משחק הנסיכים / גארת' ניקס

מהשער האחורי: "משחק הנסיכים" הוא אופרת חלל מפוארת, שבמרכזה נער צעיר ותמים ההופך לגבר מרשים, מאגד בתוכו את כל מה שאנו מבקשים בספר: דמויות עמוקות ומרובדות שהן בה בעת ססגוניות ובלתי שגרתיות, עלילה מסחררת המקיפה עולמות מרובים, והרבה מאד רגש. היו כבר מי שהשוו את הספר ל"חולית", ולא בכדי. ממש כמו הספר הקלאסי ההוא, גם "משחק הנסיכים" מספר על אדם צעיר הכובש ויותר את עולמו במציאות שהיא לעיתים בלתי אפשרית מבלי לאבד צלם אנוש.

קמרי הצעיר הוא נסיך האימפריה הבין כוכבית הגדולה ביותר בתולדות האדם. כנסיך האימפריה הוא מהיר יותר, חכם יותר וחזק יותר מבני אנוש רגילים. הוא אפילו בן אלמוות. או, כך לפחות זה נראה. אבל ברגע שקמרי מסיים את מסלול החניכה לנסיכי האימפריה הוא מגלה כי שום דבר אינו נפלא כל כך. האימפריה לא בדיוק נופלת לרגליו, וכנסיך הוא זקוק להגנה מתמדת כי תמיד מאיימת עליו סכנה. ומי האיום הגדול ביותר על חיי נסיך? נסיכים אחרים. כל נסיך רוצה להפוך לקיסר האימפריה. אבל קיסר יש רק אחד ונסיכים יש רבבות. אם קמרי חפץ לשרוד עליו להסתגל במהירות למציאות חסרת הרחמים המקיפה אותו. ואין כמו מסע למעמקי החלל במשימה מסתורית כדי ללמד את קמרי הצעיר דבר או שניים על האימפריה, על הקיסר, ובמיוחד על עצמו.

פרק 1

מַתּי שלוש פעמים, ושלוש פעמים נולדתי מחדש, אף שטרם מלאו לי עשרים משנות כדור הארץ העתיק, שהן עדיין הדרך הנהוגה למדוד זמן.

זה הסיפור של שלוש המיתות שלי, ושל חיי ביניהן.

שמי הוא קֶמְרי, אם כי אין זה השם שנתנו לי הורי. איני יודע מי הם הורי, ולעולם לא אדע, שכן נלקחתי מהם כשהייתי תינוק.

זהו אחד הסודות שעליהם האימפריה שומרת היטב. אסור לנסיך לדעת מי היו הוריו או הוריה, או באיזה עולם נולדו. עצם הניסיון לגלות אסור, מה שמסכם לא רע את הסתירה המובנית בהיותנו נסיכים. יש לנו כוח עצום וסמכות בלתי מוגבלת לכאורה, עד לרגע שבו אנחנו מנסים להשתמש בכוח או בסמכות מעבר למגבלות שנקבעו לנו.

עלי להודות שזה עדיין עדיף פי מיליון מאשר להיות נתין קיסרי רגיל. זה פשוט לא מה שחשבתי שזה יהיה כשהייתי ילד, מועמד לנסיכות שהקפידו לגדלו בבורות ניכרת במקדש מרוחק.

אז אני אחד מעשרת מיליון הנסיכים שמושלים באימפריה, הישות הפוליטית הגדולה ביותר בהיסטוריה המתועדת או בידע הקיים. האימפריה משתרעת על שטח נרחב בגלקסיה, וכוללת יותר משבעה-עשר מיליון מערכות, עשרות מיליוני עולמות מיושבים, וטריליוני נתינים בעלי מודעות, שרבים מהם בני אדם מהזן האנושי העתיק.

מדיניות האימפריה היא שכל עמי הארצות האלה, שרובם מוגבלים לכוכב הלכת שלהם, ידעו מעט ככל האפשר על הבריות דמויות האלים שמושלות בהן. אפילו האויבים שלנו, עצובי-העיניים החייזריים, המתתים החידתיים, והמורדים הנאקנוקיים – יודעים עלינו יותר מאשר הנתינים שלנו.

האנשים הפשוטים חושבים שאנחנו בני אלמוות. וזה בהחלט הגיוני, משום שכאשר הם מביטים במדף האח המשפחתי שלהם הם מוצאים סטריאו-פסל יפה של נסיך צעיר שירשו מסבתא של סבא של סבא שלהם, ובו הם רואים את אותו נסיך מחלק את פרס מְגַדֵל החודש בפסטיבל הבציר השנתי או משהו.

וזה באמת אותו נסיך, משום שאף שאיננו בני אלמוות באמת, אם אנחנו מתים אנחנו לרוב נולדים מחדש לגוף בוגר זהה. זה הבדל טכני, אני מניח.

ואנחנו נולדים מחדש רק בדרך כלל. האויבים שלנו יודעים שאנחנו לא תמיד חוזרים מהמתים. העובדה שמתי שלוש פעמים היא לא סיפור גדול לנסיך באימפריה. יש אחרים שמתו תשע, תריסר, עשרים פעמים ועדיין מהלכים בקרבנו. יש אפילו אגודות נסיכים שצריך למות מספר מסוים של פעמים כדי להצטרף אליהן. כמו אגודת חיי תשע המיתות. חבורת אידיוטים, אם תשאלו אותי. לשוש אלי התאבדות במשך שמונה מיתות ואז להיזהר בטירוף לאחר מכן? מי ירצה להצטרף לאגודה כזאת?

בעיקר כי אנחנו אף פעם לא יודעים אם ניוולד מחדש. זה תלוי בקיסר, ומדי פעם שמו של נסיך מת פשוט נעלם מהרשימות ללא הסבר. מי שמספיק טיפש כדי לנסות לברר, יפגוש כוהנים רבים עם מבטים ריקים שלא יודעים דבר, ומי שיישאל ישירות את המוח הקיסרי, ייתקל בהיעדר מוזר של מידע על אודות הנסיך המת.

אבל לפני שאתחיל לגולל את סיפור חיי, תנו לי לעבור אתכם על העובדות הבסיסיות של ילדותי. אני מניח שאתם לא נסיכים קיסריים. עדיף שלא תהיו, כי השקעתי שעות הכנה רבות כדי להבטיח שהתיעוד הזה יתפוצץ בפיצוץ אנטי-חומר עצום אם ינסו לפתוח אותו בעזרת תגבור חושים נסיכי כלשהו.

אני מניח שלא לתעד בכלל היה בטוח יותר. אבל יש לי סיבות.

ובכן. הייתי כמעט בן שנה כאשר נלקחתי מהורי. אמנם איני זוכר דבר מחיי המוקדמים, אך יש להניח שנולדתי בעולם קיסרי טיפוסי ברבעים החיצוניים, בכוכב שפעם לא התאים לחיים אנושיים אבל שוּנה זה מכבר על ידי שילוש הטכנולוגיה הקיסרית: המכונות של מֶקטֶק; הסוכנים הביולוגיים וצורות החיים של בייטֶק; והכוחות המחשבתיים המגוונים ורבי העוצמה של פסייטֶק.

זה חשוב, משום שאם יש משהו שהפך את האימפריה למה שהיא, הרי שאלה שלושת הטֶקִים. כן, לעצובי-העיניים יש פסייטק טוב יותר, אבל אז אנחנו בועטים בקרביים הטפיליים הקטנים שלהם במקטק ובבייטק. הנאנוקים שיפרו את הבייטק הרבה יותר מאיתנו, אז אנחנו מחסלים אותם עם פסייטק ומקטק. המתתים… קצת קשה לדעת מהו הטק המרכזי שלהם, מכיוון שהם תמיד מפוצצים את עצמם כשהם מובסים, אבל שילוש הטקים בהחלט עובד גם נגדם.

כל הטק הקיסרי מנוהל ונשלט על ידי כוהנים, המחולקים למסדרים שסוגדים להיבטים שונים של הקיסר. הם משרתים נסיכים בכל התפקידים הטכניים, אבל כדאי לזכור שהם מקבלים פקודות גם מהמוח הקיסרי. נסיכים שוכחים את זה לפעמים, ולרוב משלמים על כך מחיר.

טוב, איפה הייתי? נלקחתי מהורי. הנה, מתחילים.

היום היה כמו כל יום אחר, והורי לא היו יכולים לדעת שעד רדת הלילה בנם התינוק יילקח מהם לנצח.

