הפיה השלוש-עשרה

אסור! אסור לשחק בכדור ליד הבאר, אסור להתערב עם חיות וגמדים, אסור להבטיח הבטחות, אסור לעמוד בחלון ולשיר, אסור לדבר עם זרים, אסור לסטות מן הדרך, אסור לעשות עיניים למשרתים, אסור להיראות חכמה מדי בפני מחזרים אפשריים, אסור לשוטט לבד – ואסור בתכלית האיסור להתקרב לסיכות, למחטים, לכישורים, למסרגות או לכל ציוד סדקית אחר שממנו ניתן להידקר. בקיצור, אם הנסיכה טליה ידעה משהו על החיים עד ליום הולדתה החמישה־עשר, הרי זה שאסור.

כיאה לבת מלוכה, הנסיכה לא ידעה מחסור מהו. המלך והמלכה הרעיפו עליה אהבה, תשומת לב ומתנות לרוב, שכן הייתה בתם היחידה ובבת־עינם. הם חיו בארמון מפואר ועתיק, שבמשך דורות רבים הורחב והוגדל על ידי מלכים, שכמיטב המסורת ביקשו להתעלות על קודמיהם. הארמון התנשא בגאווה, גבוה מעל סביבותיו, ונדמה כי די היה בהדרו כדי להרחיק את היער שהקיף אותו. את מקומו של היער תפסו מרחבים מוריקים, שבעתות שלום שמשו למרעה.

קרוב יותר לארמון, מוקפים בחומה, נמצאו הגנים המלכותיים, ששמעם נודע למרחוק. במועדים מיוחדים בשנה, בזמן אירועים וחגים, הורשו נתיני הממלכה לבקר בגנים וליהנות מיופיים. אך בימים האלה נדרשה הנסיכה להישאר בארמון ונאסר עליה לפגוש בהם. "כולם אוהבים אותך מאוד, ויום אחד אין ספק שתהיי מלכה מופלאה, אבל בינתיים לא היינו רוצים שמישהו יקבל רעיונות, נכון?" ניחמו אותה הוריה. כל שנותר לטליה לעשות בזמנים האלה היה להביט מהחלון ולנופף מדי פעם בידה לפשוטי העם.

בפנים הכילו חדרי הארמון כל עושר שניתן היה להעלות על הדעת, ומרחביו היו ממלכתה של הנסיכה. אולם גם בממלכה זו, על כל עושרה, לא היה די כדי להשקיט את ליבה; שכן מן היום שבו נולדה, בכל רגע ורגע, בכל פינה ובכל מקום, ליוו אותה מבטיהם הבוחנים של המלך והמלכה, או של אחד המשרתים ששמרו על צעדיה. בילדותה, המעקב אחר הנסיכה ברחבי הארמון לא היה דבר של מה בכך, שכן גודלו הותיר שלל הזדמנויות לילדה סקרנית ושובבה להיעלם ושפע של מקומות מחבוא להיעלם בהם. אבל הנסיכה מעולם לא זכתה להרחיק לכת, שכן לא חלף ולו רגע קט בטרם הופיעו המלך או אחד ממשרתיו וליוו אותה אחר כבוד בחזרה.

"לפעמים אני חושבת שאת מחפשת את המקומות האלה בכוונה", הייתה אמה גוערת בה.

"למה איני יכולה לטייל לבדי בארמון או בגנים? מתי אוכל לצאת ולראות את העולם שבחוץ?" התריסה הנסיכה טליה. אך בכל פעם שהתעקשה, או בקשה לחקור מהו הדבר שהוריה כה פוחדים מפניו, נתקלה בחומה בצורה של שתיקה, איתנה כקירות האבן של הארמון העתיק. בחלוף השנים למדה להשלים עם חומות חייה ומחאותיה פחתו ונעשו נדירות. הוריה היו שבעי רצון.

לכן מה רבה הייתה הפתעתה כשהתעוררה הנסיכה בבוקר יום הולדתה החמישה־עשר וגילתה שהיא לבדה בארמון. תחילה, כשלא בא איש לשרת אותה, לא הייתה בטוחה מה עליה לעשות. בינתיים העסיקה את עצמה במחשבה על יום ההולדת ועל המתנות שתקבל בוודאי. אך הזמן עבר וכל נקישה לא נשמעה בדלת חדרה. פליאתה התחלפה בסקרנות.

הנסיכה טליה הורידה את כפות רגליה אל הרצפה והתיישרה. ברגע זה ממש, כשהרכינה את ראשה, צד את עינה נצנוץ מכיוון הרצפה והיא ראתה חוט כסוף ודקיק, כעובי שערה, נמתח למרגלותיה מרגל מיטתה. כשעקבה אחריו במבטה היא ראתה אותו בוהק ונעלם חליפות באור השמש הבוקע מהחלון. באור היה החוט כמעט בלתי נראה, אבל על רקע הצללים שעל הרצפה הוא בלט היטב. היא הושיטה את אצבעה הדקה, פרטה על החוט כמיתר והאזינה לצליל המספק שהפיק. לפתע פתאום הבליחה בראש מחשבה: ודאי החוט מוביל להפתעה כלשהי!

טליה התמלאה בשמחה מחודשת. היא התלבשה כמיטב יכולתה לבדה, נעלה את סנדליה, ולראשונה בחייה עזבה את חדרה בגפה. נרגשת, החלה לחצות את הארמון בעקבות החוט. אחרי הכול, מי רוצה לבזבז את יום הולדתה במיטה, סגורה בחדרה?

