החלילן ביערות – סיפור מתוך "האדם שמחוץ למשוואה"

אנו שמחים להביא לכם סיפור לדוגמה מתוך "האדם שמחוץ למשוואה" – אוסף סיפורים חדש, שראה אור לאחרונה בפורמט דיגיטלי בהוצאת טרה ספרים. הספר תורגם בידי חגי אברבוך.

תיאור הספר: קובץ ראשון בעברית מסיפוריו הקצרים של הסופר האמריקאי האגדי פיליפ ק' דיק (1982-1928). בדומה לרוב עבודותיו של דיק, גם סיפוריו הקצרים עוסקים באופן אינטנסיבי ומרתק בנושאי הליבה של יצירתו: ממשותה של המציאות הנתפסת; הגבול הדק והלא מובחן לעתים בינה לבין שיגעון; הדינמיקה של פסיכוזות אישיות וקבוצתיות; יכולת עמידתו של היחיד החריג אל מול השלטון או אל מול התפיסות המקובלות בחברה שבה הוא חי; הגדרתה של אנושיות; כוחן של דתות; זרימת זמן ומסע בזמן; המלחמה הקרה; מניפולציות של מידע; עתידים אפשריים להתפתחותו (או להיכחדותו) של המין האנושי, ועוד.

רעיונותיו החדשניים של דיק, כפי שבאו לידי ביטוי בסיפוריו הקצרים הראשונים – רעיונות שהיו מפתיעים ופורצי דרך לזמנם – זכו לאין ספור עיבודים והשתקפויות בספרים וסרטים רבים שפורסמו מאז.

נכללים בקובץ זה הסיפור הראשון שפרסם דיק (Beyond Lies The Wub); הסיפורים ששימשו בסיס לסרט "נגד כל הסיכויים" משנת 2011 בכיכובו של מאט דיימון (Adjustment Team) ולסרט "סקרימרס" משנת 1995 (Second Variety); סיפורם של חיילים בתחנת חלל הטוענים שהפכו לצמחים (Piper In The Woods); החיים בערים תת-קרקעיות בארצות הברית בעידן שלאחר מלחמה גרעינית והמשך המלחמה על פני הקרקע על ידי מכונות מלחמה (The Defenders); ספינת חלל המונעת על ידי מוח אנושי (Mr. Spaceship); אסיר הנשלח אחורה בזמן להרוג את מקימה של תנועה דתית משפיעה (The Skull); ואדם בעל יכולת טכנית מעולה, שעקב טעות מועבר לעתיד שבו מתנהלת מלחמה בין-כוכבית ומשפיע באופן בלתי צפוי על מחשבי הממשלה (The Variable Man).

"ובכן, רב"ט וסטרבורג," אמר דוקטור הנרי האריס בעדינות, "למה בדיוק אתה חושב שאתה צמח?"

בעודו מדבר, הציץ האריס שוב בכרטיס שעל שולחנו. זה נשלח ממפקד הבסיס עצמו, בכתב ידו המשורבט של קוקס: "דוק, זה הבחור שסיפרתי לך עליו. דבר איתו ונסה לברר איך הוא הגיע לאשליה הזאת. הוא מחיל המצב החדש, תחנת הביקורת החדשה על אסטרואיד י-3, ואנחנו לא רוצים שמשהו ישתבש שם. בייחוד לא משהו מטופש כזה!"

האריס הדף מעליו את הכרטיס ובהה שוב בצעיר היושב מולו, מצדו השני של השולחן. הגבר הצעיר נראה נבוך, והיה נדמה שהוא נמנע מלתת תשובה ישירה על השאלה שהציג בפניו האריס. האריס קימט את מצחו. וסטרבורג היה בחור נאה, יפה תואר ממש במדי הסיור, רעמת שיער בלונדיני מעל אחת מעיניו. הוא היה בחור גבוה ובריא, ולפי הכרטיס רק שנתיים עברו מאז סיים את האימונים. יליד דטרויט. חלה בחצבת כשהיה בן תשע. גילה עניין במנועי סילון, טניס ונערות. בן עשרים ושש.

"ובכן, רב"ט וסטרבורג," אמר שוב דוקטור האריס. "מדוע אתה חושב שאתה צמח?"