הסימן הראשון היה האפלה הגוברת, צל עצום שהיה חד מכדי להיות ענן. כשנשאו את מבטם, הם ודאי ראו ספינת מלחמה קיסרית מחליקה בשמים, הר סלעי עצום ומחודד ועליו מבנים שעוצבו בהתאם למנהגיו וגחמותיו של הנסיך המפקד.

תחת צל הספינה ודאי הופיעו לפתע נקודות בוהקות של אור, אלפים מהן, וכעבור רגע הן נפלו כמו גשם זוהר.

אז הם ידעו, אני מניח, הורי מלפני זמן רב. ספינות קרב של האימפריה לא מצניחות אלפי חיילי מֶקבִּי על כפרים נידחים ללא סיבה.

לפעמים אני תוהה מה הורי עשו כשהגל הראשון של החיילים צנח, וספינות הצרעה שוגרו מטה בתנועה סלילית כדי לתחום את האזור ולדאוג שאיש לא ינסה לחמוק מההזדמנות לתת את ילדיו לקיסר.

אני מניח שהם לא עשו דבר, שכן לא היה דבר לעשות. אבל בניגוד לרוב הנסיכים האחרים, אני יודע משהו על ילדים רגילים. ראיתי הורים וילדים יחדיו כאשר הם אינם מלאי יראה או בעתה מנוכחותו של נסיך. אז אני יודע שהקשר ביניהם חזק ממה שנסיכים – שאין להם הורים ושלא מורשים ללדת ילדים – יכולים לדמיין. אז אולי הם ניסו להימלט כאשר הייאוש דחף אותם לנוס או להתחבא.

אבל לאחר שהאזור נחתם ויחידות חיפוש התפרשו בו כשהן חמושות בטֶק סקירה מתקדם, לא נותרה עוד תקווה למילוט. הורי בוודאי הצטרפו בסופו של דבר לתורות האנשים הממתינים שהחיילים יבדקו את רישומם במפקד התושבים, בעוד כוהני היבט התבונה החוקרת חוקרים במוחם כל חריגה מהנורמה. אולי מסתנן עצוב-עיניים ארב בתוך גוף מארח, או מרגל נאנוקי, ואולי פושע מקומי קטן או טרוריסט, אבל אלה יוצאים מן הכלל, נדירים. רוב הזמן הכול שגרתי.

ולבסוף, בראש התור, הורי ודאי פגשו את כוהני היבט קבלת ההחלטות כבדות המשקל; כוהנים עם עיניים נוצצות, שנוזל כחול הסתחרר מאחורי הלוחות השקופים של הגולגולות המגולחות שלהן, וכל תשומת לבם ממוקדת בזוג המתקרב ובילדו.

הבדיקה הגנטית נמשכה ודאי רק כמה דקות, באמצעות בוחנים ויראליים מבייטק וסריקה אולטרסקופית של פסייטק. ואז הבשורות האיומות, שהוצגו כהזדמנות לחוש שמחה ואושר על שביכולתם לשרת את האימפריה.

"הילד שלכם התקבל כמועמד לנסיכות."

לפעמים אני חושב איך הרגישו הורי כאשר שמעו את המילים האלה. אני תוהה גם מה בחרו לעשות לאחר מכן, שכן האימפריה בחסדה הרב מאפשרת להורים כאלה לבחור.

לא לשמור את הילד בחזקתם, כמובן. האימפריה זקוקה לנסיכים ולכן עליה לקחת את המועמדים. אבל היא כן מרשה להורים חסד קטן. הם יכולים לבקש שישכיחו מהם את העובדה שהיה להם פעם ילד, וזיכרונותיהם יותאמו בקפידה על ידי כוהני היבט לבו האוהב של הקיסר, לפני שהם מועברים פיזית לעולם חדש, שם יתחילו שוב את חייהם.

או שהם יכולים לבחור במוות. כמו תמיד בעשיית הצדק באימפריה, גם הוא יתרחש מיד. מהר. מהר מכפי שהם יצפו. חיילי מקבי עומדים מאחורי ההורים כשהם מכריזים על בחירתם. שרירים מואצים ולהבי סיב פועלים לפקודתו המחשבתית של הנסיך האחראי, והכול מסתיים בן רגע.

אני לא חושב על הורי לעתים קרובות, שכן אין בכך טעם. אבל יש לי סיבה לקוות שהם בחרו במחיקת זיכרון והתחלה חדשה, שאי שם בכוכבים המרוחקים הם עדיין חיים ויש להם ילדים חדשים. ילדים שלא יילקחו מהם על מנת שיהפכו לנסיכים.

כך הפכתי למועמד לנסיך באימפריה, ונשלחתי ממקדש למקדש כאשר כל שלב בהפיכתי לנסיך הושלם בהצלחה.

שהרי נסיכים נעשים נסיכים, ולא נולדים כך. המבחן הגנטי נועד אך ורק לבדוק אם יש בנו את הפוטנציאל לכל השינויים הצפויים ואם אנו בעלי סיכוי סביר לשרוד אותם.

אני לא זוכר במדויק את העשור הראשון של המועמדות שלי. אני יודע רק מה שנאמר לי עליו לאחר מכן. במשך שנים רבות הוחזקתי במצב חלום, באמבטיה של חומר בייטק, כשמוחי מגורה בתוכנות חינוכיות והתפתחותיות, בעוד וירוסים משכתבים את הדנ"א שלי ומשנים ומשפרים כל חלק בגופי.

גם לאחר שהוחזרתי למודעות, הושבתי לעתים תכופות למצב חלום על מנת לסייע לגופי להתאושש מהניתוחים שחיברו הַעֲצָמות מקטק לגופי ולעצמותי.

לאחר שגופי האורגני עמד בדרישות והעצמת המקטק הושלמה, העברתי את רוב זמני בחלל מחשבתי שהיה סיוטי לעתים, שם למדתי את יכולות הפסייטק השמורות לנסיכים, אמנויות השליטה והפיקוד, ואת הטכניקות הרגילות יותר של תקשורת מחשבתית, מיסוך וכיוצא באלה.

כשאני חושב על זה עכשיו, אני לא בטוח אם אפשר לכנות את זה ילדות.

מגיל עשר עד שבע-עשרה הייתי מודע לחלוטין, כוהנים שונים לימדו אותי דברים ארציים יותר, ושיחקתי עם החברים ההולוגרפיים שלי ועם הילדים המתוכנתים של המשרתים. תמיד שיחקנו במשחקים שלי. משלב מוקדם ידעתי שאני נסיך, ומיוחד מאוד, ובתוך תוכי הייתי משוכנע שאגיע גבוה עוד יותר ואהפוך לקיסר בבוא העת. כל דבר סביבי חיזק את התחושה הזאת, ולמעשה במשך זמן-מה חשבתי שאני הנסיך היחיד בכל הגלקסיה – חוסר הבנה עיקש שלא נעקר ממני לגמרי גם לאחר שלימדו אותי שאני אחד ממיליונים.

הרי למרות שסיפרו לי על קיומם של נסיכים אחרים, טרם פגשתי באחד, וגם לא ידעתי מתי אפגוש. עד שיום אחד התעוררתי כשקולו המחשבתי של מורי, דוד קוְֹלפּוֹרט, לוחש בירכתי מוחי. (קראתי לו "דוד" כי כך מכנים כוהנים גברים. את הנשים מכנים "דודה," אבל מובן שאין זו מערכת יחסים משפחתית.)

:הנסיך קמרי, זהו יום ההסמכה שלך, יום השנה השישה-עשר לבחירתך. רב-המתנקשים שלך ממתין לראיון:

פקחתי את עיני וחייכתי. זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שבה לא כינו אותי "המועמד לנסיכות". כי אם "נסיך". השינוי וההכשרה שלי הושלמו. אני אפקד על ספינת קרב מרשימה וקטלנית, כנראה קורבטה וֶורֶנט או משהו דומה, אצא לאימפריה ואטביע מיד את חותמי.

או לפחות כך חשבתי.

בזמן שהולבשתי על ידי המשרת האישי שלי, עבד מתוכנת, הירהרתי בדברים שאני יודע על הסמכתו של נסיך, שהיו מעטים במידה מפתיעה. הצעד הראשון היה לקבל חצר אישית, והחבר החשוב ביותר בחצר הוא רב-המתנקשים. הוא או היא ממונים ישירות על ידי המוח הקיסרי, כך שניתן לבטוח בהם לחלוטין. אם נסיך לא יכול לסמוך על החצר שלו, הוא לא ישרוד לאורך זמן.

