מי מלח

הסיפור הוא חלק מסדרת "שומרי הערים". סיפורים נוספים בסדרה פורסמו בגליונות "היֹה יהיה" ובפרויקט הסיפורים של מאורות. הסיפור "הפוך, לקחת" מהסדרה זכה בפרס גפן לשנת 2013, ויסקי בקנקן זכה בפרס בשנת 2014 ו"גביע של מי גשם" התפרסם בבלי פאניקה באותה שנה.

לבועז

אני חולם שוב על העיר הטבועה.

טעם המלח הוא הדבר הראשון שאני מרגיש. הוא מוכר כמו משב רוח שמקרר את פני בשיא הקיץ בחופי תל אביב. אני לא מפחד. אני יודע שלמרות חזותה המאיימת היא רק רוצה לדבר איתי.

כפות רגליי היחפות מבוססות בחול כשאני מתקדם לעברה, מנסה להרגיש אותה, ליצור איתה קשר. "חזרתי", אני אומר. "אני כאן".

קולי מהדהד במעמקים אך לא זוכה לתשובה. אני לא תוהה איך אני מסוגל לדבר או לנשום מתחת למים, איך אני רואה את מבני העיר בעלטה המוחלטת, עמוק כל כך מתחת לפני הים. אני יודע שאני חולם, אבל באותה ודאות מוחלטת אני יודע שזה אמיתי, שהקריאה הנואשת והבודדה שלה היא שזימנה אותי לכאן.

הבניינים מתנשאים מעל ראשי, עצומים, מופלאים. הם עשויים לבני אבן עתיקות, גסות, בלתי מלוטשות פרט לשחיקה שהעניקו להן הזמן והים. הן עצומות עד כדי כך שנדמה כאילו ענקים הניחו אותן זו על זו. "קוראים לי יונתן", אני מציג את עצמי בפני מבני האבן, השבילים המחוקים בחול, אפילו האוקיינוס עצמו. "איך קוראים לך?"

אין תשובה. אבל כשאני מניח את ידי על אחד המבנים הארכיטקטוניים המופלאים אני כמעט מסוגל לשמוע אותה. היא עתיקה, זקנה בהרבה מהעיר הזקנה ביותר שפגשתי מעודי. היא מאושרת, נרגשת, על שעניתי לקריאה שלה, על שבאתי. היא שרדה לבדה זמן רב כל כך בתקווה שמישהו יגיע. והיא כל כך צריכה שומר. אני לא יודע עדיין איך אצליח לחלץ אותה, איך אמלא אותה שוב באנשים שהיא משתוקקת אליהם כל כך, איך אעלה אותה מעל פני המים. אבל אני לא מתכוון לוותר עליה.

דרך מעטה החלום והזמן והשפה והים והצורה המפרידים בינינו – חומות רבות עד כדי כך שאני כמעט מתקשה להאמין שאנחנו מסוגלים לתקשר בכלל – היא מנסה נואשות לומר לי משהו. אני לא מבין. היא עתיקה כל כך ומפוזרת כל כך על פני קרקעית האוקיינוס עד שהיא לא מסוגלת אפילו לחשוב בצורה שאבין, ליצור דימויים ומילים שייתפסו הגיוניים בראשו של אדם. נדרש לי זמן לזהות את צבע הרגש שהיא משדרת אלי. חרדה. אימה. משהו אפל צופה בנו מאחורי אחד ממגדליה הגבוהים ביותר – לא עיניים, אבל… כמעט עיניים – ממש כמעט. אני לא מבין איך זה ייתכן, אבל ההבנה המאיימת שאנחנו לא לבדנו היא שזורקת אותי החוצה מהחלום.

כשאני מתעורר, הרגש המיידי שלי הוא הקלה. בעקבותיו מגיעה אכזבה מרה.

אביב ערה, כמובן, ומביטה בי בשפתיים מוצרות ומהודקות.

"חלמת עליה שוב".

אני מהנהן, ומשפיל את עיניי. "גם הפעם לא הצלחתי לעזור לה. היא לא מסוגלת להתגשם בגוף אנושי. אני אפילו לא בדיוק מצליח לדבר איתה".

