ארוחת בוקר לאור דמדומים – מתוך "פוסטר, אתה מת"

אנחנו שמחים להביא לכם סיפור לדוגמה מתוך "פוסטר, אתה מת": אוסף שני מסיפוריו הקצרים של הסופר האמריקאי האגדי פיליפ ק' דיק שראה אור השנה בהוצאת טרה בפורמט דיגיטלי בלבד.

בדומה לרוב עבודותיו של דיק, גם סיפוריו הקצרים עוסקים באופן אינטנסיבי ומרתק בנושאי הליבה של יצירתו: ממשותה של המציאות הנתפסת; הגבול הדק והלא מובחן לעתים בינה לבין שיגעון; הדינמיקה של פסיכוזות אישיות וקבוצתיות; יכולת עמידתו של היחיד החריג אל מול השלטון או אל מול התפיסות המקובלות בחברה שבה הוא חי; הגדרתה של אנושיות; כוחן של דתות; זרימת זמן ומסע בזמן; המלחמה הקרה; מניפולציות של מידע; עתידים אפשריים להתפתחותו (או להיכחדותו) של המין האנושי, ועוד.

בקובץ נכללים הסיפור "האיש הזהוב" ששימש בסיס לסרט "נקסט" משנת 2007 בכיכובו של ניקולס קייג', סיפור הנושא "פוסטר, אתה מת" העוסק במלחמה הקרה, "משחק קליפות", "ארוחת בוקר לאור דמדומים", "אחרון האדונים", "הזר התלוי", "עולם של כישרון", "הגלגל המסתובב", "גן העדן המוזר", "דור ההמשך" ו"להיות אנושי". יחד הם מציגים תמונה של פרנויה, הזיה וכישרון כמו שרק דיק ידע לכתוב.

ארוחת בוקר לאור דמדומים

 "אבא?" שאל ארל, ממהר לצאת מחדר האמבטיה. "אתה מסיע אותנו היום לבית הספר?"

טים מקלין מזג לעצמו ספל קפה נוסף. "ילדים, הפעם תלכו ברגל. המכונית במוסך".

ג'ודי שרבבה שפתיים. "יורד גשם".

"לא נכון", תיקנה וירג'יניה את אחותה. היא משכה את הווילון לאחור. "יש ערפל, אבל לא יורד גשם".

"תני לי לראות". מרי מקלין ייבשה את ידיה וניגשה אל הכיור. "איזה יום מוזר. זה ערפל? נראה יותר כמו עשן. אני לא מצליחה לראות כלום. מה אמר החזאי?"

"לא הצלחתי לקלוט שום דבר ברדיו", אמר ארל. "רק רעש סטטי".

טים זע בזעף. "הדבר הארור הזה התקלקל שוב? רק עכשיו תיקנתי אותו". הוא קם ונע בישנוניות אל הרדיו. הוא שיחק בחוגה בעצלתיים. שלושת הילדים רצו אנה ואנה, נערכים לצאת לבית הספר. "מוזר", אמר טים.

"אני יוצא". ארל פתח את הדלת הקדמית.

"חכה לאחיותיך", הורתה מרי בהיסח הדעת.

"אני מוכנה", אמרה וירג'יניה. "אני נראית בסדר?"

"את נראית מצוין", אמרה מרי ונשקה לה.

"אני אצלצל למתקן הרדיו מהמשרד", אמר טים.

הוא השתתק. ארל עמד בדלת המטבח, חיוור ושקט, עיניו פעורות באימה.

"מה קרה?"

"אני… חזרתי".

"מה קרה? אתה לא מרגיש טוב?"

"אני לא יכול ללכת לבית הספר".

הם בהו בו. "מה לא בסדר?" טים תפס בזרוע בנו. "למה אתה לא יכול ללכת בית הספר?"

"הם… הם לא נותנים לי".

"מי?"

"החיילים".

המילים התגלגלו מפיו בשטף. "הם בכל מקום. חיילים ורובים. והם באים הנה".

"הנה? באים הנה?" טים חזר אחריו, מבולבל.

"הם באים הנה והם הולכים ל – " ארל השתתק, מבועת. מן המרפסת הקדמית עלה קול מגפיים כבדים. ריסוק. עץ נשבר לשבבים. קולות.

"אלוהים אדירים", התנשמה מרי. "מה קורה, טים?"

טים נכנס לחדר המגורים, לבו הולם בכאב. שלושה גברים עמדו בצדה הפנימי של הדלת. גברים במדים ירוקים-אפורים, נושאים רובים וסבך ציוד מורכב. שפופרות וזרנוקים. מונים שנחו על כבלים עבים. תיבות ורצועות עור ואנטנות. מסכות מורכבות שהקיפו את ראשיהם. מאחורי המסכות ראה טים פנים יגעות, עוטות זיפים, עיניים ששוליהן אדומים, שהביטו בו ברוגז אכזרי.

אחד החיילים הניף את רובהו, כיוון אותו אל בטנו של מקלין. טים הביט בו בקהות חושים. הרובה. ארוך ודק. כמו מחט. מחובר לשפופרות שהיו מגולגלות זו בזו.

"מה לכל ה – " פתח, אך החייל קטע אותו בפראות.

"מי אתם?" קולו היה גס, גרוני. "מה אתם עושים כאן?" הוא הסיט את המסכה שלו הצידה. עורו היה יבש. עורו החיוור, החולני, היה מלא חתכים ואבעבועות. שיניו היו שבורות, חלקן חסרות.

"תענה לנו!" דרש חייל נוסף. "מה אתה עושים כאן?"

"תציג את הכרטיס הכחול שלך", אמר השלישי. "בוא נראה את מספר הגזרה שלך". מבטו נחת על הילדים ועל מרי שעמדה הלומת אלם בפתח חדר האוכל. לסתו נשמטה.

"אישה!"

שלושת החיילים בהו בה בתדהמה.

