קסיוס
בני האדם והטיטאנים למדו לחלוק את אותו גוף כדי לשרוד טוב יותר על הירח של שבתאי. האם יוכלו להיפרד?
אני מתעורר. שעת דמדומים, עוד מעט יירד הלילה. אני מותח את הכתפיים, וכנפיי לא נפרשות. אני מנסה שוב, ועדיין הן לא נפרשות. זה כבר מעיר אותי, ואני פוקח עיניים.
אני מוצא את עצמי בחדר זעיר. אילו הייתי עומד, קודקודי היה נוגע בתקרה וכנפיי הפרושות היו נוגעות בכתלים. אני מרגיש כלוא ומנסה להתנועע מצד לצד. גופי לא נענה לי. אני נשאר כורע על הרצפה, שעון על הרגליים והאחוריים, ידיי שמוטות לצדי גופי, כנפיי מכונסות.
מולי אני מצליח להבחין שמה שהנחתי שהוא חלק מהחדר, מתקן בעל קווים מרובעים ושמונה רגליים שעליו מונח עצם כדורי, מורכב בעצם מחלקים: חלק אחד בעל ארבע רגליים, נייח שחור וחלק למראה, מאחוריו חלק אחר נייד עם ארבע רגליים ומה שנראה כיצור אורגני מונח עליו.
אני תוהה מה גורם לי לסווג אותו כאורגני – לא נודף ממנו ריח של בנזן כלל. הוא נע, ואין בחדר רוח שתניע אותו, אבל התנועה עשויה לנבוע מסיבה אחרת, לאו דווקא חיים.
אני שומע קול. זו קאס שמדברת. אני נרגע מעט מהקול המוכר, אולי טעיתי כשהתעוררתי, אף שהלילה כבר יורד וזמני הגיע. אני עוצם את העיניים ומאזין לשיחה בין קאס לבין האורגני.
"את מבינה שהפתרון שנתתי לך לשיתוק הכנפיים והתקשורת שלו הוא זמני בלבד. נכון? הזריקה שנתתי אתמול מספקת רק אלחוש זמני. אני צריך לנתח ולחתוך כמה מוליכים עצביים ואז ההתנתקות תהיה סופית ומוחלטת. נעשה את זה הלילה, נכון?"
האורגני מדבר, ואני שומע ולא שומע, לא מבין את המילים. אלחוש, לחתוך, סופית. אני מנסה שוב לפרוש את הכנפיים, ללא הועיל.
"לא הלילה", עונה קאס. "אולי מחר בבוקר. אולי בעוד שבוע. אולי אפילו יותר מאוחר. אני צריכה להיות ממש בטוחה. זה מהלך שאין ממנו חזרה. ועם כל ה–" קאס משתתקת לרגע, ואני חש את המילה תיעוב מתפשטת בגוף, אף על פי שזו לא המילה שהיא בוחרת להשתמש בה בסוף "ועם כל ההסתייגות שלי מקסיוס, זו החלטה הרת גורל".
תיעוב? איך היא יכולה לתעב אותי? אני מגלגל את המילה בראשי, ומנסה להבין.
"אבל את מוכרחה להמשיך את התהליך. להישאר עם –". גם האורגני עוצר ומגשש אחרי מילה. "– להישאר עם השיקוץ בתוך הגוף, זה פשע נגד עצמך. תזכרי שנועדת להיות טהורה וזכה. יצר לב האדם טוב מנעוריו. תוכלי להיפטר מהחטוטרת המחרידה, מהשד הטיטאני המפלצתי, הטורף הקניבל ששוכן בתוכך, ולהיות אדם בכל רמ"ח איבריך, אזרחית שוות זכויות בגלקסיה". הקול של האורגני מצמרר אותי, הוא צורם כמו חריקת הביצה בשעה שאתה בוקע ממנה, חורק ודיסהרמוני.
האורגני מנסה לשכנע אותה. הוא שב ומשתמש במילים שאני מבין רק בקושי: שדים טיטאנים, טיהור, זיכוך, ועוד מילים שנבלעות זו בזו והופכות עבורי לרקע. אני מנסה פעם אחרונה לפרוש את הכנפיים ולברוח משם, אבל גופי לא נענה לי ואני נרדם, אף שהלילה ירד כבר מזמן.
אתמול בערב הייתי אצל אליהו, במשרד שלו, בתחנת החלל הישנה והנטושה.
בקיץ השני של חיינו בילינו אני ואסט שעות ארוכות בתחנה. זה היה מבנה עשוי מתכת, עצום מכל מערה שהכרנו. אהבתי לעוף מעליו, להתקרב אליו מכיוון מערב, שם היו מצוירות על הקיר החיצוני תמונות שהשתנו ככל שהתקרבת אליו, נופים ויצורים שלא מן העולם הזה, שיכולת לצפות בהן רק באור נראה. היו לה לתחנה חלונות גדולים, עשויים חומר כמעט שקוף. כשנדחקנו מבעד לפתח, שהיה בבירור קטן מדי לכניסה של טיטאנישים, יכולנו לראות עוד תמונות של אותם יצורים, בודדים או בקבוצות.
בתחילה הסתובבנו רק במסדרונות ובאולמות הגדולים. את התמונות שהיו שם על הקירות, היה קשה לראות – האור עמום מאוד על פני הקרקע, ועוד יותר בתוך מבנה. אסט, שהייתה החכמה משתינו, גילתה שאפשר לשפר את הראות, אם מפנים אחד משברי החלונות כך שישקף פנימה יותר אור.
היינו מסתובבות שם שעות, ביחד ולחוד, מתבוננות בתמונות ומנסות להבין אותן, מנסות לנחש את פשרן, מי יצר אותן. במקרה, באחד השיטוטים, נקלענו לחדר שהיה כמעט קטן מלהכיל אותנו, אבל הכיל סודות מופלאים. היה בחדר הזה מקום רק לאחת מאיתנו, השנייה נאלצה תמיד להישאר בחוץ ולהאזין. כי ברגע שנכנסת לחדר, קרה קסם. הקירות החלו לדבר ותמונות החלו לנוע על פני הקירות.
