על קו הייצור של גלגלי העיניים

טינה קונולי חיה בפורטלנד שבארה"ב, עם בעלה ושני ילדיהם. היא סיימה את סדנת הכתיבה קלריון מערב בשנת 2006 ופרסמה מאז כמה עשרות סיפורים ושירים בכתבי העת אסימוב'ס, Strange Horizons, הליוטרופ ועוד. ספרה Ironskin היה מועמד לפרס נבולה בשנת 2002. פרט לכך היא עוסקת באיפור פנים אמנותי, עסקה במשחק, מקריינת פודקסטים ועוד. בספריה היא כותבת פנטזיה, אבל סיפורה הנוכחי הוא מדע בדיוני שלוקח אותנו למקום שבו מייצרים קיבורגים.

זרועות רובוטיות מתקינות בשבילנו את גלגלי העיניים במקומם. מלחצי מתכת מושכים את העפעפיים למטה. טוני מארבע דואג שמכלי הגריז יהיו מלאים. שמן מותז תשע עשרה פעמים בדקה כדי שתושבות העיניים לא יחרקו. מחטים זעירות וחלקות תופרות את הריסים ומיליוני קשתיות מוחתמות באדום, צהוב וכחול כדי שאף פעם לא יהיו שניים זהים, בדיוק כמונו.

כל זה, ועדיין הם לא מסוגלים להנדס שום דבר – או אף אחד – שיתפוס את מקומי. אנשי מחלקת איברים חוזרים הביתה מכוסים גריז וחומץ; במחלקת עצמות כבר איבדו אצבעות במכונות, ועדיין אף אחד לא רוצה לקבל את התפקיד שבו מאה קיבורגים חיים-למחצה עומדים בשורות, מתנערים כשאתה מפנה אליהם את הגב. מחכים שמישהו ידבר איתם, יחמול עליהם. יעזור להם להתעלות לחיים.

יש שלטי בטיחות במפעל. "שטוף ידיים". "דע את עצמך". "אל תמצמץ". האחרון הוא העצה הטובה ביותר שאפשר לקבל כאן, בקו הייצור של גלגלי העיניים.

לפעמים אתה ממצמץ והעולם משתנה.

לפעמים אתה סתם מתעוור.

קלמנטיין הייתה מטיפוס המטפלת. היא נוצרה כדי להרגיע תינוקות אנושיים. לשמור עליהם בבתי יולדות או בזמן שההורים האנושיים עובדים. תפקיד מקביל לשלי, קיבורגית שמעוררת מודעות בבני אנוש. בדרך כלל טיפוסי המטפלת מתעלים הכי מהר; דחסו בהם איתותי חום של הורמונים אימהיים. הם מגיבים לצורך שלי שיתעלו ומספקים אותו.

אבל לא היא.

ערב אחד, אחרי שליוויתי את כל הקיבורגים שהתעלו היום בדרכם למטה, אל מחלקת המשלוחים, חזרתי לחדרי בקו הייצור של גלגלי העיניים.

תמיד שוררת צינה בחדר אחרי שהקיבורגים החיים ביותר עוזבים. הקיבורגים הנותרים נופלים בין הכיסאות במצבם הלא-טבעי; לא מתים ולא חיים. חלקים קטנים בתוכם התחילו להתעורר – ההוא שם, צד אחד של פיו התקמט בחיוך אנושי. הנערה ההיא בלעה רוק והאיש ההוא התגרד כשהפניתי אליו את הגב. הרגשתי את זה.

לכן אף אחד לא רוצה את התפקיד שלי. כורה האסטרואידים הזה, שם בקצה – הצוואר והפה שלו היו חיים מאוד אבל שום דבר אחר אצלו לא חי. הדופק בצוואר שלו פעם והחיש את קצבו כשבדקתי אותו. התחלתי בלסת, והוא נשך את שפתו התחתונה. התערבתי עם עצמי על חבילת תה שהוא יקבל החתמה של עוינות וישנא אותי, את ה"הורה" שלו.