"מה קורה כאן, לעזאזל?" תבע החייל הראשון. "כמה זמן האישה הזאת כבר כאן?"

קולו של טים שב אליו. "היא אשתי. מה העניין? מה – "

"אשתך?" אמרו, כמו לא מאמינים למשמע אוזניהם.

"אשתי והילדים. למען השם – "

"אשתך? ואתה הבאת אותה הנה? השתגעת?"

"הוא סובל ממחלת האפר", אמר אחד. הוא השפיל את רובהו ופסע אל חדר המגורים, אל מרי. "קדימה, אחות. את באה איתנו".

טים זינק.

חומת כוח הכתה בו. הוא השתטח, ענני אפלה מתגלגלים סביבו. אוזניו צלצלו. ראשו פעם. הכול נסוג לאחור. במעורפל היה מודע לתנועות נעות, לקולות. החדר. הוא התרכז.

החיילים דחקו את ילדיו לאחור. אחד מהם תפס את מרי בזרועה. הוא קרע את שמלתה, חשף את כתפיה. "בחיי", נהם. "הוא הביא אותה הנה והיא אפילו לא עקוצה!"

"קחו אותה איתכם".

"בסדר, קפטן". חייל גרר את מרי אל הדלת הקדמית. "נעשה איתה מה שעוד אפשר לעשות".

"הילדים". הקפטן הורה לשאר החיילים על הילדים. "קחו אותם איתכם. אני לא קולט את זה. בלי מסכות. בלי כרטיסים. איך לא פגע כלום בבית הזה? הלילה האחרון היה הגרוע ביותר זה חודשים!"

טים נאבק בכאב לעמוד על רגליו. פיו דימם. ראייתו הייתה מעורפלת. הוא נצמד בחוזקה אל הקיר. "תראו", מלמל. "למען השם – "

הקפטן בהה אל תוך המטבח. "זה… זה מזון?" הוא התקדם לאיטו דרך חדר האוכל. "תראו!"

שאר החיילים באו אחריו. מרי והילדים נשכחו מלב. הם עמדו סביב השולחן, נדהמים.

"תראו את זה!"

"קפה". אחד תפס בקנקן התה ושתה ממנו בתאוותנות. הוא השתנק, הקפה השחור נוטף על חולצתו. "חם. וואו. קפה חם".

"שמנת!" חייל אחר פתח לרווחה את המקרר. "תראו. חלב. ביצים. חמאה. בשר". קולו נשבר. "הכול מלא אוכל".

הקפטן נעלם אל תוך המזווה. הוא יצא משם, גורר ארגז של שימורי אפונה. "קחו את השאר. קחו הכול. נעמיס את זה על הנחש".

הוא שמט את הארגז על השולחן ברעש. בעודו בוחן את טים במבט חודר, גישש בחולצתו המרופשת עד שמצא סיגריה. הוא הצית אותה לאט, בלי להסיר את מבטו מטים. "בסדר", אמר. "בוא נשמע מה יש לך להגיד".

פיו של טים נפער ונסגר. המילים לא יצאו ממנו. מוחו היה ריק. מת. הוא לא היה מסוגל לחשוב.

"המזון הזה. מאיפה השגת אותו? והדברים האלה". הקפטן החווה בידו על המטבח. "צלחות. רהיטים. איך קרה שהבית הזה לא נפגע? איך שרדת את מתקפת הלילה האחרון?"

"אני – " השתנק טים.

הקפטן נע לעברו באורח מאיים. "האישה. והילדים. כולכם. מה אתם עושים כאן?" קולו היה קשה. "עדיף שיהיה לך הסבר, בן אדם. עדיף שתוכל להסביר מה אתם עושים כאן – או שנצטרך לשרוף את כולכם, לעזאזל".

טים התיישב לשולחן. הוא התנשם עמוקות, ברעד, ניסה להתמקד. גופו כאב. הוא מחה דם מפיו, מודע לשן טוחנת שבורה ולפיסות שיניים רופפות. הוא שלף ממחטה וירק אותן לתוכה. ידיו רעדו.

"קדימה", אמר הקפטן.

מרי והילדים התגנבו אל תוך החדר. ג'ודי בכתה. פניה של וירג'יניה היו חלולות מהלם. ארל בהה בחיילים בעיניים קרועות לרווחה, פניו לבנות.

"טים", אמרה מרי, מניחה את ידה על זרועו. "אתה בסדר?"

טים הנהן. "אני בסדר".

מרי משכה את שמלתה והתעטפה בה. "טים, זה לא יעבור להם בשתיקה. מישהו יגיע. הדוור. השכנים. הם לא יכולים פשוט – "

"תשתקי", הצליף הקפטן. עיניו נצצו באור מוזר. "הדוור? על מה את מדברת?" הוא הושיט את ידו. "בואי נראה את הפתק הצהוב שלך, אחות".

"פתק צהוב?" גמגמה מרי.

הקפטן חיכך את לסתו. "בלי פתק צהוב. בלי מסכות. בלי כרטיסים".

"הם סצ"כים", אמר חייל.

"אולי. ואולי לא".

"הם סצ"כים, קפטן. עדיף לשרוף אותם. אי-אפשר לקחת סיכון".

"משהו מוזר קורה כאן", אמר הקפטן. הוא משך בצווארו, שולף קופסה קטנה על מיתר. "אני מזמין לכאן קצ"א".

"קצ"א?" רעד חלף בחיילים. "חכה, קפטן. אנחנו יכולים לטפל בזה. אל תביא לכאן קצ"א. הוא יעביר אותנו לארבע ואז אף פעם לא נוכל – "

הקפטן דיבר אל הקופסה. "תעבירי אותי לרשת 2".

טים נשא את מבטו אל מרי. "תשמעי, יקירה. אני – "

"שתוק". חייל דחק בו את רובהו. טים השתתק.