והסיפורים שסיפרו לנו הקירות. הם סיפרו על האנושות. על החרדה מפני הכחדת האנושות בכדור הארץ, על ההחלטה ליישב את טיטאן כאופציה יקרה ולא קוסמת, אבל קרובה מספיק פיזית כדי שתהיה בת השגה. על ההחלטה להשתמש בזוחל מכונף תבוני למחצה ואנדמי לטיטאן כנשא לחומר הגנטי של בני האדם, ויצירת הלחם בינו (הטיטאנים, הייתה אסט לוחשת לי) לבין החלק האנושי (זה אנחנו, הייתי אני לוחשת לה חזרה).
חודשים אחר כך העלבון השגור בינינו היה שאחת מאיתנו הייתה מכנה את השנייה זוחל מכונף תבוני למחצה, והשנייה הייתה מאיימת עליה ומתגלגלת איתה למשחק-מאבק בערימה של שיניים, טפרים וקשקשים.
היו גם סיפורים שסיפרו על יצירת האדם עצמו, סיפורי אלים ומפלצות. על פרומתאוס שיצר את האדם מעפר, ואלוהים שיצר את חווה מצלע של אדם, ואודין שיצר אדם משני גזעים מתים. התלבטנו איזה מהסיפורים הוא אמת, והחלטנו שכנראה בני האדם לא ידעו כיצד נוצרו, שסיפורי הערש היו ניחושים, ושאפשר ליהנות מהם כמו מכל סיפור ערש אחר. רוב הזמן העדפנו לשמוע סיפורים עלינו, על הטיטאנישים.
אחד הסיפורים שסיפרו הקירות היה על ההתלבטויות ביצירת התכונות הפיזיות של ההלחם – אם להסתפק בראיית החום הטיטאנית או להנדס לתוך ההלחם גם ראייה של אור באורך גל נראה. האם יש טעם לעשות את זה בעולם שכמות האור בו זעומה כל כך, והאם זה חיוני רק כדי לאפשר שמירה על רצף והמשכיות עם ההיסטוריה של המין האנושי, או שאפשר להסתפק לצורך זה בחוש השמיעה.
סיפור אחר היה על הבחירה בטיטאנים כנשאים. שאחת הדרישות שבני האדם חיפשו הייתה אם שתהיה מספיק טובה כדי לעזור לצאצאיה לשרוד, והטיטאנית שמצאו חיממה את הביצים בגופה עד שבקעו. כששמענו את הסיפור, החלפנו אני ואסט מבטים ומגעים. זה קרה מעט אחרי ההטלה המשותפת הראשונה שלנו, וזכר ההמראות הבלתי פוסקות, גבוה ככל שיכולנו לשאת בלי להיחנק מחוסר מתאן, גבוה כדי לחמם את הביצים, כדי שיהיה להן סיכוי טוב יותר לבקוע. המבטים האלו דיברו על העייפות האינסופית בשהות הארוכה הזו ברום, על הפחד בהחלפות המשמרת ביני לבין אסט שמא ייפלו הביצים וייפגעו, על הקושי להירדם ולשחרר שליטה לקסיוס ולסמוך עליו שיזכור להישאר ממוקד ולשמור על הביצים. ועל ההתרגשות העצומה כשראינו אותן נסדקות וטיטאנים קטנים בוקעים מהן, כשליווינו אותם במעופם הראשון אל פני הקרקע וכשראינו אותם יוצאים לעצמאות.
על כל אלה הקירות לא ידעו לספר. בני האדם הלכו, והתחנה נהרסה הרבה לפני שאנחנו, הטיטאנישים, למדנו שחם הרבה יותר ברום האטמוספרה מאשר על פני הקרקע, וששיתוף של שני ההורים בדגירה משפר את הסיכויים לבקיעה. עד היום אני לא בטוחה שבני האדם למדו, לפני שנעלמו, שההלחם הפיזי שיצרו הכיל שתי נפשות בגוף אחד, ואולי הרעיון היה זר מדי עבורם. אולי זר באותה מידה כמו הרעיון של בני האדם, שחוזר שוב ושוב בתמונות ובסיפורים שלהם, הרעיון של לשמור על הצאצאים אחרי שהם בוקעים מהביצים, רעיון זר ומוזר לנו מכדי שנתפוס את הצורך בו.
עד שפגשנו את אליהו, בן האדם הראשון ששזפו עינינו, לא ידענו בוודאות אם התמונות שעל הקיר סיפרו לנו אמת, או שמא היה זה רק סיפור ערש.
אליהו השתלט על אחד החללים בתחנה ומילא אותו בציוד שהביא איתו. איכשהו הם מתאימים, אליהו והתחנה. התחנה היא מקום מוזר, ואליהו יצור מוזר. יש לו רעיונות כל כך גדולים, בגוף כל כך קטן ועלוב. הוא חושב שהוא גדול וחזק. לאורך השיחה אתמול הוא השווה עצמו כמה וכמה פעמים לפרומתאוס.
"אתם טיטאנים", אמר, ומאוד לא דייק, אבל הקפדתי לא להיעלב. הוא אדם, ואינו מבין את כללי הנימוס הבסיסיים אצלנו. הוא גם השתמש במילים נולדת, יצר לב האדם. היה ברור שהוא לא מכאן, ושאין לו מושג.
"אתם טיטאנים", אמר, "וגם אני טיטאן, אבל אחר, אני יותר דומה לטיטאנים המיתולוגיים. אני כמו פרומתאוס שמביא לכם את האש. ואולי אשלם על כך מאוחר יותר, אבל אתם תקבלו את האש, ותהפכו אנושיים".