למרבה הפתעתה, גם המסדרונות הארוכים היו שוממים מאדם. הארמון כולו היה דומם כפי שלא נראה מעולם. זה בוודאי תעלול, חשבה, והוסיפה לעקוב אחר המסלול שהתווה החוט. היה זה משחק מהנה ביותר, בייחוד משום שהחוט לא הפלה בין מקומות שבהם הותר לה לבקר למקומות שהכניסה אליהם הייתה אסורה עליה. הנסיכה רצתה לחקור כמה מהחדרים ביתר עיון; למשל חדרי ארונות עם מלבושים מעניינים או חדרים שהציגו חפצי אמנות או כלי נשק שכמותם לא ראתה מימיה. הפיתוי גבר ככל שהתרחקה מאגפי הארמון המוכרים לה ומצאה את עצמה צועדת במסדרונות שכף רגלה לא דרכה בהם מעולם. אך בכל פעם שדעתה הוסחה, נצנץ החוט בזווית עינה והזכיר לה את יום הולדתה. איזו הרפתקה מרגשת. זה יהיה יום ההולדת הטוב מכולם! חשבה. וכך, צעד אחר צעד, התרחקה מחיקם הבטוח והמואר של חדרי הארמון המיושבים.

אולי אי שם באחורי ראשה חשדה הנסיכה בדבר מה; אולי אפילו הדהד במחשבותיה איסור זה או אחר. אבל איש לא עמד בדרכה, וחמש־עשרה שנות חיים תחת רסן הוריה הותירו אותה צמאה לחוויות. אורו של החוט הכסוף זרח בעוז במסדרונות הזרים ונראה קסום ומזמין מתמיד.

זמן לא רב לאחר שיצאה לדרך הוביל האור הקלוש את טליה מבעד לפתח שנפער בקיר ישן. בארמון עתיק שכזה, לא היה זה נדיר שקירות וחלקים נכנעו לעול השנים וקרסו, בייחוד באגפים הישנים. להפתעתה של טליה הפתח הזה לא תוקן ולא נחסם, כפי שקרה בדרך כלל במקרים שכאלה. זה בהחלט לא נראה כמו משהו שאביה ואמה תכננו. זה… הרפתקני מדי, חשבה הנסיכה.

היא עמדה כבר לשוב על עקבותיה, אך משהו עצר בעדה – אותו ניצוץ מרדני שחשבה שהשאירה מאחור עם התבגרותה. החור האפלולי שבקיר נראה כמו לוע, ואף שלא זע טליה חשה אותו קורא לה ומבשר שהגיעה השעה להחליט. היא ידעה שהוריה תכננו להפתיע אותה, ידעה שתעמיד למענם פני מופתעת. אך כעת, למרות תחושת האשמה, כפיות הטובה, היא ידעה גם שדבר מכל מה שהכינו לה הוריה לא ישתווה להרפתקה שתוכל ליצור לעצמה.

טליה אחזה בצדי הלוע הפעור, ייצבה את עצמה ובקפיצה קלה הניחה לחושך לבלוע אותה. מצדו השני של הקיר מצאה את עצמה בעולם אחר. השינוי היה חד. בצד אחד היה חדר נעים למראה ומעבר לו נפער חלל דומם ואפלולי. השיש המצוחצח פינה את מקומו לאבן גסה ואת החמימות הביתית החליפו קרירות וחושך.

לאורו הכסוף של החוט ראתה הנסיכה בקושי רב שהיא נמצאת באולם רחב ידיים. אי שם, סמוך לתקרה, חדר אור קלוש מחלונות רחוקים. טליה הרגישה את גילו הנכבד של החדר בכל חושיה. בעודה צועדת, דמיינה אילו נשפים, אהבות, קרבות, אכזבות וניצחונות ראו קירותיו. השיטוט במקום הזה, שרק משבי רוח מזדמנים הפרו את דממתו, היה מרגש ומצמרר גם יחד. הריק העז באולם היה משהו בפני עצמו, מוחשי. העזובה נראתה לטליה כמו צל של הפאר שוודאי אכלס אותו פעם. בדיוק בשל כך אותו ניצוץ מתריס קרא לה להפר את הדממה, ששררה שם בוודאי עוד בטרם נולדה. תמיד אוכל לפנות לאחור ולעקוב אחר החוט בחזרה, שכנעה את עצמה.

דרכה של הנסיכה הובילה אותה אל גרם מדרגות פתלתל, שהעפיל מעלה־מעלה לתוך העלטה. החוט הכסוף נמתח הלוך ושוב מעל החלל שבלב המדרגות, מאיר באורו העדין בדוגמה מורכבת של שתי וערב.

טליה נעמדה במקומה וחשה כאילו גם הזמן עצר עמה מלכת במקום הזה, כאילו המדרגות המתינו לבואה מאז ומתמיד. היא הביטה מעלה, מהופנטת. תנועתן המעגלית כמו הושיטה אליה יד נעלמה שאחזה בה ומשכה אותה למעלה, בעוד תחושות הספק והפחד משכו אותה לשוב על עקבותיה. היא נשכה את שפתה התחתונה והניחה את רגלה על המדרגה הראשונה, לקרוא תיגר על עולמה. היא הביטה מאחורי כתפה, להניח לכל החפץ בכך הזדמנות להגיח גם הפעם מאחורי עמוד ולעצור בעדה. אחרי שעה קלה, משלא קרה דבר, היא הפנתה את מבטה מעלה והחלה לטפס.

בכל ישורת עצרה להאזין לקולות צעדים הממהרים בעקבותיה, אך כל ששמעה היו הדי צעדיה שלה. מעלה־מעלה התנשא המגדל, ועד מהרה נעלמה רצפת החדר במעבה החשכה. מבעד לחרכים צרים בקיר טליה הציצה וראתה את גגות הארמון והאדמה הולכים ומתרחקים. שריקת הרוח ומראה העצים המתנועעים הרחק בעמק עמדו בסתירה מוחלטת לדממה ולחשכה שבמגדל. עולם שלם…

לבסוף, הגיעה הנסיכה אל קצה המדרגות. היא התנשפה וליבה פעם בחוזקה, יותר מההתרגשות שבמעשה האסור מאשר מהמאמץ. היא עקבה במבטה אחר החוט הכסוף שעשה את דרכו לאורך הישורת עד שנעלם תחת דלת קטנה שניצבה בקצה המסדרון. הייתה זאת דלת עץ ישנה ובה חור מנעול שממנו בצבץ מפתח חלוד. אלמלא הייתה זאת הדלת שבקצה הישורת של הקומה האחרונה של המגדל העתיק, שבאגף הנידח של הארמון הגדול, אולי לא הייתה נראית כה מיוחדת או מזמינה. אבל זה בדיוק מה שהייתה, ולכן טליה הייתה מוכרחה להתקרב ולבחון אותה מקרוב. בעודה חושבת כי בוודאי גם מעשה זה אסור, ידה כבר עשתה את דרכה אל המפתח וסובבה אותו בקול חיכוך ונקישה. טליה נרתעה לאחור ומשכה את ידה אל פיה כשהדלת נפתחה כדי חריץ.