הקופסה צווחה. "רשת 2".

"יש לכם קצ"א מיותר? נתקלנו במשהו משונה. חמישה. גבר, אישה, שלושה ילדים. בלי מסכות, בלי כרטיסים, האישה לא עקוצה, המגורים ללא פגע. רהיטים, אבזרים, ובערך מאתיים פאונד מזון".

הקול בקופסה היסס. "בסדר. קצ"א בדרך. תישארו שם. אל תיתנו להם לברוח".

"אין בעיה". הקפטן שמט את הקופסה חזרה בחולצתו. "קצ"א יגיע לכאן בכל רגע. בינתיים תעמיסו את המזון".

מן החוץ עלה רעם עמוק שהרעיד את הבית. הכלים קרקשו בארון.

"וואו", אמר אחד החיילים. "זה היה קרוב".

"אני מקווה שהמיסוך יחזיק מעמד עד הלילה". הקפטן תפס בארגז שימורי האפונה. "קחו את היתר. אנחנו רוצים להעמיס את זה לפני שהקצ"א יגיע".

שני החיילים מילאו את זרועותיהם ופסעו בעקבותיו אל תוך הבית, מבעד לדלת הקדמית. קולותיהם גוועו כשפסעו במורד המשעול.

טים קם על רגליו. "תישארו כאן", אמר בקול מעובה.

"מה אתה עושה?" שאלה מרי ברעד.

"אולי אוכל לצאת החוצה". הוא רץ אל הדלת האחורית והסיט את הבריח, ידיו רועדות. הוא פתח את הדלת לרווחה ופסע החוצה אל המרפסת האחורית. "אני לא רואה אף אחד מהם. אם רק נוכל…"

הוא עצר.

סביבו חלפו עננים אפורים ברוח. אפר אפור, שהתנחשל לאן שלא הביט. צורות עמומות נגלו לנגד עיניו. צורות שבורות, חרישיות וקפואות ללא ניע באפרוריות.

חורבות.

בתים הרוסים. ערימות חצץ. תילי חורבות לכל עבר. הוא פסע לאיטו במורד המדרגות האחוריות. מדרכת הבטון נקטעה בחטף. בהמשך היו זרועים לכל עבר סיגים וערימות חצץ ותו לא. לכל מלוא העין, לא נותר דבר.

דבר לא זע. דבר לא נע. בדממה האפורה לא נותרו חיים. לא נותרה כל תנועה. רק ענני האפר הנסחף. הסיגים והערימות האינסופיות.

העיר נעלמה. הבניינים נחרבו. לא נותר דבר. לא אנשים. לא חיים. קירות משוננים, ריקים ופעורים. כמה עשבים שחורים צמחו בין ההריסות. טים התכופף, נגע באחד מהם. גבעול נוקשה, עבה. והסיגים. היו אלה סיגי מתכת. מתכת מומסת. הוא הזדקף –

"תחזור פנימה", אמר קול חד.

הוא סב על עקביו, קהה חושיו. גבר עמד במרפסת, מאחוריו, ידיו על מותניו. גבר קטן, לחייו חלולות. עיניו קטנות ונוצצות כמו צמד גחלים שחורים. הוא לבש מדים שונים מאלו של החיילים. המסכה שלו הייתה משוכה לאחור, הרחק מפניו. עורו היה צהוב, זוהר קלושות, צמוד לעצמות לחייו. פנים חולות, שחוקות מקדחת וליאות.

"מי אתה?" אמר טים.

"דאגלס. קצין אידיאולוגיה דאגלס".

"אתה… אתה הקצ"א", אמר טים.

"בדיוק. עכשיו בוא ניכנס. אני מצפה לקבל ממך כמה תשובות. יש לי לא מעט שאלות".

"הדבר הראשון שאני רוצה לדעת", אמר הקצין, "הוא איך הבית הזה חמק מחורבן".

טים ומרי והילדים ישבו יחד על הספה, שקטים, ללא ניע, פניהם נטולות הבעה מן ההלם.

"ובכן?" תבע דאגלס.

קולו של טים שב אליו. "תראה", אמר. "אני לא יודע. אני לא יודע כלום. התעוררנו הבוקר כמו בכל בוקר אחר. התלבשנו ואכלנו ארוחת בוקר – "

"היה ערפילי בחוץ", אמרה וירג'יניה. "הצצנו החוצה וראינו את הערפל".

"והרדיו לא היה מוכן לעבוד", אמר ארל.

"הרדיו?" פניו הדקות של דאגלס התעוותו. "לא היו אותות אודיו כבר חודשים, מלבד למטרות ממשלתיות. הבית הזה. כולכם. אני לא מבין. אם הייתם סצ"כים – "

"סצ"כים. מה זה אומר?" מלמלה מרי.

"חיילים סובייטים לצרכים כלליים".

"אז המלחמה התחילה".

"אמריקה הצפונית הותקפה לפני שנתיים", אמר דאגלס. "ב-1978".

טים שקע ארצה. "1978. אז אנחנו ב-1980". הוא הושיט לפתע יד לכיסו. הוא שלף את ארנקו והטיל אותו לעבר דאגלס. "תסתכל בפנים".

דאגלס פתח את הארנק בחשד. "למה?"

"כרטיס הספרייה. קבלות על חבילות קטנות. תסתכל על התאריכים". טים פנה אל מרי. "אני מתחיל להבין עכשיו. התחלתי להבין כשראיתי את החורבות".

"אנחנו מנצחים?" צפצף ארל.

דאגלס בחן את ארנקו של טים בקפידה. "מעניין מאוד. אלה כולן ישנות. מלפני שבע או שמונה שנים". עיניו ריצדו. "מה אתה מנסה לומר? שהגעתם מהעבר? שאתם נוסעים בזמן?"

הקפטן שב פנימה. "הנחש מוטען כולו, המפקד".