עיניה של אביב חדות וקשות. "טוב מאוד".

"אביב…" אני נאנח. אנחנו מנהלים את אותו דיון כבר שבועיים. ובאופן טבעי זה תמיד קורה ברגע שאני קם, ישנוני ומבולבל ולא מסוגל לענות לטיעונים החריפים והנוקבים שלה. "חכי רגע". אני מגלגל את עצמי מהמיטה והולך לשטוף פנים ולצחצח שיניים.

"למה היא יוצרת קשר איתך בכלל?" היא שואלת כשאני חוזר למטבח ומפעיל את מכונת האספרסו. "היא לא עיר ישראלית. זה לא נראה לך אפילו קצת מוזר?"

"גם ספרטה לא הייתה ישראלית", אני ממלמל, ומיד מתכווץ, כי המבט בעיניה בוער כמו כוויית שמש. היא מסוגלת לקבל את ספרטה – רמת ספרא בימינו – בטינה מסוימת, אבל היא לא אוהבת שאני מדבר עליה. "אמרת שהיית באוקיינוס, לא בים".

"אני חושב", אני מודה בזמן שאני ממלא את קנקן החלב. "הרגשתי שאנחנו נמצאים מאוד עמוק, אבל לא הייתה ממש דרך לבדוק".

היא מניפה יד לעבר החלון. אנחנו גרים בקומה השלישית ברחוב הירקון, והנוף לים הוא אחד הדברים האהובים עלי. "יונתן, יש עשרות שומרי ערים בינינו לבין האוקיינוס. כל אוקיינוס שהוא! למה דווקא אתה?"

אני מהרהר לרגע. מכונת האספרסו יורה קפה – לא אל הספל שלי, כמובן. לא הנחתי אותו בזווית ישרה, והשיש מתמלא קפה. אני רץ להביא מטלית. "אולי אני היחיד שמסוגל להקשיב. אולי האחרים עסוקים מדי".

אביב מגלגלת את עיניה. "כן, בטח. כי החיים שלך ממש קלים ונטולי אתגרים. תפסיק להיות כל כך תמים".

ברור שהיא תדאג. לא רק כבת הזוג שלי. כל אחת מהן הייתה מגיבה באותה צורה. אני מנסה טקטיקה אחרת. "היא מתחת למים. אבל היא לא מתה ולא נמוגה. היא שרדה. את יודעת אילו כוחות עיר צריכה כדי לשרוד בלי תושבים? איזה יצר הישרדות? את מסוגלת להבין כמה היא בודדה בלי שומר?"

"כן", היא אומרת, וצבע עיניה משתנה לכחול-עכור, כמעט ירוק. שנינו שותקים שעה ארוכה. אני חושב על השנתיים שכמעט לא דיברנו בהן, על הזמן הרב כל כך שהשארתי אותה לבדה. אני מלטף את שיערה, מחליק את אצבעותיי על הפסים הכחולים. "סליחה", אני לוחש.

היא משעינה את לחיה אל תוך ידי ונאנחת, עוצמת את עיניה לרגע קצר. "אוקיי, אדון חסיד ערי העולם. שאלה: איך אתה בדיוק מתכנן לחלץ אותה מהמעמקים?"

"אני לא יודע". אני מביט מהחלון, אל הים. "אבל אני חושב שאם היא תצליח להגיד לי את השם שלה, אם נצליח למצוא שפה לדבר בה, זה יהיה צעד בכיוון הנכון".

"יש לך ניחוש מי היא".

ערים לא קוראות מחשבות, לפחות אני חושב שלא, ובכל זאת אלו שלי תמיד ברורות לה, כמו המפה של דיזנגוף סנטר או התחנה המרכזית החדשה שרק היא מסוגלת לקרוא.