"את מכירה את הסיפור של פרומתאוס?" שאל אותי.
הסתכלתי עליו, יושב מאחורי שולחן שחור, כלוא בחליפה המאפשרת לו חיים כאן על טיטאן. קטן וחלש וחסר אונים, מעורר רחמים, בלעדיה הוא חשוב כמת. כרעתי על הרצפה מולו, שעונה על הרגליים והאחוריים, בזמן שסיפר לי את סיפורו של הטיטאן פרומתאוס שהאלים הענישו על כך שנתן לבני האדם את האש, ועל כן נכבל לנצח בשלשלאות, כשעיט מנקר בכבדו. וחשבתי אם אליהו יודע עד כמה הוא אינו מדייק.
לא רק שפרומתאוס לא נכבל לנצח, אלא שזה היה רק לשלושים שנה, ואז הרקולס שחרר אותו. אבל הוא טעה בפרטים הרבה יותר מהותיים למציאות הנוכחית. הוא טען, גם אתמול בערב וגם לפני שבוע כשהלכנו אני ואסט לשמוע אותו נואם בכיכר, שניתוק בין החלק האנושי לחלק הטיטאני יאפשר לנו, לאנושיים, לחזור להיות חברים שווי זכויות במשפחת האנושות. משפחת האדם, כך כינה אותה. נחזור להיות בני אדם טהורים ותמים אחרי שנזכך מגופנו את השד הטיטאני, ונוכל לחיות כמו בגן עדן עם שאר בני האדם.
אבל ברור ומובן מאליו שהטענה אינה נכונה, שהרי אליהו יושב כאן בטיטאן עטוף בחליפה. אילו הייתה החליפה שלו נפרצת, היה קופא בוודאי מקור תוך דקות ספורות. או שהיה נחנק כי האטמוספרה שלנו לא מתאימה לנשימה שלו. אליהו כל כך לא הבין כלום, שלנאום שלו בכיכר הוא הגיע כשהוא מאיר בעוצמת אור בלתי נסבלת, והבריח כמעט את כל הטיטאנישים עד שהבין שהראייה שלנו רגישה פי מאה משלו וכיבה את כל האורות.
ואני? והיה אם אחליט שאני וקסיוס מתנתקים. שאני מתנתקת מקסיוס ומכל מה שהוא מייצג ואני מתעבת. איך אוכל להשתלב בכל מקום אחר שאליהו מדבר עליו? הוא הזכיר עשרות עולמות ראויים להתיישבות לבני אדם, הרבה יותר מטיטאן. אך הרי העולמות האלה מותאמים לבני אדם כמו אליהו, ולא לבני אנוש כמוני. אני אמות תוך דקות ספורות על כוכבי לכת שמותאמים לחיים של בני אדם, אלא אם כן אלבש חליפה כזו, כמו של אליהו, אבל מותאמת לאטמוספרה של מתאן ושומרת על טמפרטורות נמוכות מספיק כדי שלא אתאדה בה. שלא לדבר על כבידה. כל עולם שמתאים לבני אדם כמו אליהו יגרום לי להרגיש כבדה פי שבעה. כל עולם שלאליהו יהיה נוח לחיות בו יסנוור אותי עד עיוורון בעוצמת האור שלו.
המשמעות של חיים במקום אחר אינה רק לוותר על קסיוס כשותף לחיי ולגופי. היא גם לוותר על כל חבריי. לוותר על תעופה. לוותר על חופש. לוותר על הראייה. אליהו רואה את עצמו כמביא האש, אבל מי שיקבל ממנו את הלהבה וינסה לצאת מטיטאן יהיה כבול לכל ימי חייו. ואם כבידה גבוהה פי שבעה משלנו לא שקולה לניקורים בכבד, אז אני לא יודעת מה כן.
אני דואה גבוה מעל לעננים. נשימתי קצרה – יש רק מעט מתאן בגובה הזה, אבל אני מנסה להחזיק מעמד זמן רב ככל שאוכל. כי היופי. כל היופי הזה. בגובה הזה האוויר הרבה יותר חם, והאור חזק ומסנוור. הלילה עומד לפני סיום ועוד מעט קט יסתיים הזמן שלי.
העננים יוצרים שכבה כתומה מתחתיי, ובקרעים שביניהם אני רואה את הקרקע. על פני הקרקע אני רואה את האגם שממנו המראתי. אני רואה את השתקפות העננים גולשת באגם הרחק מתחתי, בעוד אני גולש מעליהם.
אני חולם. לרגעים אני יודע שאני חולם, ולרגעים שוכח ומתרכז בחוויה. באוויר החמים שזורם על קשקשי העור, ממלא את השקעים והקימורים שלו וזורם הלאה, נצחי כמו החיים, רגעי כמו מצבי הרוח. במתח השרירים בחזה ובכנפיים, בקימוץ האגרופים הצמודים לבטן, ברגליים המתוחות לאחור ונוגעות זו בזו.
עובר זמן, המחסור במתאן מתחיל לתת אותותיו, עיניי מתחילות להתהפך, ואף על פי שאני יודע שאני חולם ומנסה להמשיך ולדאות, אני מטה מעט את הכנפיים, מכנס את השכמות ומניח לרוח לסחוף את הצעקה מפי ולשאת אותה גבוה אל השמיים, כשאני צולל ומרגיש את המהירות גוברת והולכת. שרירי החזה שלי נמתחים לאחור, וכמו טיטאן בן יומו שבוקע מהביצה ומעופף מטה אל האדמה בפעם הראשונה בחייו, פי ועיניי נפערים, לבלוע את העולם.