אבל אף שהפה שלו התעורר, העיניים שלו היו מתות.

המשכתי אל האישה הצעירה. קלמנטיין, קראתי לה. השם האמיתי שלה היה אגריפינה אדמנטינה מטפלת – השם נחקק לה על העורף. ג'ולי באחת ממציאה את כל השמות ומקעקעת אותם מתחת למספר הסידורי. השמות הטובים, כמו קלמנטיין, אזלו לה כבר לפני שנים. קלמנטיין הוא שם טוב לקיבורגית מטפלת, כי לכולן היו כפות רגליים רחבות וחסונות, כמו בשיר.

הולכתי את קלמנטיין לאחת הפינות ודיברתי איתה לבד. דיברתי על ארנבות, על מחירי התה בסין. על סו, החברה שלי במחלקת כפות רגליים, שהשיער החום המתולתל שלה צונח פרוע על אפה, שאוהבת אבקת חלב בתה. הבטתי בקשתיות הכחולות המודפסות, באוזניים שגדלו במכל, בתנודת השיער הבלונדיני המשיי. שום דבר לא נקלט.

"אני שונא כישלונות", אמרתי לה. "לא אותך. אני שונא להיכשל בעצמי. אז כדאי שתתעלי מהר. אני לא רוצה שיפרקו לך את המוח ויתחילו אותו מחדש. אם קורה אצלך משהו למעלה, הוא יפסיק להתקיים".

מאחורי, הקיבורג הכורה ההוא חרג לגמרי מהשורה.

"גם אתה לא רוצה את זה, הא?" אמרתי. "איך קוראים לך?"

הוא העביר עלי את מבטו. שנאה. "לא יודע".

הקפתי אותו והסתכלתי בעורפו. "מאוריציו יונג-נה יונג כורה. מעייף את הפה. קרא לעצמך מורי".

"אם ארצה".

"קיבורג מרדן. תראה, הרגע שלחתי את המשלוח. אתה רואה את הדוגמנית המטפלת הזאת, עם התלתלים? אולי תנסה לדבר איתה, כדי שתתעלה עד הבוקר לקיום?" עיניה הכחולות המצוירות של הנערה בהו מבעד לנו. "היא מתחבאת שם".

אבל בבוקר מורי חרט קללה על שולחן העבודה שלי וקלמנטיין הייתה שקטה כמו קבר.

אם היו בה חיים, הייתי עיוור אליהם.

הייתי צריך לשלוח את קלמנטיין למִחזור, אבל לא עשיתי את זה. היא הפכה לפרויקט המחמד שלי, ובהפסקות הסתובבתי איתה ברחבי המפעל. הראיתי לה איפה חיברו לה את הידיים ואיך שיער הבלונד שלה נארג לה בקרקפת.

לקחתי אותה לראות את סו, ועמדנו וראינו את שערה נפרע כשניקתה ערימה של כפות רגליים.

"קלמנטיין יקירתי, זאת סו כף-רגל", אמרתי.

סו צחקה. "אתה כל כך מצחיק. מאיפה אתה מביא את השמות המטורפים האלה?" היא הסירה חתיכת עור בעזרת המשייף.

"סו כף-רגל הייתה החברה של הקאובוי פקוס ביל", אמרתי. "היא לבשה קרינולינה, שהקפיצה אותה עד לירח".

היא צחקה שוב. "אף פעם לא ראיתי מישהו כמוך", אמרה. "זה בטח מה שנותן לך לעבוד עם הקיבורגים כשהם נהיים כאלה קריפיים".

"סתם כישרון, נראה לי", אמרתי. "טוב, אני וקלמנטיין נרד לארבע ונראה את הגריז. אולי נתראה אחר כך. אכין לך תה עם כפית חלב, בדיוק כמו שאת אוהבת".

סו כף-רגל השפילה את עיניה אל כף הרגל שבידה. תלתליה כיסו את פניה. "מסור דרישת שלום לטוני", אמרה.