קנקן החלב מבעבע. הקצף המושלם שלי נהרס. אני מקלל ורץ לשחרר אותו ממכונת האספרסו לפני שגם הוא יגלוש על השיש. אביב נאנחת והודפת אותי הצדה בעדינות. היא מתעסקת לרגע במכונת האספרסו ואז מסתובבת אלי כשבידיה ספל קפה. אני מקבל אותו בהכרת תודה ושותה. הקפה מושלם, כמו תמיד. ובכל זאת, כשאני טועם אותו אני מרגיש טעם של מלח. היא בוחנת אותי בקדרות, ואני מבין שהיא עדיין מחכה לתגובה.

"אני לא יודע איך קוראים לה", אני מודה. "אני אפילו לא בטוח שהיו שמות לערים בזמנה. אבל יש רק מיתוס אחד שהיא יכולה להשתייך אליו, מתקופה כל כך עתיקה שאפילו מבנה כדור הארץ היה שונה אז".

אביב בוהה בי כבמטורף. "אטלנטיס היא אגדה, יונתן".

"היא לא", אני אומר. "אחת הערים שלה מדברת איתי".

אני יודע איך לעזור לה.

הפתרון מגיע אלי לקראת הערב, כשאני נוסע צפונה בדרך חזרה מדימונה. אני עוצר במרכז קניות בדרך כדי לפגוש ידיד, רחוק מתחומיהן של ערים חטטניות. שעה מאוחר יותר אני יוצא מהמקלחת, עוטף את מותניי במגבת ונושם עמוק. אביב תהיה מוכנה לקרב. הוויכוח מהבוקר לא נגמר. אבל זה בסדר. גם אני מוכן.

כך לפחות אני מאמין לפני שאני נכנס לחדר השינה וכמעט מפיל את המגבת. אביב יושבת על המיטה ומחכה לי. היא לובשת רק בגדים תחתונים, וזו לא בדיוק המלתחה הרגילה שלה. הבגדים נראים כאילו הם עשויים ממים, מתערבלים על גופה, חושפים יותר משהם מסתירים. אני לא חושב שידעתי שהיא מסוגלת להיות יותר סקסית בעיניי. אני רוצה לומר משהו, אני אפילו לא בטוח מה, אבל מסוגל רק לבהות בה. חיוך רך נח על שפתיה כשהיא מתקרבת אלי. "אתה אוהב ים?" היא לוחשת באוזני, ואני מרגיש שברכיי פקות. שפתיה האדומות נפשקות ושיניים נושכות בעדינות את כתפי, את צווארי. "אני אתן לך ים".

קולה עמוק, מלא תשוקה, ואני רוצה לומר לה שאני יודע מה היא עושה, שזה לא יעבוד, אבל הגוף הבוגדני שלי נצמד אליה, עור אל עור. המים זולגים בינינו, והיא רכה כל כך, שפתיה על שפתיי חמות ומתוקות כל כך. אני מתאמץ להתרכז, לזכור, לחשוב. "אביב –" אני מנסה.

"ששש…" היא מנשקת אותי שוב, ואני לא מסוגל לחשוב עוד. ואז אני מבין שהערפול בראשי לא נובע רק מזרימת הדם המוגברת אל פלג גופי התחתון.

"אביב", אני מחזיק אותה במרחק זרוע ממני ומתנשם. היא סמוקה, ועל פי החום בלחיי אני יודע שגם אני. "אני – אני חייב לשכב –"

"אתה יכול לשכב כמה שתרצה". החיוך שלה שדוני, מלא הבטחה. עם הפסים הכחולים בשיערה ובגדי-המים שהיא לובשת היא נראית יותר נימפה מאשר רוח עיר. "רק אל תצפה לישון הלילה".

אני מחייך ונושק לקודקודה. "זה היה נכון בכל ערב אחר, יפהפייה, אבל הערב אני אירדם לך באמצע, ואני לא אסלח לעצמי שהפסדתי את זה. אם תסכימי לדחות את זה לבוקר…"

"מה עשית?" עיניה מתרחבות, והכחול העמוק ששרר בהן עד לפני רגע מחוויר כמעט ללבן.