פני האגם מתקרבים והולכים. פגיעה בהם במהירות כזו תקרע אותי לגזרים, ואני מדמיין את איברי הבתורים מפוזרים על פני האגם, בנזן זורם מהקרעים, ואני תוהה איך זה מרגיש – לא להיות. ואז אני מטה את הכנפיים למעלה ועוצר את הצלילה כמה מטרים לפני ההתרסקות. התנופה מספקת לי המשך ריחוף מהיר, ואני מנופף בכנפיים ומרגיש עד כמה גופי כבד הרבה יותר בגובה הזה, ואיך כל שכבת האטמוספרה מעיקה עלי אחרי השהות ברום הדליל. אני מרחף עד גדת האגם הצפונית, שם קולטות עיניי תנועה מהירה, כמו טרף שמנסה לחמוק.
אני מנסה לחשוב אם אני רעב, אבל הבנזן שבעורקיי חם ופועם אחרי הדאייה והצלילה, ואני לא מנסה להתנגד לו. סריקה מהירה עם העיניים, מתביית על הריח, ניחוח של פחד מהול בבנזן, ניתור גבוה אחד ואני מוצא את הביגלן שניסה לחמוק ממני. טפריי אוחזים בבטנו, שיני ננעצות בבשרו, קורעות בו פתחים, ופי נמלא בנזן חם, שמתיז למעלה ומרטיב את פניי, מכסה אותי במהות ביגלנית, רטובה, ריחנית ונוכחת.
אני מותח את צווארי מעלה וכנפיי נמתחות איתו, צועק בקול שמגיע מעומק הגרון. אני חי.
במשך חלק גדול מהלילה עברו בי מחשבות מעורפלות וחלומות על סף היקיצה, חלומות שמקורם בקסיוס, אין לי ספק. יום השוויון הוא מחר, או שמא מחרתיים, והמועד המתקרב של הנדידה גורם לו בוודאי מספיק מתח וחרדה כדי לחדור את הבידוד שיוצר האלחוש של אליהו, אפילו במצב המוחלש והמנותק שבו הוא נמצא.
אני זוכרת את הנדידה הראשונה שלי. בקעתי לא המון זמן לפניה. קסיוס כמובן בקע לפניי. טיטאנים בוקעים כבר כשהם יוצאים מהביצה. אצלנו, האנושיים, זה דורש יותר זמן, ולפעמים לא קורה בכלל.
אני תוהה איך זה אצל בני האדם. הלא אנחנו, האנושיים, נוצרנו בצלם האדם, אבל בני האדם אינם הלחם בין אנוש לטיטאן. האם בני אדם בוקעים כבר כשהם נוצרים ובאים לחלל העולם, או שיש השהיה בין הגעתם לעולם לבין הבקיעה.
אז, בימים הראשונים שלי, הסבירה לי אסט שבקיעה של אנושי יכולה להתרחש רק כשיש מי שיקשיב לו. שישמע וגם יקשיב. ויגיב.
אסט הייתה שם כשבקעתי. שתינו בקענו באותה שנה, אבל אסט מהטלה מוקדמת בקיץ ואני רק בשלהי הקיץ, חודשים מועטים לפני הנדידה ביום השוויון. בקעתי ממש ברגע האחרון כדי שאספיק את הנדידה בסיום הקיץ.
לפעמים אני תוהה מה היה קורה אלמלא בקעתי באותו הזמן. אילו בקעתי מעט מאוחר יותר, מאוחר מדי להתבגר בטרם הנדידה. או אילו לא בקעתי כלל לפני הנדידה.
האם קסיוס היה נודד עם כולם? כשהם לבדם, ללא שותף אנושי, טיטאנים יכולים לנדוד. הרי הם נדדו גם לפני שבני האדם הגיעו ויצרו הלחם בינינו לבין הטיטאנים. אבל אחוזי ההישרדות של טיטאנים שהשותף האנושי שלהם טרם בקע נמוכים להחריד. לפעמים הם מתחילים בנדידה ועוצרים באמצע לצוד, כשתאוות הבנזן מכריעה אותם. ואז. אז כבר אי אפשר להמשיך לעוף, לא כשהבטן מלאה עד גדותיה בבנזן.
לפעמים הם לא נודדים, ואז מזג האוויר המשתנה בקיצוניות עם התחלפות העונה, התייבשות האגמים בחצי הכדור הפונה הרחק מן השמש, ומותם של הביגלנים התלויים באגמים, קוטלים בהם בהמוניהם. אני נשמעת אכזרית לאוזניי שלי, אבל איכשהו קשה לי לראות בטיטאנים שהחלק האנושי שלהם טרם בקע, כשהם רק זוחל מכונף תבוני, שותפים לדרך. הם נראים כמוני, אבל הם לא. הם יותר יצורי טבע מאשר יצירי תרבות וחברה. אולי לכן אני מקבלת את חוקי השרידה הקשוחים מאוד שהם נתונים להם. לא פשוט לחיות בעולם שלנו.
אסט אמרה שזה החלק שלנו בסימביוזה. הסיבה לכך שההלחם עובד כל כך טוב היא שהאנושיים שיפרו בהרבה את סיכויי ההישרדות של הטיטאנים. אנחנו זוכרים טוב יותר את העבר, מתכננים טוב יותר את העתיד, שולטים טוב יותר בדחפים שלנו.
אילולא בקעתי, ואילו קסיוס לא היה שורד את הנדידה ההיא, אני לא הייתי באה לעולם. זו מחשבה מפכחת. שקסיוס אולי לא היה יכול בלעדי, אבל בלעדיו אני בטוח לא הייתי.
עד כמה שאני מתעבת חלקים מסוימים בקסיוס, אם הבחירה היא בין להיות עם קסיוס, לבין להיפרד מקסיוס ובו זמנית לא להיות, יתכן מאוד שאבחר בלחיות עם התיעוב. זו נקודה שאני מוכרחה לשקול היטב.
