הפיקניק האחרון


פורסם ביום יום חמישי, 11 באפריל 2002, בשעה 13:00
שייך למדור סיפורי מקור

מאת

כשפסע המזכיר וויליאם אל מחוץ לחללית ונחשף למרחביו הפתוחים של "תקווה", הוא ניסה להיזכר במשפט המחץ שהגה הקופירייטר שלו – משהו כמו "צעד קטן לאדם צעד גדול לתקווה האנושית", אולם הדבר היחידי שיכול להגיד היה: "מקום מצוין לפיקניק".

צוותי העיתונות שסבבו את המזכיר תיעדו רגע זה בהשתאות. למעשה, המשפט עצמו לא היה מפתיע כל כך, הוא חזר על עצמו בווריאציות שונות אצל רוב האנשים שביקרו לראשונה ב"תיקווה". אולם קצה החיוך שהתלווה להערה היה מפתיע. המזכיר וויליאם לא נצפה מחייך מזה זמן רב.

וויליאם פסק לחייך כעשרים שנה קודם לכן.

בתקופה ההיא היה רק סגן מזכיר האו"ם, נמרץ, ערני ונאמן למסלול נסיקה מטאורי של קריירה פוליטית מבטיחה. היה זו סוף תקופת הפריחה האנושית, שנים לאחר איחוד המדינות תחת מבנה האו"ם, לאחר סיום המלחמות ואיחוד המשאבים, בדיוק כשניראה היה שהכול עומד להמשיך לנצח באופן הטוב ביותר.

אולם אז הכה באנושות האויב הוותיק, מאלטוס ומשוואותיו. המלומד הקדמון, כתב לפני מאות שנים את המשוואות שעסקו ביחס בין אוכלוסייה ומשאבים. הם הפתיעו את המין האנושי השאנן, לימדו אותו את המתמטיקה הבנאלית של הטבע: משאבים מתרבים בטור חשבוני, בני אדם מתרבים בטור גיאומטרי – איחוד המשאבים מיצה את יכולתו להועיל, הרעב חזר אל האנושות.

ביום שבו פסק לחייך, נכנסו שני קציני צבא האו"ם למשרדו של וויליאם. לא היה לו צורך לשאול לסיבת בואם, הבעת פניהם אמרה הכול.

במרחק אלפי קילומטרים משם בפאתי בואנוס איירס נקבר בנו בטכס צבאי מזורז, שבועיים אחרי שקיבל את דרגות הקצונה שלו. החיילים המשתתפים בטכס הוחזרו ישר בסיומו אל מרכז העיר, שם ניסו אלפי אזרחים רעבים לפרוץ אל מאגרי המזון הממשלתיים.

אחרי תקרית זו היו עוד מאות תקריות ואלפי הרוגים, אולם נראה היה שלוויליאם כבר לא שינה הדבר. הוא המשיך למלא את תפקידו בהצלחה, והתקדם במשך השנים לכיסא המזכיר הראשי. רבים מאזרחי האו"ם חשבו אותו לאחד מהמזכירים הטובים ביותר, וללא כל ספק היעילים ביותר שאי פעם היו, אולם משהו מת בתוכו באותו יום.

הוא חדל מלחייך.

במהלך עשרים השנה שחלפו מאז, ניסה האו"ם להתמודד עם בעיית מאלטוס בדרכים רבות אולם ללא הצלחה. כל פתרון טכנולוגי שהוצע בתחום הגברת ייצור המזון או צמצום היילודה הוכיח את עצמו כזמני בלבד אל מול האוכלוסייה ההולכת וגדלה עם תוחלת חיים הולכת ומתארכת. לבסוף הגיע הפתרון מכיוון אחר, הינע שטייניץ.

ההינע העל אורי שפותח באחת מהמדינות הקטנות של האו"ם, איפשר יצירת חור תולעת מלאכותי שקצהו השני מוביל ליעד מחושב מראש. לאנושות ניתנה תקווה חדשה, התרחבות. לאחר פיתוח היכולת למסע בין כוכבי מהיר, כל שנותר למין האנושי היה לחפש כוכב להתפשט אליו.

אם הינע שטייניץ היה תפארת היצירה האנושית, קריאת התגר של האדם על הטבע, הייתה מציאתו של "תקווה" פרי מזל עיוור בלבד.

"תקווה" היה אחד בין אלפי כוכבים שנסרקו בניסיון לאתר כוכב המתאים להתיישבות אנושית מהירה. מתאים למדי בנתוניו הראשוניים של מרחק מהשמש וניתוח אטמוספרי, "תקווה" עורר עניין מסוים בקרב האסטרונומים. אולם סריקה פנים אטמוספרית ויזואלית קצרה אחת שינתה את הכול. חצי שנה לאחר מכן יצאה המשלחת הראשונה ל"תקווה".