הפניתי את קלמנטיין אל המדרגות וזרועה נרעדה תחת מגעי, משהו חם ואנושי. פניה היו מתות, אבל אי אפשר לעבוד בקו הייצור של העיניים בלי ללמוד לסמוך על תחושות הבטן.

"מקסים, יקירתי", אמרתי. "זה מה שאני רוצה לראות".

יצאנו בארבע, שם התעסק טוני עם תיקון קטן. "טוני דואג שהגלגלים יהיו משומנים", אמרתי. "הוא ממלא את מכלי הגריז ומשגיח שגלגלי השיניים בארבע יפעלו כמו שצריך".

"היי", אמר טוני. "מה 'תה עושה עם הקיבורגית?"

"היא לא מתעלה", אמרתי. "עברו כבר שלושה שבועות".

"באמת? המפרקים בצוואר שלה בסדר?" הוא מחה את ידיו על מכנסיו, והתייצב ליד שיערה הבלונדיני המשיי כדי לסובב את צווארה. "לפעמים החיווטים והאורגניקה נלחצים יחד".

"טוני עבד פעם במחלקת צווארים", אמרתי לה. "את יכולה למסור לטוני דרישת שלום מסו כף-רגל? היא בחורה נחמדה, נכון?"

"אל תדבר איתם בנוכחותי", אמר טוני. "זה מפחיד אותי".

"אתה נוגע בה והיא לא מפחידה".

"היא עדיין לא 'היא'", אמר טוני. "חסרת חיים כמו מפתח ברגים". הוא הניח לשיער שלה לצנוח חזרה למקומו. "אגב, רנדי לא יהיה ביום שני. מישהו צריך למלא מקום בשבע".

נאנקתי. "תחרות?"

"אלא אם אתה רוצה לוותר כבר עכשיו".

"אין סיכוי. בואי, קלמנטיין". בירכתי את טוני בניד ראש. "מחר בבוקר?"

"כן". הוא התבונן בפניה חסרי החיים של קלמנטיין. "באמת לקחת אותה לראות את סו?"

"בטח", אמרתי. "הרי היא החברה שלי".

בתשע בבוקר ביום שישי נפגשתי עם טוני לתחרות. מי שנמצא כאן כל כך הרבה זמן כמונו, מכיר את כל התפקידים בעל פה, גם את אלה שעדיף להילחם כדי לא לבצע אותם. רוב האנשים רוצים למלא מקום בתפקידי הניהול, אבל נותנים דווקא לי או לטוני לעשות אותם כי זה לא מכניס לנו רעיונות לראש. אנחנו לא רוצים רעיונות. טוני אוהב גריז ואותי צריכים במקום הנוכחי שלי.

הרבה אנשים התאספו בחדר ההתעמלות כדי לצפות. כולם בהפסקה, עומדים עם תרמוסים של קפה או עם לחיצי מרקים. סו בחשה אבקת חלב בתה שלה ועיניה החומות ברקו בהתרגשות.

אני וטוני נוהגים להתחרות בסחרור – באמצע חדר ההתעמלות יש גליל מתכת ארוך שמותקן על ציר בגובה של מטר מעל הרצפה. כל אחד מאתנו עומד בקצה אחד ואז הולך או רץ, קדימה או אחורה, ומנסה להפיל את השני בזמן שהגליל מסתובב. זה חיקוי של הימים ההם שבהם המפעל היה פרוע באמת; הנהלה מושחתת ובלי תקני בטיחות. היו חבר'ה שנהגו לייצב את עצמם על פיר המתכת המתגלגל שניצב מעל מכל המִחזור הכבוי בשעות הלילה המאוחרות, והתערבו מי ישתול את הפנים שלו במכל.

"שניים משלושה?" שאל טוני.

"אחד מאחד", אמרתי. שמרנו על האיזון בעזרת מוטות ארוכים ומחודדים וייצבנו את הרגליים על המתכת המחוספסת. "שלוש… שתיים… צאו". אמר השופט, ואנחנו זרקנו את המוטות והתקדמנו על גליל המתכת.