הרב"ט הרים את מבטו בביישנות. הוא כחכח בגרונו. "אדוני, אני אכן צמח, אני לא רק חושב כך. אני צמח כבר כמה ימים."

"הבנתי." הרופא הנהן. "כלומר לא תמיד היית צמח?"

"לא, אדוני. נעשיתי צמח לאחרונה."

"ומה היית לפני שנעשית צמח?"

"ובכן, אדוני, הייתי בדיוק כמו כולכם."

נפלה דממה. דוקטור האריס נטל את העט ושרבט כמה שורות, אבל לא העלה כל דבר בר-חשיבות. צמח? וכזה בחור בריא למראה! האריס הסיט את משקפיו בעלי מסגרת הפלדה וצחצח אותם במטפחתו. הוא שב והרכיב אותם ונשען לאחור בכיסאו. "תרצה סיגריה, רב"ט?"

"לא, אדוני."

הדוקטור הצית אחת לעצמו, השעין את זרועו על שפת הכיסא. "רב"ט, ודאי ברור לך שמעטים האנשים שהופכים לצמחים, בייחוד בהתראה כה קצרה. עליי להודות שאתה האדם הראשון שאמר לי דבר כזה."

"כן, אדוני, אני מבין שזה די נדיר."

"אם כך, אתה יכול להבין מדוע אני מגלה סקרנות. כשאתה אומר שאתה צמח, האם אתה מתכוון לכך שאינך מסוגל לנוע? או שאתה מעין ירק, בניגוד לבעל חיים? או מה בדיוק?"

הרב"ט הסיט את מבטו. "אני לא יכול להגיד לך מעבר לזה," מלמל. "צר לי, אדוני."

"טוב, תהיה מוכן הגיד לי איך הפכת לצמח?"

רב"ט וסטרבורג היסס. הוא בהה ברצפה, אחר כך בעד החלון, אל נמל החלל, ואז בזבוב שעל השולחן. בסוף הזדקף, נעמד לאיטו על רגליו. "אפילו את זה אני לא יכול להגיד לך, אדוני," אמר.

"אינך יכול? מדוע?"

"כי… כי הבטחתי לא לומר."

נפלה דממה בחדר. דוקטור האריס קם גם הוא, ושניהם נעמדו זה מול זה. האריס הזעיף פנים, חיכך את לסתו. "רב"ט, למי בדיוק הבטחת?"

"אני לא יכול להגיד לך אפילו את זה, אדוני. צר לי."

הרופא שקל זאת. לבסוף ניגש לדלת ופתח אותה. "בסדר, רב"ט. אתה יכול ללכת. ותודה על זמנך."

"צר לי שלא עזרתי יותר." הרב"ט פסע לאיטו החוצה והאריס סגר את הדלת אחריו. לאחר מכן חצה את משרדו אל הווידפון. הוא צלצל אל קוקס. כעבור רגע הופיעו פניו טובות המזג, הבשרניות, של מפקד הבסיס.

"קוקס, כאן האריס. דיברתי איתו. הצלחתי רק להוציא ממנו הצהרה שהוא צמח. מה עוד יש? איזו מין התנהגות זו?"

"טוב," אמר קוקס. "בהתחלה ראו שהוא לא מוכן לעשות כלום. מפקד חיל המצב דיווח לי שהווסטרבורג הזה יצא לשוטט מחוץ למחנה ופשוט ישב שם, כל היום. סתם ישב."

"בשמש?"

"כן. פשוט ישב בשמש. וכשירד הלילה הוא חזר. כששאלו אותו למה לא עבד בבניין תיקון מנועי הסילון, הוא אמר להם שהוא חייב להיות בחוץ, בשמש. הוא אמר – " קוקס היסס.

"כן? מה הוא אמר?"

"הוא אמר שהעבודה לא טבעית. שזה בזבוז זמן. שהדבר היחיד שראוי לעשות הוא לשבת ולהרהר – בחוץ."

"ומה אז?"
"אז שאלו אותו מאיפה קיבל את הרעיון הזה, והוא גילה להם שהוא הפך לצמח."

"אני רואה שיהיה עליי לשוחח איתו שוב," אמר האריס. "והוא ביקש פטור קבוע מפעילות הסיור? איזו סיבה נתן?"