תגובתם של חברי המשלחת הראשונה למראה "תקווה" הייתה דומה לתגובתו של המזכיר וויליאם עם הגעתו לכוכב כמה חודשים מאוחר יותר. כרי הדשא העצומים שהשתרעו לכל כיוון, רחוק ככול שיכולה העין לראות, עוררו בכולם את הרצון הילדותי לרוץ לקפוץ ולהשתולל. המראה של הדשא הירוק והרענן שנראה היה כי צמח על פני כל הכוכב לא היה יכול שלא להביא למחשבות על פיקניק נפלא, משכיח לרגע את המצב בבית שהלך והחמיר.

בני האדם החלו את ההתיישבות על "תקווה". הבסיס נבנה, הכיפות נאטמו, צוותי מחקר – ביולוגים, חוקרי אקלים, אגרונומים וחיילים, כולם הגיעו ל"תקווה" במאמץ לתת סיכוי אמיתי של הישרדות למין האנושי.

כשהגיע וויליאם לכיפת המפקדה, כבר חיכו לו הבשורות הרעות.

מאמצי ההתאקלמות נכשלו לחלוטין, נראה היה שדבר אינו יכול לגדול על "תקווה" למעט הדשא, שכיסה לחלוטין כל פינה ידועה של הכוכב. אפילו צמחים מדבריים, ששרדו בתנאים הקשים ביותר של כדור הארץ, נבלו במגע הראשון עם אדמת "תקווה" – רק דשא ירוק ואינסופי. חיות ארץ אשר ניסו לאכול את הדשא, גססו בייסורים איומים. משלחת האו"ם מצאה עצמה במצב קשה. מלאי המזון שהביאה איתה מהארץ הלך ואזל, לא ניתן היה לגדל מזון על הכוכב והיה חשש כבד שאספקה מכדור הארץ לא תוכל להגיע (מהומות המזון על האדמה הלכו וגברו). רבים מאנשי המשלחת קיוו שביקורו של המזכיר וויליאם ימחיש לו את חוסר הטעם שבהמשך השהות על "תקווה" ויוביל לנטישת הכוכב. בפועל, הביא הדבר לתוצאות הפוכות לחלוטין.

המזכיר הפעיל לחץ חזק על מפקדי המשלחת לנסות ולאתר את מקור הבעיות של הצמחייה הארצית אל מול שגשוג הדשא המקומי. הוא הביא להפעלת מומחי גנטיקה לניתוח הדשא המקורי של "תקווה". הניתוח היה מהיר ומדויק – הדשא היה יצירה גנטית מלאכותית. הסיבה היחידה שיכלה להסביר את קיומו, הייתה שחרור תת קרקעי מבוקר של חומרים לאדמת "תקווה". אז הופעלו לראשונה ב"תקווה" ציוותי קידוח תת קרקעיים.

שבועיים לאחר מכן נתגלו המערות.

המערות, אלפי קילומטרים של מערות מתחת לפני השטח של "תקווה".

בתחילה גילו ציוותי המחקר, רק סידרה של מכונות בלתי מובנות שהיו מחוברות בצינורות אל פני השטח. הצוותים שיערו, שמכונות אלו היו הסיבה להמשך קיומו של הדשא. ככול שהעמיקו החוקרים לחדור אל מעבה האדמה, הלכה ונתגלתה הסיבה לקיום המבנים התת קרקעיים. אולמות ענק נחשפו, בהם נמצאו מיליונים של מכלי אכסון שקופים דמויי כוורת. בתוך כל אחת, נחה גופה קפואה גדולה פי ארבע בממדיה מאדם ומחוברת לציוד אלקטרוני כה רב עד שאי אפשר היה לזהות במדויק את צורתה.

ליד המכלים, אוכסנה כמות עצומה של חפצים. חלק מהחפצים נראו ככלים חקלאיים, חלק נראו ככלי עבודה, כלי נשק או מכשירים אלקטרוניים מורכבים. את תפקידם של רוב המכשירים אי אפשר היה להבין כלל. נראה היה כאילו ציוויליזציה שלמה, על מיליארדי תושביה, נחה מוקפאת באולמותיו התת קרקעיים של "תקווה" ומחכה.