פגשתי את רב-המתנקשים שלי באחד מחדרי הקבלה של המקדש, חדר שבו מפלים נעימים הנציחו את אהבתו של קיסר-עבר כלשהו למים. זה היה מיקום פופולרי לעבודות עונש, וכפי שקרה לעתים קרובות, צליל המים הוסתר על ידי חניכים שעמדו בבריכות עד מותניהם, וגוון כחול פועם ברקותיהם בעודם משתמשים בכוח הפסייטק שלהם. הייתי שם פעם כאשר רעש המפל גבר לפתע וראיתי חניך חסר הכרה צף ונמשך מתחת למים אל המקום שבו פגש הנהר הזורם במחיצה. גם הכוהנים עוברים אימונים קשים, ולאלה יש לעתים תוצאות קטלניות.

: שמי הוא חדאד < <מזהה>>. נשלחתי על ידי < <חותם המוח הקיסרי>> לשרת אותך, הנסיך קמרי:

גם חדאד היה כוהן. כל המתנקשים הם כוהני הקיסר בהיבט הלהב המוצלל. בניגוד למרבית ההיבטים האחרים, מתנקשים לא מתמחים באחד משלושת הטקים הקיסריים. הם כוללנים המשתמשים בכל הטקים על מנת לשרת את נסיכם.

:ברכות, דוד חדאד, אני מקבל אותך וכובל אותך לשירותי:

"יפה, הוד מעלתך," אמר חדאד. "דבר בקול. אילו כלי נשק אתה נושא?"

"אף כלי נשק," השבתי בהפתעה. "אנחנו במקדש –"

"אנחנו בחדר קבלה של מקדש, הוד מעלתך," אמר חדאד. "הוא לא נהנה מהגנתה של ההפוגה הכללית. האם הכוהנים כאן אימנו אותך בכלי נשק בייטקיים?"

"לא…"

"כלי נשק כלשהם?"

"סכין ופגיון, נפצר יד, שוט עצבי, כלי הנשק הבסיסיים לדו-קרב," אמרתי. חדאד התבונן לכל עבר, ונע סביבי כשבידו מכשיר דמוי ביצה שלא זיהיתי. הנחתי שזהו כלי נשק כלשהו.

בפעם הראשונה בחיי התחלתי לחשוש. האופוריה מהפיכתי לנסיך החלה לפוג והוחלפה ברגש שמעולם לא חשתי בעבר ושהתקשיתי להבין.

פחד.

"תיסוג לאט לעבר הדלת הפנימית, הוד מעלתך," אמר חדאד. הוא הפסיק לחוג והתרכז כעת באחד המפלים, וצפה בחניך שעמד שם ולכאורה הגן עלינו מרעש המים הנופלים.

היססתי לרגע. כעת משהפכתי לנסיך, לא רציתי לציית לפקודות נוספות מכוהן. אבל היה משהו בקול של חדאד, והרי הוא רב-המתנקשים שלי… התחלתי לסגת לעבר הדלת הפנימית שהובילה למקדש.

החניך במפל הקרוב ביותר זז. ידו התרוממה מתחת לחלוק רטוב, מוכנה להשליך קופסת כסף קטנה. אבל לפני שהיא עזבה את ידו, חדאד ירה בנשק שלו. הבזק אנרגיה בוהק עד עיוורון נורה, חצה את החדר, וחתך את החניך לשניים.

"אחורה!" צעק חדאד בעודי צופה בחוסר אמון, עדיין במרחק מטר ומשהו מהדלת. קולו חדר גם דרך השאגה הפתאומית של המפל. "אחורה!"

קופסת הכסף הקטנה התרוממה מהמים המלאים דם ונתלתה באוויר. היא נפתחה כמו פרח וחשפה אבקן מרכזי בצבע אדום פועם שכוון ישירות לעברי. חדאד ירה שוב, אבל הקופסה חמקה הצידה, וחזיז האנרגיה החמיץ אותה כחוט השערה.

פניתי וצללתי לעבר הדלת, וזו התפוצצה מולי כאשר קופסת הכסף הפקידה את המטען שלה ישירות מעל ראשי. התגלגלתי מהשרידים המעשנים והמותכים של הדלת והסתובבתי, משוכנע שאראה את קופסת הכסף מכוונת את עצמה מחדש למתקפה נוספת.

במקום זאת ראיתי אותה סופגת את הירייה השלישית של חדאד. עפעפַי הנוספים והסינון החזותי שלי הותאמו אוטומטית כך שלא התעוורתי לנצח מפיצוץ הננו-היתוך כשכור האנרגיה של הקופסה הגיע לעומס יתר.

חדאד הרים אותי, ויחד רצנו לדלת אחרת ונכנסנו אל המקדש. כוהן של היבט היד המתקנת שהגיע מהכיוון השני הרכין את ראשו לעברי והמשיך להוביל את חבורת החסידים שלו לתקן את הנזק שיצר המתנקש.

"איך… מי…" התחלתי לומר, והמילים שחיפשתי לא יצאו בקלות למרות מאמציהן של המערכות האוטונומיות הפנימיות שניסו לייצב את קצב לבי ולהחזיר לי את שלוותי.

"נדבר בחדריך, הוד מעלתך," השיב חדאד. "הם מוגנים, לעת עתה."

חדרַי במקדש היו אחד הדברים ששמחתי להותיר מאחור. בדמיוני כבר תיכננתי חדרים נרחבים ומפוארים בהרבה. ידעתי שכנסיך אוכל להחרים דברים כאלה, בתנאי שהם לא רכושו של נסיך אחר או מוגנים תחת סמכותו של נסיך, מקדש, או הקיסר עצמו.

אבל באותו יום שמחתי להיכנס לסלון הפשוט שלי. התיישבתי על הכיסא היחיד בעוד חדאד עומד מולי. שנינו התבוננו זה בזה, למרות שחדאד השפיל את מבטו כיאות.

לא ראיתי מתנקש בעבר, או לפחות לא זיהיתי מתנקש, שכן חדאד לא נראה שונה מכל כוהן אחר. לכוהנים של כל היבט היו גלימות רשמיות ייחודיות, אבל הם עטו אותן לעתים נדירות, ולרוב לבשו גלימות בז' פשוטות או חליפות ספינה, סרבלים כמו זה שחדאד לבש כעת.

הוא היה גבוה ודק גזרה, ונראה כבן ארבעים או חמישים. עורו היה בהיר משלי, ויותר צהוב מחום. ראשו גולח וחשף את הלוחות השקופים מרקתו עד מאחורי אוזנו, סימנו של כוהן מלא. ראיתי את נוזל הקירור הכחול זוהר וזורם סביב מוחו, מעיד על פעילות פסייטק, אף שלא הבחנתי ביכולות הפסייטק שלי. היתה לו עין טבעית אחת עם קשתית בצבע חום עמוק, ותחליף בייטק אחד, שהיה ירוק לחלוטין, ללא אישון, ומותאם במיוחד, אבל לא ידעתי מה סוגו או מטרתו.

תהיתי מה הוא חשב עלי ואיך אני נראה לעומת האחרים. הוא ודאי שירת נסיכים לפני, שכן מתנקשים הועברו על ידי הקיסר כל עשר שנים. חדאד היה אולי רב-המתנקשים של נסיכים אחרים שרק בקעו ועמדו לפצוח בקריירה שלהם.

אני הייתי גבוה, מהיר וחזק יותר מהכוהנים, החניכים והמשרתים המתוכנתים שבקרבם חייתי, אבל כעת הזדחל בתוכי צל צלו של ספק כשחדאד עמד מולי. אולי אני לא נסיך מרשים במיוחד. אולי לא אהיה מהיר, חזק או גבוה כמו האחרים. אולי אני אפילו מכוער, שכן פני היו אלה שאיתן נולדתי. לנסיכים אסור לשנות את הופעתם, פרט להעצמות או לתיקונים הכרחיים. מעולם לא חשבתי על כך, משום שמעולם לא ביליתי בחברתם של השווים לי, או אפילו כאלה שעשויים להביע דעה לא משוחדת.

:ה היתה קופסת הכסף…:

התחלתי לשלוח, אבל חדאד קטע אותי.

: דיבור מחשבתי אינו מומלץ:

"יש אנשים רבים מדי במקדש ובשטח סביבו שיכולים לצותת לדיבור מחשבתי," אמר חדאד. "אני מסווה את המקלטים הקוליים ושאר המכשירים בחדר, אז עדיף לדבר בקול."

"טוב," אמרתי, מנסה להתנהג כאילו אני בעמדת הפיקוד וחדאד פועל לפי הוראותי. אבל זה לא נשמע ככה, אפילו לא לאוזני.