"אותה סיבה כמו לפני כן. הוא צמח עכשיו, ואין לו עניין להיות סייר. הוא רק רוצה לשבת בשמש. זה הדבר המטופש ביותר ששמעתי אי-פעם."

"בסדר. אני חושב שאבקר אותו במגוריו." האריס הציץ בשעונו. "אלך אחרי ארוחת הערב."

"בהצלחה," אמר קוקס בעגמומיות. "אבל מי שמע על אדם שהופך לצמח? אמרנו לו שזה בלתי אפשרי, אבל הוא רק חייך אלינו."

"אודיע לך איך זה התקדם," אמר האריס.

האריס פסע לאיטו במורד המסדרון. השעה הייתה אחרי שש. ארוחת הערב נגמרה. רעיון עמום החל לחלחל במוחו, אבל היה מוקדם מכדי לדעת בוודאות. הוא האיץ את צעדיו, פנה ימינה בקצה המסדרון. שתי אחיות חלפו על פניו בחופזה. וסטרבורג חלק חדר אחד עם בחור נוסף, אדם שנפגע בפיצוץ אחד ממנועי הסילון וכעת כמעט החלים. האריס הגיע אל דלת אגף השינה ועצר, בוחן את המספרים שעל הדלתות.

"אוכל לעזור לך, אדוני?" אמר הרובוט השרת שהחליק לעברו.

"אני מחפש את חדרו של רב"ט וסטרבורג."

"שלוש דלתות לימין."

האריס המשיך הלאה. אסטרואיד י-3 אויש רק לאחרונה בחיל מצב. הוא היה נקודת הביקורת המרכזית לעצירת ספינות הנכנסות למערכת מן החלל החיצון ולבדיקתן. חיל המצב וידא שאף חיידק מסוכן או פטרייה, מה שלא יהיה, לא יגיע כדי לזהם את המערכת. זה היה אסטרואיד נחמד, חמים, שטוף מים, עם עצים ואגמים והרבה אור. וחיל המצב המודרני ביותר בתשעת כוכבי הלכת. הוא נד בראשו, הגיע לדלת השלישית. הוא עצר, הניף את ידו ונקש בדלת.

"מי שם?" נשמע בעד הדלת.

"אני רוצה לדבר עם רב"ט וסטרבורג."

הדלת נפתחה. צעיר חסון כשור, חובש משקפיים עם מסגרת קרן, הציץ החוצה, אוחז ספר בידו. "מי אתה?"

"דוקטור האריס."

"מצטער, אדוני. רב"ט וסטרבורג ישן."

"יהיה לו אכפת אם אעיר אותו? אני מאוד רוצה לדבר איתו." האריס הציץ פנימה. הוא ראה חדר נקי, עם שולחן, שטיח ומנורה, ושני דרגשי שינה. על אחד מאלו נח וסטרבורג, פניו כלפי מעלה, ידיו שלובות על חזהו, עפעפיו שמוטים, חתומים בכוח.

"אדוני," אמר הצעיר החסון. "אני חושש שלא אוכל להעיר אותו בשבילך, גם אם הייתי רוצה."

"אינך יכול? מדוע לא?"

"אדוני, רב"ט וסטרבורג לא יתעורר, לא אחרי שהשמש שקעה. פשוט לא. אי-אפשר להעיר אותו."

"הוא משותק? באמת?"

"אבל בבוקר, ברגע שהשמש עולה, הוא מזנק מהמיטה ויוצא החוצה. נשאר בחוץ כל היום."

"הבנתי," אמר הרופא. "טוב, תודה בכל אופן." הוא שב ויצא אל המסדרון והדלת נסגרה אחריו. "קורה כאן יותר ממה שחשבתי," מלמל. הוא פסע חזרה במסדרון שממנו בא.

היה זה יום שמשי וחמים. השמים היו כמעט נקיים מעננים, ורוח קרה חלפה בעד הארזים לאורך גדת הנחל. שביל הוביל אל הנחל מבניין בית החולים, במורד המדרון. גשר קטן מעל הנחל הוביל אל הגדה האחרת, וכמה מטופלים עמדו על הגשר, עטופים בחלוקים, בוהים במים ללא תכלית.