אני מתאמץ עכשיו לעמוד ישר. "הבנתי את הבעיה. את הסיבה שאני לא מסוגל לעזור לה. אין לי מספיק זמן. שנת חלום היא רק כמה דקות. אני צריך יותר. אני צריך להיות מסוגל להמשיך לחלום".

היא אוחזת בזרועי, ציפורניה חופרות בבשרי. "יונתן". הקול שלה מבוהל וזועם כאחד. "מה לקחת?"

"משהו שיעזור לי לישון". אני מלטף את שיערה, אבל עפעפיי כבדים. אני נסוג לאחור, מתיישב על המיטה. "בבקשה אל תדאגי. רוחות ערים אינן רעות. היא לא תפגע בי". אני לא חושב שזה הזמן לספר לאביב על הדבר במעמקים שרוח העיר פחדה ממנו.

"לא. קום. אתה צריך להקיא את זה". היא מטלטלת את כתפיי בכוח. "יונתן, אני לא צוחקת! קום או שאני מטיסה אותך לאיכילוב לשטיפת קיבה!"

"זה רק כדור קטן, אביב. שמונה שעות, זה הכל". דמותה מתערפלת מול עיניי ואני מרגיש את גופי נרפה בזרועותיה. "כשאקום אני אדע מי היא, ואיך אני יכול להציל אותה. תסמכי עלי".

"יונתן, לא. בבקשה. אל תישן!" קולה גבוה מהרגיל, ואני רוצה להרגיע אותה, להבטיח לה שאהיה בסדר, שלא נשקפת לי שום סכנה מהעיר הטבועה, הבודדה, אבל עיניי נעצמות מאליהן, ואני שוקע. שוקע עד שהכל חשוך ושקט ועמוק סביבי.

טעם המלח על לשוני מעיר אותי. אני קם ומנקה חול ים דביק מעל עורי. מבני האבן הכבדים מתנשאים סביבי, והפעם אני בוחן אותם באטיות, נינוח, מחפש רמזים שיעזרו לי להבין. אני נוגע בהם, מנסה להרגיש אותה. היא מתעוררת אלי לאטה, ישותה מתקרבת, מהוססת. היא מרגישה שמשהו בי שונה, ואני חש את השאלה הדוממת בבניינים שלה. "אני לא הולך הפעם", אני אומר. "אני נשאר כאן עד שנצליח לעזור לך".

שמחתה מבהיקה אפילו מתחת למים. אור ירוק זורח על הבניינים, מאיר את המקומות שהיו אפלים. אני מתבונן בהם בקפידה וממשיך לחפש רמזים שיעזרו לי. צורת הבניינים כמו מכאיבה לעיניי. משהו בהם לא הגיוני. הם מכילים קווים מקבילים שמגיעים איכשהו לנקודת חיבור, משולשים עם יותר מדי צלעות וזוויות, צורות עגולות בעלות קצוות ופינות. מעט הגיאומטריה שאני יודע נאבקת בראשי כדי לפשר בין הסתירות, עד שאני מוותר ומייחס את זה לעיוותי ראייה מתחת למים, אף על פי שעד כה ראיתי הכל היטב. אבל אין ספק שהמים מעוותים את ראייתי, כי אני רואה שוב משהו מעבר לבניינים המשתרעים לכל אורך קרקעית הים, משהו גדול וגבוה מהם, בעל מחושים. אני מרגיש שוב את הפחד שלה, מציף אותי, מעוור. אבל הפעם אני לא מתעורר. "הוא לא יפגע בך", אני אומר. "מי שהוא לא יהיה. את רוח עיר. יש לך כוחות עצומים. את יודעת מי את? מה השם שלך?"

אני רואה את ההנהון במבנה הבניינים ובתנועת המים יותר משאני מרגיש אותו. השם מתעצב במוחי, שלוש הברות שאני לא בטוח איך לבטא, אבל אני מנסה. "ר'ליה? זה השם שלך?"

עונג ואושר נישאים אלי מתוך הבניינים, וכל הזוויות והקווים והמשולשים והמרובעים מתערבלים מול עיניי בחוסר היגיון. אני עוצם אותן ומנסה להתרכז, להרגיש אותה דרך האבן המלוטשת. "ר'ליה", אני אומר בקול רך. "ממי את פוחדת? מי היצור הזה?"