"פעלת היטב כשחמקת מקרן השמש של מלכודת הפרחים, הוד מעלתך," אמר חדאד. "אבל עליך לראות בכך אזהרה לעתיד. נסיך או מספר נסיכים המודעים לכך שעלית במעמדך מחפשים להסיר אותך לפני שתהפוך לאיום פוטנציאלי."

"מה? כבר?" שאלתי. אמנם ידעתי על קיומה של תחרות בין הנסיכים, אך בשלב זה חשבתי שהיא יותר אצילית ולא היה לי מושג שהיא כל כך… ובכן… קטלנית. "עוד לא עשיתי כלום! אפילו לא התחברתי למוח הקיסרי!"

"זה קרה משום שעוד לא התחברת למוח הקיסרי," אמר חדאד. "אם יצליחו להרוג אותך כעת, אתה תוסר לתמיד, ללא סיכוי ללידה מחדש. כך יהיה להם נסיך אחד פחות להתמודד איתו, במיוחד כשהתפטרות הקיסר במרחק של שנתיים בלבד."

"זה הופך את הניסיון למטופש עוד יותר," אמרתי. "כשאהפוך לקיסר, ודאי לא אשכח או אסלח לאלה שניסו להתנקש בחיי!"

חדאד אפילו לא מצמץ לשמע הקביעה התמימה להפליא.

"אני חושד שהם לא מזהים את מלוא הפוטנציאל שלך בשלב זה, הוד מעלתך," אמר חדאד. "זאת פשוט אסטרטגיה נפוצה ומקובלת לנסות להרוג את המועמדים לנסיכות שעלו לאחרונה במעמדם."

"זאת אסטרטגיה מעוררת רחמים," מילמלתי. "אני לא הייתי משתמש בה. היכן הכבוד בחיסול נסיך חדש?"

חדאד לא אמר דבר. הוא ודאי חשב שאני אידיוט רך לב, או שאשנה את עמדתי בקרוב.

אני, לעומת זאת, התמודדתי עם זעם פתאומי על הכוהנים שלא סיפרו לי שיכול להיות שאירצח מיד, ואף לא ציינו באוזני שהתפטרותו של הקיסר מהכס כה קרובה. ידעתי שהקיסר מתפטר כל עשרים שנה, ושאחד מעשרה מיליון הנסיכים באימפריה יעלה לכס המלכות. אבל לא ידעתי כיצד זה קורה – אף שהנחתי שהקיסר הקיים יבחר ביורשו – ולא ידעתי שההתפטרות והמינוי הבאים נמצאים במרחק שנתיים בלבד. יהיה עלי לבצע במהירות מעשים מפוארים כדי שהקיסר ישית ליבו אלי ויבחר בי כיורש. התובנה החדשה קצת הטרידה אותי, משום שרציתי להתבונן תחילה באימפריה מתוך הספינה משלי. אם כי הנחתי שהרפתקאות ייקרו בדרכי בכל מקרה.

"הכוהנים היו צריכים לספר לי על כל זה," אמרתי לאחר כמה רגעי שתיקה.

"זה חלק מכוון בהשכלתך, או בהיעדר השכלתך, הוד מעלתך," אמר חדאד. "הניפוי מתחיל ברגע שאתה הופך לנסיך. כשלושים ושניים אחוז מבין ההופכים לנסיכים לא שורדים בשעה הראשונה מיציאתם את מקדש ילדותם."

השעון הפנימי שלי אמר שאני נסיך רק שלושים וחמש דקות. אם אשרוד עוד עשרים וחמש דקות, מצבי בעקומה הסטטיסטית יהיה טוב…

"אנחנו חייבים בעדיפות ראשונה לחבר אותך למוח הקיסרי," אמר חדאד. "יהיו לכך שלוש תוצאות חיוביות. ראשית, זה יסיר את האפשרות למוות קבוע, וכך התועלת בהתנקשות בך תפחת, אולי מספיק כדי שכל תוכנית קיימת תידחה. שנית, החיבור יאפשר לך גישה למשאבים ולמידע שהכרחיים להגנה עליך ולתוכניות העתידיות שלך. ושלישית, תוכל לקרוא למוח לעדות, כך שנראה פחות הפרות חוק בוטות נגדך."

"מה?" התפרצתי. זה נהיה יותר ויותר גרוע. "הפרות בוטות? אתה מתכוון שנסיך עלול לפעול נגד החוק הקיסרי?"

"זאת שאלה של התועלת האפשרית לעומת העונש האפשרי," השיב חדאד. "יש דרכים ואמצעים להסתיר את נקודות המבט של המוח ואת לכידת המידע שלו, כך שלא ברור לחלוטין אם התבצעה הפרה או לא –"

"אני הולך לשאול את הדוד קולפורט כמה שאלות רציניות," קטעתי אותו. "עם סכין."

"אין לך זמן, הוד מעלתך," המשיך חדאד, רגוע כתמיד. "האם יש לך חפצים שאתה צריך לארוז?"

"מה?"

לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שחדאד סיפר לי. לימדו אותי שהמוח הקיסרי משגיח על הכול, שהוא יודע-כול, ושתמיד מצייתים לחוק הקיסרי כלשונו. אם כי, כמובן, החוק הקיסרי לא נועד לאזרחים הפשוטים של האימפריה. הם חייבים לעשות כל מה שהנסיך המושל שלהם קבע. החוק הקיסרי נועד לנסיכים, וקבע איך סמכותו של נסיך אחד פועלת מול נסיכים אחרים, תקדימי פקודות נסיכיות, וכיוצא בזה.

"חפצים…" חזרתי אחריו לאט. מוחי הואץ לכאורה באותה מידה כמו גופי, אך גיליתי שמחשבותי לא באות במהירות.

התבוננתי בחדר המגורים שלי ומבעד לדלת חדר השינה שלי. כל בגדי הובאו לי, רעננים וחדשים, מדי בוקר. מידע זרם ישירות אל מוחי, ולעתים באמצעות מכלים מאובטחים שהובאו אף הם לחדרי. כלי נשק לאימונים הגיעו מהנשקייה וחזרו לשם בסוף האימון.

"לא. אין לי דבר. אה… לאן אנחנו הולכים ו… למה אנחנו בכלל הולכים? עדיף להישאר כאן ו… אה… לתכנן…"

קולי נמוג. פעמים רבות דמיינתי את היום שבו אהפוך לנסיך מלא, אך אף אחת מהזיותי לא כללה מצב שבו כמעט אירצח ואז יהיה עלי להימלט. הן נסובו בעיקר סביב בדיקת הגדרות של ספינות מלחמה מהירות וקטלניות.

"אנחנו לא יכולים להישאר כאן," הסביר חדאד. "המקדש לא יאפשר לך להישאר מעבר לשעה הראשונה, הוד מעלתך, ואנחנו חייבים להגיע למקום מוגן יחסית, שממנו תוכל להתחבר למוח הקיסרי. האם חשבת לאיזה חיל תרצה להצטרף בתחילת הקריירה שלך?"

נסיכים שימשו כקצינים בכל חילות המפתח של האימפריה: צי, נחתים, החיל הדיפלומטי, סיירים, הממשלה הקיסרית, ממשלת המושבות… אבל כולם נשמעו כמו עבודה קשה, ואף שהנחתי שאצטרף לאחד מהם בשלב כלשהו, המחשבה על אימונים נוספים לא קסמה לי. חוץ מזה, פירוש הדבר הוא להצטרף להיררכיה של נסיכים שבה אהיה במעמד הנמוך ביותר. יהיה הרבה יותר כיף להגיע למקום מעניין כלשהו ולהיות נסיך חופשי, ועדיף גם היחיד בסביבה. אז אוכל לעשות כל מה שארצה.

"אה, אני לא רוצה להתחייב לאחד החילות ולכל האימונים המטופשים האלה," אמרתי. "אני רוצה ליהנות קודם. להשיג ספינה – אתה יודע, קורבטה או אולי משהו קטן יותר, עם מיכון גבוה כמובן, לצאת לכוכבים הרחוקים, לראות משהו מעבר למקדש הישן והטחוב הזה, לחסל כמה ספינות נאנוקיות…"

התבוננתי ברב-המתנקשים שלי.

"זה לא עומד לקרות, מה?"

"לא מומלץ," אמר חדאד קצרות. "המספנה הקרובה ביותר שאולי יש בה ספינה שטרם יועדה לנסיך או נמצאת ברשותו היא… ג'יראן שש. יהיה עלינו לטוס לשם בטיסה מסחרית, עם כמה החלפות בדרך, כמה חברות שונות – הסיכון גבוה מאוד. בנוסף, פירוש הדבר יהיה עיכוב החיבור שלך למוח."