נדרשו להאריס כמה וכמה דקות למצוא את וסטרבורג. הצעיר לא היה עם שאר המטופלים, בסמוך לגשר או בסביבתו. הוא הרחיק מטה, מעבר לארזים, אל פיסת אחו מופזת אור, שם צמחו פרגים ועשב לכל עבר. הוא ישב על גדת הנחל, על אבן חלקה ואפורה, נשען לאחור והביט מעלה, פיו פעור מעט. הוא לא הבחין ברופא עד שהאריס כמעט הגיע אליו.

"שלום," אמר האריס חרש.

וסטרבורג פקח את עיניו, מביט מעלה. הוא חייך ונעמד לאיטו, תנועה חיננית, זורמת, שהייתה די מפתיעה עבור אדם בגודלו. "שלום, דוקטור. מה מביא אותך לכאן?"

"כלום. חשבתי לתפוס קצת שמש."

"הנה, אתה יכול לחלוק עמי את הסלע שלי." וסטרבורג נע והאריס התיישב בזהירות, נשמר שמכנסיו לא ייתפסו בקצותיו החדים של הסלע. הוא הדליק סיגריה ובהה חרש במים. לצדו, שב וסטרבורג לתנוחתו המשונה, שעון לאחור, נתמך על ידיו, ראשו מוטה מעלה בעיניים עצומות בחוזקה.

"יום נאה," אמר הרופא.

"כן."

"אתה בא לכאן כל יום?"

"כן."

"אתה מעדיף להיות כאן מאשר בפנים."

"אני לא יכול להישאר בפנים," אמר וסטרבורג.

"לא יכול? מה זאת אומרת 'לא יכול'?"

"אתה היית מת ללא אוויר, נכון?" אמר הרב"ט.

"ואתה תמות ללא אור שמש?"

וסטרבורג הנהן.

"רב"ט, אוכל לשאול אותך משהו? האם אתה מתכנן להעביר כך את שארית חייך, לשבת בשמש על סלע שטוח? זה הכול?"

וסטרבורג הנהן.

"מה בנוגע לעבודה שלך? השקעת שנים בלימודים. כל כך רצית להצטרף לחיל המשמר. קיבלת דירוג גבוה ומשרה ממדרגה ראשונה. איך אתה מרגיש, עכשיו שוויתרת על כל זה? אתה יודע, לא יהיה קל להחזיר אותך. אתה מבין זאת?"

"אני מבין."

"ואתה באמת הולך לוותר על כל זה?"

"בדיוק."

האריס שתק לזמן-מה. לבסוף כיבה את הסיגריה שלו ונפנה אל הצעיר. "בסדר, נניח שאתה מוותר על המשרה שלך ויושב בשמש. טוב, מה קורה אז? מישהו אחר צריך לעשות את העבודה במקומך. נכון? העבודה חייבת להיעשות, העבודה שלך חייבת להיעשות, ואם אתה לא תעשה אותה – מישהו אחר מחויב לכך."

"אני מניח שכן."

"וסטרבורג, נניח שכולם ירגישו כמוך? נניח שכולם ירצו לשבת בשמש כל היום? מה יקרה? איש לא יבדוק את הספינות שמגיעות מן החלל החיצון. חיידקים וגבישים רעילים ייכנסו למערכת ויגרמו למוות המוני ולסבל. לא כך?"

"אם כולם ירגישו כמוני, איש לא יֵצא לחלל החיצון."

"אבל הם חייבים. חייב להיות מסחר, חייבים להביא מחצבים ומוצרים וצמחים חדשים."

"למה?"

"כדי שהחברה תמשיך להתנהל."

"למה?"

"טוב – "האריס החווה. "אנשים לא יכולים לחיות ללא החברה."

וסטרבורג לא הגיב על כך. האריס סקר אותו במבטו, אך הצעיר לא השיב.

"האין זה כך?"

"אולי. זה עניין מוזר, דוקטור. אתה יודע, במשך שנים נאבקתי לסיים את ההכשרה. נאלצתי לעבוד ולשלם כדי לשרוד. שטפתי כלים, עבדתי במטבחים. למדתי בלילה, שקדתי, עבדתי עוד ועוד. ואתה יודע מה אני חושב, עכשיו?"

"מה?"

"חבל שלא נעשיתי צמח לפני כן."