סחרור טוב דורש איזון וריכוז גבוה. להתבונן בכפות הרגליים של היריב בלי למצמץ. אפילו לא היינו בכושר, אבל נלחמנו בכל זאת, כי לא יכולתי לתת לטוני לנצח בלי להילחם. היו כמה אנשים שהימרו עלי, כי אהבו להסתכן.

כפות הרגליים של טוני דהרו קדימה. שלי שמרו על קצב אחיד. אני בלמתי אותנו. הוא האיץ אותנו.

סו צפתה בנו עם התה ביד. תלתל נפל על פניה. פספסתי את השינוי שטוני עשה בקצב כששינה כיוון והתחיל לסובב את הגליל אחורה. הרגליים שלו טפפו וסחררו את המתכת.

צללתי ראש לתוך המזרון וזה נגמר כמו כלום. כולם נאנקו.

טוני ירד בקפיצה וחייך חיוך רחב אל סו, שרצה אליו. "היית אליל, טוני". אלי, ברחמים: "ניסיון יפה". טוני הידק אותה אל גופו.

רק אז קלטתי שהתחרות לא הייתה על הניהול. היא הייתה על סו כף-רגל, וגרוע מכך, ראיתי אז שלבה שייך לטוני. עבדתי בלבבות לפני שקידמו אותי לקו הייצור של גלגלי העיניים, אז חשבתי שאני יודע עליהם הרבה, אבל ברור שלא הבנתי כלום. לא היה לה אכפת שאני היחיד שרואה איך התלתלים שלה נופלים. היחיד שמכיר ומעריץ כל תנועה שהיא עושה. התרוממתי לכריעה על הברכיים בעזרת המוט המחודד.

היא בכלל לא הייתה החברה שלי.

הסתערתי על טוני. הוא זז הצידה והמוט המחודד המשיך בדרכו, עף חזק, והשאיר שריטה ארוכה ואדומה בעורו של האדם שהגיע לתדרך אותי לקראת משמרת מילוי המקום ביום שני.

רנדי. זה היה רנדי, והוא זינק אחורה, אחז בזרועו וצרח. "לעזאזל, ביל! אתה הולך להידפק על זה. לכל הרוחות, אתה יודע את הכללים. טוני, אתה תעשה את המשמרות של ביל".

הדם שלי התחיל לזרום מהר כשהכול התמוטט פתאום. "אל תמצמץ", אמרתי לטוני.

"למה לא?"

"מישהו עלול לקחת לך את החברה".

כשחזרתי לחדרי בקו הייצור של גלגלי העיניים, הידיים שלי רעדו.

קלמנטיין עמדה בנפרד מהאחרים, ליד החלון, והשמש זהרה בשיערה החום המתולתל. לא שמתי לב עד עכשיו שהשיער שלה דומה לשיער של סו כף-רגל, ולכן התרחקתי ממנה ושילבתי את זרועותיי.

סיפרתי לה על התחרות. היה משהו במבט שטוני תקע בי לפני שהתחלנו. הייתי צריך לדעת כבר אז, אמרתי. הייתי צריך לדעת שסו כף-רגל שינתה את דעתה, שעכשיו היא החברה של טוני. בטח, צחקנו יחד כמה פעמים במעלית, אז מה? לטוני הייתה עבודה טובה בגריז ואני הייתי כאן. הייתי צריך לדעת שלסו לא אכפת שאני מכיר כל תנועה קטנה שלה. איך היא אוכלת, צוחקת, מניפה את השיער.

קלמנטיין זזה כשדיברתי, אבל תנועה לא מעידה על חיים. אפילו מכונות מאבדות סבלנות. היא ישבה ליד החלון ונשאה את פניה אל השמש.

"ועכשיו גמרנו", אמרתי. "אני גמור. קפוט. אני צריך לארוז. ואת יודעת מה הכי גרוע?" אור השמש צייר פס לבן על אפה הסולד ועל עצם הלחי שלה. "לסו אפילו לא אכפת".