דרוש לי זמן לפענח את הרגשות הזורמים ממנה, להמיר אותם למילים. לא אני, היא מהדהדת אלי. אתה הוא זה שמפחד. אתה מכיר אותו.

היא צודקת. אני מבין את זה עכשיו, כמו בעיטה בראש. עיניי נפקחות בבת אחת. אני מושך את ידי מהבניין, אבל כבר מאוחר מדי. היא לא זקוקה יותר למגע כדי לדבר אלי, אל מוחי. אין לה סיבה לפחד מהיצור במעמקים. אין לה סיבה כי… כי…

הקנוקנות נכרכות סביבי, ערפיליות וכמעט בלתי נראות, אבל הן מוצקות, ממשיות, והן כובלות אותי. האם הפחד שלי הוא מה שמעניק להן ממשות? אני נלחם, נאבק. היא לא עוזרת לי. היצור מהמעמקים אינו מאיים עליה. מובן שלא. הוא שומר העיר שלה.

והיא אסירת תודה לי. אני מרגיש את הכרת התודה הזו ככאב חד במעמקי בטני. היא מודה לי, כי אני הערתי אותו משנת המוות שלו, ועכשיו היא לא לבד עוד. שומר העיר שלה שב, ובקרוב הם ייצאו יחד מעולם החלומות והסיוטים אל עולמנו שלנו. הם יטפסו דרכי אל חופי ערי השמש שלי ויביאו איתם את האפלה, את המצולות, את האימה –

ואז אני לא מסוגל עוד לנשום. הקנוקנות של אותו שומר עיר שריחף תמיד בקצה סיוטיי, בקצות סיוטיהם של כל בני האדם, נכרכות סביבי, ואני נחנק, טובע. היצור האפל אוחז בי, לא מבחוץ אלא מבפנים, זוחל לתוכי, ואני מנסה לברוח, אבל הבניינים עצמם מחזיקים אותי כעת ואני לא יודע איך לחמוק מהם, איך לברוח משני קווים מקבילים שנפגשים, ממשולשים בעלי חמש זוויות ומאבנים עגולות בעלות פינות חדות, כי זה לא ייתכן, הקיום שלה לא ייתכן, ואני יודע שהיא מנצלת את הבלבול שלי, הפחד שלי, מחזיקה אותי כדי שהוא יוכל להזדחל פנימה, ואני יודע שכשאתעורר לא אהיה עוד אני, אלא הוא, רק הוא, והקורבן הראשון שלו תהיה תל אביב…

אור מפלח את המים האפלים, חזק וכסוף ומעוור.

דמות אישה עומדת מולנו, לבושה חצאית ארוכה, נעליים כהות, חולצה סגורה עד מפרקי ידה. מטפחת עוטפת את שיערה. רגליה נחות על שלביו התחתונים של סולם כסוף, שמתארך מעלה-מעלה, עד למקום שאיני מסוגל לראות, "הסתלקי, טמאה!" היא צועקת. "הרפי מהשומר שלי!"

"בית אל?" אני שואל, המום.

היא מהנהנת. "תל אביב הזעיקה אותי, שומר. הכל יהיה בסדר עכשיו. אל תדאג".

ר'ליה מלחששת, זועמת. מבני האבן מתרכזים סביב האישה הדתייה, הקווים חסרי ההיגיון נשלחים להכות, מתכנסים אל הסולם הכסוף. לא לדאוג? אני בוהה בה. היא יישוב קהילתי קטן, בקושי אלף משפחות. איך תוכל לגבור על הזוועה הזאת?

