28 יום אחרי – הזומבי ספיינס
בסרטו החדש מנסה דני בויל ("טריינספוטינג") ללמד את הצופים פרק בהלכות הרוע האנושי. הוא מצליח לעשות זאת היטב דוקא בסרט אימה טראשי הדומה באופן מפתיע בעלילתו ל"האויב שבפנים", אך שונה ממנו במהותו אלפי מונים.
במעבדה עלומת שם, משחררים אקטיביסטים של תנועה המתנגדת לניסויים בבעלי חיים, קופים המשמשים לניסויים שכאלה. הקופים, הנושאים נגיף מיוחד במינו, פורצים אל העולם כשבלבם זעם ואש, אותם הם מפיצים לכל עבר. עשרים ושמונה יום לאחר מכן, מתעורר מתרדמת צעיר לונדוני בשם ג'ים, ומגלה שהעיר לונדון ננטשה לחלוטין מיושביה וכעת היא שורצת זומבים רצחניים אשר מנסים להרוג אותו בכל אשר יפנה.
במסווה של סרט אימים טראשי מביא לנו דני בויל סרט מדע בדיוני מתוחכם ומצמרר אודות ניסוי מדעי שיצא מכלל שליטה. תוך כדי כך שואל בויל שאלות מהותיות בנוגע לטבע האנושי, לתקווה, לאהבה וליכולת האנושית לשרוד בכל מצב.
הרעיון לבנות דבר מה בעצמם, הרעיון ליצור בעצמם את המקורות למחייתם, כלל אינו עולה על דעתם. למעשה, הרעיון אף לא עולה כלל בסרט, והיצירה היחידה בסרט מתגלמת בנסיונות לשמר את העבר המפואר שאיננו עוד. באותה מידה, הפעולות היחידות המתבצעות משתלבות בפועל בנסיונות הנואשים לעכב את הקריסה המתרחשת סביבם, וזאת תוך כדי מאבק עיקש להישאר בחיים.
כל בני האדם המוצגים בסרט הזה הם מנוונים, ותלויים לחלוטין בטכנולוגיה המתקדמת אליה התרגלו, טכנולוגיה הנעלמת בפתאומיות אל מול עיניהם המשתאות ומותירה בעקבותיה חלל עצום שאין כל דרך לפצות עליו. גם הסולם הערכי של בני האנוש בסרט הזה מושפע באופן קיצוני מהמצב הרדיקלי אליו נקלעו. מצב אשר מעמיד בסימן שאלה את עצם עובדת היותם בני אנוש.
בויל עושה שימוש בכל האמצעים הקולנועיים העומדים לרשותו ומצליח לטלטל את הצופה מבהלה להתרגשות ומאימה לחיוך דק. וזו הצלחתו הגדולה של הסרט ודרכו העיקרית להטבעת חותמו בצופיו. בניגוד לשלל סרטי הקיץ מזן האימה או ההרפתקאות, המדע הבדיוני או הפנטסיה הצרופה, מצליח "28 יום אחרי" להתלוות אל הצופה גם לאחר צאתו של הלה מבית הקולנוע, כשהוא מותיר אחריו מחשבות היאות לסרט מדע בדיוני ראוי לשמו.
בימוי: דני בויל
תסריט: אלכס גארלנד
משחק: קיליאן מרפי, נעמי האריס ברנדן גילסון, וכריסטופר אקלטון.
הולנד / בריטניה / ארה"ב, 2002, צבע, 113 דקות.
