הסירנות של טיטאן / קורט וונגוט

קורט וונגוט הצעיר (להלן, קורט ג'וניור), היה צעיר במיוחד כאשר כתב את הספר הזה. מבחינה כרונולוגית, זהו הספר המוקדם ביותר שתורגם לעברית פרי עטו. זהו גם ספרו השני, שפורסם שבע שנים לאחר ספרו הראשון 'נגן פסנתר', שלא תורגם מעולם. הוא פורסם בארצות הברית בשנת 59, רגע לפני שנות השישים, רגע לפני שוונגוט חדל לכתוב מד"ב, רגע לפני שנודה מהקהילה. בהתחשב באיכותם הנתונה בספק של ספרי המיינסטרים שכתב, החל מ-'יברך אותך אלוהים, אדון רוזווטר', נראה שעולם הספרות הפסיד כמה ספרים מדהימים.

הסירנות של טיטאן הוא ספר מדהים. חד וחלק.

תקציר העלילה: מלאכי קונסטנט הוא עשיר אמריקאי, שהרוויח את כספו בזכות המזל המקרי בלבד. יום אחד הוא הוזמן לביתו של וינסטון נילס רומפורד, הכלוא בתוך "אינפנדיבולה כרונו סינקלסטית". ומהי אינפנדיבולה כרונו סינקלסטית? זהו המקום בו העתיד, העבר, וכל האמיתות השונות מתחברות לכדי הבנה ברורה של הזמן והחיים.

רומפורד מספר לקונסטנט על המסע שהאחרון יעבור עוד מעט – הוא יסע למאדים, משם ימשיך למרקורי, יחזור לכדור הארץ, ויגיע, לבסוף, לטיטאן. שם הוא יפגוש את שלושת הסירנות של טיטאן. הוא מראה לו תמונה של הסירנות המדהימות ביופיין.

מי הן הסירנות? אל דאגה, הכל יתברר אט אט. או, בעצם, האם אנחנו מקבלים פתרון בסופו של הספר?

הנה פרשנות אישית לחלוטין: וונגוט מציב בספרו שאלות על מהות הקיום ועל האלוהות, אבל נמנע מלספק תשובה במכוון. הוא מלגלג על הנסיונות למצוא תשובה, בכך שהוא מבטיח אחת בראשיתו של הספר, מפי האיש שגר באינפנדיבולה, ובעצם רואה את האמת. עד מהרה נגלה ששום אמת אינה נראית משום מקום. יותר מזה, בתחילת הספר – בפרק השני – מבטיחים לנו, ממש כך, סוף טוב. והסוף, האם הוא טוב? אני לא חושב כך, למרות שוודאי יהיה מי שיתווכח. הסוף מספק לגיבור, מלאכי, גאולה מטופשת, מאיר את אלוהים באור ספקני, ומעניק לקורא תחושה משונה של חוסר מוצא.

דבר אחד שאפשר לומר על וונגוט, הוא שהאיש אינו מתכחש לגאולה. הוא רק מחכה לה מכיוון אחר לחלוטין, אישי ולא אלוהי, כזה שאין ביכולתנו לתפוס, לטענתו. בכוונה הוא מספר סיפור שמתחיל ומסתיים בתקופה שאין בה גאולה – למרות שבשלבים מסוימים בקריאה התפתיתי להאמין שזו אכן תבוא – ורק רומז, בפתיחת הספר, לכך שהכול יכול להיות הרבה יותר טוב. במובן הזה, הסירנות הוא סאטירה. סאטירה על מה? על האנושות, כמובן.

לסיכום, אצטט את משפטי הפתיחה של הספר, שאולי יש בהם, יותר מאשר בביקורת המשתפכת הזאת, כדי לשכנע אתכם לקרוא בו:

"כל אחד יודע עכשיו כיצד למצוא את משמעות החיים בתוך עצמו.
אולם האנושות לא היתה תמיד כל כך בת מזל. לפני פחות ממאה שנים, לגברים ולנשים לא היתה גישה קלה אל תיבות החידות שבתוכם.
הם אפילו לא יכלו למנות את חמישים ושלושת השערים של הנשמה.
דתות חסרות ערך זכו להצלחה כבירה.
האנושות, אשר לא ידעה את האמיתות השוכנות בכל יצור אנוש, נשאה עיניה החוצה – תמיד דחפה חוצה. הדבר שהאנושות קיוותה ללמוד בדחיפה הזאת החוצה, היה מי אחראי לבריאה, ובכלל מה כל העניין הזה של הבריאה.
האנושות שיגרה את סוכני הקידמה שלה החוצה, כל הזמן החוצה. לבסוף השליכה אותם אל החלל, אל הים חסר הצבע, חסר הטעם, חסר המשקל של היקום האינסופי.
היא השליכה אותם כמו אבנים.
סוכנים אומללים אלה גילו את אשר התגלה כבר בשפע על פני כדור הארץ – סיוט של חוסר משמעות אינסופי. החלל החיצון, היקום האינסופי, העניק שלושה חסדים: גבורה ריקה מתוכן, קומדיה זולה, מוות חסר טעם.
היקום האינסופי איבד, סוף סוף, את האטרקציות המשוערות שבו.
האדם יכול היה לחקור רק את עולמו הפנימי.
רק הנפש של האדם נותרה ארץ לא נודעת.
זאת היתה ראשית החוכמה וטוב הלב.
איך חיו בני האדם בתקופות קדומות כאשר נפשם עדיין לא נחקרה?
זהו סיפור אמיתי משנות הסיוט אשר התרחש, בערך, הוסיפו או החסירו שנים אחדות, בין מלחמת העולם השניה והמשבר הכלכלי השלישי".