ואז הזוועה מתגשמת מולנו. לר'ליה יש זנב של דג – לא כמו בת ים אלא יותר כמו כריש או דג טורף. עורה אפרפר, שיערה ירוק ועכור כמו האור בעיני השומר שלה. כשהיא מסיטה לרגע את עיניה מבית אל כדי להביט בי, אני מתחלחל, כי פניה מעוותים בדיוק כמו מבני האבן שלה. שני זוגות עיניים, קרובות וצמודות מאוד, מביטות בי, יוקדות בניצוץ ירקרק. שני אפים. שני פיות מלאים שיניים חדות. גרוע מכך, אני מרגיש מאחוריה את המודעות של השומר שלה, קנוקנות ארוכות וערפיליות עדיין נשלחות לאחוז בי, מסרבות לוותר. היא מביטה בי שוב.

גם אם תימלט מידינו עכשיו, יונתן, אנחנו נהיה בחלומותיך. לנצח.

קולה האפל, נטול המילים, מהדהד בראשי. הצורה שבה היא מבטאת את שמי מדמה לקרוע את נפשי מגופי. הקנוקנות הופכות ברורות יותר, חדות יותר, אמיתיות. הן נשלחות אלי שוב.

הסולם של בית אל נע לעברי, אורו מתגבר. בדרך כלל היא שומרת נגיעה אבל כנראה חשה שמדובר בפיקוח נפש כשהיא מושכת אותי אליה מבין הקנוקנות ועוטפת אותי בחיבוק מגונן.

"אני אשמור על חלומותיו לנצח מפנייך, עיר טמאה", היא עונה לר'ליה. "עד שאלוקים יעניש אותך על חטאייך".

האור העולה מהסולם מתגבר, מציף את המעמקים שהיו תמיד חשוכים כל כך, חסרי היגיון. לאורו הבוהק נדמה כאילו אפילו הקווים הבלתי אפשריים מתיישרים, מסתדרים, מתאימים את עצמם מחדש באי-רצון לחוקי הגיאומטריה. בית אל דוחקת בי להעלות את רגליי על שלבי הסולם התחתונים, ואז הוא מתרומם, נמשך מעלה מהמעמקים האפלים של האוקיינוס. ר'ליה מביטה בעקבותינו, מלחששת כנחש, ואני מגלה שאני שוב לא מסוגל להבין אותה וחש הקלה עצומה. מאחוריה, הישות האפלה האדירה והנוראה שוקעת, צונחת בחזרה לשנתה הנצחית במעמקים.

המים סביבנו נעשים פחות ופחות חשוכים, עד שבסופו של דבר אפילו קרני השמש חודרות בעדם, ואז אנחנו צפים מעלה – לא אל מרכז האוקיינוס אלא אל חופי תל אביב. אני צונח על החוף, משתעל, רועד. ידיי שוקעות בחול החם, המוכר, הבטוח. אני ממלא את ריאותיי וצורח, בלי לחשוב, "אביב!"

אני משתעל, נחנק. בית אל טופחת בעדינות על גבי. כוס מים מופיעה בידה ואני שותה את כולה, כמעט בלי להבחין שהיא מתמלאת מחדש לפני שאני שותה שוב. אני לא יודע אם אלו המים המתוקים והטעימים ביותר שאי פעם שתיתי, או אולי אני פשוט כל כך שמח לטעום משהו שאינו מי מלח. ובכל זאת, כשאני מסיים לשתות הטעם המלוח ממלא שוב את פי. אני יודע שהוא ילווה אותי עוד זמן רב.

"תל אביב לא כאן", אומרת בית אל חרש. "או יותר נכון, כאן זה לא בדיוק היא".

"למה את מתכוונת?" אני שואל, אבל כבר מבחין בהבדל בעצמי. החופים כמעט ריקים, פרט לאי אלו אנשים משוטטים, תועים, לבושים בגדים משונים. נראה שהם אינם מבחינים בי, או זה בזה. חלק מהמבנים ישנים, כאילו נבנו בידי הטמפלרים או לפחות בתקופת המנדט. חלק אינם מוכרים לי כלל: אני סופר חמישה מגדלי עזריאלי, אולי שישה. וגרוע מכל, אפילו כשידיי שקועות בחול שלה אני לא מרגיש כל מודעות. המקום הזה נראה כמו תל אביב, אבל אין בו רוח עיר.