משב אוויר קר ולח טפח על פניה מן הצללים שמבעד למפתן. וילון חיוור ומרופט השתרבב מן הפתח והתנופף לאטו. הנסיכה הציצה פנימה בזהירות. היא שלחה יד מהוססת והסיטה את הווילון. ליבה התכווץ כשאצבעותיה שקעו בתוכו והוא עטף את אצבעותיה, נדבק בהן כקרום. קורי עכביש! חשבה ונרעדה. היא משכה את ידה בכוח עד שנחלצה ומעדה לאחור. משהו בתוכה קרא לה להסתובב ולברוח בחזרה אל האור, לשוב ולחפש את הוריה, אך לא. אסור, אסור, אסור, אסור, אסור! הדהד קולם בראשה. האם לא הגעתי עד כאן? ואם אלך, האם אוכל אי פעם לשוב?

טליה גירשה את החשש ממוחה, עטפה את ידה בשרוול שמלתה וביתקה את הקורים באבחה חדה. מאחוריהם נגלה לעיניה מסדרון אפלולי וטחוב שהתרומם בעלייה מתונה אל החושך. הנסיכה שאפה עמוקות וצעדה פנימה…

החדר אליו נכנסה הואר על ידי אלומת אור רחבה שחדרה מצוהר פתוח, במרומי קירו האחורי. רק בסוף העלייה, כשהנסיכה טליה ניצבה ממש בפתח החדר, היא ראתה כי אלומת האור נחה על דמותה של אישה זקנה ושפופה, לבושה בסחבות בלויות ודהויות, שישבה שקועה במלאכתה. טליה כה הופתעה לראותה שם, בלב האפלה, עד שכמעט נסה על נפשה, אבל נדמה היה שהזקנה לא הבחינה בה והמחזה הלא צפוי ריתק אותה. האור מן התקרה הותיר את פני הזקנה בצל, ורק ידיה הדקות והזריזות נראו היטב, כשהן מלפפות חוט עדין סביב פלך עצום ממדים. טליה הביטה בהתפעלות בידיים המיומנות שריחפו כמו מעצמן ממקום למקום, מושכות, מסובבות, מותחות. סחור סחור סובבה הזקנה את הפלך, והוסיפה לצפות אותו בחוט שבהק באור כסוף. טליה הביטה בה, מהופנטת.

"שלום לך אמא זקנה", הצליחה להגיד לבסוף. "מה את עושה?"

האישה הזקנה הרימה אט־אט את ראשה. "שלום נסיכה!" אמרה. "אני שמחה שסוף כל סוף החלטת לבוא לבקר אותי. כבר התחלתי לתהות מתי תבואי".

ליבה של הנסיכה זינק לגרונה. כיצד יכלה הזקנה להמתין לבואה? היא שמעה סיפורים על נשים זקנות שידעו לגלות את העתיד ולהטיל כישופים. "את מכשפה?" שאלה.

"אל תדברי שטויות, ילדה", נזפה בה הזקנה, אך בקולה ניכר קורטוב של שעשוע. "אני רק אישה זקנה וטווה". היא גיחכה מעט. "אבל לא מנומס לדבר מרחוק. אם את רוצה לראות מה אני עושה את מוזמנת להתקרב ולראות בעצמך".

"קודם תגידי מה את עושה!" התעקשה הנסיכה. הד קולה והכעס שנמזג בו החרידו אותה. מאין הזקנה הזאת, הזרה, מכירה אותה?

"נו, נו, נסיכה, אני רואה שהשארנו את הנימוסים שלנו למטה…" הזקנה חדלה ממלאכתה ופנתה אל טליה. מבין הסחבות שלבשה הציץ זוג עיניים חודרות, מוקף פנים חרושות קמטים כקליפת עץ. "לא נורא, אני אוהבת נערות חצופות שעומדות על שלהן. חשבתי שכבר ניחשת, ילדתי. הורייך הזמינו אותי להכין לך מתנת יום הולדת".

טליה חשה שהזקנה לועגת לה, אך דבריה התקבלו על הדעת. היום באמת יום ההולדת שלי… ומה אם ביישתי שוב את הוריי עם השאלות האלה? היא נשמה עמוקות, זקפה את ראשה וצעדה עוד כמה צעדים מהוססים קדימה. "איזו מין מתנה?" שאלה.

"מתנה עוצרת נשימה! לא ראית כמותה מעודך. הורייך לא חסכו דבר כדי להביא אותי לכאן", השיבה הזקנה בקול נוטף מתק. "התקרבי עוד ותוכלי לראות. אני כבר רגילה לעבוד בחושך. אבל סגרי את הדלת אחרייך. נכנסת רוח פרצים".

טליה הציצה בזווית עינה אל הדלת, אך לא נעה ממקומה. באפלולית החדר היא לא ראתה היטב את פני הזקנה, אך חשה בחיוכה המרגיע ובמבטה המצפה. היא צעדה בחזרה אל הדלת וסגרה אותה כמעט עד הסוף, מותירה חריץ קטן ליתר ביטחון. כשפנתה שוב אל האישה אילצה את עצמה לחייך.

