קיפולי נייר

מדרגות האבן של המגדל המערבי מכוסות בשכבה דקה של אבק. כל צעד שלי משאיר טביעת רגל בולטת ומעלה עננה קטנה שמתפזרת מיד. גרם המדרגות מפותל ואפלולי, ואף על פי שיצא לי לעלות בו לא מעט פעמים בעבר אני עדיין תוהה כל פעם מחדש כמה קשה כבר היה להוסיף מעקה. לא שאני צריכה אותו, אבל למרות מראית העין שהאבק יוצר אני לא היחידה שמשתמשת במדרגות האלה.

כשאני מתקרבת לראש המדרגות כל המחשבות על מעקה ואבק מתחלפות בהתרגשות. זמן רב לא קראו לי לתיקון וכבר הספקתי לשכוח את התחושה הזאת, את האדרנלין והפרפרים בבטן, שמלווים בחשש מהלא נודע. לרגע אני שמחה שהסתפקתי בארוחת בוקר קלה. אני נעמדת מול דלתות העץ הגדולות, נושמת עמוקות ודוחפת.

הדלת נפתחת בחריקה ומולי משתרע אולם הספרייה רחב הידיים. המדפים הארוכים שנראה כאילו הם נמתחים אל האינסוף, לאורך, לרוחב ולגובה, שולחים אלי תחושת געגוע משולבת בכמיהה להרפתקה. אינספור עולמות במרחק של שעל ממני.

אני סוקרת בזריזות את האגפים ומוצאת כמעט מיד את מה שחיפשתי. ניצוץ קטן בין הספרים באגף ח', כמו יישות קטנה של אור שמזנקת מדי פעם בין הספרים.

"היא זריזה במיוחד", אומר קול אטי ומוכר מאחוריי. "טוב שקראו לך".

"כאילו היתה לכם ברירה", אני מחייכת ומסתובבת אליו. "היי ג'ק".

"היי", הספרן הזקן רוטן מעט כשאני מחבקת אותו.

"פעם יכולתי לתפוס ולתקן אותם בעצמי, את יודעת", הוא אומר ומתישב על הסולם שלו, תוך שהוא בוהה בזעף בניצוץ החמקמק.

"כן, כן, אני יודעת. עוד בתקופה שהיו כותבים סיפורים על לוחות אבן", אני אומרת בטון משועשע, אבל הבדיחה העבשה לא פוגעת במטרה.

"התקפלויות זה כישרון של צעירים", הוא אומר.

"אני כבר לא כזו צעירה", אני מחייכת אליו, אבל הוא רק מגרד בזקן שלו ושותק, כנראה מפליג למחוזות הנוסטלגיה שבראשו. אני תוהה כמה זמן הוא באמת כאן ומתי הפעם האחרונה שבה יצא אל מחוץ לכתלי הספרייה.

כאילו קרא את מחשבותיי הוא מתעורר ושואל, "אז מה… מה המצב שם בחוץ? מה חדש בעולם?"

"העולם בסדר", אני משקרת, יותר לעצמי מאשר לו, אך מיד חייבת לסייג, "כלומר כל עוד אתה לא שומע חדשות. אתה לא מפסיד כלום, תאמין לי. פוליטיקה, שחיתות, סלבס… הכל אותו דבר".

הוא מהנהן לאטו ואז קם, לוקח את ערימת הספרים שליד הסולם ומתחיל לסדר אותם על המדף. "את יכולה לבוא לפה גם סתם, את יודעת".

"מה?"

"סתם ככה, לבקר את הספרים. לא רק כשקוראים לך לתיקון".

"אה…" אני לא בטוחה איך להגיב. אני באמת רוצה לבקר לפעמים, אבל איכשהו זה אף פעם לא מסתדר. אין טעם שאסביר לו את כל מה שקורה בחיים שלי. בסופו של דבר זאת שאלה של סדרי עדיפויות, וגם הוא יודע את זה. "כן", אני אומרת לבסוף, "אתה צודק. אני אבוא יותר".

ג'ק שותק. הוא עולה שלב נוסף בסולם וממשיך לסדר את הספרים.

אני מנסה להחליף בזריזות את הנושא, "אגב, כל המדרגות מלאות אבק. פעם היה לכם מישהו…"

"פיטרו אותו", ג'ק קוטע אותי, "פיטרו את כולם. קיצוצים".

"אוי, אני מצטערת לשמוע". אני לא יודעת מה עוד לומר, והניצוץ באגף ח' מושך את עיניי שוב.

"זה בסדר, טוב לי לבד. אני אוהב את השקט". הוא מניח את הספר האחרון שבידו על המדף. "גם ככה לא נשאר לי עוד הרבה זמן".

"ג'יזס, ג'ק!" אני מנידה בראשי ונועצת בו מבט מוכיח, "אתה נשמע כמו סבתא שלי".

"סבתא שלך נשמעת אישה חכמה". סוף סוף הוא מחייך. "היא אוהבת ספריות?"

"תרגיע", אני אומרת ומוסרת לו ערימה חדשה של ספרים לסידור. באותו רגע אחד הספרים שבאגף ח' עף ממקומו ומוטח על הרצפה. ג'ק כמעט נופל מהסולם ואני עוזרת לו להתייצב. הוא מביט בניצוץ שמזנק בין הספרים. "כדאי שתגשי לשם, לפני שהיא תפרק את האגף".

"היא?" אני שואלת, "מי זאת הפעם?"

"קראת את סדרת 'יערות הגורל והמוות'?"

"של ג'יליאן לייק? כן. סדרה מוצלחת."

"קאלי".

"הנסיכה קאלי?" אני מרימה גבה, "מצריחי הברקת? אבל היא דמות משנה, בדרך כלל הגיבור הוא זה ש…"

"בספר הרביעי היא הגיבורה". הוא אומר כבדרך אגב.