דוקטור האריס נעמד. "וסטרבורג, כשתחזור פנימה, תהיה מוכן להיכנס למשרד שלי? אני רוצה לערוך לך כמה בדיקות, אם לא אכפת לך."

"תיבת ההלם?" וסטרבורג חייך. "ידעתי שזה יגיע. בטח, לא אכפת לי."

מוקנט, נטש האריס את הסלע, ופסע חזרה כברת דרך במעלה הגדה. "בסביבות שלוש, רב"ט?"

הרב"ט הנהן.

האריס עשה את דרכו במעלה הגבעה, אל השביל, אל בניין בית החולים. העניין כולו החל להתבהר לו. הנער שנאבק כל חייו. חוסר ודאות כלכלית. מטרה אידיאלית, השגת המשרה בחיל המשמר. לבסוף השיג את מבוקשו – וגילה שהמטלה גדולה מדי. ובאסטרואיד י-3 הייתה כל כך הרבה צמחייה שניתן להתבונן בה במהלך היום כולו. הזדהות פרימיטיבית והשלכה על צמחיית האסטרואיד. מושג הביטחון כרוך באי-תנועה וקביעות. היער הבלתי משתנה.

הוא נכנס אל הבניין. רובוט תורן עצר אותו כמעט בן רגע. "אדוני, המפקד קוקס מבקש אותך בדחיפות, בווידפון."

"תודה." האריס צעד אל משרדו. הוא חייג את מספרו של קוקס, ופני המפקד עלו כעבור רגע קל. "קוקס? כאן האריס. הייתי בחוץ, דיברתי עם הנער. כעת אני מתחיל לפענח את זה. אני יכול לראות את התבנית. עומס רב מדי, במשך זמן רב מדי. סוף כל סוף הוא מקבל מה שהוא רוצה, והאידיאליזציה מתרסקת תחת – "

"האריס!" נבח קוקס. "שתוק ותקשיב. קיבלתי עכשיו דיווח מי-3. הם שולחים רקטת אקספרס לכאן. היא בדרך."

"רקטת אקספרס?"

"עוד חמישה מקרים כמו וסטרבורג. כולם אומרים שהם צמחים! מפקד חיל המצב מוטרד מאוד. אומר שאנחנו חייבים לברר מה זה או שכל החיל שלו יתפרק. הבנת אותי, האריס? תגלה מה זה!"

"כן, אדוני," מלמל האריס. "כן, אדוני."

עד סוף השבוע היו עשרים מקרים, וכולם, כמובן, מאסטרואיד י-3.

המפקד קוקס והאריס ישבו יחד על ראש הגבעה, והביטו מטה בעגמומיות אל הנחל. שישה-עשר גברים וארבע נשים ישבו בשמש לצד הגדה, לא זעו, לא דיברו. שעה חלפה מאז הופיעו קוקס והאריס, וכל אותה העת עשרים הדמויות שתחתיהם לא הניעו איבר.

"אני לא מבין את זה," אמר קוקס, נד בראשו. "אני פשוט לא מבין את זה. האריס, האם זו תחילתו של הסוף? האם הכול הולך להתפרק סביבנו? אני מקבל הרגשה ממש מוזרה כשאני רואה את האנשים האלה שם למטה, משתזפים בשמש, פשוט יושבים ומשתזפים."

"מי האיש עם השיער האדום?"

"זה אולריך דויטש. הוא היה סגן מפקד חיל המצב. תסתכל עליו עכשיו! יושב ומתנמנם, עם הפה פתוח והעיניים סגורות. לפני שבוע האיש הזה עשה את דרכו היישר לפסגה. עם פרישת מפקד חיל המצב, הוא היה אמור לתפוס את מקומו. אולי בעוד שנה, לכל היותר. כל החיים הוא נאבק להגיע לשם."

"ועכשיו הוא יושב בשמש," סיכם האריס.

"האישה ההיא. הברונטית, עם השיער הקצר. אשת קריירה. עומדת בראש הסגל המשרדי של חיל המצב. והגבר שלידה. שרת, והנערה החמודה והקטנטונת שם, עם החזה. מזכירה, בדיוק יצאה מבית הספר. כל הסוגים, והבוקר קיבלתי הודעה. עוד שלושה מגיעים הנה מתישהו היום."