כמו בתגובה, הגברת אחזה בחוט וחזרה לעבוד. תוך כדי עבודה החלה לזמזם נעימה ולנענע בראשה. המנגינה תאמה באופן מושלם את קצב תנועות ידיה. תחילה הייתה כמו חוט דק שבדקים, אך בהדרגה גברה מהירותה והנעימה גברה והפכה לשירה. מול עיניה המשתאות של הנסיכה, עבדה האישה במהירות גבוהה והולכת והחוט הכסוף לבש בהדרגה צורת בגד.

שירתה של הזקנה מילאה את החדר. קולה הדהד מן הקירות ושב, נרקם בהרמוניה בקפלי הבד הקסום. המילים היו בשפה זרה שטליה לא הכירה, אך היא הקשיבה להן, שבויה ומהופנטת. מהר יותר ויותר הבגד גדל, עד שהחל לעטות צורה של שמלה יפהפייה, ועדיין הוסיפה האישה לעבוד ולשיר. השמלה התארכה עוד ועוד, ועדיין ידיה של האישה לא חדלו לנוע, והדי קולה נרקמו בדוגמאות מופלאות אל בד השמלה.

הנסיכה הביטה בעיניים פעורות ובקוצר רוח, ובדיוק כשחשבה שהשמלה לא תוכל להיות מושלמת יותר, גילתה שקצב עבודתה של הזקנה החל לדעוך. לבסוף חדלה האישה משירתה וגם ידיה פסקו מתנועתן. לרגע קט עוד הדהדו הצלילים האחרונים, אך באין צלילים חדשים גוועו גם הם והקסם נפרם כלא היה. הזקנה הרימה את השמלה והציגה את מעשה ידיה.

טליה ספקה את כפיה והתקרבה. היא הושיטה את ידיה וליטפה את בד השמלה בכמיהה, נוגעת לא־נוגעת.

"אני רואה שאת אוהבת את המתנה שלך. יפה. כעת עלייך למדוד אותה", לחשה הזקנה באוזנה. "התפשטי"!

הנסיכה נעורה משרעפיה. "מה"?

"התפשטי!" חזרה הזקנה. "אני אעזור לך ללבוש את השמלה. אל תדאגי. התפשטי"!

הנסיכה הביטה בפניה חרושות הקמטים של האישה ועיקמה את אפה. כל נערותיה היו צעירות והמחשבה לפשוט את בגדיה מול עיניה של זקנה בלויה לא נעמה לה. אך אז ראתה את ידה הגרומה של האישה מלטפת את בד השמלה והיא ידעה שאסור לה להשאיר אותה בידיה ולו רגע אחד נוסף. היא הסבה את גבה אל הזקנה והתפשטה, חשה את זוג העיניים החודרות נעוצות בגבה, והמתינה במערומיה עד שהזקנה הושיטה לה את השמלה החדשה. טליה לבשה את השמלה והמתינה בסבלנות בזמן שהאישה הזקנה קשרה, רכסה והידקה אותה על גופה.

מעולם לא לבשה הנסיכה מלבוש כה נוח, שהתאים בצורה כה מושלמת למידותיה. היא הביטה סביבה, בחיפוש אחר מראה.

"את נראית נפלא!" אמרה הזקנה. "הפיות בירכו אותך בחן וביופי שאין שניים להם. כמה חבל שאין לי כאן מראה שתוכלי לראות את עצמך בה".

אך הנסיכה לא באמת נזקקה למראה. היא סבה על מקומה, מוקסמת מתנועת שיפולי השמלה ומהאור הירחי הקורן ממנה. האור, כמדומה, העניק לגופה הילה לא אנושית. היא מיששה את השמלה הרכה, מוללה אותה בין אצבעותיה, ליטפה את תחרת הכתפייה, את פסי האור הכסופים הרקומים במורד חזה ובמותניה. עיניה עקבו אחרי גלי הבד המשיי המתנופפים בכל תנועה של רגליה והדוגמאות המרצדות שריקדו איתה על הרצפה. רק כשראשה הסתחרר והיא עצרה, הרכינה את ראשה לבחון את אמרת השמלה.

ואז צד את עינה נצנוץ מכיוון הרצפה, קצה חוט כסוף, דק כשערה, שהשתפל משולי שמלתה ונח רפוי על הארץ.

היא הרימה את מבטה בחופזה ותרה אחר החוט הכסוף שהוביל אותה לחדר שבראש המגדל, אך לא מצאה לו כל זכר. היא הסתובבה לכיוון השני ומבטה הצטלב עם מבטה של הזקנה. לנגד עיניה התקלף החיוך מעל הפנים הקמוטות, כאילו לא היו פניה אלא קליפה שהתפוררה כדי לחשוף פנים אחרות, מלאות זדון. האישה הזקנה אחזה בקצה החוט שהשתפל מן השמלה ומשכה בו בתנועה חלקה אחת. השמלה התהדקה בעוצמה, כולאת את ידיה ורגליה של הנסיכה ומצמידה אותן לגופה. לרגע קט עוד נותרה על רגליה, בטרם נטה שיווי משקלה והיא התרסקה על הרצפה החשופה. עוצמת החבטה הוציאה את האוויר מריאותיה וראשה נחבט בחוזקה.

טליה חשה שהיא עומדת לאבד את הכרתה. רק בקושי רב הצליחה להרים את עיניה ולמקד את מבטה. השינוי שהחל בפניה של האישה הזקנה התפשט לכל גופה בסדרה של עוויתות. קומתה השפופה החלה להזדקף, והיא השילה מגופה את הסחבות שבהן התכסתה. עורה הקמוט והשדוף התקלף אף הוא, צנח לקרקע בעקבות בגדיה. האישה הזדקפה וניערה מעליה את שאריות עורה. גופה הדק כוסה מעטה שחור ומבריק כשריון. שערה הלבן והמדובלל השתנה גם הוא והשתפל כמשי במורד כתפיה. פניה היו כעת חלקות ועורה מתוח על עצמות לחייה. האם היה זה חיוך על שפתיה הצרות, או שמא כאב?

טליה לטשה את מבטה באימה באישה שהתפתלה לנגד עיניה ומאחורי גבה נמתח זוג רגליים שני ואחריו זוג ידיים נוסף. "כך יותר טוב", נאנחה ורכנה אל הרצפה.