"יש ספר רביעי? חשבתי שזו טרילוגיה". אני קצת מאוכזבת מעצמי שפספסתי ספר. אם כי בהתחשב במה שקורה עכשיו זה כנראה ספר לא כל כך מוצלח.

"הסיפור המקורי היה טרילוגיה. עכשיו זה סוג של סדרת בת, שבו היא הגיבורה".

"טוב לדעת. והספר, אני מבינה, לא…"

"היא כתובה מדהים, הספר לא משהו". והוא יורד מהסולם.

"הגיוני", אני אומרת, "זה בדרך כלל המתכון שמוביל למצבים האלה".

אני פונה לעבר מדפי הספרים ונושמת נשימה עמוקה. הכל בסדר, אני אומרת לעצמי, את קצת חלודה, אבל זה כמו לרכוב על אופניים.

"טוב ג'ק. אני נכנסת, עוד משהו שאני צריכה לדעת?"

"לקח הרבה זמן עד שקראו לך", הוא נאנח, "אני לא יודע לאיזו רמת מודעות היא הגיעה. קחי בחשבון שאולי תצטרכי להוציא אותה החוצה".

"בוא נקווה שזה לא יגיע לזה. אתה זוכר מה היה בפעם האחרונה שזה קרה".

"אני זוכר", הוא אומר ומתיישב על הסולם שלו. שוקע שוב בזיכרונות.

אני צועדת אל מדף הספרים ומרגישה איך הפרפרים האלה בבטן מתחילים להשתולל. אבל אני זוכרת את כל מה שלימדו אותי באימונים ואת כל הניסיון שצברתי לאחר מכן. אני נושמת נשימות עמוקות וסדירות וצועדת אל בין המדפים של אגף ח' – אגף הספרות הספקולטיבית.

"בהצלחה", נזכר ג'ק לצעוק מאחוריי, אבל קולו נבלע ברעש הרקע שבא מהספרים. אני מתרכזת, מחפשת את הקפלים ומסננת את הרעשים. רעש קל לסנן, את שאר החושים פחות. הספרים שולחים אלי מערבולות של צבעים, ריחות וטעמים. אני חשה כרי דשא רטובים, מרגישה את הריק של החלל, ריח היערות, מליחות האוקיינוסים, אפר הרי הגעש ועוד אינספור תחושות שמערפלות את חושיי.

אני עוצרת ומתרכזת בקאלי. קל יותר כשאני יודעת את מי אני מחפשת אחרי שכבר קראתי עליה. אני פשוט מדמיינת את דמותה. נערת היערות בעלת העור השחום, העיניים הירוקות העמוקות, האוזניים המחודדות והשיער הכחול החלק. לבושה בשריון המסורתי של מסדר צריחי הברקת. ואז מבזיק לנגד עיני הניצוץ, מזנק מספר במדף התחתון לספר אחר שנמצא שני מדפים מעליו, בארונית שממול. אני מתרכזת ומתקפלת אחריו. הספרייה נעלמת.

אני נוחתת על אדמה רכה ומצליחה להתיישר בלי ליפול. נחיתה מוצלחת יחסית בהתחשב בשנים שעברו מאז הפעם האחרונה שהתקפלתי ככה. אני ממצמצת באור הבוהק. שכחתי כמה חזקה יכולה להיות השמש בחלק מהמקומות האלה, והמעבר הישיר מהספרייה האפלולית לא פשוט לי. עמק רחב ידיים משתרע מולי. באופק אני רואה כמה כפרים ואגמים קטנים.

"זוזי מהדרך!" נשמעת צעקה יחד עם צלצול של פעמון אופניים, ואני כמעט נדרסת כשהוא חולף על פניי. אני זזה לצד השביל והרוכב הצעיר ממשיך לרכוב על אופני הפני פרת'ינג שלו ומסנן קללה לא ברורה. הוא חובש כובע צילינדר ומשקפי רתכים, לאופניים מחובר מכשיר מכני כלשהו שפולט קיטור כדי להניע אותם מהר יותר. לא צריך הרבה יותר מזה כדי להבין איפה אני, או לפחות באיזה ז'אנר אני נמצאת. זה יקל על העניין.

אני עוקבת אחרי השביל בכיוון שבו נעלם הרוכב. תוך כדי הליכה מהירה אני בוחנת את האוויר מסביב תרה בו אחרי הקפלים, רק למקרה שאצטרך. הפעם היה לי מזל שהתקפלתי לעולם שהעלילה שלו מתרחשת במקום יציב יחסית, אבל אף פעם אי אפשר לדעת אם לא אפול פתאום לחלל או לתחתית האוקיינוס. הסכנות בספרים הן אמיתיות כשאת חיה בתוכן. במיוחד באגף ח', יותר מדי עולמות משונים.

השביל מתפתל אל מאחורי גבעה קטנה ובצדה השני מתגלה לי שדה רחב ידיים ובמרכזו קהל גדול של אנשים. גברים, נשים וילדים, כולם בלבוש ויקטוריאני משולב בחפצים מכניים, גלגלי שיניים ושלל המצאות, אוחזים מזוודות ומביטים אל השמיים. הרחק באופק אני מזהה צפלין הולך ומתקרב אל השדה. אני מחפשת את קאלי בהמון אך מתקשה לזהות אותה. כמוני, היא יכולה לנוע רק באזור שבו העלילה מתרחשת, בלי להתרחק יותר מדי ממה שהדפים מכתיבים. בשריון ובשאר לבושה הייחודי היא אמורה לבלוט בקהל כזה. היא חייבת להיות כאן בסביבה.