האריס הנהן. "הדבר המוזר הוא שהם באמת רוצים לשבת שם. הם פועלים בהיגיון מוחלט. הם יכלו לעשות משהו אחר, אבל פשוט לא אכפת להם."

"טוב," אמר קוקס, "מה אתה הולך לעשות? גילית משהו? אנחנו סומכים עליך. בוא נשמע מה יש לך להגיד."

"לא הצלחתי להוציא מהם שום דבר באופן ישיר," אמר האריס, "אבל תיבת ההלם סיפקה לי כמה תוצאות מעניינות. ניכנס פנימה, אני אראה לך."

"בסדר," קוקס פנה והחל לפסוע אל בית החולים. "תראה לי כל מה שיש לך. זה רציני, מה שקורה כאן. עכשיו אני יודע איך הרגיש טיבריוס כשהנצרות התחילה לצוץ בחלונות הגבוהים."

האריס כיבה את האור. החדר היה אפל לגמרי. "אריץ עבורך את ההקלטה הראשונה. המטופל הוא אחד הביולוגים הטובים ביותר בחיל המצב. רוברט בראדשו. הוא הגיע אתמול. קיבלתי הרצה טובה מתיבת ההלם, מפני שמוחו של בראדשו מובחן ביותר. יש בו חומר מודחק בעל אופי לא רציונלי, ברמה גבוהה בהרבה מהרגיל."

הוא לחץ על מתג. המקרן רשרש, ועל הקיר המרוחק הופיעה דמות תלת-ממדית בצבעים, משכנעת עד כדי כך שהייתה עשויה להחליף את האיש עצמו. רוברט בראדשו היה גבר בן חמישים, כבד גוף, בעל שיער מאפיר בגון הברזל ולסת רבועה. הוא ישב בכיסא בשלווה, ידו נחה על זרועותיו, מתעלם מן האלקטרודות הצמודות לצווארו ולפרק ידו. "הנה," אמר האריס. "הבט."

דמותו שבסרט הופיעה, התקרבה אל בראדשו. "כעת, מר בראדשו," אמרה הדמות, "זה לא יכאב בכלל, ויעזור מאוד." הדמות סובבה את כפתור הבקרה של תיבת ההלם. בראדשו התקשח ולסתו התהדקה, אבל מכל בחינה אחרת הוא לא הגיב. דמותו של האריס בחנה אותו זמן-מה ואז התרחקה מלוח הבקרה.

"אתה יכול לשמוע אותי, מר בראדשו?" שאלה הדמות.

"כן."

"מה שמך?"

"רוברט ס' בראדשו."

"מה תפקידך בכוח?"

"ביולוג ראשי בתחנת הביקורת על י-3."

"האם אתה שם עכשיו?"

"לא. אני שוב בארץ. בבית חולים."

"למה?"

"כי הודיתי בפני מפקד חיל המצב שהפכתי לצמח."

"האם זה נכון? שאתה צמח."

"כן. לא במובן ביולוגי. מובן ששמרתי על פיזיולוגיה אנושית."

"אז מה כוונתך בכך שהפכת לצמח?"

"ההתייחסות היא לשינוי בגישה, לתפיסת עולם."

"המשך."

"אפשרי שבעל חיים בעל דם חם, יונק-על, יאמץ פסיכולוגיה של צמח, במידת-מה."

"כן?"

"לזה אני מתכוון."

"והאחרים? גם הם מתכוונים לזה?"

"כן."

"איך קרה שאימצת גישה כזו?"

דמותו של בראדשו היססה, שפתיו התעקלו. "אתה רואה?" אמר האריס לקוקס. "קונפליקט עז. הוא לא היה ממשיך, אם היה מודע לעצמו לחלוטין."

"אני – "

"כן."

"לימדו אותי להפוך לצמח."

דמותו של האריס הביעה הפתעה ועניין. "מה כוונתך, לימדו אותך להפוך לצמח?"

"הם הבינו את הבעיות שלי ולימדו אותי להפוך לצמח. כעת אני חופשי מהן, מהבעיות."

"מי? מי לימד אותך?"

"החלילנים."

"מי? החלילנים? מי הם החלילנים?"

לא הייתה תשובה.

"מר בראדשו, מי הם החלילנים?"