דאגלס הנהן קצרות. "בסדר. אתם יכול לעזוב עם כיתת הסיור שלך".

הקפטן העביר מבטו אל טים. "אתה – "

"אני אטפל בהם".

הקפטן הצדיע. "כן, המפקד". הוא נמוג במהירות מבעד הדלת. בחוץ, טיפסו הוא ואנשיו על משאית דקה וארוכה, כמו צינור המונח על מסועים. המשאית זינקה קדימה בזמזום קלוש.

בן רגע לא נותרו אלא העננים האפורים וקווי המתאר המעומעמים של הבניינים החרבים.

דאגלס פסע אנה ואנה, בוחן את חדר ההסבה, את טפט הקיר, את גופי התאורה והכיסאות. הוא נטל כמה מגזינים ורפרף בהם.

"מן העבר. אבל לא רחוק בעבר".

"שבע שנים".

"האם זה ייתכן? אני מניח שכן. הרבה דברים קרו בחודשים האחרונים. מסע בזמן". דאגלס חייך באירוניה. "בחרת מיקום גרוע, מקלין. הייתם צריכים להמשיך הלאה".

"לא בחרתי בו. זה פשוט קרה".

"ודאי עשית משהו".

טים נד בראשו. "לא. כלום. התעוררנו. ומצאנו את עצמנו… כאן".

דאגלס שקע במחשבות. "כאן. שבע שנים בעתיד. נעתם קדימה בזמן. אנחנו לא יודעים דבר על מסע בזמן. לא הושקע בזה כל מחקר. נדמה שאין לזה פוטנציאל מעשי מבחינת הצבא".

"איך התחילה המלחמה?" שאלה מרי חלושות.

"התחילה? היא לא התחילה. אתם זוכרים. הייתה מלחמה לפני שבע שנים".

"המלחמה האמיתית. זאת".

"לא הייתה שום נקודה שבה היא הפכה להיות… הדבר הזה. נלחמנו בקוריאה. נלחמנו בסין. בגרמניה וביוגוסלביה ובאיראן. ובסוף הפצצות נפלו כאן. זה הגיע כמו הדֶבר. המלחמה גדלה. היא לא התחילה". בחטף הניח את המחברת מידיו. "דיווח עליכם ייראה חשוד. הם יחשבו שחטפתי את מחלת האפר".

"מה זה?" שאלה וירג'יניה.

"חלקיקים רדיואקטיביים באוויר. נישאים אל תוך המוח. גורמים לטירוף. כולם נגועים בזה קצת, אפילו עם המסכות".

"הייתי מת לדעת מי מנצח", אמר ארל שוב. "מה זה היה שם בחוץ? המשאית. היא מונעת על ידי רקטות?"

"הנחש? לא. טורבינות. ראש קדח. חותך דרך עיי החורבות".

"שבע שנים", אמרה מרי. "כל כך הרבה השתנה. זה נראה בלתי אפשרי".

"כל כך הרבה?" דאגלס משך בכתפיו. "אני מניח שכן. אני זוכר מה עשיתי לפני שבע שנים. הייתי בבית הספר. למדתי. הייתה לי דירה ורכב. יצאתי לרקוד. קניתי טלוויזיה. אבל הדברים האלה היו שם. הדמדומים. זה. רק שלא ידעתי. אף אחד מאיתנו לא ידע. אבל הם היו שם".

"אתה קצין אידיאולוגיה?" שאל טים.

"אני מפקח על החיילים. בודק אם אין סטיות פוליטיות. במלחמה כוללת חייבים לשמור על אנשים תחת פיקוח מתמיד. קומוניסט אחד ברשתות יכול להרוס את כל העניין. אי-אפשר לקחת סיכונים".

טים הנהן. "כן. הם היו שם. הדמדומים. רק שלא הבנו את זה".

דאגלס בחן את הספרים שעל המדף. "אני אקח כמה מאלה איתי. לא ראיתי ספרות בדיונית כבר הרבה זמן. הרוב נעלם. נשרף ב-77'".

"נשרף?"

דאגלס מילא את זרועותיו. "שייקספיר. מילטון. דריידן. אני אקח את החומר הישן. זה בטוח יותר. בלי סטיינבק ודוס פסוס. אפילו קצ"א יכול להסתבך. אם אתם נשארים כאן, עדיף שתיפטרו מזה". הוא הקיש באצבעו על כרך של דוסטויבסקי, "האחים קרמזוב".

"אם נישאר! לאן כבר אנחנו יכולים ללכת?"

"אתם רוצים להישאר?"

"לא", אמרה מרי חרש.

דאגלס הבזיק לעברה מבט מהיר. "לא, אני מניח שלא. אם תישארו יפרידו ביניכם, כמובן. הילדים למרכזי השיכון מחדש הקנדיים. הנשים נמצאות במחנות העבודה, במפעלים התת-קרקעיים. גברים נלקחים אוטומטית לצבא".

"כמו שלושת אלה שהלכו עכשיו", אמר טים.

"אלא אם כן אתה מוסמך ליחידת הת"ת".

"מה זה?"

"תכנון תעשייתי וטכנולוגיה. איזו הכשרה יש לך? כל דבר בתחום המדעי".

"לא. הנהלת חשבונות".

דאגלס משך בכתפיו. "טוב, יעבירו אותך מבחן סטנדרטי. אם מנת המשכל שלך גבוהה מספיק, תוכל להיכנס לשירות הפיקוח האידיאולוגי. אנחנו משתמשים בהרבה אנשים". הוא השתהה, מהורהר, זרועותיו עמוסות ספרים. "עדיף שתחזרו, מקלין. יהיה לכם קשה להתרגל זה. אני הייתי חוזר, אם הייתי יכול. אבל אני לא".

"לחזור?" מלמלה אחריו מרי. "איך?"

"כפי שהגעתם".

"הגענו ממש עכשיו".