קלמנטיין, הכישלון שאשאיר מאחור, זעפה. אחזתי בסנטר שלה והפניתי אותו אלי. הקשתיות שהודפסו בצבע חום היו קשות כאבן – קרות וזועמות? סובבתי לה את הסנטר שוב. לא, הן סתם קרות. צריך לגרוט אותה.

ואז, חומות?

הסתכלתי שוב. העיניים שלה היו חומות, באותו צבע כמו העיניים של סו כף-רגל, העיניים האלה שהכרתי כמו את העיניים של עצמי.

"אני משתגע", אמרתי. הצהרה קודרת בשעה שנסוגותי אחורה. אולי אם אסתובב עכשיו, כל הקיבורגים בחדר יזכירו לי את סו כף-רגל. או רק הבנות, שורות-שורות של תלתלים חומים – כל הבנים ייראו כמו טוני, ענקיים ואדומי לחיים.

אל תמצמץ בקו הייצור של גלגלי העיניים, ככה אומרים. לכן אף אחד לא רוצה את התפקיד שלי. אף אחד לא רוצה לעבוד בהתעלות. כי אומרים במפעל שכל פעם שמישהו ממצמץ הוא מאבד משהו מעצמו, וקיבורג מקבל מעט. זה משחק סכום אפס של אנושיות, ואני זה שמרוקן אותם. או שהייתי. זו אמונה טפלה מטופשת, דרך להפריד בינינו.

הסתובבתי, אבל החדר נותר ללא שינוי –שורות-שורות של קיבורגים על-טבעיים באמצע הדרך להתעלות, שאף אחד אחר לא יודע להתמודד איתם.

"אל תמצמץ", שוב השלט הזה. קרעתי אותו.

פיניתי את כל הקיבורגים שהיו קרובים, זירזתי אותם והצעדתי אותם למשלוח למטה. נשארתי למשמרת הלילה, בזמן שכל האחרים כבר הסתלקו פרט למכונאים שהתעסקו באטמים לאור הירח. החדר הלך והתקרר. אף אחד לא אמר לי שום דבר; אף אחד לא הכריח אותי ללכת הביתה.

ההיא עם השיער של סו כף-רגל והעיניים של סו כף-רגל, זאת שלא מתעלה, היא עמדה קרה כאבן כל היום בזמן שקיבורגים מצמצו לידה וצחקו.

מישהו השתמש בה כדי ללעוג לי.

ניגשתי אליה, דחפתי את ראשה הצדה וחיטטתי בקרקפת שלה. חיפשתי את שורשי השיער. עכשיו, כשחיפשתי, ראיתי איפה גזזו לה את השיער הראשון שלה בחוסר כישרון. נראה כאילו מישהו חתך לה את השיער הבלונדיני החלק ודחף מחדש את ראשה למכל הגדילה כדי לשזור אותו מחדש. אבל עשו את זה גרוע; הוא לא נגזר ישר ושורשי שיער צמחו על האוזן השמאלית שלה.

העיניים שלה, שעכשיו היו חומות, אני בטוח שקודם הן היו כחולות. הסימנים היו ברורים – חריצים גדולים סביב העפעפיים, במקום שבו מישהו גירד משם את העיניים הכחולות הקודמות. איזה בזבוז, רק כדי לשגע אותי. אני כבר ממילא חצי משוגע מקו הייצור של גלגלי העיניים. ומי עשה את זה? טוני?

הכפילה הזאת של סו כף-רגל היא כישלון שלי ואני אפטר ממנה לפני שאלך. או שימחזרו אותה או שהטיפול ינער אותה. הפחד מחולל את הזינוקים הגדולים ביותר בהתעלות, אם כי זאת שיטה דוחה.

גררתי את קלמנטיין למרתף, למִחזור. הצבעתי על מספרי הפלדה, על מפתחות הברגים, על החומצה, על מכל המיחזור שאליו אשליך אותה כדי שמישהו אחר יתמודד איתה. במקרה שלה הוא לא רק ימחק לה את המוח. הוא יזהה את הצלקות על פניה ויסיר לה את כל הראש כדי להתחיל מחדש.