"אנחנו בחלום", מסבירה בית אל. "הגעת לכאן כיוון שזה המקום שרצית להגיע אליו. רוב בני האדם מבקרים כאן זמן קצר מאוד בכל לילה ואינם מודעים בכלל למקום הזה. לעומתם, רוב רוחות הערים אינן יודעות בכלל איך להגיע לכאן".

"ואת כן?"

היא מחייכת ומראה לי את הסולם, שעדיין נוצץ מאחוריה. "לפני שנים רבות, כשעוד הייתי לוז, יעקב אבינו נרדם בגבולותיי וחלם על הסולם הזה. אני רוח מקום של חלומות. הם חלק מממלכתי בדיוק כמו העולם המוחשי שבגבולותיי".

"חלום יעקב הוא מיתוס", אני אומר.

"תקן אותי אם אני טועה, שומר, אבל אתה האמנת שהעיר הטבועה היא אטלנטיס". חיוכה מלגלג. "חלום יעקב הוא היסטוריה", היא פוסקת, כמתקנת ילד קטן שקרא בטעות לאדום "כחול". "וגם אילו לא היה, שומר, האמונה שלי היא שאפשרה לי להציל אותך. באמת תרצה להטיל בה ספק?"

אני מתיישב על החוף, נושם עמוק ומעביר את ידי בשיערי. לעולם לא אבין איך חלק מרוחות הערים, חזקות כל כך ונצחיות, מסוגלות להאמין בכוח עליון. אבל אולי זה ההבדל ביני לבינן. אולי כשאת בת אלמוות כמעט כל-יכולה, כל שנשאר לך הוא להאמין בכוח עליון. ובשומר שלך, כמובן.

"ועכשיו", היא אומרת, קולה רך שוב, "הגיע הזמן להתעורר. תל אביב דואגת לך מאוד".

"אני לא בטוח שאני יכול", אני מודה. "זו לא בדיוק שינה טבעית".

בית אל נאנחת, מתיישבת לידי על החול החם ומיישרת את החצאית שלה. "אני מבינה. ניאלץ לחכות".

"את תישארי איתי?" ההקלה נראית על פניי ללא ספק.

היא מחייכת. "בוודאי, שומר. התכוונתי למה שאמרתי לעיר הטמאה. אשמור על שנתך מעתה והלאה, ואנסה ללמד ערים אחרות לעשות את זה".

"תודה, בית אל". אני מושיט יד כדי ללחוץ את ידה אבל היא מושכת אותה במהירות לפני שאני מספיק. מובן שעכשיו היא חזרה לשמור נגיעה. אני מחניק את צחוקי כדי לא להעליב אותה.

"באמת חשבתי שהיא צריכה עזרה", אני מודה.

"אתה אדם טוב, שומר", בית אל אומרת, והפעם אינה מחייכת. "לעתים אני מתפללת לאלוקים שיעשה אותך אדם טוב פחות וזהיר יותר. שישמור עליך".

"אני לא צריך את השמירה שלו. יש לי את כולכן", אני אומר.

היא מחייכת שוב, אף על פי שהפעם חיוכה קלוש. אנחנו יושבים שעות ארוכות על שפת המים, תרים בדריכות אחרי סימן שהעיר האפלה או השומר הנורא שלה עומדים לקום מהמעמקים ולטרוף אותנו בעודנו בחיים, אבל פני המים שקטים ושלווים, פרט ללהקת ברווזי גומי צהובים ששטים במעגלים קטנים.

כשאני מתעורר אני לא זוכר הרבה מהחלום, ואני אסיר תודה על כך. אביב מחבקת אותי וצורחת עליי לסירוגין ובית אל עומדת מהצד, תשושה, רצינות תהומית בפניה. היצור האפל מהמעמקים עדיין ברור וחד במחשבותיי, ואני יודע בוודאות מוחלטת ובהירה שהוא עדיין שם, שיום אחד הכוכבים יסתדרו לרצונו והוא יתעורר ויעלה מהמעמקים עם עירו הטבועה. אני מקווה שלא אהיה אז בסביבה.