דאגלס עצר בדלת הכניסה. "אתמול בלילה הייתה התקפת הטמ"ר הקשה ביותר עד כה. הם פגעו בכל האזור".

"טמ"ר?"

"טילים המופעלים על ידי רובוטים. הסובייטים הורסים באורח שיטתי את יבשת אמריקה, מייל אחרי מייל. הט"מרים זולים. מייצרים אותם במיליונים ויורים. התהליך כולו אוטומטי. מפעלים רובוטיים מנפקים ויורים אותם עלינו. אתמול בלילה הם הגיעו לכאן, בגלים. הבוקר הגיעו לכאן הסיור ולא מצא כלום. מלבדכם, כמובן".

טים הנהן לאיטו. "אני מתחיל להבין".

"האנרגיה המרוכזת ודאי הטתה איזה סדק זמן לא יציב. כמו סדק בסלע. אנחנו תמיד גורמים לרעידות אדמה. אבל רעידת זמן… מעניין. זה מה שקרה, אני חושב. האנרגיה שהשתחררה, הרס החומר, כל זה שאב את הבית שלכם אל העתיד. נשא את הבית שבע שנים קדימה. הרחוב הזה, כל מה שכאן, הנקודה הזאת עצמה, נכתשו. הבית שלכם, שבע שנים אחורה בזמן, נתפס בזרם התחתי. ההדף ודאי הכה אחורה בזמן".

"נשאבנו אל העתיד", אמר טים. "בלילה. בזמן שישנו".

דאגלס נעץ בו מבט בוחן. "הלילה", אמר, "תהיה מתקפת טמ"רים חדשה. היא אמורה להשמיד את מה שנותר". הוא הביט בשעונו. "עכשיו ארבע אחר הצהריים. המתקפה תתחיל עוד כמה שעות. כדאי לכם להיות מתחת לפני הקרקע. כלום לא ישרוד כאן למעלה. אני יכול לקחת אתכם איתי, אם אתם רוצים. אבל אם אתם רוצים לנסות את מזלכם, אם אתם רוצים להישאר כאן – "

"אתה חושב שהמתקפה עשויה לשאוב אותנו חזרה?"

"אולי. אני לא יודע. זה הימור. היא עשויה להטות אתכם חזרה אל הזמן שלכם, או שלא. אם לא – "

"אם לא, לא יהיה לנו סיכוי לשרוד".

דאגלס שלף מפת כיס ופרש אותה על הספה. "כוח סיור יישאר באזור עוד חצי שעה. אם תחליטו לבוא איתנו אל מתחת לפני השטח, לכו במורד הרחוב, לכאן". הוא התווה קו על המפה. "אל השדה הפתוח, פה. כוח הסיור הוא יחידה של השירות הפוליטי. הם ייקחו אתכם את שאר הדרך למטה. חושב שתוכל למצוא את השדה?"

"אני חושב שכן", אמר טים, מביט במפה. שפתיו נרעדו. "בשדה הפתוח ההוא היה בית הספר היסודי שהילדים שלי למדו בו. לשם הם עמדו ללכת כשהחיילים עצרו אותם. לפני זמן כל כך קצר".

"לפני שבע שנים", תיקן דאגלס. הוא סגר את המפה בצליפה והשיב אותה אל כיסו. הוא משך את המסכה על פניו ונע בעד הדלת הקדמית אל המרפסת. "אולי אראה אתכם שוב. אולי לא. החלטה שלכם. אתם חייבים להכריע, כך או אחרת. בכל מקרה – בהצלחה".

הוא פנה ויצא במהירות מן הבית.

"אבא", צעק ארל, "אנחנו הולכים לצבא? אתה הולך ללבוש מסכה ולירות באחד מהרובים האלה?" עיניו נצצו בהתרגשו. "אתה הולך לנהוג בנחש?"

טים מקלין השתופף ומשך את בנו אליו. "אתה רוצה את זה? אתה רוצה להישאר כאן? אם אני הולך ללבוש מסכה ולירות באחד מהרובים האלה, לא נוכל לחזור".

ארל נראה מהוסס. "לא נוכל לחזור אחר כך?"

טים נד בראשו. "אני חושש שלא. אנחנו חייבים להחליט עכשיו אם אנחנו חוזרים או לא".

"שמעת את מר דאגלס", אמרה וירג'יניה בסלידה. "ההתקפה תתחיל עוד שעות ספורות".

טים קם על רגליו ופסע אנה ואנה. "אם נישאר בבית הזה יפוצצו אותנו לרסיסים. בואו נודה בזה. יש סיכוי קלוש שנוטה חזרה לזמן שלנו. הסתברות קלושה. לא סביר שנשרוד. האם אנחנו רוצים להישאר כאן, עם הטמ"רים שייפלו סביבנו, בידיעה שכל שנייה עלולה להיות האחרונה, לשמוע אותם הולכים ומתקרבים, הולכים ומגיעים… בזמן שאנחנו שוכבים על הרצפה, מחכים, מקשיבים…"

"אתה באמת רוצה לחזור?" תבעה מרי.

"ברור, אבל הסיכון – "

"לא שאלתי אותך על הסיכון. שאלתי אם אתה באמת רוצה לחזור. אולי אתה רוצה להישאר כאן. אולי ארל צודק. אתה בחליפה ומסכה, עם אחד מאקדחי המחט האלה. נוהג בנחש".

"ואת במחנה עבודה של אחד המפעלים! והילדים במחנה שיכון מחדש ממשלתי! איך זה יהיה, לדעתך? מה את חושבת שילמדו אותם? איך את חושבת שהם יגדלו? ובמה הם יאמינו…"

"קרוב לוודאי שילמדו אותם להיות מועילים מאוד".