"זו ההזדמנות האחרונה שלך להגיד לי אם את נמצאת שם בפנים", אמרתי. זרועה נרעדה לי בידיים היא הייתה להיות קרובה, כל כך קרובה. תליתי אותה על הגלגלות שהובילו אל מכל המיחזור, דחפתי את פניה לעברן, שנאתי אותן. "אם לא אני, טוני יעשה את זה. תגידי לי".

"תוריד אותה". זה היה טוני. הוא אחז בידו מפתח ברגים ענק.

"היא לא מוכה להתעלות. אתה רוצה לטפל בה?"

"אלוהים, אתה מטורף. תעזוב את סו".

הסתכלתי על הדמות בזרועותיי, אבל היא נשארה קלמנטיין חסרת החיים, עם השיער והעיניים של סו כף-רגל. "אתה עשית את זה", אמרתי לטוני. "מה הייתה התוכנית שלך? ניסית לשגע אותי?"

"תוריד את הבחורה".

"טוני", אמרתי. "ניצחת". משכתי את קלמנטיין מהמכל והדפתי אותה לעברו. היא נפלה בכבדות על כתפו וזרועותיו מיהרו לתפוס אותה. מפתח הברגים נקש על רצפת הבטון. "קח את הקיבורגית שלך ותעשה איתה מה שאתה רוצה".

טוני נעץ את מבטו בעיניה הצבועות של קלמנטיין. "מצטער, גבר", הוא אמר. "השיער, הגוף – חשבתי – אני לא יודע מה חשבתי". הוא העמיד את קלמנטיין זקוף. תלתל חום נפל על פניה בדיוק כמו התלתל של סו כף-רגל.

"אידיוט", אמרתי.

"כן, אני מצטער שפיטרו אותך בגלל העניין הזה. תראה, אמרתי לרנדי שאני התגריתי בך. הוא נרגע. אני חושב שהוא ישנה את דעתו".

הקלה שטפה אותי. הכול יסתדר. "אתה פשוט לא רוצה את התפקיד שלי", אמרתי.

"בינגו", אמר טוני. "אני אוהב גריז. אז מה בכלל הקטע עם הקיבורגית הזאת? רק במקרה היא נראית כמו סו?"

"אתה מתכוון להגיד שאתה לא עשית את זה?" אמרתי.

"אתה דפוק? זה מטורף". הוא הציץ בה מקרוב. "העיניים מקולקלות. לא ירצו פגמים כאלה במשלוח. צריך לגרוט את הדבר הזה לגמרי, לפני שיתעלה". הוא משך את זרועה של קלמנטיין לעבר המכל וכשעשה את זה ראיתי משהו נחשף בפניה.

פחד.

היה שם פחד, והיא הניחה לי לראות אותו.

"עצור, טוני", אמרתי. "היא התעוררה".

"מי היה מאמין". הוא הרפה מזרועה והרים מחדש את מפתח הברגים. "טוב, יצטרכו לתקן אותה".

קלמנטיין רק עמדה והביטה בי. האינטואיציה שעולה על ההיגיון אמרה לי שהיא הייתה ערה כבר מזמן.

"תגידי משהו", אמרתי.

קולה היה רך ומהדהד, המילים נפלו משפתיה באטיות משפתיה. "השיער שלך", אמרה. "כשאתה מפנה את הראש, התלתל הזה צונח לך על הגבה. הוא מתחכך לך במצח".

טוני נרעד. "זאת הסיבה שאף אחד לא רוצה את התפקיד שלך. קיבורגים פסיכים מאוהבים".

היא הייתה ערה מזה זמן רב ואני לא ראיתי. התקרבתי אליה, והיא נשמה עלי, ניחוח מתכתי עדין. נגעתי בתלתל חום. "את עשית את זה", אמרתי. "גזזת את השיער ודחפת את הראש למכונה". נגעתי בקצה אוזנה, במקום שהתלתלים קפצו ממנו. "פספסת קצת".