הנסיכה ציפתה כי בכל רגע תפנה אליה המפלצת, אך בדיוק כשחשבה שתזנק עליה, נורה ממותניה חוט היישר לעבר תקרת החדר והיא אחזה בו, תחילה ברגליה ואז בידיה וטיפסה בתנועות מהירות ומיומנות עד שנעלמה.

הנסיכה הניחה לראשה להישמט לרצפה, נשימתה הרחיפה את האבק. כל גופה דאב וליבה איים לפרוץ מחזה. אסור! אסור! אסור! הדהדו המילים בראשה עם כל פעימה והיא חשה את הבכי גואה בקרבה. האם יכאב למות? האם זה יהיה יותר גרוע מתחושת החרטה…

צליל יניקה נוזלי נשמע והיא חשה זעזוע קל. מבטה התרוצץ במהירות ואז שב הצליל ונשמע. למרבה חרדתה היא חשה את רגליה נמשכות מעלה. היא ראתה את הקורים הכסופים נמתחים כעת מרגליה אל חשכת התקרה. טליה התפתלה בכל כוחה, אך עוד ועוד קורים נשלחו מהחשכה ואחזו בה. עד מהרה התרוממו מותניה מהרצפה, ואז כתפיה וראשה, והיא מצאה את עצמה תלויה באוויר. כעבור שעה קלה חדלה להתפתל.

"שיקרת לי! אמרת שאת לא מכשפה!" קראה הנסיכה בעודה מתנודדת בין שמיים וארץ. קולה הדהד מן הקירות.

"לא שיקרתי. אני באמת הפיה הטווה!" נשמע קול מרוחק, אי שם מהתקרה, מלווה בצחוק יבש וארסי. "אני טווה הרבה דברים: אני טווה חוטים, אני טווה סיפורים ואגדות, שקרים ובדיות…" כל אותה עת הוסיפה הנסיכה להימשך מעלה באטיות מייסרת. "אני טווה צללים ואת חשכת הלילה בין הכוכבים, אני טווה את קורי השינה ואת החלומות והסיוטים…" כעת עברה טליה את הצוהר שהאיר את רצפת החדר. גופה התלוי הסתובב על צירו באוויר ופנה אל הפתח. היא עצמה את עיניה נוכח האור המסנוור. כשהסיבוב הרחיק את האור מפניה היא פקחה אותן שוב, ובאחת גילתה כיצד נעלמו כל דיירי הארמון. עשרות גלמים היו תלויים סביבה, גדולים וקטנים. מאחדים מהם, שנוצרו כנראה בחיפזון, בצבצו איברים צפודים, או פנים קפואות במבט של אימה או הפתעה. על מדפי אבן ועץ נחו גלמים נוספים, וכמו בכס של כבוד, שתי גופות היו ישובות כשכתרי המלך והמלכה מונחים ברישול על ראשיהן, מוסיפים לעג למחזה האיום. צחנה נוראית עלתה באפה.

הדם שזרם מגופה ההפוך אל ראשה והמחזה שנגלה לעיניה גברו עליה. היא החלה להתנשם במהירות וחשה את ההיסטריה משתלטת על כל חושיה. רעד עז עבר בכל גופה כששמעה את קולה של המפלצת לוחש באוזנה. "אני טווה את הגורלות והסופים…" יד אחזה בה וסובבה אותה במקומה. "ולפעמים, כשנמאס לי להיות טווה, אני גם אורגת. כך או אחרת, אני טובה מאוד במה שאני עושה".

המילים האחרונות נותרו תלויות באוויר בין הנערה הצעירה לבין מי שהייתה עד לפני רגעים ספורים האישה הזקנה. גם היא הייתה תלויה במהופך. זוג עיניים גדולות מצמץ מול פניה של טליה, ואז עוד זוג ועוד אחד, ואחד אחרון.

הנסיכה רצתה לצעוק, אך הייתה משותקת מאימה. היא הסיטה את מבטה מעיני המפלצת ומבטה נח על מראם המוכר של שני כתרים שהיו כלואים בסבך הקורים. משהו בנפשה כבה ונדם. האם כך יבואו חייה הקצרים והמוגבלים אל קצם? היא נשכה את שפתה וליבה נחמץ כשנזכרה, לא בלי טינה – אסור לדבר עם זרים! הדמעות זלגו מעיניה למצחה ומשם לשערה. דמעה אחת צנחה בדממה אל הרצפה הרחוקה. כשפקחה שוב את עיניה מצאה את היצור מביט בה בחיוך מחליא ונוטף מתק ובעיניים רעבות.

"עדיין איתי? את חזקה משציפיתי". היא מצמצה בשפתיה. "את תוהה בוודאי על הדרמה, נסיכה. את חושבת בוודאי שזה היה אכזרי ומיותר, ועוד ביום ההולדת. אבל את מבינה? חשוב להקפיד על אופן הגשת הסעודה, ולי היה זמן רב לתכנן. חמש עשרה שנים חיכיתי ליום הזה. הורייך חשבו שיוכלו להגן עלייך מפניי". הפיה קירבה את עיניה לעיניה של טליה. "את מבינה, הם חשבו שיערימו עלי וימנעו ממני את הכבוד המגיע לי! בוודאי סיפרו לך כמה רצו ילד וכמה שמחו לזכות בך, כמו באגדה קסומה. אבל האם סיפרו לך שקסם באמת קיים? האם לימדו אותך את מחירו? האם לימדו אותך שאי אפשר לשטות בו? מידות טובות, יופי, עושר… אלו הדברים שבהם בירכו אותך הפיות האחרות. הבלים! מה להם ולחיים? אני הייתי מברכת אותך בכאב. אני הייתי מעניקה לחייך עוקץ. הייתי מפיחה בהם משמעות! אבל אף אחד לא רצה במתנתי, הו לא… שתים עשרה צלחות! רק שתים עשרה צלחות על שולחן הסעודה של המלך והמלכה! בסוף לימדתי אותם שיעור בכאב". היא גיחכה. "היית צריכה לראות את פניהם כשסיפרתי להם שאת מתה. אבל זה, כמובן, לא היה אפשרי. חמש עשרה שנים חיכיתי, אבל עכשיו תורי להשביע את רעבוני, ולסעודה שלי, כפי שראית בוודאי, כולם מוזמנים!"