לאחר הפוגה ארוכה, מיוסרת, נפשקו השפתיים העבות. "הם חיים ביערות…"

האריס כיבה בחטף את המטול, והאורות נדלקו. הוא וקוקס מצמצו. "זה כל מה שהצלחתי להוציא ממנו," אמר האריס, "אבל היה לי מזל שהשגתי גם את זה. הוא לא היה אמור לספר לי על כך, כלל וכלל לא. זה מה שהם כולם הבטיחו לא לעשות, לספר מי לימד אותם להפוך לצמחים. החלילנים שחיים ביערות, על אסטרואיד י-3."

"זה מה שסיפרו לך כל העשרים?"

"לא." האריס עיווה פניו. "רובם נלחמו חזק מדי. אפילו את זה לא יכולתי להוציא מהם."

קוקס הרהר. "החלילנים. טוב, מה אתה מציע שנעשה? נמתין עד שנקבל את הסיפור כולו? זאת התוכנית שלך?"

"לא," אמר האריס. "ממש לא. אני יוצא לי-3 והולך לגלות בעצמי מי הם החלילנים האלה."

ספינת הסיור הקטנה נחתה בזהירות ובדייקנות, תוך הדממת מנועי הסילון. פתח היציאה החליק לאחור, ודוקטור הנרי האריס מצא את עצמו מביט בשדה – שדה נחיתה חום, תחת השמש הקופחת. בקצה השדה ניצב מגדל איתות. את השדה הקיפו מבנים אפורים, ותחנת הביקורת של חיל המצב בכבודה ובעצמה. לא הרחק משם עגנה ספינת קרב ענקית מוונוס, גופה עצום וירוק, כמו לימון ליים ענק. טכנאים מן התחנה נהרו סביבה, בוחנים ובודקים כל סנטימטר כדי לגלות צורות חיים קטלניות או רעלים שהיו עלולים להידבק אל גוף הספינה.

"כולם צריכים לצאת, אדוני," אמר הטייס.

האריס הנהן. הוא נטל את שתי מזוודותיו ופסע מטה בזהירות. הקרקע הייתה חמה תחת רגליו, והוא מצמץ אל מול השמש הבוהקת. צדק נח בשמים, וכוכב הלכת האדיר שיקף והחזיר אור שמש רב אל האסטרואיד.

האריס החל לחצות את השדה עם מזוודותיו. אחד הסדרנים כבר החל להתעסק בפתיחת תא המטען של ספינת הסיור ובשליפת מטענו. הסדרן הניח את מזוודתו על עגלת הובלה קטנה ויצא אחריו. הוא תפעל את כלי הנשיאה הקטן במיומנות משועממת.

כשהגיע האריס לפתח מגדל האיתות, החליק השער לאחור ואדם פסע החוצה, גבר מבוגר ממנו, גדל גוף וחסון, שערו לבן והליכתו יציבה.

"מה נשמע, דוקטור?" אמר והושיט את ידו. "אני לורנס ואטס, מפקד חיל המצב."

הם לחצו ידיים. ואטס חייך מטה אל האריס. הוא היה קשיש עצום ממדים, מלכותי עדיין, וזקוף במדיו שהיו בגוון כחול עמוק. דרגותיו הזהובות נצצו על כתפיו.

"הנסיעה הייתה טובה?" שאל ואטס. "בוא, היכנס ואארגן לך משקה. מתחיל להתחמם כאן, עם המראה הגדולה הזאת שם למעלה."

"צדק?" האריס פסע בעקבותיו אל פנים הבניין. מגדל האיתות היה צונן ואפלולי. הקלה מבורכת. "מדוע הכבידה כה דומה לזו של ארץ? ציפיתי לנתר כמו קנגורו. האם היא מלאכותית?"

"לא. לאסטרואיד יש ליבה דחוסה ממחצב מתכתי כלשהו. לכן בחרנו באסטרואיד הזה על פני כל היתר. הבנייה הייתה קלה בהרבה, וזו גם הסיבה שהאסטרואיד מכיל אוויר טבעי ומים. ראית את הגבעות?"

"הגבעות?"