באותה נדידה ראשונה לא ידעתי למה לצפות. הכרתי את רוחות הקיץ של חצי הכדור הדרומי. לא יכולתי לתאר לעצמי שביום השוויון ינשבו רוחות חזקות פי עשרה ויותר. הכרתי את אגמי הקיץ המיטיבים, אך לא יכולתי לתאר לעצמי את האזורים השחונים האדירים שמעליהם ניאלץ לעוף בדרכנו אל חצי הכדור הצפוני. הכרתי את כוכי השינה של הקיץ, חורים קבועים בסלע שליוו אותי כל חיי הקצרים, ולא ידעתי איך ייראו מערות השינה המשותפות בצפון. הכרתי את הנחלים והאגמים של ילדותי, ולא ידעתי שדבר אינו קבוע, וכשאחזור לחצי הכדור הדרומי שוב, אחרי הנדידה הבאה, הכל יהיה שונה. כשמתחלפת העונה האגמים מתייבשים והערוצים מתמלאים עפר, וכשחוזרת העונה הרטובה ואנחנו איתה, הנחלים זורמים במקום אחר, אל אגמים אחרים.
האם קסיוס ידע? ואיך העז לצאת לדרך אם ידע? לפעמים אני חושבת שהיכולת המוגבלת של קסיוס לצפות את העתיד מסייעת בידו יותר משהיא מפריעה.
נאספנו אז, כל ילידי אותו הקיץ, בעמק שמול כוכי השינה, בשעה של כמעט שקיעה. הטיטאנישים המבוגרים יותר יצאו ימים מעטים קודם לכן, כל מחזור ביום אחר. רק אנחנו נשארנו, הצעירים ביותר, אלו שלא נדדו מעולם. כשאני חושבת על זה שוב, כנראה גם קסיוס והטיטאנים האחרים פחדו, ולכן יצאנו אחרונים. מאז ומעולם הצעירים, שזו להם הנדידה הראשונה, יוצאים לדרך אחרונים.
כשהמראנו היינו כמה עשרות. אולי מאה. הכרתי כמעט את כולם. לפחות את אלה שהיו להם שותפים אנושיים. עופפנו שעות אין ספור. עופפנו ימים ארוכים ללא הפסקה. השותף הטיטאני מוביל ושולט בשעות הלילה, והאנושי שולט בשעות היום, כשהטיטאן התמוטט מעייפות. אני זוכרת את הפחד מפני שליטה בגוף בתעופה ארוכה כזאת. תמיד חשתי שאצל קסיוס זה בא יותר בטבעיות, ואצלי זה דרש מחשבה. אני זוכרת את השרירים הכואבים, את העיניים השורפות, את הלב הנצבט ובוכה כל פעם שאחד מאיתנו קרס ונפל מהשמיים כאבן. אי אפשר היה להציל אותם, את הנופלים. אילו היינו מתעכבים למענם, גם אנחנו היינו מתים. יום השוויון דלק בעקבותינו.
כשנחתנו היינו בערך שלושים. מתי מעט. תשושים, רעבים, כואבים. בכוחותינו האחרונים זחלנו אל מערות השינה המשותפות של הצפון, שם התמוטטנו. כשהחלו לנשב רוחות הסערה של יום השוויון, כמה שעות אחרי הנחיתה, ישנו כולנו בטוחים ומוגנים במערות. המערות, שמקומן קבוע, ששכנו במקום גבוה מספיק כדי להיות שם גם בעונה הקודמת וגם בעונה הבאה, למרות השינויים העונתיים בתוואי הקרקע.
לנדידות הבאות הגענו מוכנים יותר. מי שעבר נדידה אחת ושרד, גדולים סיכוייו לצלוח נדידה נוספת.
דמדומים. עוד מעט יירד הלילה. אני מנסה להקשיב ולשמוע טיטאנישים אחרים סביבי. איני שומע, אף לא אחד.
הצורך לפרוש כנפיים ולברוח מתחזק והולך. אני כלוא בשיתוק שהשיתה עלי קאס, כמו טיטאן בקליפת הביצה שלו, אני מנסה, אבל גופי אינו נשמע לי.
הנדידה!
כולם יצאו כבר. אני חייב לצאת. כולם כבר יצאו. אני מוכרח לצאת עכשיו. ממש עכשיו.
אחרת.
כמו תמונה על תמונה מופיעים לנגד עיניי מראות הנדידה. הקודמת, זו שלפניה, או זו שלפני זו שלפניה. אין לדעת.
אנחנו מתאספים בעמק הקטן שבין כוכי השינה, הכנפיים של חבריי למסע נמתחות ומתכנסות, חוסר השקט שאוחז בנו כשהנדידה מתקרבת, נאבק בידיעה שככל שנהיה רבים יותר בקבוצת הנדידה כך ישתפרו סיכויינו לשרוד את הדרך הארוכה מאוד לחצי הכדור הצפוני.
כל כמה דקות מגיע עוד אחד מאיתנו. אני מברך לשלום את הקרובים אלי, ושמח לראות שאסט נמצאת ביניהם. משהו בי נרגע כשאני רואה אותה.
כשהחושך יורד כמעט לגמרי מכנס הראשון מאיתנו את כרעיו ומזנק לאוויר. שתי פעימות לב אחר כך, כולנו כבר באוויר. הראשון מאיתנו מוביל, והאחרים מסתדרים בעקבותיו. לזמן קצר הוא יוביל את הקבוצה בדרך צפונה. אני מוצא את עצמי ליד אסט, מתאם את תנועות הכנפיים שלי לקצב שלה, ולרגע אני מריח את הבנזן הזורם בעורקיה כשהיא מרחפת מתואמת איתי, ולבי מאיץ את פעימותיו. היא מסתכלת עלי, ואני מנחש שבראשה עוברות מחשבות דומות. אני מנער את ראשי. אי אפשר, לא בזמן נדידה. אי אפשר לעוף כשהבטן שלך מלאה בנזן. אני מסמן לה בקצה הכנף, והיא מחרה מחזיקה אחריי בהבטחה. לכשנגיע לצפון.
