האריסון, סטן, ברברה, מרטין וגרטה מגיעים לפגישה של קבוצת תמיכה לנפגעי מפלצות בהנחיית דוקטור סאייר. לכל אחד מהם יש סיפור קשה משל חברו. אחד הוא הנער הגיבור של דנסמאות'; אחר הוא הניצול היחיד ששרד את הקניבלים של ארקנסו; לאחרת מישהו גילף את עצמותיה בעודה בחיים. הקשר שלהם זה לזה מתגלה בהדרגה עם התקדמות העלילה. כולם סיפורים מטרידים, מחרידים, ויפהפיים בצורתם הייחודית.

החלק המפתיע בספר הוא הגיבור האמיתי שלו. הסיפור אמנם מתחיל עם האריסון, אבל הוא איננו הגיבור שלו, וגם לא אף אחד מחמשת בני האדם האחרים (כולל מנחת הקבוצה) אינם הגיבורים. במוקד הסיפור נמצאת קבוצת התמיכה כולה, כגוף אחד. הוא מתחיל בפגישה הראשונה של הקבוצה, מגיע לשיא כשהיא כמעט מתפרקת בגלל פערים בין האנשים שמרכיבים אותה, ומסתיים כשהקבוצה נפגשת בפעם האחרונה.

הספר, נובלה למעשה, מתומצת מאוד. אנחנו מקבלים בו נגיעות קלות בחייהם של בני האדם, אבל עם פערים גדולים. מה קרה להאריסון בין מעלליו בדנסמאות' לבין ההווה? מה עבר על סטן מאז שנחלץ מידי הקניבלים? ככל שהסיפור מתקדם הפערים רק גדלים. היות שהסיפור מתרכז בפגישות של קבוצת התמיכה, לא ידוע לנו כמעט שום דבר על מה שקורה מחוץ לפגישות האלה. המידע שאנחנו מקבלים מוגבל מאוד ולא מאפשר להתעמק בחיי האנשים מחוץ לקבוצה, אלא רק להבין את הסיבות המובילות לבחירותיהם במהלך הסיפור.

למרות המידע המועט, הדמויות עדיין מלאות וברורות. מפתיע לפעמים לגלות כמה מעט צריך בשביל לאפיין דמות כראוי. אפילו הפסיכיאטרית מנחת הקבוצה, שהיא הדמות השולית ביותר מכל השישה, מקבלת אפיון מלא, כך שדומתה מובנת ומניעיה הגיוניים.

הנושא שמשותף לכל הסיפורים האישיים בקבוצה הוא שאלת האדם והמפלצת – מה הופך בני אדם למפלצות? ומה ההבדל בין ייצורים מעולמות אחרים שמעוללים מעשים נוראים לבין בני אדם שבוחרים בעצמם לעשות את זה? השאלה הזאת עולה באופן רגיל גם בחיי היומיום שלנו, וגרגורי בחר דרך מרתקת לטפל בה. הוא מציב זה מול זה בני אדם שהתנהגו בצורה מפלצתית ומפלצות שמתנהגות בהתאם לאופיין, ומניח לקורא להחליט מי מהם נורא יותר. מה שמכריע הוא לא רק מעשי המפלצות ובני האדם, אלא גם הנזק שנותר בקורבנות שנים לאחר מכן.

התרגום של דידי חנוך מצוין כרגיל. בסוף הספר יש דף "תודות" ובו גרגורי מודה אישית לדידי על התרגום שלו. יתר על כן, מהבחינה הטכנית זה הספר הראשון של גרגורי שיוצא לאור בעברית בלי אף בעיה! בספרים הקודמים היו שיכולי מספרים ובעיות אחרות – הפעם אין.

"כולנו ממש בסדר" הוא הספר הכי "מיינסטרימי" של גרגורי שיצא לאור בעברית. הוא פחות מזעזע מ"האלף בית של השטן" ופחות בדיוני מ"פנדמוניום". יש לו אפילו סוף כמעט-טוב וספירת גופות נמוכה להפליא יחסית לספריו הקודמים. עם זאת הוא עדיין "נכנס מתחת לעור", וזמן רב אחרי שסיימתי אותו הדמויות השבירות שבו המשיכו ללוות אותי. אם אתקל בגרטה ברחוב, ואם היא תסכים, אציע לה חיבוק מעודד.

(הוצאת גרף, 2016. מאנגלית: דוד חנוך. 127 עמודים).