"מי את? אני לא מבינה מה את רוצה", ניסתה טליה לחקור, למשוך זמן, להרחיק את מה שנראה כמותה הבלתי נמנע. אך דבריה של המפלצת ננעצו בליבה כמו סכין. די היה במצמוץ כדי שתראה בעיני דמיונה את פני הוריה, כפותים חסרי אונים, כשהזקנה שיקרה להם שהיא מתה. קול פנימי בראשה לעג לה. מה זה משנה? בקרוב תהיה זאת האמת.

אשת העכביש לא מיהרה להגיב. תחת זאת המשיכה להביט בנסיכה בעיניה הרבות. אף שלא היו אנושיות, טליה ידעה שהיא נהנית מהמחזה, שהיא גומעת את מצוקתה, את חרדותיה, כמו היו הכנה למנה העיקרית.

"מי אני? מי אני? את באמת לא יודעת? אני אמא ארַקני הזקנה, הפיה החיה בחשכה, אבל בשבילך ילדתי, אני הפיה השלוש עשרה. אין לי כל כוונה להעניק לך דבר, ובכל זאת, אני פיה והטקס מחייב, אז שעשעי אותי. האם יש לך משאלה אחרונה"?

כל חייה הייתה הנסיכה טליה עטופה, סגורה ומסוגרת, וכעת התקרבו חייה לקצם, בצורה כה עלובה ומקוממת. היא הביטה שוב בפקעות הקורים שנעו בעדינות ברוח הקלילה, וידעה שלא תחסר עוד לאיש. היא הביטה בפניה של אמא ארקני, אשת העכביש – חזקה וטורפת, כפי שהנסיכה לא פגשה מעודה. ובאותו רגע גמלה ההחלטה בליבה.

"בבקשה… למדי אותי", לחשה בקול ניחר.

"מה"? שאלה אותה הפיה האפלה בקוצר סבלנות, והתקרבה עד אשר פניה כמעט נגעו בפני הנסיכה. "מה את רוצה ללמוד?" היא היטתה את ראשה, מבטה חוקר. במרכז אישוניה בער ניצוץ אדמדם.

"גם אני רוצה… להיות טווה", השיבה הנסיכה. היא נאבקה לא להסיט את מבטה מהעיניים הרבות של היצור.

"אבל יקירתי, את כבר טובה – ממש ממתק", לגלגה אמא ארקני וליקקה את שפתיה החיוורות ברעב ובציפייה.

טליה הנידה בראשה. "בבקשה, אני רוצה לדעת לטוות, לארוג… כמוך".

אט אט ראתה טליה את ההבנה מחלחלת לאשכולות עיניה של אשת העכביש. המפלצת נסוגה והביטה בנסיכה בדממה שעה ארוכה. אצבעותיה נעו בתזזיתיות, כמו קלעו קור בלתי נראה באוויר. לפתע התרחבו אישוניה והיא הטילה את ראשה לאחור בצהלה שהפכה לצחוק מבקע אוזניים. "את חכמה! כמה אירוני, כן. אפילו… פואטי. זה דווקא יכול לעבוד! ילדה טובה!"

הפיה התקרבה אליה וליטפה את פניה. לפני שהבינה מה מתרחש מצאה טליה את עצמה לפותה בזרועותיה. העכבישה הצמידה אותה אל חזה בחיבוק, התכופפה ונשקה למצחה. אז הביטה בפני הנערה וחייכה שוב את חיוכה המחליא. "נראה שבכל זאת אמתיק את עונשך ואמלא את משאלתך", אמרה, כמעט בפליאה. אז התרחב החיוך עוד ועוד, ושני ניבים אימתניים נשלפו מפיה. "זה לא יכאב… מאוד. לילה טוב יפהפייה. עצמי את עינייך. אל תפחדי, אטווה לך חלומות מתוקים…" לחשה. ואז חשה הנסיכה כאב מפלח וגופה נרפה. העולם כולו שקע בחשיכה.

---

באיזו קלות נשכח אור הנר לאחר שכבה…

---

"ואז ראיתי על אחד מהעצים… אני לא יכול אפילו להגיד את זה! זה יער מוות. הם תלויים שם מן הענפים, רק עור ובגדים, והעצמות שלהם…" השיכור עצר את דיבורו ורוקן את תכולת כוסו בלגימה.

כך התוודע הנסיך לדבר קיומו של הארמון. במסגרת נדודיו בחיפוש אחר הרפתקאות ועושר הוא שמע סיפורים רבים על אוצרות קסומים ועל נסיכות במצוקה שאביהן היה מוכן לשלם כופר רב למושיען. רוב הסיפורים התגלו כבדיות – מעשיות ותו לא. אך בחלקם היה גרעין של אמת, והגרעין הזה היה שווה זהב (או יהלומים). הנסיך הושיט לאיש המלהג משקה נוסף, ועוד אחד, ושלב אחר שלב הוציא ממנו את הסיפור לפרטי פרטיו.

תושבי האזור, למד הנסיך, האמינו שביער הסמוך מסתתר ארמון מקולל שנבלע על כל יושביו מאחורי מעטפת מסתורית. בארמון, סיפרו, היה עושר בלתי נתפס ואם לא די בכך – גם נסיכה שיופייה היה לאגדה. אך אוי לאיש שינסה לבזוז את אוצרותיו, שכן קללה הוטלה עליו והבטיחה מוות רב ייסורים לכל מי שחמד אותם. מרבית התושבים הטילו ספק בנכונות הסיפורים, אך בכל זאת נמנעו מלהיכנס ליער האסור, וחלקם אף סירבו לדבר עליו. פעם בכמה שנים היו הרפתקנים צעירים יוצאים בחיפוש אחר ארמון הרפאים. רובם שבו בידיים ריקות. מיעוטם לא שבו כלל.