התמונות נפרדות, ואני שוב מאזין לבדי בשקט הלילי ויודע שהיום הוא היום האחרון לנדידה. עכשיו. אני מוכרח. מנסה שוב לפרוש את הכנפיים, ולא יכול.
מה את עושה לנו, קאס? מה את עושה?
אתמול, בשקיעה, יצאו אחרוני הטיטאנישים לנדידה צפונה. הצצתי החוצה מכוך השינה וראיתי את ילידי הקיץ האחרון מתקבצים בזה אחר זה, וידעתי שזו ההזדמנות האחרונה שלי לנדוד צפונה בחסות קבוצה, גם אם לא הקבוצה שלי.
כשיצאו חבריי, לפני יומיים, הדחף להצטרף אליהם היה עז, כמעט ללא נשוא, ובמיוחד כשאסט נחתה בכיכר, מתחה את כנפיה לקראת הטיסה הארוכה, וחיפשה את קאס. חיפשה אותי. שוב ושוב עלתה בי המחשבה האם אני צודקת כשאני בוחרת להתנתק מקסיוס. שוב ושוב עלתה השאלה האם נכון לעשות את זה דווקא עכשיו, בדיוק לפני הנדידה.
ההתלבטות הזאת. האינסופית. אני מנסה לתת לעצמי זמן, להגיד שזו החלטה שאין ממנה דרך חזרה, ולכן צריך לשקול אותה היטב, מכל הכיוונים, להיות ממש בטוחה לפני הביצוע. ומצד שני, הנדידה מתרחשת ממש עכשיו, ואין זמן להשתהות. אין זמן להסס ולהתלבט.
כשהמריאו כולם בזה אחר זה חשבתי על אסט. באופן ספציפי, על הפעם הראשונה שפגשתי את אסטל, השותפה הטיטאנית של ההלחם.
הייתי צעירה אז, לפני הנדידה הראשונה שלנו. אני לא בטוחה למה התעוררתי. היה לילה, וקסיוס היה ער כמובן. בגיל ההוא מיעטתי להתעורר בלילות. כלומר, הכרתי את קסיוס, הרי אנחנו חולקים את אותו גוף, אבל לא הכרתי אותו לעומק.
הוא עף, כלומר אנחנו עפנו אבל הוא זה ששלט בגוף, שהלא היה זה לילה. יכולתי לראות את אסט, אבל היא נראתה קצת אחרת. החזקת הגוף שלה הייתה שונה מעט. כנפיה היו מתוחות יותר לאחור וצווארה ארוך יותר. וכשדיברה עם קאס, קולה היה שונה מעט.
ואז הם. הם, כלומר קסיוס ואסטל. הרגשתי את התחושות שעוברות בקסיוס, את ההתענגות על המגע הרך של עור בעור והמגע המחוספס של קשקש בקשקש, של לחדור ולהיחדר, את החשש מהנפילה הארוכה המשותפת מטה לעבר פני המתאן וההתנגשות בהם. את ההתעלות כששניהם פרשו כנפיים יחד, מטרים ספורים לפני החבטה, את שינינו ננעצות בשריר הטרפז שלה והפה המתמלא בבנזן חם, את הנחיתה על שפת האגם, שכן אי אפשר לעוף על בטן מלאה.
כמה ימים אחר כך נפגשתי עם אסט. בשעות היום, אבל עדיין לא הייתי משוכנעת לחלוטין שזו אסתר, השותפה האנושית, ושאלתי אותה כדי לוודא. דיברתי איתה בהיסוס גדול, על החוויה, מה הייתה ההרגשה מהצד שלה.
"זו הסיבה שטיטאנישים כל כך בודדים", היא אמרה, "כי כדי שחברות כזו תחזיק מעמד, צריכים גם החלקים הטיטאנים לחבב זה את זה, כמו שקסיוס ואסטל מחבבים זה את זו, וגם החלקים האנושיים, כמו שאני ואת. לא פשוט ליצור רביעייה כזו לאורך זמן. רוב הטיטאנישים שאני מכירה חיים לבד".
לא היו בה באסט רתיעה מהמגע הפיזי, מהחדירה. לא היה בה תיעוב מתאוות הבנזן. היא קיבלה את אסטל כפי שהיא. ולא שאסטל הייתה נקיה מהתאווה, אסטל חיה עמוק בתוך עורה, כמו קסיוס. אבל אסתר קיבלה אותה. ואני, לא יודעת אם אי פעם אוכל לקבל את קסיוס.
"אני אפילו נהנית מזה. מה, את לא?" שאלה אותי, ולא ידעתי מה לענות אז, הייתי צעירה מאוד.
ואם.
ואם אכן אחליט להתנתק מקסיוס. וכשיום השוויון יעבור, בעוד כמה ימים. ואם אצליח לצלוח את הנדידה לבדי, בלי קבוצה תומכת ומסייעת. ואם אצליח למצוא את אסט בצפון, ולהצטרף אליה שם.
האם אצטרך. האם היא תצפה ממני. האם ארצה.
גופי יישאר כפי שהוא היום. ואסתר תדע שזו רק אני, שקסיוס ואני כבר לא שותפים, והגוף נותר בבעלותי בלבד. אסתר תדע, כי אני אספר לה. אבל אסטל, שלא תדע כי לא אספר לה. היא תצפה שקסיוס. אסטל וקסיוס חברים בפני עצמם, בלי תלות בקשר ביני לבין אסתר. האם היא תצפה שאחליף את קסיוס? בכל האופנים שבהם הם היו חברים? האם אוכל לעשות את זה? האם ארצה?
ואם ארצה, אז מה מותר קסנדרה מקסיוס?