לבסוף, קרוב ככול שהיה ניתן למרכז הכוכב, נתגלה חדרו של הזקן. החוקרים שהגיעו לחדר הסגור, חשבו בתחילה שהגיעו לעוד אולם איחסון, אולם, כשנפרצה הדלת נתגלה חדר עגול, קטן, שבו עמדה רק מכונה גדולה מחוברת בצינורות רבים לזר.

הזר היה גדול ורך למראה, כמו פיל ללא עצמות. הזיקנה האינסופית שלו ניכרה בו בברור, מטשטשת כל רושם אחר של גופו, בין כל הצינורות אשר חיברו אותו אל המכונה. הוא היפנה אליהם את מה שהם חשבו שהיה ראשו, ודרך דמוי רמקול שנמצא על המכונה, שמעו קול אלקטרוני מהדהד: "הביאו אלי את המנהיג שלכם…"

מאוחר יותר, כשהגיע המזכיר וויליאם ועמד מולו, סיפר לו הזקן את הסיפור המלא.

זה היה סיפורה של תרבות עתיקה, עתיקה בהרבה מהמין האנושי. הם הגיעו למיצוי המשאבים שלהם, אך מעולם לא הצליחו לגלות את סוד ההינע הבין כוכבי. ואז, הרעב החל להביס אותם, בדיוק כפי שעשה לבני הארץ. כשראו תושביו המקוריים של "תקווה" שהגזע עומד להיחרב בלא כל יכולת להימלט מכוכבם שהפך לשומם, הם הבינו שהתקווה נעוצה בעזרה מבחוץ – ארץ, הכוכב המיושב הקרוב ביותר אליהם.

אולם לבני ארץ לא הייתה כל יכולת להגיע אליהם כיוון שעדיין לא הייתה להם טכנולוגיה שתאפשר מסע כה ארוך בחלל. הם עקבו אחרי התפתחות האנושות והגיעו למסקנה שבקרוב יפתח הגזע האנושי טכנולוגיה כזו ויחפש לו כוכב אטרקטיבי לבית חדש. בינתיים היה עליהם לחכות ולנסות למשוך אליהם את בני הארץ.

מחוסר יכולת להפוך את כוכבם השומם לבעל תנאים יותר טובים באמת, בנו תושבי "תקווה" הסוואה. הדשא, כרים ענקיים ומפתים, מתוכננים כך שיתחברו עם זיכרונות הילדות האנושיים, יתנו להם הרגשת של בית וייפתו אותם להגיע לכוכב. הם יצרו את הדשא המלאכותי ובשארית כוחם, הקפיאו את כל האוכלוסייה במנהרות ענק שנחפרו תחת הכוכב. אחד מהם נשאר ער, מוכן להעיר את השאר.

הם חיכו בסבלנות, עד עכשיו.

הזקן פנה אל וויליאם. "זוהי ההזדמנות הגדולה", אמר. "אחרי שנפשיר את אנשינו נוכל לעבוד יחד, עם ההנדסה הגנטית שלנו ויכולת המסע הבין כוכבי שלכם אין בעיה שלא נוכל לפתור".

וויליאם נתן בו מבט עמוק ואז חייך חיוך רחב ואמר "כן, זהו אכן פתרון לבעיותינו ותקווה גדולה לעתיד חדש".

את שאר דבריו אי אפשר היה לשמוע בשל תשואות האנשים שהיו נוכחים בחדר.

בדרך חזרה לפני השטח, מנצל את ההמולה של עשרות חיילים אשר החלו לרדת במנהרות, הצליח עיתונאי צעיר להידחק ולעמוד לפני וויליאם.

"אדוני", שאל והמיקרופון אל מול פניו של וויליאם, "מה בדבר מאלטוס? כיצד שיפור המשאבים שהם מציעים למין האנושי יפצה אי פעם על מספר הפיות החדשים שיצטרפו למעגל הרעב ?".

וויליאם הסיט את המיקרופון בעדינות, "פיקניק", מלמל, "הגיע הזמן לפיקניק" .

היה זה הפיקניק הראשון על פני "תקווה".

הפיקניק האחרון עמד להתרחש שלוש מאות שנה מאוחר יותר. המזכיר וויליאם נפטר לפני שנים רבות, וצאצאיו היו עסוקים עתה בהפשרת אחרוני תושביו המקוריים של "תקווה". בקרוב ייגמר מלאי הבשר הקפוא, הרעב שוב יזקוף את ראשו והמין האנושי יצטרך להמשיך הלאה.



תגובות

  1. מאת תמר:

    בררררררר…… צמרמורת.

  2. מאת נעמה:

    נהדר! אהבתי מאוד!
    לחלוטין לא צפוי.

  3. מאת חזק!:

    טוויסט בליגה נדירה.

הוספת תגובה