוך מספיק כדי שייעלם, אז צריך לעשות את זה כמה שיותר ארוך, וגם לשים את כל התיבות נוח מתחת לאדמה ומאחורי דלת ממש חזקה, כדי שהרעבים לא ימצאו אותנו ולא יוכלו להיכנס.

עדיין היה צריך להתווכח עם כל האלה שציטטו את הפרופסורים והדוקטורים של המתמטיקה והפיזיקה וכל המילים הארוכות ההן שאמרו שסתם מכניסים את מי שנשאר מהציבור לפאניקה. בסוף החליטו שכל אחד יעשה מה שטוב לו, אז כל מי שהרגיש טוב יותר בלי התיבת נוח נשאר בחוץ וכל מי שרצה להישאר בחיים נרשם לאחסון.

נגמרו לי כל העפרונות הצבעוניים, ואני כותב את זה עם העיפרון הירוק שהשפיץ שלו כבר לא מחודד כי אימא שכחה לשים לי את המחדד בקלמר שהיא ארזה לי לתיבת נוח. אני חושב שהיא פשוט פספסה אותו, כי כל העיניים שלה היו מלאות בדמעות אז כנראה היא לא מצאה אותו בגלל זה. גם ככה כבר לא נשאר הרבה זמן, כי עוד מעט כולנו נלך לישון כשהם יפעילו את התיבות הנוח שלנו. אני מקווה שהתיבת נוח שלנו לא תישרף פתאום, כמו שאמרו שקרה לכמה תיבות נוח ברוסיה, כי קנו מהר-מהר המון תיבות נוח סיניות שיספיקו לכולם ולא בטוח שבנו אותם כמו שצריך.

אני חושב שראיתי גם את אבא בוכה קצת. אתמול שמעתי אותו אומר לעצמו "הם בסוף יהרגו את כולנו" אבל אני לא מבין אם הוא דיבר על הרעבים, הסינים שבנו את התיבות נוח, מי שנשאר מהממשלה או מי שנשאר מהפרופסורים של המילים הארוכות. בעצם אולי זה לא מהפרופסורים האלה כי כבר לא נשארו מהם בכלל, אבל אני לא חושב שזה כל כך משנה עכשיו. הכי חשוב שראיתי את אבא ואימא מתחבקים ועושים שולם.

האיש בחלוק הלבן והמסכה אמר לי שסוגרים את התיבות נוח ממש עכשיו, ושלא מכניסים יותר אף אחד למקלט. אפילו לא את האלה שרצו לעשות מה שטוב להם ועכשיו דופקים על הדלת המשוריינת מבחוץ. מקודם רציתי לקוות שגם נהוראי נמצא בחוץ, אבל אני קצת מתחרט שחשבתי את כל הדברים האלה עליו.

אני כבר לא כל כך בטוח שהרעבים אוהבים גרפים ופוקציות צבעוניות כאלה כמו שהיו מראים בטלוויזיה, ואולי בגלל זה הם רוצים לדבר עם כל האנשים שבחוץ. אני מקווה שהם יעשו בסוף שולם כמו אבא ואימא.

אימא ואבא נתנו לי חיבוק ונשיקה ואמרו לי שנתראה כשיעירו אותנו. אבל הם לא אמרו לי מה יהיה.

הם לא רצו לומר לי שיהיה בסדר.

אף אחד לא רוצה להגיד מה יהיה. אני לא מבין למה. זה מוזר שאין פתאום טלוויזיה עם אנשים שכל הזמן יודעים הכל. זה קצת חסר לי שאף אחד לא אומר שהוא יודע שיהיה בסדר.

אז אני אעשה את זה. אני מרגיש את ההרדמה מתחילה בתיבת נוח הסגורה, מכפות הרגליים שלי ועוד מעט היא תגיע אלי לאף. אבל עד שהיא תגיע ואני אירדם, אני אגיד את זה רק קצת. רק לרגע.

יהיה בסדר.