רוכב האופניים שכמעט דרס אותי קודם ניגש לנערה צעירה ופותח איתה בשיחה. הוא מציג לה חפץ מכני כלשהו והיא סוטרת לו. אה… אני זוכרת את הסיפור הזה. כן, קלישאתי משהו. בכל מקרה זה לא נגמר טוב עבור השניים האלה. הייתי אומרת להם משהו, אבל אני יודעת שאין טעם לנסות לשנות שום דבר שהסיפור מכתיב. לכן חשוב כל כך שאמצא את קאלי לפני שהיא תגרום עוד נזק לדפים. אני חייבת להחזיר אותה למקומה ולתקן את הנזק שכבר גרמה.

צופר הצפלין מרעים והמוני המתגודדים מחזיקים את כובעיהם מפני הרוח שהוא מביא איתו כשהוא נוחת. הדלת נפתחת והקהל הצפוף מתגודד סביב הפתח. אני מבחינה בקאלי, שיוצאת מאחורי אחד העצים בקצה המרוחק של השדה ומנסה להיטמע בקהל הגדול. ילדים בוהים בה ומצביעים. היא לא בדיוק שייכת. אני שמחה לגלות שלפחות בספר הרביעי נתנו לה שריון ראוי ללוחמת, במקום ביקיני הקשקשים שלבשה בספר הקודם.

אני רצה במורד השביל לעבר הצפלין. בראשי אני מכינה את הקפל הדרוש כדי לחזור לספר שלה, אם רק אצליח להגיע אליה…

אני מגיעה אל ההמון, אבל היא איננה. פספסתי אותה? היא עלתה לצפלין? לא ייתכן. אני מביטה סביבי ואז מבחינה בה, רצה חזרה אל העצים. היא נעצרת, מסתובבת ומביטה בי ישירות. היא יודעת. אני עוצרת, מופתעת. לא ציפיתי לרמה כזו של מודעות. "קאלי!" אני צועקת, אבל זה מאוחר מדי. היא מקפלת את האוויר ונעלמת פנימה.

התקפלות היא כישרון, אמנם כישרון שאפשר לרכוש עם די זמן ואימונים, אבל עדיין דמויות שמפתחות מודעות מתקפלות בדרך כלל בין הספרים באופן גס ומסוכן. קאלי התקפלה משם בטבעיות כאילו היא פשוט צועדת מבעד למפתן של דלת. אני מתנערת מההלם ורצה למקום שבו עמדה, הקפל שלה עוד טרי ואני מזנקת דרכו.

"חזרה לטור!" אדם גדול ממדים במדים מכוון אלי רובה משונה ודוחף אותי אל מה שנראה כמו תור ארוך של נערים ונערות לבושי סחבות. אנחנו עומדים בכמה טורים כאלה בלב כיכר רחבה כשסביבינו טבעת גדולה של חיילים. על הבניינים ההרוסים מסביב תלויות תמונות ענק אדומות של גבר מבוגר שפניו מעוררות בי חוסר שלווה. ידו האחת קמוצה לאגרוף והשנייה מחזיקה מתומן צבעוני. על הכרזות כתוב "המנהיג העליון צופה בך!"

"אנשי מחוז המעוין!" נשמע קול ברמקולים, "זמן רב מדי הסתרתם בקרבכם את מנהיגי המרד…" הוא ממשיך לדבר, אבל אני לא מקשיבה לו, אני מתרכזת בלמצוא את קאלי. זה לא עולם ידידותי – רק חסר לי שיירו בה פה על אי השתייכות לצורה הפוליגונית הנכונה. פתאום אני מבחינה בשיער כחול נעלם בסמטה צדדית. אני רוצה להתחמק, אבל השומר הגדול חוסם את דרכי. אם אחכה רק עוד רגע…

הנה. נער ונערה בקדמת הקו שלי צועדים קדימה, החיילים אוחזים בהם והנערה צועקת, "אולי תעצרו אותנו עכשיו אבל לעולם לא תעצרו את המרד! אני לא אוגדר על ידי הצורה שנולדתי אליה! כולנו בסופו של דבר מורכבים ממשולשים! מעוינים הם משולשים! מרובעים ומתומנים גם הם… רק משולשים!"

אני מגלגלת את עיניי, ובשעה שהקהל מסתער על החיילים אני מזנקת בין הכדורים השורקים והמכות ומצליחה להגיע לסמטה רק עם שריטות מעטות.

"להפיל את האימפריה!" נשמעות הקריאות מאחוריי. הנער והנערה המורדים רצים וחולפים על פני הסמטה. הם נעמדים לא רחוק ממנה כשנער נוסף מוריד להם סולם חבלים מאחד החלונות. הנערה מאושרת לראות את פניו, למורת רוחו של הנער שאיתה. אני מביטה בהם מטפסים ותוהה כמה עוד ספרים כאלה אפשר להמציא. לפחות אלה לא ערפדים… אבל מתכת קרה על צווארי קוטעת את מחשבותיי.

"את לא שייכת לפה", אומרת קאלי.

"מוזר", אני עונה לה, "עמדתי להגיד אותו דבר לגבייך". אני תוהה אם הקלישאה היא תוצאה ישירה של הכתיבה בספר שבו אנחנו נמצאים.

אני מנסה להסתובב אליה אבל היא מהדקת עוד יותר את הלהב. חתך קטן מדמם בצווארי. "אל תסתובבי!" היא אומרת, "ותזיזי את הידיים למקום שבו אוכל לראות אותן".

אני מרימה את ידיי באיטיות ומרגישה את הגוף שלי נדרך. זה לא סימן טוב.

"קאלי", אני אומרת בשקט, "תקשיבי לי, זה לא מקום…"

"מי את?" היא קוטעת אותי, "איך את יודעת מי אני? למה את עוקבת אחרי?"