"אני לא יכול להתחבר כאן, לפני שנעזוב?" שאלתי. הכרתי את התהליך. בהמשך אוכל להתחבר למוח הקיסרי בכל מקום שבו יש כוהנים זמינים לקישור, אך התקשורת הראשונה שלי צריכה להיות מתוך קודש הקודשים של מקדש.

"אסור לנסיך להיכנס לקודש הקודשים במקדשים שאינם של החיל שלו, אלא אם כן הוא מקבל פקודה קיסרית ישירה," אמר חדאד.

"אבל אני הולך לקודש הקודשים כאן לעתים קרובות… אה… כשהייתי מועמד לנסיכות הלכתי לשם…"

"בדיוק, הוד מעלתך. החיבור הטוב ביותר האפשרי הוא במקדש היבט הלוחם הנאצל בקוואנַנְטיל תשע, המשרת את אקדמיית הצי של הצי הקיסרי במתחם קוואננטיל."

"אבל אתה אומר שנסיך יכול להיכנס רק לקודש הקודשים במקדש של החיל שלו," אמרתי. אין ספק שהמוח המתוגבר והמואץ שלי לא עבד כיאות.

"כן, הוד מעלתך," אמר חדאד.

"אתה מתכוון שיהיה עלי להצטרף לצי."

"כן, הוד מעלתך."

"לעזאזל."

חלומותי על יאכטת חלל דקה, מפוארת ומאוישת במשרתים נאים ומתוכנתים, גורשו בידי הזיכרון הטרי והחד של קרן השמש של מלכודת הפרחים מעל ראשי. בפעם הבאה אולי יהיה יותר ממתנקש אחד, יותר מקרן שמש אחת…

"בנוסף לחיבור למוח הקיסרי, הצי יציע לך רמת הגנה גבוהה, הוד מעלתך. פרט לזמני החופשות, אסור להתנקש בצוערים באקדמיית הצי או בקצינים בשירותים פעיל. אם כי תמיד מתרחשות תאונות. עליך לעמוד תמיד על המשמר."

"זה רק הולך ומשתפר, נכון?"

חדאד הינהן. לא הייתי בטוח אם הוא מסכים, או שמא ההנהון נועד לשמש סימן פיסוק.

"מהן החלופות והסתברויות ההצלחה?" שאלתי בכל הנוקשות שהצלחתי לגייס. השאלה נלקחה ישירות מאחת מביוגרפיות הנסיכים החביבה עלי. חוויית פסייטק בת שלושים ותשעה פרקים בשם "ההישגים של הנסיך גאריקַם", שחייתי מספר פעמים. גאריקם השתמש בה כל הזמן, או בגרסאות שלה, כמו הקיצור האלמותי, "חלופות! הסתברויות!"

"ללא כוהן שיחשב את ההסתברויות, איני יכול לומר בוודאות, הוד מעלתך."

אה, כן. שכחתי שכאשר גאריקם אמר את השורה המפורסמת עמדו סביבו כחמישים כוהנים מעריצים שהמתינו לחשב הסתברויות. כל מה שהיה לי הוא רב-מתנקשים אחד, והרבה בעיות. התחלתי גם להבין שחוויות פסייטק "ביוגרפיות" הן כנראה גיבוב שטויות. אף אחת מהן לא הראתה את הנסיכים הורגים זה את זה או מארגנים התנקשויות. היו רק קרבות אחד-על-אחד רשמיים ותמרונים מחוכמים שבסופו של דבר הציגו את אחד הנסיכים כטיפש מוחלט. לא כמי ששוכב נטול ראש על הקרקע עם פצע בוער במקום צוואר.

"למרות היעדר ניתוח הסתברויות, אני סבור שנסיעה מהירה לאקדמיית הצי במתחם קוואננטיל והצטרפות לצי מספקת את הנתיב האופטימלי להישרדותך."

"טוב," אמרתי. לרגע אימצתי את תנוחת הנסיך-גאריקם-חושב שלי, אבל בניגוד לפעמים שעמדתי כך בהדמיות פסייטק, כעת הרגשתי מטופש. הנחת הסנטר על שני אגרופים קמוצים היא ממש לא תנוחה טבעית. במקום זאת פסעתי סביב בחדרי. אפילו לא הבחנתי שאני מצליף באצבעותי בעצבנות עד שפגעתי ברגלי והתכווצתי.

מה אעשה, לעזאזל? חדאד ידע יותר ממני על מצבי, ואין ספק שהבין טוב יותר מהן האפשרויות העומדות בפני. אבל האם אני יכול לבטוח בו? אולי יש חלופות אחרות, אבל איך אוכל לגלות כשנותרו כעשרים דקות לפני שיבעטו אותנו מהמקדש? המקדש היה המקום היחיד שבאמת הכרתי, אם כי לעולם לא הייתי מכנה אותו בית…

"עלינו לזוז במהרה, הוד מעלתך," אמר חדאד בעודי ממשיך לפסוע.

עצרתי והתבוננתי בו. הוא כבר הציל אותי פעם אחת, אולי פעמיים.

"טוב, לעזאזל," אמרתי. "אתגייס לצי. בוא ניסע לקוואננטיל תשע."

עצרתי, ואז הוספתי. "אה, איך נגיע לשם?"

"יש לי רעיון, הוד מעלתך, השיב חדאד, "אבל אני חושש שלא יהיה זה מסע נוח."

הוא התווה את תוכניתו במהירות, ואני אישרתי אותה כמובן, בהתחשב בכך שלא היו לי רעיונות אחרים. לאחר מכן הוא נתן לי שניים מכלי הנשק הרבים שלו. מטה הרכבה-מחדש הכולל שלושה ניסיונות, שנכנס לשני לולאות שנתפרו בשרוולי השמאלי ותמיד התמיהו אותי, ופאג' בצורת ביצה שאותו עלי להפעיל בליקוק כדי שרכיבי הבייטק שבתוכו לא יפעלו נגדי. הפאג' הונח בראש המגף שלי, בכיס שתמיד נראה לי כמו קישוט מיותר. בבגדים שלי היו לולאות, כיסים ונרתיקים דומים רבים. מעולם לא תהיתי לשם מה הם קיימים.

"אני מוכן," הכרזתי.

אבל לא הייתי מוכן. כלל וכלל לא.

2

יצאנו אל קוואננטיל תשע בספינת מוזיאון ממוכנת ברובה, ששמה "מעבר לרעלת הזמן". התמקמנו בתוך דיורמה שתיארה מחזה מכדור הארץ העתיק, תחרות ספורט ובה שני לוחמים מוקפים קהל. פרט לחדאד ולי, כל השחקנים היו משרתים מתוכנתים שביצעו את תפקידיהם מדי שעה גם כאשר היו על סיפון המטען של ספינה ללא קהל. הדיורמה נותרה רוב הזמן ללא שינוי, פרט להחלפה מקרית של לוחם או שניים שניזוקו יותר מדי. לוחמים חדשים הובאו מהמקפיא הפנימי של התצוגה.

הדיורמה היתה בתוך חצי כדור בדולח שקוטרו כמאה מטרים. בנוסף לזירה שבה לחמו השניים היתה מסבאה, ושם ישבנו חדאד ואני, מוסווים כלקוחות שיכורים. אם מישהו היה נכנס לדיורמה, כל שהיה עלינו לעשות הוא לשמוט את ראשינו בפינות שלנו.

התרשמתי מהיכולת של חדאד להעלות אותנו על הסיפון בלי שאיש יבחין בנו. הדקות הארוכות שבהן התגנבנו במקדש, וחדאד עקף אמצעי ניטור שונים, התחמק משומרים ואז עלה לספינה דרך חוט טבור חד-כיווני לכאורה שנועד לפסולת, היו חינוכיות מאוד. לפחות אחרי שהתנקיתי ויכולתי להעריך את ההיבטים החינוכיים.

אולי השיעור החשוב ביותר היה לא לקבל את מה שראיתי או שמעתי כמובן מאליו, ולהתבונן מעבר לתיאור או למידע הרשמי כדי לראות אם יש משהו שבו אוכל להשתמש.

דאגתי קצת שמישהו יבוא ויביט בדיורמה. אם המופע נמשך כל העת, הרי זה משום שנסיך כלשהו רצה לבוא לראותו.

