אפתח ואומר שאני לא קהל היעד של "נדודי שינה" או של הסדרה שמיועדת להיכתב בהמשך לו. אני אמנם מחבבת ספרות נוער – קשה לי למנות כמה פעמים קראתי את סדרת הארי פוטר, ואפילו מ"דמדומים" נהניתי, בעוונותיי – אבל בדרך כלל אני מעדיפה ספרות מבוגרים.

עם זאת, בעברי הרחוק קראתי את שני ספריו הקודמים של מיכאל עומר, "הגיאוגרפיה של סוף היקום" ו"מתקפת הברווז", ספרים למבוגרים שהיו מושתתים על הומור נונסנס ולא על אימה. חיבבתי אותם למרות בוסריותם ולכן רציתי מאוד לראות לאן התפתח עומר כסופר עם השנים.

מעט על העלילה: ענת ברקוביץ' עוברת עם הוריה ועם אחיה החייל יונתן מחיפה לכפר שרה, ישוב קטן ליד פרדס חנה. נגד רצונה היא נוטשת מאחור את חברותיה הנאמנות, את חייה המוכרים ואת המזגן, ומוצאת את עצמה בבית חדש, בלי חברים, ומה שחמור מכל – בלי מזגן, שיותקן רק בשבוע הבא. בלילות היא מתקשה לישון, בגלל שילוב של חום כבד עם הנביחות של הכלב של השכן שמהבית ממול, שריקות מוזרות שהיא שומעת מתחת לחלון ובעיקר החלום – חלום חוזר בעל תוכן מאיים שמוביל אותה לנסות לגלות מה בדיוק קורה פה ולמה קורים דברים מוזרים כל כך רק בכפר שרה.

הספר נפתח בציטוט מתוך "הניצוץ" של סטיבן קינג, וההשוואה לקינג רדפה אותי לכל אורך הספר, כבר בגלל שמו, שכן גם לקינג יש ספר שנקרא "נדודי שינה". קוראי קינג מכירים היטב את רעיון העיירה הקטנה והחביבה שדברים מוזרים קורים בה מתחת לפני השטח, וכפר שרה בהחלט היה יכול להשתלב במסורת של דרי, קאסל רוק ודומותיהן. כמו אצל קינג, גם כפר שרה מסתיר מתחת לפני השטח תעלומות נושנות, זוועות אורבות ותושבים מסתוריים שיודעים דברים שלא היו אמורים לדעת.

אולם זה גם המקום שבו ההשוואה נגמרת. כיאה לסופר שעבורו שלוש מאות עמודים הם סיפור קצר, סטיבן קינג הוא אשף האפיון והרקע, גם בספרי הנוער המעטים שלו. לכל דמות אצלו יש סיפור חיים ססגוני ומרתק שעיצב אותה לאישיות מובחנת וייחודית, ולכל אחת סגנון דיבור מובחן וראיית עולם משלה. הדמויות של עומר, לעומת זאת, נוטות להיות בלתי מובחנות ומתאפיינות בעיקר בתכונה ייחודית שאפשר לסכם במילה אחת או לכל היותר במשפט: החרשנית, חובב הצילום, ההומלס עם המסרים העל-טבעיים, השכן המסתורי עם הכלב וכדומה. אפילו את גיבורת הספר התקשיתי לאפיין עד סופו, מעבר לתיאור הלא מאוד קולע, "נו, נערה מתבגרת".

גם הרקע לעלילה, כפר שרה, לא בדיוק ניחן באפיונים פרט ל"קורים שם דברים מוזרים". לתושבי המקום יש מעין משחק שנקרא "רק בכפר שרה", שבו כל אחד זורק משפט על משהו מוזר שקורה רק שם. ובכל זאת, עד סוף הספר לא ידעתי לומר אפילו באיזה סוג של יישוב מדובר, מה גודלו (מלבד היותו "קטן"), איזה סוג אנשים גרים בו ומה ההיסטוריה שלו. רק נאמר לי שפעם תיקנו בו את הביוב ושבנו בו מרכז קניות. אם אצל קינג היישובים נוטים להיות כמעט דמויות משנה בפני עצמם, מבחינת עומר היישוב הוא תפאורה אלמונית כמעט עד כדי אבסטרקטיות. הוא נושא תווית של מוזרות שנדמה כאילו תכליתה היחידה היא שהדמויות יוכלו לנוע על המפה שהיא מספקת.

גימיק מיוחד בספר הזה הוא קטעי בלוג של הגיבורה ענת, שאליהם מצורפת כתובת אינטרנט (פלוס קוד QR, לעצלנים) שמקשרת לבלוג ה"אמיתי", "מחשבות של אחת", שאמור לכלול את הסרטונים המתוארים בספר. למרבה הצער, נכון לרגע כתיבת שורות אלה האתר אינו נגיש – איני יודעת אם באופן זמני או שהורד לצמיתות, אבל כאשר היה נגיש הוא סיפק בוודאי שכבה נוספת של חוויה לקריאת הספר. אני מחבבת יצירה חוצת-מדיומים ויכולה רק לשער שקיומם של האתר והסרטונים אכן העשיר את עלילת הספר ברובד נוסף.

העלילה עצמה היא עלילת אימה סטנדרטית לחלוטין שעומר טווה על פי כל כללי הז'אנר. הכתיבה טובה וקולחת והספר קריא מאוד ומהנה, למרות חוסר הייחוד שלו. מכיוון שהספר נועד להיות ראשון בסדרה, והותיר הרבה קצוות פתוחים בכוונה שנותנים מקום לחקירה מעניינת בבאים אחריו, כמו גם הכנה מבשרת רעות לתעלומה שתופיע כנראה בספר הבא, יש מקום לקוות להתפתחות בהמשך.

מרגע שלדמויות יהיה ותק של ספר אחד מאחוריהן, אולי הן כבר יתחילו לרכוש לעצמן מאפיינים אינדיווידואליים ומורכבות גדולה יותר, וכך נגלה קצת יותר על כפר שרה, על ההיסטוריה הייחודית שלו, ולמה יש דברים שקורים "רק בכפר שרה".

(הוצאת כנרת-זמורה-ביתן וכתר, 2014. 206 עמודים).

ביקורת מאת יותם שווימר, ynet