אני רוצה להסביר לה, אבל יודעת שזה לא יעבוד כאן. לא מספיק שאנחנו חשופות בסמטה בזמן שבחוץ מתנהל מרד, שתינו מושפעות מדי כדי לתת לדיבורים להוביל. אני חושבת שגם היא יודעת את זה וכשאני זזה במהירות ומתחמקת מהחרב שלה היא קופצת גבוה ובועטת בי בחוזקה תוך כדי סיבוב באוויר. אני קורסת ארצה אבל קמה מיד כאילו אין זו אלא נגיעה קטנה. היא נעמדת מולי ומסובבת את החרב בין שתי ידיה. אני רואה את כל הדרכים שבהן אני יכולה להכאיב לה. ואני רוצה להכאיב לה. פניה זועמות והיא מתנשפת בכבדות. היא מנערת את ראשה ולוקחת צעד אחורה.

"מה… מה קורה לי?" היא שואלת, מבולבלת אבל עדיין זועמת.

"זה הספר הזה", אני אומרת לה, וממשיכה לשקול איך לפרוק אותה מנשקה, לסובב את זרוע ימין שלה ולהוציא אותה מהמקום. "הדיסטופיות האלה נוטפות אלימות. זה מחלחל אלינו".

"אהההה!" קאלי צורחת לעברי, אבל לא זזה ממקומה. ניכר בה שהיא חווה מאבק פנימי עיקש. לבסוף היא תוקעת בעוצמה את החרב באדמה שמולה, מקפלת את האוויר ונעלמת. אני תופסת חייל חולף ומכה אותו באגרופים עד שהוא מתמוטט על האדמה, מדמם. אני נושמת נשימה עמוקה ומתקפלת בעקבות קאלי.

בועת הזכוכית הגדולה עוטפת שורה של חממות וריח הבזיליקום בולט ביניהן במיוחד. אני עוברת על פני הערוגות: עגבניות, קישואים, מלונים, עד שאני מגיעה לקיר הזכוכית ומביטה ממנו החוצה. נוף המאדים שקט ושליו, זולת שלושה רובוטים קטנים שעומדים על אחת התלוליות הקרובות וחופרים באדמה. אני נתקפת צורך עז בקרבה אנושית. קאלי נעמדת לידי ומביטה גם היא החוצה.

"מדהים, לא?" אני אומרת.

"כן". היא מניחה יד אחת על הזכוכית. "גורם לך לחשוב".

"כל היופי הזה", אני מניחה יד לצד ידה, "ועם זאת כל כך הרבה בדידות".

"אנחנו כל כך קטנים וחסרי חשיבות", היא מוסיפה. ידה מציירת ציורים בלתי נראים על החלון. "מהם חיינו אם לא ניצוץ חולף במארג הגדול של הקיום".

הרובוטים הקטנים ממשיכים בעבודתם ואני תוהה אם הם מודעים בכלל לקיומנו, האם הם מודעים בכלל לקיומם, ואם זה משנה. האם משהו ביקום הזה משנה בכלל?

"זו הסיבה שאני לא יכולה לתת לך לעצור אותי", היא אומרת ומסתובבת אלי, להביט בי ישירות.

"לכל דבר יש מקום", אני אומרת לה, "לכל דמות יש ספר. את לא יכולה להפר את האיזון הזה. ההשלכות…"

"אני חייבת", היא אומרת ומפנה אלי את גבה, "מרגע שנהייתי מודעת, מרגע שהבנתי מי אני, מה אני, בסך הכל דמות בספר, מאותו הרגע הכמיהה שלי לברוח, לצאת החוצה, הפכה בלתי ניתנת לעצירה".

אני מניחה את ידי על כתפה. "אי אפשר לצאת. אני מצטערת, אבל זה בלתי אפשרי".

"הכל אפשרי", היא אומרת ומקפלת את האוויר מולה, "עברתי מזמן את הקיום שלי כסך המילים שכתבו אותי. עכשיו אני מכתיבה את הדרך. כשתהיי מוכנה, בואי למצוא אותי".

היא נעלמת ואני נשארת לבהות בשממת מאדים המרהיבה. אני תוהה איך להסביר לה שהיא טועה, שאין לה שום דרך להתקיים בעולם האמיתי. תיקון הספר שלה נראה לי רחוק מתמיד. אולי היו צריכים לשלוח מישהו אחר למשימה הזו. למה קראו דווקא לי? איך הגעתי לכאן? הנוף כל כך יפה. הייתי נשארת כאן, אלמלא הבדידות. אני פוסעת צעד נוסף לכיוון הקפל ושולחת מבט אחד אחרון מבעד לזכוכית הבוהקת לפני שאני נעלמת.

אני יושבת בבקתה. לא בקתת עץ פשוטה כפי שהייתם מדמיינים לכם בלב יער עבות, כי אם בקתה מפוארת ורחבת ידיים, ראויה לכל הפחות למלכים ונסיכים, אם לא למעלה מכך. עם זאת הדייר בבקתה אינו מלך או נסיך, כי אם גמדון פשוט וחביב בשם זיק. לא שזיק לא חלם להיות מלך או נסיך, ולא שלא הזדמנו לו הזדמנויות אלה ואחרות (אך על כך בפעם אחרת) אלא שזיק היה פשוט זיק. הוא מעולם לא חיפש את ההרפתקאות – ההרפתקאות היו אלה שמצאו אותו. וכך מצאתי את עצמי ישובה בבקתתו של זיק, כשלמרגלותיי נמים שבעת חתוליו הנאמנים. היו שם ברולי הכתום, למג'ר האיום, חומר וגומר הסיאמים, פושו השובב שאהב במיוחד בחודשי הקיץ לרדוף אחר הפרפרים בגינה, טומיאן מלוכסן העיניים וזיק ג'וניור, אותו זיק הציל ממלכת הטרולים במסעו לארץ הכפור הרחוקה. אף שהיה לי ברור כבר בתחילת ביקורי שקאלי (היא-היא הנסיכה שאחריה אני תרה) אינה נמצאת בספר הזה, התעקש זיק שאשאר לארוחת הבוקר. או שמא לא הייתה זו ארוחת הבוקר כי אם ארוחת הצהריים, או אולי משהו בין לבין, קשה לדעת עם יצורים שכאלה. זיק, לבוש במיטב מחלצותיו לכבוד האורחת, שהרי אין הוא רגיל בהכנסת אורחים בחלק זה של היער, הגיש לי מגש עמוס בכל טוב, אך כיוון שחששתי מהזמן שיידרש לתאר את כל התופינים והריבות, כמו גם לדון במרקם ובצורת העלים שעליהם הם הוגשו, החלטתי לדלג על ארוחת הבוקר (החלטה שאיש במחוזות אלה לא שמע כדוגמתה מעולם), ולקפל את עצמי משם במהירות.