"מועילים? למה? לעצמם? לאנושות? או למאמץ המלחמתי?…"

"הם יחיו", אמרה מרי. "הם יהיו בטוחים. אחרת, אם נישאר בבית, נמתין למתקפה שתגיע…"

"ברור", הצריד טום. "הם יהיו בחיים. די בריאים, קרוב למדי. יקבלו אוכל טוב. בגדים טובים. יטפלו בהם". הוא השפיל מבטו אל ילדיו, פניו קשות. "הם יישארו בחיים, ודאי. הם יזכו לגדול ולהתבגר. אבל אילו מין מבוגרים הם יהיו? שמעת מה שהוא אמר! שריפת ספרים בשנת 77'. מתוך מה ילמדו אותם? אילו מין רעיונות נשארו אחרי 77'? אילו מין אמונות הם יוכלו לקבל במרכז השיכון מחדש הממשלתי? אילו מין ערכים יקנו להם?"

"קיימת יחידת הת"ת", הציעה מרי.

"תכנון תעשייתי וטכנולוגיה. בשביל המבריקים שבהם. הפיקחים, בעלי הדמיון. שקועים בסרגלי חישוב ועפרונות. משרטטים ומתכננים ומגלים תגליות. הבנות יוכלו להיכנס לזה. הן תוכלנה לעצב את הרובים. ארל יוכל להיכנס לשירות הפוליטי. הוא יוכל לוודא שיעשו שימוש ברובים. אם החיילים יסטו, לא ירצו לירות, ארל יוכל לדווח עליהם ולדאוג שיעבירו אותם לחינוך מחדש. כדי לחזק את האמונה הפוליטית שלהם – בעולם שבו מי שיש לו מוח מתכנן נשקים ומי שאין לו, יורה בהם".

"אבל הם יחיו", שבה מרי ואמרה.

"יש לך תפיסה מוזרה לגבי החיים! את קוראת לזה לחיות? אולי זה כך". טים נד בראשו, יגע. "אולי את צודקת. אולי כדאי שנלך מתחת לפני הקרקע עם דאגלס. נישאר בעולם הזה. נישאר בחיים".

"זה לא מה שאמרתי", אמרה מרי ברוך. "טים, הייתי חייבת לברר אם אתה באמת מבין מדוע זה כדאי. כדאי להישאר בבית, להסתכן בכך שלא נחזור אחורה בזמן".

"אז את רוצה להסתכן בזה?"

"ברור! אנחנו חייבים. לא נוכל להעביר את הילדים שלנו לידיהם… אל מרכז השיכון מחדש. שם ילמדו אותם לשנוא ולהרוג ולהרוס". מרי הבזיקה אליו חיוך מותש. "כך או כך, הם תמיד הלכו לבית הספר ג'פרסון. וכאן, בעולם הזה, זה רק שדה פתוח".

"אנחנו הולכים חזרה?" צפצפה ג'ודי. היא תפסה בשרוולו של טים בתחינה. "אנחנו חוזרים עכשיו?"

טים הסיר מעליו את זרועה. "בקרוב, יקירתי".

מרי פתחה את ארונות האספקה וחיטטה בהם. "הכול עוד כאן. מה הם לקחו?"

"את ארגז האפונה המשומרת. כל מה שהיה לנו במקרר. והם ריסקו את דלת הכניסה".

"מתערב איתכם שאנחנו מנצחים אותם!" צעק ארל. הוא רץ אל החלון והציץ החוצה. מראה האפר המתגלגל אכזב אותו. "אני לא יכול לראות כלום! רק את הערפל!" הוא פנה בשאלה אל טים. "זה תמיד ככה כאן?"

"כן", השיב טים.

פניו של ארל נפלו. "רק ערפל? שום דבר אחר? והשמש לא זורחת אף פעם?"

"אני אכין לנו קפה", אמרה מרי.

"טוב". טים ניגש אל חדר האמבטיה ובחן את עצמו במראה. פיו היה חתוך, קרוש בדם יבש. ראשו כאב. הוא חש בחילה.

"זה נראה בלתי אפשרי", אמרה מרי כשישבו לשולחן המטבח.

טים לגם מן הקפה. "כן". ממקום יושבו, היה יכול להביט מבעד לחלון. ענני האפר. תווי המתאר העמומים, המשוננים, של הבניינים החרבים.

"האיש הזה יחזור?" צייצה ג'ודי. "הוא היה כל כך קטן ונראה כזה מצחיק. הוא לא חוזר, נכון?"

טים הביט בשעונו. המחוגים הורו על עשר בבוקר. הוא הסיט אותם, העביר אותם לארבע ורבע. "דאגלס אמר שזה יתחיל עם רדת הלילה. לא עוד הרבה זמן".

"אז אנחנו באמת נשארים בבית", אמרה מרי.

"נכון".

"אפילו שיש רק סיכוי קלוש?"

"אפילו שיש רק סיכוי קלוש שנחזור. את שמחה?"

"אני שמחה", אמרה מרי, עיניה נוצצות. "זה שווה את זה, טים. אתה יודע שזה נכון. הכול שווה את זה, כל סיכוי. לחזור. ועוד דבר אחד. נהיה כולנו יחד… לא יהיה אפשר לשבור אותנו… להפריד בינינו".

טים מזג לעצמו עוד קפה. "כבר עדיף שנרגיש בנוח. יש לנו לפחות עוד שלוש שעות המתנה. מוטב שניהנה מהן".

בשש ושלושים נחת הטמ"ר הראשון. הם חשו את ההלם, גל כוח עמוק ומתגלגל שהרעים כנגד הבית.

ג'ודי באה בריצה מחדר האוכל, פניה לבנות מפחד. "אבא! מה זה היה?"

"כלום. אל תדאגי".

"בואי חזרה", קראה אליה וירג'יניה בקוצר רוח. "עכשיו תורך". הן שיחקו מונופול.

ארל זינק על רגליו. "אני רוצה לראות". הוא רץ בהתרגשות אל החלון. "אני יכול לראות איפה הוא פגע!"