אבל שוב, חדאד בחר היטב. לא היה נסיך על הסיפון, ואנשי הצוות היחידים היו חבורת כוהנים שלא התרחקו ממקדשי הפיקוד או מקדשי חדרי המנוע שלהם. התצוגה פשוט התכווננה עד שתגיע לידיו של בעליה המיועד. היא היתה שייכת לנסיך בכיר, המושל הנסיך אחמיר ה-12 (המספר מתייחס ל-11 הפעמים שמת). אחמיר היה מושל מערכת קוואננטיל, שגיליתי שהיא ממלכה חשובה המכילה ארבעה-עשר עולמות וירחים גדולים מעוצבי-טק.

אז הספינה עשתה את דרכה למערכת קוואננטיל, ומכיוון שהיתה שם אקדמיית צי, זה היה גם המקום שאליו היו מועדות פני. להצטרף אליהם ולהיפרד מתוכניותי הוותיקות להשתובב בגלקסיה ללא כל דאגה.

למרבה הצער, הדיורמה נועדה לקוואננטיל ארבע, עולם הבירה של המערכת, ואילו אקדמיית הצי שכנה בכוכב לכת במסלול התשיעי. חדאד אמר שלא נוכל להסתכן במעבר בקוואננטיל ארבע, אז עלינו לרדת מהספינה לפני שהיא תגיע לשם.

וכפי שבחר בתבונה את הספינה, חדאד גם התכונן מראש לאפשרות הזאת. הוא הסביר לי הכול, ממש כפי שרב-המתנקשים של גאריקם הסביר לו בתחילת כל פרק של "ההישגים".

יציאת חור התולעת למערכת קוואננטיל היתה מעבר למסלול האחד-עשר. כשספינת המוזיאון תצא ממנה, היא תאט לקראת בדיקה, עניין רשמי בלבד, שכן היא טסה תחת הגנתו של הנסיך אחמיר. לאחר הבדיקה המנהלתית היא תתחיל להאיץ לעבר העולמות הפנימיים, אבל במסלול סלילי שיקרב אותנו לקואננטיל תשע.

בנקודה הקרובה ביותר לכוכב הלכת התשיעי, אנחנו נעזוב את הספינה.

אישרתי את התוכנית בקווים כלליים, עד שגיליתי שלא נעזוב בסירת הצלה או בכלי שיט קטן יותר, שכן ספינות ההגנה של אקדמיית הצי יירו עליהם, אלא אם נוכל להשיג אישור מוקדם. אבל לא יכולתי לבקש אישור משום שטרם התחברתי למוח הקיסרי, ובכל מקרה לא היו לי כוהני משק בית שישמשו כתחנת ממסר לתקשורת.

במקום סירת הצלה בטוחה, התוכנית היתה שנצטייד בחליפות הגנה ומַנְטוֹת הסתרה שלא ייקלטו על ידי הסורקים עד שנהיה קרובים מאוד. המנטות היו אורגניזמי בייטק ששימשו כרכב אישי ואמצעי כניסה לאטמוספירה. חדאד גידל אותן במרתף המסבאה מתבניות מולקולריות, והזין אותן בשרידים הביולוגיים של הלוחמים המתים וחול מהזירה. כל מַנְטָה, שדמתה לדגים הגדולים של כדור הארץ, היתה באורך חמישה מטרים וברוחב ארבעה מטרים כשהיא פרושה לרווחה, והכילה גזים בבלוטות לחץ כיווניות שנועדו לעזור לה לתמרן בחלל. הבטנים שלהן היו עשויות מחומר מתכלה עמיד בחום שיאפשר לנו להיכנס לאטמוספירה בדאייה.

אבל אפילו בדאייה על המנטות לא נוכל לנחות בהצלחה, לפחות לא בחיים. כוכב הלכת התשיעי אמנם עוצב כדי שיתמוך בחיים, לפחות חלקית, אך עדיין לא היתה לו אטמוספירה של ממש, ונתיב הדאייה שלנו יאט את מהירות הנחיתה שלנו רק לארבע-מאות או חמש-מאות קמ"ש.

חדאד צייד אותנו להנמכה הסופית גם ברתמות נוגדות כבידה, ציוד צבאי מהסוג שבו משתמשים חיילי מקבי, לא הרתמות הטובות יותר של הנסיכים. למרבה הצער, ללא אספקת האנרגיה הפנימית של החיילים, הרתמות נוגדות הכבידה שלנו יפעלו רק במשך שלוש דקות.

כשעמדנו במנעל האוויר, חדאד הבטיח לי שיספיק לנו הזמן והכול יסתדר. שוב התעצבנתי על שאין באפשרותו לומר לי את הסתברויות ההצלחה, אף שידעתי שאנחנו זקוקים לכוהן מהיבט המחשב הקר, שזהו תחום מומחיותו. מאחר שלנסיך גריקם היו לפחות תריסר כוהנים מהיבט המחשב הקר, הנחתי שכל נסיך מקבל צוות שלם של יועצי הסתברויות. טעיתי בקשר לזה, כמובן, כפי שטעיתי בקשר לדברים כה רבים אחרים.

"השתמשת פעם במנטה?" שאלתי. דיברנו ארוכות על הנסיכים שחדאד שירת בעבר. הוא אמר לי שכולם חיים, ושהאחרון שבהם לא מת אפילו פעם אחת, סטטיסטיקה ראויה לציון. למרות שחדאד לא אמר זאת ישירות, התחלתי להבין שהוצב לי רב-מתנקשים מנוסה ובכיר מאוד, שהיה מוכשר בהרבה ממה שציפיתי לקבל זמן כה קצר לאחר תום המועמדות שלי. כפי שלמדתי מאוחר יותר, רוב הנסיכים מקבלים מתנקשים מתלמדים שקודמו לעמדת רב-מתנקשים עם הצבתם הראשונה, עובדה שיש לה קשר לא מפתיע לאחוזי המוות הגבוהים בקרב נסיכים חדשים. יש להניח שרובם החלו את הקריירות הקצרות שלהם כמוני, במחשבה שתחרות בין נסיכים היא כמו משחק מסודר, בעוד שלמעשה, כפי שחדאד הסביר לי, מדובר במאבק אכזרי שבו נסיכים עושים כמעט כל מה שהם רוצים.

"פעם אחת באימונים, שלוש פעמים מבצעית," השיב חדאד. "המנטה הוא ציוד שהוכיח את עצמו, וניתן להשתמש בו בסביבה של קוואננטיל תשע. הייתי מעדיף חליפות טובות יותר, שכן מחזור האטמוספירה באלה נחוּת ועלול לעכב אותנו. אבל יכול להיות גרוע יותר. פעל כמוני, הוד מעלתך, ובמהרה נחבר אותך למוח הקיסרי ונדאג שתהיה צוער באקדמיית הצי."

הינהנתי בצוואר נוקשה, הכנסתי את ידי אל השקעים העצביים של המנטה מאחורי ראשה, ויצרתי מגע, שכן לא היו להן אמצעי בקרה פסייטקיים. היא רטטה מתחת לאצבעותי, להוטה לצאת אל החלל ולפרוש את גופה. עצרתי אותה באמצעות שינויים קלים בלחץ אצבעות שחדאד שידר לי קודם כזיכרון מוחשי.

חדאד עקף את מתקני האבטחה כדי שנוכל להיעזר בפריקת החירום של מנעל האוויר הגדול. כך נעוף מהדלת החיצונית ונשתמש בלחץ האוויר על מנת לעצב את המסלול הראשוני שלנו.

:היכון להיפלטות: שלח חדאד.

:מוכן:

הדלת החיצונית עפה ממקומה, ויצאנו בענן של אוויר ואדי מים. שדה הכוכבים הסתחרר סביבי, ולרגע איבדתי כיוון. ואז ראיתי את חדאד, שהמנטה שלו כבר נעה באדוות כמו צל שחור סביבו. לרגע איבדתי אותו שוב כשהמנטה שלי יישרה את עצמה, אבל כעבור דקה מערכת ההנחיה הפנימית שלי החלה לפעול, האצבעות שלי פעמו על הבקרים העצביים של המנטה, ואני שכבתי על גבה של מנטה מתוחה שבלוטות הגז שלה פעמו בעדינות כדי להתאים עצמה למסלול ולמהירות של חדאד.

התבוננתי לאחור וראיתי את "מעבר לרעלת הזמן" מתרחקת במסלול משיק כאשר המנועים האיטיים אך הבלתי ניתנים לעצירה שלה מגבירים מהירות. עדיין היה ניתן לראות בה אסטרואיד מניקל וברזל עמום, מה שהיה נכון במידה רבה שכן חלקי הספינה נקדחו פנימה, אבל בקרוב היא תהיה לא יותר מאשר עוד כוכב דוהה במעטה האורות והאפלה סביבי.