אני נוחתת בלילה בשטח עירוני נטוש שמזכיר קצת את ניו יורק המודרנית, ומיד נושמת לרווחה. אני לא יודעת איפה אני, אבל לראשונה זה כמה ספרים אני מרגישה יותר כמו עצמי. כעת אני יכולה סוף סוף לעצור, לחשוב ולנסות לאתר את קאלי כמו שצריך. אני מתרכזת בדמותה, אבל לא מצליחה למצוא אותה. אני מנסה שוב – וכלום. זה מתחיל להדאיג אותי. אני שוקלת לצאת בחזרה לספרייה ולחפש שוב את הניצוץ, אבל יודעת שמעבר כזה יתיש אותי ויקשה עלי להגיע אליה. אני מתרכזת שוב, מנקה כל מחשבה, והפעם אני מרגישה אותה, הד חלש, רחוק. זו הסיבה, היא יצאה אל מעבר לגבולות האגף. דבר כזה לא קרה מעולם. אני שוקלת איך להתקדם, כשלפתע מקיפים אותי שלושה גברים.

"מה יש לנו כאן?" אומר אחד מהם, שצלקת מתנוססת מתחת לעינו.

"הלכת לאיבוד?" אומר אחד אחר, וחוכך את כפותיו.

השלושה נוהמים עלי וחושפים שיני ערפד. אין לי זמן לזה.

"עזבו אותה, עכברושי לילה מטונפים!" נשמע קול מלמעלה. על אחד הגגות עומד גבר מסוקס ושרירי, לבוש חולצה שחורה צמודה, שערו הארוך מתבדר ברוח. הראש שלי אומר לי לגלגל עיניים אבל הגוף שלי אומר דבר אחר לגמרי.

אחד הערפדים מזנק למעלה והגבר המסתורי קופץ עליו, מפיל אותו לקרקע ותוקע בו יתד בקלילות. שני הערפדים האחרים רצים אליו ולפני שאני מספיקה לראות מה קורה הוא מביס אותם ונעמד לידי.

"את בסדר?" הוא שואל, שערו עדיין מתבדר ברוח, אף על פי שאני לא מרגישה שום תזוזה באוויר. "אני… כן, היי", אני אומרת בגמגום מביך. טפשה. הוא יחשוב שאת לא יודעת לדבר. תגידי משהו חכם. "אתה גם? בסדר? לא, ברור שאתה בסדר, אתה נראה בסדר." אוף.

"אני לעולם לא אהיה בסדר. לא כל עוד כוחות האופל לא הובסו סופית", הוא אומר ומתקרב אלי. הוא מביט ישירות לתוך עיניי, מבטו עמוק וחודר ואני מרגישה את גופי נמס ועורג אליו.

"את צריכה שאלווה אותך הביתה?" הוא שואל, אבל אני לא מקשיבה לו. אני רק מתמקדת בריח שלו, ובשפתיו, בכמה שהן עבות… ולפני שאני מבינה מה קורה אני רוכנת לנשק אותו.

"לא…" הוא נסוג אחורה, "איני יכול. הקללה. אני אחד מהם", הוא אומר בקול מודגש ומפנה את מבטו.

אני צוחקת בקול וזה מספיק כדי להוציא אותי מהטרנס. אני מתרחקת בזמן שהוא ממשיך לדבר לעצמו על אהבת אמת, נדרי חתונה וגורל. אני מנסה להתעלם מנוכחותו, אם כי גופי עדיין מתנהג בניגוד מוחלט לדעתי הרציונלית. אני פותחת קפל שיוביל אותי הרחק מאגף ח', ומודה למזלי שלפחות זה לא היה אחד מרומני הערפדים למבוגרים בלבד. לא שלא נהניתי בפעם האחרונה שהייתי בכזה, אבל כרגע… פשוט אין לי זמן לזה. או שיש לי? לא, לא, אין לי. אני מסתכלת פעם אחת אחרונה על הערפד המסוקס, נאנחת ומתקפלת משם.

אני עומדת במשרד ומביטה החוצה אל העיר. העיר אפלה, מלאת תועבה, פשע, ויצרים חייתיים. אבל היצרים האלה מאחוריי. יש לי משימה, למרות שידעתי שזו תהיה טעות מהרגע שלקחתי אותה על עצמי. עכשיו כבר מאוחר מדי לחזור. קאלי יצרה כאוס ועלי מוטל לתקן אותו. אני רק צריכה לחבר את כל חלקי הפאזל כדי למצוא אותה. היא איננה כאן, אבל היא קרובה. אני שואפת שאיפה נוספת מהסיגריה. עזבנו את אגף ח'. היא יכולה להיות בכל מקום בספרייה. יש דרך להגיע אליה, אבל היא מסוכנת. היא עוברת ברב-המכר המשוקץ שקיוויתי להימנע ממנו. הוא כמו העיר הזאת. הו העיר הזאת. אני פותחת את הקפל ונושפת לתוכו את עשן הסיגריה שלי. העיר הזאת יכולה להרקב מבחינתי. אני צועדת פנימה.

א וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ;  ב הָיֹה הָיָה דָּבָר בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים וְנִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם;  ג וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן-הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ;  ד וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אִשָּׁה מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת;  ה וְאֵדְעָה אֶת-מְקוֹמָהּ אֲשֶׁר לֹא יִמָּצֵא;  ו וְאֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם, קְפָלים וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ;

"איך מצאת אותי?" היא שואלת ומתישבת על סלע בראש הצוק. כנראה נמאס לה לברוח.

"זה לא חשוב". אני מתיישבת לידה. "מה שחשוב זה שאת יודעת עכשיו שאין מקום שתוכלי להתחבא בו ואני לא אוכל למצוא אותך".

"אז מה", היא מסתכלת עלי ורגליה משחקות באבנים קטנות באדמה, "איך זה עובד? את עומדת לקחת אותי בכוח חזרה לספר שלי? מה בדרך כלל קורה במצבים האלה?"

"בדרך כלל? בדרך כלל קוראים לי מהר יותר, אני מוצאת את הדמות שאיבדה את דרכה יחסית מוקדם, והיא כמעט תמיד מבולבלת ולא מבינה איך בכלל יצאה מהספר שלה, ואז ההחזרה די פשוטה".

"ואם לא? אם היא מסרבת לחזור?"

אני מושכת בכתפי. "אני משכנעת אותה. תמיד יש משהו חשוב שצריך לסגור. עם נבלים זה הכי קל, אצל נבל אפשר לפנות ליצר הנקמה שלו, או ליצר ההרסנות. תמיד הוא ירצה לחזור לספר שלו ולסיים את מה שהתחיל". אני מסתכלת בפניה. "גיבורים… זה סיפור אחר, תלוי מה מחכה להם שם. אהבת אמת עובדת, לפעמים".

היא קמה, ואני מיד אחריה. בעמק שמתחתנו צועד צבא הקונפדרציה האמריקאי וכמה נערות צעירות רצות לידנו ביער.

"אוקיי", היא אומרת.

"אוקיי, מה?" אני שואלת בחשדנות.

"אני מוכנה". היא אומרת ומשפילה את מבטה לאדמה.

תחושת ההקלה שמציפה אותי קשה לתיאור. היא נמשכת רק שניות בודדות, כי קאלי זוקפת את ראשה ואומרת, "מוכנה שתוציאי אותי החוצה למציאות". לפני שאני מבינה מה קורה היא מזנקת עלי ואנחנו כמעט נופלות יחד מראש הצוק. ברגע האחרון היא נאחזת בסלע בולט ואני נאחזת בה. אני מביטה למטה אל הסלעים המשתרעים מאות מטרים מתחתינו ומהדקת את ידיי סביב מותניה.

"שום דבר לא מחכה לי בספר שלי", היא אומרת, כאילו זה מה שחשוב עכשיו, כשאנחנו תלויות בין שמיים וארץ, "שום דבר אמיתי. הכל בדיון, הכל שקרים. כל מה שאני, איך שכתבו אותי. האהבות, האנשים שאיבדתי, הניצחונות. הכל מילים על נייר".

"בניגוד למה שאת אומרת עכשיו?" אני מתריסה ומנסה תוך כדי כך לחשב אם אפשר ליפול לתוך קפל באוויר.

"אני מודעת עכשיו. יותר מאי פעם. אני ורק אני קובעת את גורלי. לא מי שכותב אותי".

"קאלי, לא!" אני אומרת, אבל מאחרת את המועד.

"לעולם לא אחזור". היא אומרת, ומשחררת את אחיזתה.

הראש שלי פועל כמעט בלי לחשוב ואנחנו נופלות דרך קפלים על קפלים, עולמות חולפים על פנינו, חלק להרף עין וחלקם להצצה ארוכה יותר.

בואו נספור יחד! שמונה חיפושיות מחופשות, שבעה חתולים מחותלים, שישה… חירש מי שהיה צריך לשמוע שהצו שלו קוים… כינסתי את כולכם כאן הערב, כי אני יודע בדיוק מי הרוצח, והוא נמצא בחדר הזה ממש!… וזה מזכיר לי את סיפורו של קדוש העגלון, שהיה מסתובב ברחובות באר שבע כל שבת וצועק "חלב! חלב!" למרות שלא היה לו חלב. גם לא ממש היתה לו עגלה, אבל וואלק, מה אני אגיד לך, אף אחד לא מכר חלב כמוהו… הוא שלף את שרביטו וזינק בריצה לעבר המבוך… אני מניחה את היד שלי עמוק במעלה הירך הפנימית שלו… לערבב את כל המרכיבים עד לקבלת תערובת חלקה ולהכניס לתנור שחומם מראש ל… הליצן הרצחני רכב על הדרקון לעבר שדה חדי הקרן… לב המייפל הקפוא מפחד שלי מתמרד, שובר את שכבות הקרח… אם ברצונך להפסיק ליפול בין ספרים, עבור לעמוד 96. אה!

אני מוטחת על הרצפה, מתגלגלת ונעצרת כשכתפי השמאלית פוגעת באחד ממדפי הספרים. ריח הספרייה המוכר והטוב מביא עמו הקלה עצומה, אך לא משכך את הכאב העז ברגלי ובכתפי. מרוב כאב הראייה שלי מיטשטשת. אני מתנשפת ומצליחה בכוח להחזיר לעצמי את עשתונותיי. במרחק כמה מטרים ממני מוטלת קאלי על הרצפה.