זעם. זעם שאוחז בי. בכולי. מקצות הציפורניים בבהונות ועד אחרון קשקשי הכנפיים. זעם שתופס אותי בבטן, מתמצק ומנסה להתפרץ. זעם חסר אונים, כי אין בי כוחות או יכולת להזיז את איברי גופי. זעם שאינו יכול לעשות דבר מלבד לאכל אותי, למצוץ לינוק לשאוב לרוצץ לקרוע לדחוס. להעלים אותי.
קאס! קסנדרה!
כשיצאתי מכוך השינה נהייתי מודעת לעוצמת הרוח. יום השוויון הגיע. זה לא היה אמור להפתיע אותי, שכן אחרוני הטיטאנישים יצאו צפונה כבר לפני יומיים, ובכל זאת הופתעתי. הייתי טרודה כל כך בלבטים, בבחינה עצמית, בצער על הפרידה מאסט ומהאחרים, לא שמתי לב.
הלכתי אל המשרד של אליהו.
הלכתי, כי קבעתי להפגש איתו בשעות הבוקר, ולא ניתן היה לעוף. זה לא יום טוב לצאת בו החוצה. המחשבה הזו עברה בראשי שוב ושוב לאורך הדרך, כשמצאתי את עצמי נאחזת בזיזי סלעים כדי לא להינתק מהקרקע. גם כשכנפיי היו מקופלות, וגופי שפוף כדי להציג מינימום זווית התקפה בפני הרוח, חששתי שהרוח תסחף אותי. הייתי צריכה להישאר בכוך השינה. הייתי צריכה לנדוד עם אסט והאחרים. הייתי צריכה להשאיר את קסיוס איתי.
כשחשבתי את שמו, חשתי את דחף הנדידה מתעורר בי בעוצמה. השתקתי אותו בתקיפות – יהיה ממש מסוכן לעוף. הרוחות של יום השוויון מגיעות לשלושים וחמישה קמ"ש, שזה מעבר למהירות הבריחה. לרגע דמיינתי את כנפיי הפרושות נקרעות מגופי ונסחפות במהירות הלאה מטיטאן, הרחק הלאה, יוצאות מהאטמוספרה ואובדות בחלל.
מרגע לרגע נהיה קשה יותר ללכת. הרוח הגוברת העלתה עננים סמיכים של אבק שהקשה על הנשימה וקיצר את שדה הראייה. התלבטתי, אבל הבנתי שלחזור ולהתחפר בכוך השינה עד סוף היום ודעיכת הרוח כבר לא אוכל. אצטרך להישאר במשרד של אליהו, או למצוא לי מקום מפלט אחר מהרוח בתחנת החלל הנטושה.
בין ענני האבק המסתחררים הבחנתי בפינות התחנה המחודדות. כמעט הגעתי, והידיעה הזו נסכה בי די כוח להתגבר על הרוח. על הרוח, ועל הפחד להיסחף נגד רצוני.
ברגע שעברתי את הסף, עוצמת הרוח פחתה באחת. החלונות הגדולים שבחזית בלמו את רובה, אבל החרכים במקומות שבהם הם היו שבורים אפשרו לי לשמוע אותה היטב. הרוח רעמה והידפקה בכוח על הקירות, האבק חלחל פנימה טיפין טיפין מבין הסדקים, ואני השתופפתי בפנים והתחבאתי משניהם. חשתי כמו ביגלן שמנסה להסתתר מפני טורף. ובתוך הפחד מפני ההיסחפות ברוח המשיך לפעום בי הצורך לנדוד, לברוח הרחק מהכל, לפרוש את כנפיי ולמצוא לעצמי מקום רטוב וחי. צפונה. כנפיי נמתחו, כמו מעצמן, מתעלמות מן הרוח הנוהמת בחוץ, ומחוסר האפשרות לעופף במזג האוויר הזה.
עברתי ליד הקירות המאוירים, והפעם התעלמתי מהם ומזיכרונות הילדות שעוררו בי. כשהגעתי למשרד הוא נראה כמקודם, אותם שולחן וכיסא שחורים, אך אליהו נראה אחרת. חליפת החלל הקשיחה שבה ראיתי אותו עד היום נעלמה, ובמקומה עטף את גופו מעטה שקוף וגמיש, ששיווה לו מראה מבריק.
"תתחדש", אמרתי, והתקרבתי אליו.
"תודה. הצלחתי סוף סוף לפרוץ את האבטחה של חללי האספקה בתחנה. עכשיו אני מסודר ויכול להתקיים הרבה יותר בנוחות. יש לי חליפות מגע, וגם אוכל. היית מאמינה שמזון יחזיק מעמד שמונה מאות שנה בלי להתקלקל?"
אליהו המשיך ודיבר, ואני התקרבתי עוד. בחליפה הגמישה יכולתי לראות טוב יותר את גופו, שנראה עוד יותר קטן וחלש. מצד אחד הוא היה דומה מאוד לתמונות שראיתי על הקיר מאז שהייתי קטנה, של איך בני אדם אמורים להיראות. מצד שני, התמונות על הקיר היו תמיד גדולות ממני בהרבה, צבעוניות ומרתקות, גדולות מהחיים. ואילו אליהו, משניטל ממנו המעטה הקשיח, נראה עלוב ומעורר רחמים. חלש ופתטי.
איך יכולתי בכלל להקשיב לו? איך יכולתי להיות מושפעת מיצור חלש כל כך? כמו ביגלן.
"כשהרוח תירגע אני חושב לקחת את כל הציוד צפונה, בעקבות השבט שלך. יהיה מטופש להישאר כאן חמש עשרה שנה כשכולכם בצפון. כלומר בחצי השנה הבאה של טיטאן". אליהו הביט בי, וכעבור רגע המשיך. "מתי היא אמורה להירגע, הרוח?" שאל.