נותרו לנו עשרים ושמונה שעות עד לקוואננטיל תשע, מה שהתגלה כזמן רב לבלות בחליפת ואקום על גבה של מנטה, מנותק מכל תקשורת. חדאד התעקש שלא נשתמש בדיבור מחשבתי או בפעימת קשר מקטק, אלא אם כן הדבר הכרחי.

מעולם לא נותרתי זמן כה רב רק עם מחשבותי שלי, המעט שהיו לי. עדיין הייתי חדש מדי כנסיך, ונטול ניסיון, מכדי להתעמק בעניין כלשהו פרט לדאגותי המיידיות. גם שם חסרתי את הידע הדרוש כדי להעריך כיאות את מקומי וסיכויי. אולי טוב שכך.

במקום זאת, חלמתי. דמיינתי את חיי העתידיים, כשאני מציג את מעללי המפוארים על רקע של מה שדמיינתי שהיא הגלקסיה, במקום מה שהיתה באמת. השנה הקרובה, שאותה אעביר בלית ברירה כצוער קצונה בצי, תפסה רק דקות מעטות בחזיונותי, משום שלא ידעתי דבר על חיים אלה. במקום זאת, דילגתי מעבר לעתיד המיידי וחלמתי על משהו שדומה מאוד לפרק הראשון ב"הישגים של הנסיך גאריקם", ובו אני מנווט ספינה בכוחות עצמי ומתערב בדיוק ברגע הנכון כדי לנצח בקרב ענקים נגד הנאנוק. הדבר מוביל, כמובן, לגינוני כבוד רבים, להערצתם של עמיתי, וכמו במקרה של גאריקם (בפרק 39) למינוי לאדמירל הראשי הצעיר ביותר בהיסטוריה של הצי הקיסרי. בעקבות כך אגיע מן הסתם לכס הקיסר. אהיה קיסר, אדון האימפריה הבינכוכבית הגדולה ביותר אי פעם!

כמו דברים רבים אחרים, הדמיונות שלי היו מבוססים על בורות. לקח לי זמן לגלות שהדרגות והכבוד שנסיכים מתאמצים כל כך להשיג לא מובילים בהכרח להערצה מצד עמיתיהם, כי אם לקנאה, כעס ובוגדנות.

הזמן חלף לאט בעודי שקוע בחלומות, ובכל זאת חלף. מדי פעם היה עלי לתקן את המסלול והמהירות של המנטה, עם מטחים הולמים של גז מהבלוטות והפתחים שלה, כשאני שומר על עמדתי מאחורי חדאד המוביל.

ואז, כמעט כאילו עשרים ושמונה השעות חלפו כהרף עין, נכנסנו לאטמוספירה הדקה והעגמומית של כוכב הלכת. המנטות עברו למצב כניסה-מחדש אוטומטי, וכפי שהורו לי, משכתי את זרועותי ורגלי והתכרבלתי בחלקים המוגנים ביותר מחום במרכז גבה של המנטה.

הדרך למטה היתה מהירה וקשה בהרבה משציפיתי. המנטה קפצה והסתובבה, ומספר פעמים כמעט הושלכתי ממנה כשתנועה פתאומית איימה להפוך אותה על גבה ולהפוך אותי למטרתם של כידוני אוויר מלובנים במקום בטן הסיליקון המתכלה שלה.

אבל העיצוב של המנטה היה מוצלח, חדאד גידל אותה היטב, והאיזון והכוח שלי היו גדולים בהרבה משל כל אדם רגיל. נאחזתי בה, שמרתי על שיווי משקל, וכמו כוכב נופל נוריתי מהשמיים, עד שבגובה עשרת אלפים מטרים המנטה ואני נפרדנו זה מזה. אני צנחתי לנפילה חופשית והיא לדאייה ארוכה שתסתיים בפיצוץ לא מפואר אי שם באופק.

חדאד נפרד מהמנטה שלו במרחק מה. אף שמעולם לא צנחתי, גופי ידע איך עושים זאת, שכן היה זה אחד הכישורים הבסיסיים שתוכנתו למוחי ולזיכרון השרירים שלי. כמו בכל הכישורים המתוכנתים, ידעתי את הבסיס, אבל לא היו לי סגנון או חן מיוחד. למרות זאת, מתחתי את זרועותי ורגלי כדי לתקן את הסיבוב שלי והעברתי את הרתמה נוגדת הכבידה שלי למצב היכון בעוד חדד צולל לעברי ככידון, מתאים את עצמו לקצב הצניחה שלי בכישרון וניסיון אמיתיים.

:הפעל רתמה:

הרתמה נשכה לפתע בבשרי כשהסלילים נוגדי הכבידה התחממו. אבל עדיין צללתי מטה, כשהאוויר הדליל בקושי מאט את הנפילה, ונוגדי הכבידה מתחילים לפעול לאט מדי. הקרקע האפלה מתחתי התקרבה… הרבה יותר מכפי שציפיתי. בדיוק עמדתי לצרוח בקולי ובדיבור מחשבתי כשקולו המחשבתי של חדאד נשמע בשלווה בראשי.

:היפוך חירום מלא כשאתן את האות: שלח חדאד, ואז רגע לאחר מכן : אות:

הרתמה שלי ייבבה, הרצועות חתכו אותי עמוק עוד יותר, ולפתע הרגשתי כאילו איני נופל עוד, אף שהמכשירים הפנימיים שלי תיעדו את העובדה שאני עדיין צונח, אם כי לאט יותר. האדמה היתה קרובה מספיק כדי להבחין בפרטים, אם כי רק מבעד לעיניים מתוגברות. קוואננטיל תשע היה רחוק מאוד מהכוכב שלו, ואף אחד משני הירחים שלו עוד לא הפך לשמש עזר, כך שהאור דמה לשעת ערביים עמומה בעולם שעוצב ככדור הארץ העתיק.

:עוקבים אחרינו: חדאד שלח אלי שליחת-מחשבה ממוקדת, ואחריה הגיע שידור רחב וחזק יותר.

:הנסיך קמרי < <מזהה> ורב-המתנקשים חדאד < <מזהה>> נוחתים במנטה לא לירות קוד ראש גורגון חמש שש < <קוד>> קישור למוח הקיסרי:

השדר כוון למתקן שראיתי מתחתינו, קובייה קיסרית טיפוסית באורך מאתיים מטרים מכל צד, בנויה מאדמה מקומית שחוברה בחומרי בייטק, וחוזקה מבפנים בשריון מקטק ושדות כוח של פסייטק. זהו רק בניין הכניסה. האקדמיה עצמה היתה ממוקמת כמה מאות מטרים מתחתיו. לפעמים שכבה עבה של אדמה ואבן הצליחה לשמש הגנה גם כשהטק הקיסרי כשל.

בחלק העליון של הקובייה סמרו רובים אוטומטיים ומשגרים שונים, ורבים מהם כוונו אלי. הבזקים כתומים קלים חגו בזוויות עיני והזהירו אותי שכלי נשק ננעלים עלי, עד שהבחנתי בהתראות וכיביתי אותן. בשלב זה היינו כה קרובים עד שהמערכות הפנימיות שלי היו מסוגלות לספק לי אזהרה חלקיק שנייה לפני שהייתי מתאדה.

למרבה המזל, השליחה המחשבתית של חדאד פעלה, אף שהחלק האחרון הנוגע לקישור למוח הקיסרי לא היה נכון, אלא אם הכוהנים באקדמיה יעשו זאת עבורנו. לא היו לי כוהני משק בית שיקשרו אותי. ניחשתי שחדאד שלח זאת כדי שכל נסיך שחושב שאני מטרה קלה יימלך בדעתו, למקרה שיש לי ספינה בלתי נראית בקרבת מקום עם כוהנים מקושרים למוח הקיסרי.

נחתנו במרחק קילומטר מהקובייה. הרתמה נוגדת הכבידה שלי איבדה כוח בחמשת המטרים האחרונים, כך שהנחיתה המושלמת שתכננתי נראתה הרבה פחות מכובדת כשהשתרעתי על האדמה הכחולה-כהה. בקושי הספקתי לקום לפני שהוקפנו בחיילי מקבי, חיל הרגלים של האימפריה שהורכב מכלאי אדם-חרק, לבושים שריון מקטק כהה. יכולתי לחוש את המערכות הפנימיות וכלי הנשק הפנימיים שלהם, וכמעט – אבל לא לגמרי – לשמוע את שיחתם המחשבתית. אבל אלה היו לחישות מרוחקות, וגם לא יכולתי לשמוע את ערוץ הפיקוד שלהם, שהיה נעול לחיל הצי ולמפקדם הישיר.