"שלוש פעמים ניסיתי לסדר את התכנות", אמרה. "בהתחלה היא עשתה אותי ג'ינג'ית. אחר כך קיבלתי תבנית של ראש גברי מתקרח".

"ואז עקרת לעצמך את העיניים". נגעתי בשקעים מתחתיהן. "בשבילי".

"אחת נפלה לי", אמרה. "זחלתי בחושך לחפש אותה".

נגעתי בלסת שלה והיא היטתה את פניה ואת אפה הסולד. איך היא הצליחה להסתתר כל כך טוב? עצמתי את העיניים ומשכתי אותה אלי.

ואז החזקתי רק באוויר.

"אתה מתנהג מוזר מדי עם הדבר הזה", אמר טוני. הוא דחף את קלמנטיין חזרה אל הגלגלות. עיניה החומות התחננו. "הדבר הזה פגום, בן אדם. פסיכוטי. אני אטפל בו בשבילך". הוא דחף את קלמנטיין למטה ומלמל: "שתלמדי לא לחקות את החברה שלי".

טכנית, זה מה שצריך לעשות לפי ספר ההדרכה של החברה, אבל זה לא היה צודק. תפסתי מספרי פלדה מהוו הקרוב והנפתי אותם כמו אלה. "אם תפיל אותה אני הורג אותך".

הוא לא זז. "אני עושה לך טובה, גבר".

"זה פשע להתאהב? המתעלים מתעוררים עם רגשות מוזרים. חלקם אוהבים אותי, חלקם שונאים אותי. הם חושבים שאני האבות שלהם, או הפסיכיאטרים שלהם או הילדים שלהם. אתה לא מתאר לעצמך איך זה שם".

"באמת?" לעג טוני. "אני יודע שאתה מטרידן סוטה שלא יכול להשיג לעצמו חברה. אין בעיה. רוצה קיבורגית? זה כל מה שאתה יכול להשיג? בסדר, אבל  לא קיבורגית שהפכת לסו".

"לא אני עשיתי את זה", אמרתי. "שמעת אותה".

"אחד מכם פסיכי", הוא אמר. "לשניכם יחד יש מספיק שפיות לבן אדם נורמלי אחד. אתה או הקיבורגית? הוא היטה אותה מעל הגלגלות. אחת מעיניה דלפה ליד חריצי המפסלת.

"בסדר, אני עשיתי את זה", אמרתי. "תחזיר אותה".

"מצטער ביל", הוא אמר. "זה לטובתך. אני ארפא אותך". הוא השליך את קלמנטיין ברגע שזינקתי.

נאחזתי בחולצה שלה, אבל היא נפלה פנימה. היא מעדה על גלגלות המתכת ידיה חיפשו אחיזה, גפיה הרכות פרפרו. הגלגלות השליכו אותה למטה, אל מכל המִחזור בקול גריסה.

הסתובבתי והנפתי את המספריים אל ראשו. הם פגעו בלחיו של טוני, שדילג אחורה; פתחו בה פס מעוקל שטחי. צבע אדום טפטף לו על החולצה.

"אהא! תחרות אמיתית, מה?" טוני הרים את מפתח הברגים שלו. "הפעם לא יספיק לי לראות אותך שותל את הפנים שלך באדמה".

"הפעם שום מנהל לא יגן עליך". שוב הסתערתי. הוא בלם את המספריים שלי במפתח הברגים שלו; הצלצול הדהד במעלה זרועותיי.

"זה בשביל סו", הוא אמר. מפתח הברגים שלו הלם בצד גופי והפיל אותי על הברכיים. "וזה", מפתח הברגים שלו חבט בידי, גרם לי להפיל את המספריים ושיגר עוויתות כאב במעלה אצבעותיי.

חשבתי שאם אצליח להגיע אל לוח הבקרה, אוכל לסגור את מכל המיחזור לפני שיגלה את הראש הפגום שלה, אבל טוני שב והסתער עלי ונאלצתי להיאבק.