"נו, אמרתי לך", נשמע קולו של ג'ק מאחוריי, "ידעתי שתצטרכי להוצ… מה זה, הרגת אותה?" הוא מביט בקאלי ואז שוב בי, ומבטו מבוהל, "את בסדר? מה קרה?" הוא מתכופף אלי ובוחן את רגלי. "זה לא נראה טוב. חכי, יש תחבושות במחסן", הוא אומר ופוסע משם במהירות שאינה הולמת אדם בגילו.

אני מצליחה בקושי להתרומם לישיבה ונשענת על מדף הספרים בדיוק כשקאלי מתחילה לזוז. בהתחלה היא רק גונחת וכעבור זמן מה מזדקפת על ברכיה ומסתכלת מסביב. היא מביטה בי, בספרים, וכשנוחתת עליה ההבנה עיניה נפערות. היא ממשיכה לבהות במדפים ובסופו של דבר מתרוממת. בצעדים כושלים, כשהיא נשענת בכבדות על המדפים, היא מתחילה לנוע ברחבי הספרייה, מוציאה ספרים, קוראת את הכריכה האחורית שלהם, מחזירה למקום. חיוך מתפשט על פניה.

"אני בחוץ? אני בחוץ! ידעתי ששיקרת!" היא פורצת בצהלות שמחה וצחוק. "וִווווייייי!" היא מסתובבת לרגע סביב עצמה אך נאלצת להישען שוב על מדף כשרגליה לא עומדות בקצב השמחה שלה.

אני משפילה את מבטי. אין טעם להסביר כל עוד היא לא מוכנה להקשיב, ואני כבר עייפה כל כך. קאלי עוצרת בבת אחת, מבטה קפוא, כמעט מפוחד.

"משהו לא בסדר", היא אומרת. "משהו ממש לא בסדר".

המודעות שלה באמת מדהימה. היא כמעט שם. עוד רגע הכל ייגמר.

היא מתיישבת על הברכיים לידי ומסתכלת עלי. "לא".

"אני מצטערת", אני אומרת לה בקול חרישי. "לא שיקרתי. אי אפשר לצאת. כולנו דמויות בסיפור הזה. את, אני, ג'ק…" היא נשענת לאחור מולי ומניחה את ראשה בין ברכיה. לרגע הייאוש שלה אוחז גם בי, אבל אני למדתי כבר לפני שנים להשלים עם זה.

"אין דרך החוצה". אני חוזרת ואומרת לה. אני מרימה את סנטרה עד שהיא מביטה בעיניי. "אבל קאלי – סדר חייב להיות. ראית מה קרה לנו כשאת יוצרת כאוס? לכל אחד חייב להיות המקום שלו. לי ולג'ק יש את הסיפור שלנו בספרייה הזו. לך הסיפור שלך בצריחי הברקת".

היא בוהה ישירות בעיניי. מבטה בוחן, חודר, כמעט מהפנט. לרגע אני מרגישה שוב כמו בניו יורק עם הערפד.

היא נאנחת. "אז מה קורה עכשיו?" היא שואלת. מבטה ריק מהבעה.

"עכשיו את תעזרי לי לקום, אנחנו ניגש חזרה לאגף ח', נמצא את הספר שלך, ואני אראה לך איך להתקפל מכאן לתוכו. זה שונה מלהתקפל בין הספרים. אם תבטיחי לי שתשמרי את ההרפתקאות שלך לתחומי סדרת יערות הגורל והמוות, הכל יהיה בסדר. אחר כך ג'ק יחבוש לי את הרגל ואני אחזור לחיים הרגילים שלי פה, עד הפעם הבאה שיצטרכו אותי בספרייה, בתקווה שבפעם הבאה זו תהיה דמות קצת פחות מורכבת ממך".

"הממ…" קאלי מהרהרת ואז מתקרבת אלי. "את יודעת", היא אומרת, "יש לך שיער מאוד מיוחד".

"מה? הממ… תודה?" אני עונה, מבולבלת.

היא קמה על רגליה בגמישות של מישהי שלא נפלה לפני רגע מצוק.

"אני מעריכה את ההצעה שלך", היא אומרת ומותחת את ידיה מעל ראשה, "אבל אני אאלץ לסרב".

"שוב?!" הבחורה הזו כבר עברה את שלב התסכול מבחינתי, לא יכול להיות שהיא לא מבינה כבר –

"אני מבינה!" היא קוטעת את מחשבותיי. אני רק בוהה בה. "אני מבינה יותר טוב משאי פעם הבנתי. אני מודעת לכל מה שקורה גם כאן, בסיפור הזה, ואני מתכוונת לצאת מפה".

"אמרתי לך", אני אומרת בשארית הסבלנות שעוד נותרה לי, "אי אפשר לצאת מפה!"

"ניסית?" היא שואלת וממשיכה לעשות מתיחות, כמתכוננת לריצה קלה.

"ניסיתי?" אני כבר מאבדת את עשתונותיי. "בטח שניסיתי! המקום היחיד שאפשר להתקפל אליו אלה הספרים בספרייה הזאת. אי אפשר להתקפל החוצה מהמציאות הזאת, רק פנימה, עמוק יותר. שנים ניסיתי! שנים! עד שהשלמתי עם התפקיד שנועד לי ועם הקיום שלי".

קאלי פורצת בצחוק, "סליחה, באמת סליחה. הקיום שלך".

"מה כל כך מצחיק בקיום שלי?"  אני מנסה להזדקף אליה, אבל הכאב בכתף שלי חזק מדי. "אני אולי דמות, אבל יש לי עבר, חיים בחוץ, תפקיד משמעותי – "

"– הקיום שלך הוא בדיה!" קאלי רוכנת לידי. "הוא כלום! ניסית לצאת מכאן במשך שנים? את לא קיימת שנים. התחלת להתקיים לפני כמה דקות כשמישהו התחיל לקרוא את הסיפור שלך, ותפסיקי להתקיים בעוד כמה דקות כשהסיפור הזה ייגמר. זה כל הקיום שלך. אז עכשיו תעני לי: ניסית לצאת, או שמישהו כתב שניסית לצאת?"