שהיתה, כך התברר, צוערת בכירה שכעסה שנחיתה לא מתוכננת הגיעה בדיוק במשמרת האחרונה שלה. היא נחתה מולי כאילו ירדה מדרגה אחת בלבד, והאלגנטיות שלה לא נבעה רק מהציוד נוגד הכבידה הטוב שלה. שמתי לב שרב-המתנקשים שלה נותרה מעליה, ובסריקות המקטק והפסייטק שלי הופיעו כמה נקודות נוספות שרמזו על נוכחות מתנקשים מתלמדים במבנה סטנדרטי מעל ומאחורי חיילי המקבי.

"הנסיך קמרי," אמרה בסלידה, ואפילו לא טרחה להסיר את מגן הפנים הבוהק והזהוב שלה למען הנימוס. "ציין מה מביא אותך לכאן."

"הצטרפות לצי," השבתי. גם אני לא הרמתי את מגן הפנים שלי. "מי את?"

עניתי לגסות רוח בגסות רוח, משום שכבר ידעתי מי היא. נסיכים מקרינים את זהותם לבני ברית מהאימפריה באמצעות פסייטק, במגוון ערוצי תקשורת מקטק צרים ורחבים, ובאטמוספירה הולמת גם בפרומונים מקודדים.

אז ידעתי שהיא הנסיך אטאלין ושהיא מבוגרת ממני בשלוש שנים. לא רק שהיא היתה צוערת קצינה, היא היתה למעשה הצוערת הבכירה ביותר, זוכת חרב הכבוד בשנתה הראשונה ומגוון פרסים אחרים על ציוניה הטובים, וכל זה אמר שהיא כנראה הדבר הטוב ביותר שהואיל ללמוד באקדמיה הזאת מאז יסוד האימפריה.

והיא היתה חברה בבית ג'ראזיס, קבוצת נסיכים שהונהגה על ידי סגן האדמירל הנסיך ג'ראזיס החמישי, שעליהם יכולתי ללמוד באותו הרגע לו הייתי בוחר לעשות זאת, אבל בחרתי שלא. וזאת, כמובן, היתה טעות.

"אתה יודע מי אני," אמרה, והרימה את מגן הפנים שלה, אף שלא מתוך נימוס אלא כדי שתוכל לעקם את אפה ולהפגין את סלידתה מיצור נחות כמוני.

לא הרמתי את מגן הפנים שלי. זה נראה כמו פגיעה טובה יותר בכבודה מאשר עיקום אפי שלי.

ראיתי רק מעט מפניה – ממעלה אפה ועד לעיניה החומות והחדות, אך חשתי מיד שאני מכיר אותה. ידעתי שלא פגשתי אותה בעבר. מעולם לא פגשתי נסיכים אחרים.

אז למה היא נראתה לי כל כך מוכרת?

"אתה רשום כמבקר," השיבה. "אם תסטה מהנתיב המאושר למקדש, אתה תפר את תקנות הצי ועשוי להיעצר."

היא שלחה משהו למישהו אחר בדיבור מחשבתי, אבל לא הצלחתי לקלוט מה. הנחתי שהיתה זו תקשורת למוח הקיסרי. בקרוב אקושר גם אני, ולא אמשיך להסתובב שרוי בעלטה.

"אה, מה הנתיב המאושר?" שאלתי.

אטאלין לא טרחה להשיב. היא פשוט עיקמה את אפה, מגן הפנים שלה החליק מטה, והיא נופפה לחיילי המקבי לעזוב לפני שהמריאה בבת אחת וטסה חזרה לקובייה. רב-המתנקשים שלה נותרה מאחור למשך כדקה, והתבוננה בחדאד, ושוב קלטתי קצה לחש של תקשורת מחשבתית. חשבתי שהמתנקשים בוודאי מרגישים מוזר לפעול זה נגד זה כשכולם למעשה כוהנים של אותו היבט, אבל הנחתי שזה לא מוזר יותר מתחרות הנסיכים. הרי בסופו של דבר כל האימפריה מבוססת על התחרות הזאת.

"אני מכיר את הנתיב. עלינו להיכנס לפני שאספקת החמצן שלנו תסתיים," אמר חדאד כשהיינו לבד. "האטמוספירה כאן לא מספיקה לקיים אפילו חיים מתוגברים."

לא הבחנתי שהחליפה שלי מציינת שהיא כבר לא יכולה לרענן את האוויר שלי ושכעת היא שואבת מאספקת החמצן המועטה שנותרה לי.

"איך הם מעזים לעזוב אותנו כאן!" פלטתי, כשאני מבזבז את החמצן היקר. "אני אמחה!"

"לא מומלץ, הוד מעלתך," אמר חדאד קצרות. הוא כבר משך במרפק שלי, דוחק בי להתקדם.

"אבל אני נסיך של האימפריה!"

הצעקה שלי נשמעה כמו פעייה מעוררת רחמים, אפילו באוזנַי. חדאד לא השיב, אז הפסקתי לצעוק והגברתי את הקצב.

נכנסנו למנעל האוויר להולכי רגל בקובייה שתי דקות לפני שהחמצן במאגר החירום שלי הסתיים, אף שכיוונתי את המטבוליזם שלי לפעול על לחץ נמוך מאוד. היה תענוג להתמלא שוב בחמצן, אבל כפי שכבר למדתי לצפות, חדאד לא נתן לי ליהנות . הוא החיש אותי דרך מנעל האוויר, על פני שני חיילי מקבי שנעמדו דום באופן מספק כשחלפתי, והיישר לפיר צניחה. הוא התעכב לבדוק שהפיר אכן פעיל – שמנגנוני הביטחון לא יכזיבו אותנו – ושהוא יספק ירידה שלווה לעומק עשרים קומות, אל חדרי הקבלה של מקדש הקיסר בהיבטו כלוחם הנאצל.

חשתי הקלה קלה כשנכנסנו לאולם הקבלה הראשי, אך המשכתי לעמוד על המשמר. את הלקח הזה כבר למדתי. כאן, במקום מפלים שיש להשתיק, קבוצות חניכים נאבקו להחזיק עשרות נברשות בדולח באוויר בכוח הפסייטק לבדו, במבחן נוסף להפיכתם לכוהנים מלאים. מאחר שעמדו ישירות מתחת למערך אורות עצום וקוצני, היה לחניכים תמריץ משמעותי לעבוד יחד.

התקדמנו ללא כל בעיה לחדר הבא. החדר העצום דמה למגרש גרוטאות, פרט לשדרה מרכזית שנותרה ריקה. בכל מקום אחר, חניכים עבדו על מכשירי מקטק מורכבים, אף שלא היה ברור לי במה נבחנו, שכן בניגוד לאלה שבחדר החיצוני, הם לא נראו בסכנת חיים.

נשמתי בקלות רבה יותר כשהגענו לקצה החדר, שכן הנחתי שכעת ניכנס למקדש עצמו ואהיה מוגן, ולו זמנית, מהתנקשות.

אבל כשעברנו דרך השער הבא, לא נכנסנו לחדר קבלה נוסף. במקום זאת, הגענו לאחד מחדרי השירות של המקדש, שהיה חלק ממערכות התמיכה הבייטקיות שלו – אולם מחזור פסולת אורגנית עצום שחיקה את האקולוגיה של כוכב לכת פורה כלשהו. ביצה מבעבעת של חומר אורגני רקוב וג'לי מבאיש השתרעה מולנו, והדרך היחידה לחצותה היתה גשר צר ושקוף באורך של כמה מאות מטרים.

חדאד עצר כשנכנסנו לחדר.

:עירנות מרבית, הוד מעלתך. יהיו כאן מתנקשים:

התבוננתי סביב והבחנתי בחניכים הקרובים שלבשו גלימות דוחות-בייטק עם ברדס, וניקו את הזוהמה במטות ממייני גנים שדמו לענפי עץ שהוצלבו עם זנבות תנין.

לא היה לי ספק שחלק מהחניכים אינם מהיבט הלוחם הנאצל. יהיו שם מתנקשים מתלמדים, ואולי גם רבי-מתנקשים, משום שלא יכולתי לראות את גודל הלוחות השקופים בראשיהם מתחת לברדסים.

מטה ההרכבה-מחדש נפל לידי ושלפתי את פולט הפאג'ים מהמגף שלי. חדאד הלך לפני, ועליתי על הגשר.