הסתובבנו זה סביב זה על הרצפה. שמעתי את קולה של קלמנטיין קורא לי, בוכה. זמזום המכונה הקיף אותה.

זינוק אחרון אל לוח הבקרה, אבל טוני חסם אותי. קול נקישה עלה מהמכל ואז הבכי חדל והשתררה דממה.

תפסתי את המספריים ביד שמאל ותקפתי את טוני. הוא נסוג אחורה בצחוק והדף אותם במפתח הברגים. אבל הלהבים נפתחו, חתך קשתי נקי נפער בפרקי אצבעותיו וגרם לו לשמוט את מפתח הברגים. הוא קילל, נסוג אחורה לעבר המכל ואז לא היה לו לאן ללכת. נופפתי במספריים הפתוחים לרווחה.

טוני קפץ על גלגלות המתכת. לרגע הוא רץ עליהן, בנוחות ובקלות כמו שעשה בכל תחרויות הסחרור שלנו. לרגע הוא נתלה באוויר מעל מכל המִחזוּר. לרגע הוא הביט בי בעיניים בוהקות בניצחון.

ואז כף רגלו החליקה אחורה על המתכת והוא מעד לפנים אל תוך המכל. הוא נאבק לטפס משם. "ביל! תוציא אותי!"

התבוננתי במכונה שהקיפה אותו. ידו זבה דם במקום שבו חתכתי לו את פרקי האצבעות.

"אתה יכול לקבל את סו! תן לי לצאת!"

אבל כבר לא רציתי את סו. רציתי את קלמנטיין, שגופתה חסרת הראש שכבה בפח המיון, שראשה נבלע ופורק ליסודות.

המכונה זיהתה שידו פגומה, ובחיתוך ומשיכה קטעה אותה וצרבה את הקצה. טוני צרח. המכונה סגרה עליו, חלקי המתכת שלה הושטו אל פניו, הפנים שהמספריים שרטו.

באותו רגע התבוננתי פנימה בתוך תוכי והבנתי שגורלו של טוני נתון בידיי. שאני אוהב את הידיעה הזאת. שאני יכול להרוג אותו. הסתכלתי לו בעיניים וידעתי שהוא יודע את זה.

רק אז קמתי, קרטעתי לעבר המכונה וכיביתי אותה בידיים רועדות.

רק אז.

אני עדיין עובד בקו הייצור של גלגלי העיניים. הייתה חקירה, אבל טוני שתק. החברה מימנה לטוני כף יד חדשה ואמצעי בטיחות למכל המִחזור, אבל טוני שמר את כל הכסף לעצמו והבריג לידו קרס מתכת כדי שיוכל להמשיך למלא את מכלי הגריז. הוא בנה לסו בית והיא נפרדה ממחלקת כפות הרגליים, ילדה תינוקות ושערה האפיר בתוך שנה.

כל פעם שאני רואה את הקרס של טוני אני עוצם את העיניים.

אני עדיין עובד בקו הייצור של גלגלי העיניים ועוזר לקיבורגים להתעלות, אבל איבדתי את מגע הקסם שלי. אני מפחד כמו שאף פעם לא פחדתי. מפחד מהקיבורגים שעומדים מאחוריי. מתחבאים מאחורי העיניים המודפסות שלהם.

כל פעם שמגיעה קיבורגית מטיפוס המטפלת אני שואל את עצמי אם פעם הגוף שלה היה של קלמנטיין, אבל גם אם היא הגיעה אני לא יכול לזהות אותה. אני עיוור לקיבורגים ולתשוקות שהם מחקים, לאופן שבו הם גונבים מהאנושיות בכל מצמוץ.

יש שלטים בקו הייצור של גלגלי העיניים. אני שותה את התה שלי עם אבקת החלב ומתבונן בהם מאחורי העיניים שלי. יש ימים שבהם השלטים שומרים על השפיות שלי.

דע את עצמך, הם אומרים, ואני יודע. כן, אני יודע.

אל תמצמץ.

כל הזכויות שמורות © 2008, טינה קונולי