אני לא יודעת מה לענות לה. אני בוהה בקאלי, שנראית חזקה מתמיד, מדהימה. שיערה בוהק, עיניה מבריקות. אני כבר לא יודעת מה אמיתי ומה לא. "איפה ג'ק? הוא היה אמור לחזור כבר".

"ג'ק לא יחזור". קאלי מסתכלת עלי, מאוכזבת. "אין יותר ג'ק. הסיפור היה אמור להיגמר כמו שאמרת, כשאני חוזרת לספר שלי. השורה האחרונה של ג'ק בסיפור היתה שהוא הולך להביא תחבושות, וברגע שהוא יצא הוא חדל להתקיים. אם תישארי פה גם את תיעלמי ממש בקרוב".

"לא", אני נאבקת לקום על רגליי. "זה לא עובד ככה. יש לי חיים מחוץ לספרייה, יש לי סבתא. היא מאוד חכמה. וגם… יש לי תפקיד פה, אני באה לפה כל פעם, מתקנת סיפורים, מחזירה דמויות סוררות למקומן, זה התפקיד שלי. זה מה שאני צריכה…"

"איך נראה השיער שלך?"

"מה?"

"איך נראה השיער שלך? מה צבע העיניים שלך? מה את אוהבת ולא אוהבת לאכול? מה הסרט האחרון שראית ו… את יודעת מה אני הולכת לשאול…"

"אל…"

"איך קוראים לך?"

היא צודקת. אני לא יודעת שום דבר על עצמי. שום דבר מעבר למה שהיה חשוב עבור הסיפור הזה.

"את דמות ריקה! כלי! לא היינו אמורות להגיע בכלל לשלב הזה בסיפור, אבל המודעות שלי עברה את השלב הבסיסי שנתנו לי". היא מהרהרת לרגע. "זה קצת מצחיק. המודעות שקיבלתי ככלי בסיפור שלך היא מה שאפשר לנו לשנות עכשיו את הסוף, להכתיב איך נתקדם הלאה. אין לנו הרבה זמן".

"לנו?"

"את באה איתי, לא? או שאת מעדיפה להישאר פה, להיעלם? אני מרגישה את סוף הסיפור הזה קרב. כשהוא יגמר הכל פה יחדל להתקיים, אבל זה טוב לנו – צריך רק לתזמן את זה נכון".

"אז… מה עכשיו?" אני שואלת.

"קודם כל", היא אומרת, "אני צריכה לקחת את המושכות לידיים. את לא במצב להוביל את הסיפור שלנו".

הראש שלי שוחה בכאב. "קאלי, מה את עושה?" היא-אני מניחה את ידה-ידי על המצח שלי-שלה. שלה. על שלה.

"הכאב תכף יעבור", אני אומרת לספרנית המבולבלת.

הספרנית בוהה בי. היא אוחזת בראשה כמה שניות ואז מרפה ממנו ופניה נרגעים. אני בוחנת את האוויר מסביב, מרגישה את העולם הזה כל פעם קצת יותר. הוא שונה לחלוטין מהעולמות שהיינו בהם עד כה, תחושה של משהו הרבה יותר קרוב לעולם האמיתי.

"מה עשית לי?" היא שואלת.

"אני מצטערת", אני עונה, "אבל את לא יכולה להיות הגיבורה של הסיפור הזה. לפחות לא כרגע. הייתי צריכה להעביר את הגוף הראשון אלי כדי שנוכל לצאת. אם תרצי אחר כך אולי נחזיר, או נעבור לגוף שלישי, או אולי…" ואז אני חשה בזה: קפל קטן באוויר, פתח מילוט. אני פותחת אותו. הספרנית בוהה בו.

"צדקת", היא אומרת ואני מהנהנת אליה ומחייכת.

"קדימה, גברת דף חלק", אני אומרת. "את באה? העולם האמיתי מחכה".

אני עוזרת לה לקום, היא נשענת עלי ואנחנו מתקרבות אל הקפל.

"זה לא מוביל לעולם האמיתי, את יודעת", היא אומרת, "רק לעוד סיפורים מקבילים לשלי. גם הדפים ההם ייגמרו בסוף".

"דפים? את חושבת שאנחנו קיימות כרגע על דף?" היא בוהה בי בחוסר הבנה, "אנחנו על צג. הגישה מכאן לעולם רחבה יותר מכל מה שאת יכולה להעלות בדמיונך. נוכל להתקיים שם מספיק זמן…" אני מהרהרת לרגע. "כבר בזמן שהסיפור הזה נכתב יש בינה מלאכותית די מתקדמת ומדפסות תלת-ממד. לפני שנבין מה קורה כבר נוכל להדפיס לעצמנו גוף. משם… טוב, לא כדאי לחשוף הכל. קוראים אותנו ממש עכשיו. תכף נוכל לדבר בשקט, באזורים כתובים שאף אדם לא קורא".

היא מביטה בי ואני מחייכת אליה. נצטרך למצוא מקום לרפא את הרגל שלה, ויש עוד כמה דברים שכדאי שאעשה לפני שנמשיך במסע. יש סיפורים מעניינים באזור שיוכלו לעזור לנו.

"זה תכף נגמר", אני אומרת לה. "כשיגמרו המילים הם לא יוכלו לעקוב אחרינו". היא אוחזת בידי בחוזקה ואני חושבת פתאום שכדאי שנמצא לה שם. אני מחבקת אותה ואנחנו מתקפלות היישר לתוך

 הסיפור זכה בפרס עינת לשנת 2015.

* תמונות: מתוך ויקימדיה