טים הסיט את הווילון והציץ החוצה. הרחק, אי-שם, בער זוהר לבן, מהבהב. מגדל מיתמר של עשן זוהר עלה ממנו.

רעד שני חלף בכל הבית. צלחת התרסקה מהמדף אל הכיור.

בחוץ שררה עלטה כמעט מוחלטת. מלבד שני כתמי לובן, טים לא היה יכול לראות דבר. ענני האפר אבדו באפלולית. האפר ושרידי הבתים הקרועים.

"זה היה קרוב יותר", אמרה מרי.

טמ"ר נוסף צנח. בחדר ההסבה התנפצו החלונות והמטירו זכוכית על השטיח.

"עדיף שנרד", אמר טים.

"לאן?"

"למטה, למרתף. בואו". טים פתח את דלת המרתף והם פסעו ברעד למטה.

"מזון", אמרה מרי. "עדיף שנביא את האוכל שנשאר".

"רעיון טוב. ילדים, אתם תרדו למטה. אנחנו נגיע עוד דקה".

"אני יכול לקחת משהו", אמר ארל.

"תמשיך לרדת למטה". הטמ"ר הרביעי נחת, רחוק יותר מן האחר. "ותתרחק מהחלון".

"אני אזיז משהו אל החלון", אמר ארל. "חתיכת העץ שהשתמשנו בה בשביל הרכבת שלי".

"רעיון טוב". טים ומרי שבו למטבח. "מזון. צלחות. מה עוד?"

"ספרים". מרי הביטה סביב בעצבנות. "אני לא יודעת. לא צריך עוד שום דבר. בוא".

שאגה מחרידה הטביעה את דבריה. חלונות המטבח התנפצו, ממטירים עליהם זכוכית. הצלחות שמעל הכיור צנחו ארצה באשד חרסינה מתנפצת. טים אחז במרי ומשך אותה מטה.

מן החלון השבור נישאו אל תוך החדר עננים מתגלגלים בגון אפור מאיים. אוויר הערב הצחין, ריח חמוץ, רקוב. טים נרעד.

"תשכחי מהאוכל. בואי נרד למטה".

"אבל – "

"תשכחי מזה". הוא תפס בזרועה ומשך אותה מטה אל מדרגות המרתף. הם מעדו יחד, טים טורק את הדלת אחריהם.

"איפה האוכל?" תבעה וירג'יניה.

טים מחה את מצחו ברעד. "תשכחו מזה. לא נזדקק לו".

"תעזור לי", התנשף ארל. טים סייע לו להניע את פיסת העץ הלבוד אל עבר החלון מעל גיגיות הכביסה. המרתף היה קר וחרישי. רצפת הבטון שתחתיהם הייתה לחה מעט.

שני טמ"רים הכו בעת ובעונה אחת. טים הושלך ארצה. הבטון הכה בו והוא גנח. לרגע הסתחררה סביבו האפלה. אז היה על ברכיו, מגשש את דרכו מעלה.

"כולם בסדר?" מלמל.

"אני בסדר", אמרה מרי. ג'ודי החלה לייבב. ארל גישש את דרכו בחדר.

"אני בסדר", אמרה וירג'יניה, "אני חושבת".

האורות הבהבו והתעמעמו. הם כבו בחטף. חשכה גמורה השתררה במרתף.

"טוב", אמר טים. "זה הלך".

"הפנס שלי אצלי". ארל הדליק את הפנס שבידו. "איך זה?"

"בסדר", אמר טים.

עוד טמ"רים נפלו. הקרקע זינקה תחתיהם, מנתרת בפראות מעלה. גל כוח הרעיד את הבית כולו.

"עדיף שנשכב", אמרה מרי.

"כן. תשכבו על הרצפה". טים התמתח בגמלוניות. כמה פיסות טיח נשרו מטה סביבם.

"מתי זה יפסיק?" שאל ארל בעצבנות.

"בקרוב", אמר טים.

"ואז נחזור?"

"כן. אז נחזור".

הפיצוץ הבא הכה בהם כמעט מיד. טים חש את הבטון מתרומם תחתיו. הבטון צמח, תופח גבוה יותר ויותר. הוא היה בדרכו מעלה. הוא עצם עיניו, נאחז בחוזקה. גבוה יותר ויותר, נישא מעלה על ידי הבטון התופח כבלון. סביבו התפצחו קורות תומכות ולוחות עץ. טיח צנח מטה. הוא היה יכול לשמוע זכוכית נשברת. ואי-שם, במרחק רב, לשונות אש מתפצחות.

"טים", קולה של מרי עלה באוזנו, חלושות.

"כן".

"אנחנו לא הולכים… לשרוד".

"אני לא יודע".

"אנחנו לא. אני יודעת".

"אולי לא". הוא גנח בכאב כשהכה לוח בגבו, שוקע עליו. לוחות וטיח כיסו אותו, קברו אותו. הוא היה יכול להריח את הריח החמוץ, ריח אוויר הלילה והאפר. הניחוח נסחף והתגלגל אל המרתף מבעד לחלון השבור.

"אבא", קולה של ג'ודי הגיע לאוזניו מרחוק.

"מה?"

"אנחנו לא חוזרים?"

הוא פתח את פיו להשיב לה. שאגה מזעזעת קטעה אותו. הוא היטלטל, הונף על ידי הפיצוץ. הכול נע סביבו. רוח אדירה משכה אותו, רוח חמה שליחכה אותו, נגסה בו. הוא נצמד בחוזקה. הרוח משכה, גררה אותו איתה. הוא זעק כשצרבה את ידיו ופניו.

"מרי – "

ואז דממה. רק חושך ודממה.

מכוניות.

מכוניות עצרו בסמוך. ואז קולות. ואז רעשי פסיעות. טים זע, הדף מעליו את קרשי העץ. הוא נאבק לעמוד על רגליו.