האיש בבית המרזח דיבר על יער רפאים, זרוע גופות ושלדים. הוא מצא את הארמון, אמר, אולם את דרכו חסמה שוחה גבוהה ובלתי עבירה שכוסתה קורים עבותים שמבעד להם ראה שרידי גופות נוספות. בדממת המוות, סיפר, נשכחו ממנו כל חלומותיו על האושר שימצא בארמון המקולל. כאשר הבחין בתנועה בצללים, עצביו המרוטים נכנעו והוא נס על נפשו. הצללים, נשבע, דלקו בעקבותיו בינות לעצים. כשכבר כמעט קרס מתשישות, שיחק לו מזלו והוא פרץ מן היער אל האוויר הפתוח. "אני לא לוקח סיכונים!" אמר, מבט רדוף בעיניו. "אני לא מעז להמשיך בלילה, אבל ברגע שתזרח השמש אני מסתלק…"

הנסיך חשב על דברי הצעיר כל הלילה. ניכר בו שהאמין בסיפורו. אם בדה אותו, הרי שעשה זאת היטב. אך האם יאמין לו? הרי אין זה אלא איש פשוט בממלכה נידחת, מסוג האנשים שהתרגלו לפחד מהצל של עצמם. סיפוריהם תובלו דרך קבע במנה נדיבה של הפרזה. אך ההבטחה של ארמון נטוש ומלא אוצרות גברה עליו. אמונות טפלות או לא, הוא רצה לבחון זאת בעצמו.

עם עלות השחר תר הנסיך אחרי הבחור, אך לא היה לו כל זכר. איש מתושבי הכפר לא ידע דבר על מקום הימצאו, ואם ידעו סירבו לספר. משהבין שלא יצליח להוציא מהם מידע נוסף, שילם הנסיך את חשבונו בפונדק, עלה על סוסו ושם פעמיו אל היער.

שעות מספר לאחר מכן נכנס הנסיך בשערי הארמון, כשברשותו רק שריונו, חרבו ושק לאוצרות. את סוסו השאיר מאחור, משזה סירב להיכנס בינות לעצים, שכוסו רשת סבוכה של קורים. כשכל מילות העידוד, האיומים וניסיונות השוחד לא הועילו, הוא נאלץ לקשור את הסוס ולהמשיך לבדו. פרט לקורי העכביש שהתנודדו בדממה ברוח, לא מצא דבר מאיים. כשצעד עמוק יותר במורד הדרך ההרוסה מצא למרגלות חלק מן העצים תלי עצמות. הנסיך צעד בחרב שלופה, אך פרט לרשתות קורים שחסמו פה ושם את דרכו, שאותם ביתק בקלות, הדרך לארמון הייתה פתוחה לפניו. כשניצב מול הדלת הכבדה ניכר בעיניו כי יהיה אשר יהיה הדבר שהרג את המסכנים שעצמותיהם היו פזורות בחוץ, הוא לא היה כאן עוד. אולי הזמן פשוט עשה את שלו…

כששמע את הסיפורים על ארמון שממדיו כבירים, שיער הנסיך כי שנים רבות של סיפורים והגזמות הן שעמדו מאחורי תיאורי ההדר והפאר. אבל כעת, אחרי שסייר בארמון שעות ארוכות, ידע שעול השנים דווקא השכיח מהכפריים את גודלו ופארו של הארמון. השק שלו נותר כמעט ריק. כמה וכמה פעמים הוא רוקן אותו כדי לפנות מקום לאוצרות יקרים יותר, או משום שכבר היה כבד מדי. לבסוף החליט למלא את השק רק בדרכו חזרה.

יעדו יהיה המגדל הגבוה, החליט הנסיך. אף על פי שהגיע לארמון בשעות הבוקר המוקדמות, כעת כבר הייתה שעת צהריים מאוחרת. הנסיך הגיע אל הישורת שבראש המגדל כשהוא מתנשף בכבדות. בקצה הישורת ניצבה דלת עץ ישנה ובה חור מנעול. אלמלא הייתה זאת הדלת שבקצה הישורת של הקומה האחרונה של המגדל הישן שבאגף הנידח של הארמון הגדול, אולי הדלת לא הייתה נראית כה מיוחדת או מזמינה. אבל זה בדיוק מה שהייתה, ולכן היה הנסיך מוכרח לגלות מה הסתתר מאחוריה. הוא הוטרד מכך שבכל משך שהותו בארמון לא נתקל בשום איום או אתגר. אפילו החיות, שאוהבות להפוך עזובות כאלה לבית, לא נראו ולא נשמעו.

הנסיך שלח את ידו אל הידית וסובב אותה בהיסח הדעת. אם הצלחתו הפלאית הטרידה אותו עד כה, הרי שכעת התחושה רק התגברה, כיוון שהידית נענתה ברצון לידו והדלת נפתחה ללא כל התנגדות זולת חריקת צירים עזה. משב אוויר קריר ולח נשב על פניו מהחלל האפלולי שמעבר לדלת. הנסיך הרים את חרבו, שיפר את אחיזתו ונכנס.

החדרון היה שרוי בעלטה, למעט אלומת אור שחדרה מצוהר שבתקרה ונחתה הישר על פני מה שנראה כמזבח. רק כשהתקרב מעט הבחין שמדובר במיטה ועליה צורה מכוסה במעטה עדין כמשי. האם זו הנסיכה?