התקשיתי להתרכז. כנפיי ניסו שוב להיפרש ולצאת צפונה, כאילו די היה בתזכורות מילוליות קלות: השבט שלך, צפונה, הרוח. כאילו כל מילה כזו דוחפת אותי קרוב יותר אל עבר סף כלשהו שממנו והלאה כבר לא ניתן לשלוט יותר בגוף.
ואז, בשתיקה שמתארכת בין השאלה של אליהו לתשובה שלי, נוחת עלי שקט. שקט של התאמה בין בפנים לבחוץ, של נפש שמתכנסת לגוף או גוף שמתרחב להכיל את הנפש, וכל מה שהיה או יהיה מתמקד למה שכעת.
"זה נמשך יום אחד. רק ביום השוויון עצמו. אחר כך הרוח חוזרת לעצמה", אני עונה לבסוף.
אני מתקרבת אליו עוד יותר. גופי מתנשא גבוה מעליו, ואני רואה אותו משתופף מולי, כמו ביגלן שמקווה שהטיטאן שמרחף מעליו לא יבחין בו אם לא יזוז. תאוות הציד שלי רק מידגדגת, אבל לא נכנסת לפעולה. הריח של אליהו שגוי, גם דרך החליפה אני מריחה דם, ולא בנזן.
אני מסתכלת ימינה ושמאלה, אבל אין מקום במשרד הקטן הזה לפרוש את הכנפיים ולעוף, ואני חייבת לעוף מכאן, מוכרחה לנדוד. החיים בחצי השנה הזו הם בצפון. רק שם. כולנו בצפון, אחיי לגורל מרגע בקיעתנו מהביצה, וגם אני מוכרחה להיות איתם. אני מתחילה לסגת לאחור, אל האולם הגדול בכניסה שבו אפשר לפשוט את הכנפיים למלוא אורכן ולרחף.
חלק קטן בראשי מצליח לשלוט עדיין ולעצור אותי מיציאה שתיגמר בתעופה אל הרוח הקטלנית ואל מותי. אבל אני לא בטוחה כמה זמן אחזיק מעמד.
יום אחד. את צריכה רק ארכה של יום אחד. אחר כך תוכלי לצאת לדרך הארוכה צפונה, עונה קול שני בראשי. רק יום אחד להתאפק, ואז אפשר יהיה לעשות את זה בביטחון יחסי.
אליהו זז בקצה טווח הראיה שלי, ואני מפנה אליו שוב את מבטי.
"לרגע הבהלת אותי", הוא אומר. קולו נשמע חנוק מעט.
"אולי באמת אתה צריך להיבהל. ולא רק לרגע", אני אומרת לו בשקט, ושומעת את קולי נמוך ונוהם, מרטיט את הגרון. הפחד שלו מפעיל אותי, ואני מלקקת את השפתיים והשיניים, משתופפת ומרגישה את שרירי הכרעיים מתכוננים לזינוק. אליהו מתכווץ שוב ומתחיל לסגת אט-אט לאחור. הפעם, למרות הריח הלא נכון שלו, ניחוח פחד מהול בדם, הוא נראה בדיוק כמו ביגלן שמנסה לחמוק. אי אפשר לעוף על בטן מלאה, אני חושבת, ואולי למרות שאני לא רעבה, למרות שהוא מבוסס דם ולא בנזן, הוא יכול לעזור לי לעבור את היום הזה בבטחה.
ניתור גבוה אחד ואני מוצאת את אליהו. טפריי אוחזים בבטנו, קורעים ממנה את החליפה הגמישה וננעצים בבשר מתחתיה. שיניי ננעצות בצווארו, קורעות בו פתחים, והדם שניתז ממנו מרטיב את פניי לזמן קצר, לפני שהוא קופא על שיניי ולשוני, על עורי, מכסה אותי במהות שלו, קפואה ומוצקה, לא טיטאנית ולא אנושית.
אני מותחת את צווארי מעלה, וכנפי נמתחות עד לקירות, צועקת בקול שמגיע מעומק הגרון. אני חיה.
קסיוס / יונה וולך
הָעוֹרְבִים קוֹרְאִים לְךָ
לַעֲזֹב אֶת הָאָרֶץ וּלְהִבָּנוֹת
אַתָּה מוֹרֵחַ אֶת פָּנֶיךָ בְּצֶבַע הַשְּׂרֵפוֹת
וּפוֹתֵחַ בִּילָלוֹת אִינְדִיאָנִיּוֹת
אֲבָל
מַה שֶּׁהָיָה אֶתְמוֹל נֵר
הַדְּבָרִים מִתְרַחֲשִׁים מְרֻחָקִים
הַדְּבָרִים מִתְרַחֲשִׁים קְרוֹבִים
מִישֶׁהוּ נוֹפֵחַ בַּבָּלוֹן
וּמוֹצִיא אֶת הָאֲוִיר מֵהַבָּלוֹן
מִישֶׁהוּ נוֹפֵחַ בַּבָּלוֹן
וּמוֹצִיא אֶת הָאֲוִיר מֵהַבָּלוֹן
יֶלֶד יֶלֶד מִסְכֵּן
אֲנִי בָּא לְעַרְסֵל אוֹתְךָ
יַלְדָּה טְרוּפַת דֵּעָה
בָּאתִי לָקַחַת אוֹתָךְ הַבַּיְתָה
קַסְיוּס מַחְמַדִּי
קַסְיוּס מַחְמַדִּי
הֲרֵי תִּשְׁמַע עוֹרְבִים עַד סוֹף יָמֶיךָ.
.Keep up with the good work . Interesting
לרוב אני נורא אוהבת את הכתיבה שלך, אבל איכשהו הפעם משהו חסר לי. לא בטוחה מה. אולי הסיבה לתיעוב של קסנדרה כלפי קסיוס מלכתחילה.
כרגיל אצלך, הסיפור הזה יצירתי להדהים ופותח מחשבה. תודה.
וואלה.
כל מלה בסלע. לא יכולתי להגיד את זה יותר טוב.