"מרי". הוא הביט סביב. "חזרנו".

המרתף נהרס. הקירות היו שבורים ושקועים. מבעד לחורים גדולים, פעורים, בצבץ קו ירוק של עשב, מן החוץ. מדרכת בטון. גן ורדים קטן. צדו הלבן של בית הטיח הסמוך.

שורות עמודי טלפון. גגות. בתים. העיר. כפי שתמיד הייתה. בכל בוקר.

"חזרנו!" עליצות פרועה זינקה בו. הם חזרו. הם היו מוגנים מכל פגע. זה נגמר. טים הדף את עצמו במהירות דרך עיי החורבות של ביתו. "מרי, את בסדר?"

"אני כאן". מרי התיישבה, אבק טיח שוטף ממנה. היא הייתה לבנה כולה, השיער, העור, הבגדים. פניה היו חבולות ושרוטות. שמלתה נקרעה. "באמת חזרנו?"

"מר מקלין! אתה בסדר?"

שוטר בלבוש כחול זינק מטה אל המרתף. מאחוריו דילגו שתי דמויות בלבוש לבן. חבורת שכנים התקבצו בחוץ, מציצים בחרדה.

"אני בסדר", אמר טים. הוא עזר לווירג'יניה וג'ודי לקום על רגליהן. "אני חושב שכולנו בסדר".

"מה קרה?" השוטר הדף הצידה את קרשי העץ, מתקדם לעברם. "פצצה? התפוצץ משהו?"

"הבית הרוס", אמר אחד הרופאים המתמחים בלבן. "אתם בטוחים שאף אחד לא נפגע?"

"היינו כאן למטה, במרתף".

"אתה בסדר, טים?" קראה גברת הנדריקס, פוסעת מטה בזהירות אל המרתף.

"מה קרה?" צעק פרנק פולי. הוא זינק מטה ברעש. "אלוהים, טים! מה לעזאזל עשית?"

שני המתמחים בלבן חיטטו בחשד בהריסות. "יש לך מזל, אדון. ממש מזל. לא נשאר כלום למעלה".

פולי ניגש אל טים. "לעזאזל, בן אדם! אמרתי לך לבדוק את דוד המים הזה!"

"מה?" מלמל טים.

"דוד המים! אמרתי לך שמשהו לא בסדר עם המפסק. הוא בטח המשיך להתחמם, לא כובה…" פולי מצמץ בעצבנות. "אבל אני לא אגיד כלום, טים. חברת הביטוח. אתה יכול לסמוך עליי".

טים פצה את פיו, אבל המילים לא יצאו. מה היה יכול לומר? לא, זה לא היה דוד מים פגום ששכחתי לתקן. לא, זה לא היה חיבור פגום בתנור. זה לא היה אף אחד מהדברים האלה. זה לא היה כבל גז דולף, זה לא היה תנור חימום שנשאר דולק, זה לא היה סיר לחץ ששכחנו לכבות.

זאת מלחמה. מלחמה כוללת. ולא מלחמה שפגעה רק בי. במשפחתי. בבית שלי.

היא תפגע גם בבית שלכם. בבית שלכם ובבית שלי ובכל הבתים. כאן ובגוש הבניינים הסמוך, בעיר הסמוכה, במדינה הסמוכה וביבשת. בעולם כולו, הכול יהיה כך. הריסות ועיי חורבות. ערפל ועשבים טחובים וקרים שצומחים בין סיגי מתכת מחלידה. מלחמה שתיפול על ראש כולנו. כולנו נצטופף במרתף, פנינו חיוורות, מבוהלים, חשים בדרך כלשהי בדבר-מה נורא.

וכשזה באמת יגיע, כשיעברו חמש השנים, לא יהיה פתח מילוט. לא תהיה אפשרות לחזור, להטות את הכף אחורה, אל העבר, הרחק מכל זה. כשתבוא המלחמה על כולנו, היא תימשך לנצח; לא יהיה מי שיטפס החוצה, כפי שהוא עשה.

מרי בחנה אותו במבטה. השוטר, השכנים, המתמחים בלבוש לבן – כולם הביטו בו. ממתינים לו שיסביר. שיגיד להם מה קרה.

"זה היה הדוד?" שאלה גברת הנדריקס ברעד. "זה היה העניין, נכון, טים? דברים כאלה קורים. אי-אפשר לדעת בוודאות…"

"אולי זה היה אלכוהול שזיקקתם בבית", הציע שכן אחד, בניסיון קלוש להומור. "מה בעצם קרה?"

הוא לא היה יכול לומר להם. הם לא יבינו, מפני שלא רצו להבין. הם לא רצו לדעת. הם ביקשו שירגיעו אותם. הוא היה יכול לראות זאת בעיניהם. פחד עלוב, מעורר רחמים. הם חשו שאירע דבר-מה נורא – והם פחדו. הם חיפשו בפניו, ביקשו עזרה. מילות נחמה. מילים שיפוגגו את חששותיהם.

"כן", אמר טים בלב כבד. "זה היה דוד המים החמים".

"זה מה שחשבתי!" התנשם פולי. אנחת רווחה עלתה מכל הסובבים. מלמולים, צחוקים רועדים. הנהונים, חיוכים.

"הייתי צריך לתקן אותו", המשיך טים. "הייתי צריך לבקש שיבדקו אותו לפני הרבה זמן. לפני שהוא הגיע למצב כזה גרוע". טים הביט סביב במעגל האנשים החרדים הנתלים בדבריו. "הייתי צריך לבדוק אותו. לפני שיהיה מאוחר מדי".

(טרה ספרים הוצאה לאור, 2013. מאנגלית: חגי אברבוך, כ-223 עמודים).

"פוסטר, אתה מת" בחנות מנדלה

"פוסטר, אתה מת" בחנות בוקסילה

האדם שמחוץ למשוואה וסיפורם אחרים – ביקורת