הוא התקרב אל ראש המיטה וקירב את חרבו אל הבד. אזי כיסה את אפו ואת פיו, להכין את עצמו לבאות, ובתנועה מיומנת של חרבו חתך שסע בבד והסיט אותו. הוא הביט בזהירות, בחשש. נשימתו נעתקה כשבמקום השלד או הגופה המיובשת שציפה למצוא נח מבטו על פנים יפהפיות, מוארות באור עדין ששיווה להן מראה קסום ומסתורי. הוא הביט בהן שעה ארוכה, כמהופנט, וניסה להחליט אם היא בחיים או לא. מבטו גלש מפניה מטה אל קימורי חזה המכוסים. בתנועה זהירה הושיט את ידיו אל השסע הפעור. הוא הביט שוב בפנים המפוסלות, ומשלא הבחין בשינוי אזר אומץ, הידק את אחיזתו ומשך את דפנות הכיסוי לצדדים. הבד הרך נכנע והקרע התרחב וחשף עוד מן הגוף שתחתיו.

הנסיך הביט בהפתעה בתוצאות מעשיו. על לשונו כבר היו מוכנות מילות התנצלות, אך לא היה בהן צורך. אט אט הוא השפיל את מבטו במורד הצוואר עד שמבטו מצא את החזה החשוף. אלומת האור מן התקרה צנחה על העור הצח, מדגישה כל קימור וצללית. בבושה קלה נעשה מודע להתעוררות בחלציו. רק אז הבחין לאימתו שהחזה מתרומם ויורד בתנועות עדינות של נשימה. הוא התקרב ורכן מעל פניה, ואכן חש בתנועת האוויר על פניו. הוא טלטל את העלמה בתנועות הולכות וגוברות, אך ללא תוצאה. נראה כי הנערה, תהיה אשר תהיה, הייתה שקועה בשינה מכושפת, בין החיים למוות. לא הייתה כל התנגדות או מחאה כשקילף את הבד הבוהק לכל אורכו וחשף את גופה העירום תחתיו, ואף לא כאשר פשט את בגדיו וטיפס על המיטה.

---

תנועה. מתוך תהומות עמוקים ממדוד, בתוך החשכה העוטפת והסמיכה, הייתה תנועה. היה זה חידוש מפתיע, ולכן לא יכלה שלא להתמקד בה. כשעשתה זאת חשה את עצמה נמשכת מעלה־מעלה, עד שהחלה לחוש בדברים נוספים. קור. בתוך החושך והתנועה חשה קור, וכשירדה עליה ההבנה הזו נעשתה מודעת פתאום לגבולותיה. היו לה עור וגוף! והגוף נע בתנועה בלתי פוסקת.

קול מוזר חדר לאוזניה. היא ניסתה להתמקד בו, וככל שעלה הדבר בידה יותר חשה עצמה צפה ועולה עוד ועוד וממלאת את הגוף. ריח חריף עלה באפה. היא עקבה אחריו, ולפתע פתאום חזרו אליה חושיה וברגע חד של בהלה איומה נעשתה מודעת לעצמה ולגופה ודחף עז גרם לה לפתוח את עיניה. למרבה הפתעתה ראתה פנים זרות גוהרות מעליה. עיני הזר היו עצומות, פניו מכווצות כמו ממאמץ. אך כנראה חש בשינוי הפתאומי, משום שהוא הוריד את פניו ופקח את עיניו.

זעקה פילחה את אוזניה, והיא לא ידעה אם יצאה מפיה או מפיו של הזר. במעומעם חשה אותו מנסה למשוך את עצמו מעליה. האם הייתה זו הפתעה בפניו? האם פחד?

רק אז הבחינה בזרועותיה וברגליה האוחזות בו ומצמידות אותו לגופה. האיש התפתל ונאבק להיחלץ מאחיזתה. להט עז השתלט עליה ודחף אותה להדק את לפיתתה ולמשוך את הגוף העירום אליה. האיש ניסה להתרומם והלם בפניה בכל כוחו. דבר מה הפריע לה בגבה. היא נעה מצד לצד וחשה זרועות ורגליים נוספות משתחררות ונשלחות בטבעיות לאחוז בידיו ובראשו. התחושות המוזרות שאפפו אותה העלו חיוך על פניה. פניו של האיש היו מסכה של הפתעה ואימה, בזמן שמותניה נעו בתנועות קצובות תחת גופו המרותק. הייאוש הלך והשתלט על הזר. התנגדותו פחתה, אך רעבונה רק גבר בה. עיניו נעצמו והוא טלטל את פניו מצד לצד. דמעות זלגו במורד לחייו והיא חשה דחף עז לשלוח את לשונה ולטעום אותן, דחף עז לטעום אותו. ואז התקשח גופו, ונמתח ולבסוף נרפה. הזר עצם את עיניו שוב. היא חשה את חום גופו נוטף וזורם אל גופה וקלטה אותו בסיפוק. הכאב המפלח בחזהו גרם לו לפקוח את עיניו שוב. הוא הביט בפניה כלא מאמין, כאשר ראה את פיה הפעור ואת שיניה מוכתמות בדמו. אך עד מהרה התערפל מבטו עד שנעשה כהה ומזוגג לחלוטין. היא הניפה אותו מעליה והשליכה אותו לצדה. כל גופה דאב מרעב בן מאה שנים, אך היא ידעה שלא תוכל לנעוץ את שיניה באיש כעת. תחת זאת סידרה אותו תחתיה ורכנה מעליו. גופו היה עוד חם ולבו פעם את פעימותיו האחרונות כשהחלה להפוך אותו שוב ושוב, לעטוף אותו בחוט כסוף ובוהק. חושיה גילו לה זאת עוד קודם, אך רק כעת נפנתה להרים את מבטה ולהביט. בפינת החדר הבחינה בדמותה של אישה זקנה שעמדה והביטה בה בעיניים מלאות עוצמה, על שפתיה הדקות חיוך מקפיא. כשפתחה לבסוף את פיה, כל שנשמע היה סדרה קצרה של נקישות. להפתעתה, טליה הבינה את משמעותן: בוקר טוב, יפהפייה!

---

כל הזכויות שמורות לנדב אלמוג. הסיפור נכתב במקור עבור גיליון 24 של כתב העת "חלומות באספמיה", שהיה אמור לצאת לאור לפני כמה חודשים אך פרסומו מתעכב.