"כשנעלה גבוה יותר במגדל נוכל להשקיף מעל הבניינים. יש כאן פארק טבעי די מרשים, יער קטן ומסודר, עם כל מה שרק תרצה. בוא תיכנס, האריס. זה המשרד שלי." הגבר הזקן פסע במהירות מרשימה, פנה ונכנס אל דירה גדולה, מרוהטת בקפידה. "יפה, לא? אני מתכוון לבלות את שנתי האחרונה כאן באורח נעים ככל האפשר." הוא קימט את מצחו. "כמובן, כעת שדויטש איננו, אני עלול להיות כאן לנצח. נו, טוב," משך בכתפיו. "שב, האריס."

"תודה." האריס נטל כיסא ומתח את רגליו. הוא הביט בוואטס שסגר את הדלת אל המסדרון. "דרך אגב, האם צצו עוד מקרים?"

"עוד שניים היום." פניו של ואטס היו עגומות. "כמעט שלושים, כעת. שלוש מאות איש מוצבים בתחנה הזו. בקצב הזה – "

"המפקד, ציינת שיש יער על האסטרואיד. האם אתה מניח לאנשי הצוות להיכנס ליער כרצונם? או שאתה מגביל אותם לבניינים ולשטח התחנה?"

ואטס חיכך את לסתו. "טוב, זה מצב קשה, האריס. אני חייב לתת לבחורים לצאת מדי פעם מן המחנה. הם רואים את היער מן הבניינים, וכל עוד יש מקום נאה למתוח בו את האיברים ולהירגע – משתמשים בו. פעם בעשרה ימים הם מקבלים פרק זמן מלא למנוחה. הם יוצאים החוצה ומשתוללים להם."

"ואז זה קורה?"

"כן, אני מניח. אבל כל עוד יעלה בידם לראות את היער, הם ירצו ללכת אליו. אני לא יכול לעצור בעדם."

"אני יודע. אני לא מותח ביקורת. טוב, מה התיאוריה שלך? מה קורה להם שם בחוץ? מה הם עושים?"

"מה קורה? ברגע שהם יוצאים לשם ומתבטלים זמן-מה, הם לא רוצים לחזור ולעבוד. הם סתם מתחמקים מהעבודה. הם לא רוצים לעשות כלום, אז הם פשוט הולכים לשם."

"ומה בנוגע לאשליות שהם סובלים מהן?"

ואטס צחק בנעימות. "שמע, האריס. אתה יודע כמוני שאלה זיבולים. הם צמחים כמוני וכמוך. הם לא רוצים לעבוד, זה הכול. כשהייתי צוער היו לנו כמה וכמה דרכים לגרום לאנשים לעבוד. הלוואי שהייתי יכול להצליף בהם כמו שהיינו עושים פעם."

"אתה חושב שזו פשוט עצלות?"

"אתה לא חושב כך?"

"לא," אמר האריס. "הם באמת מאמינים שהם צמחים. העברתי אותם טיפול הלם בתדירות גבוהה. תיבת ההלם. כל מערכת העצבים משותקת, כל העכבות משותקות. והם אומרים את האמת. כולם אומרים אותו דבר – ויותר מזה."

ואטס פסע אנה ואנה, ידיו שלובות מאחורי גבו. "האריס, אתה רופא, ואני מניח שאתה יודע על מה אתה מדבר. אבל תראה את המצב כאן. יש לנו חיל מצב, חיל מצב מודרני ונאה. אנחנו אולי היחידה המודרנית ביותר במערכת. יש לנו כל אביזר ומתקן חדשני שהמדע יכול לייצר. האריס, חיל המצב הזה הוא מכונה אחת גדולה. האנשים הם החלקים, ולכל אחד תפקיד משלו, צוות התחזוקה, הביולוגים, הצוות המשרדי, הסגל הניהולי.

"תראה מה קורה כשאדם אחד פורש מעבודתו. הכול מתחיל לחרוק. אנחנו לא יכולים לטפל בבעיות אם איש אינו מטפל במכונות. אנחנו לא יכולים להזמין מזון עבור הצוותים אם איש אינו מדווח או עורך רשימות מלאי. אנחנו לא יכולים לפקד על פעילות כלשהי אם סגן המפקד מחליט לצאת החוצה ולשבת בשמש כל היום.

"שלושים איש, עשירית מחיל המצב. אבל אנחנו לא יכולים לתפקד בלעדיהם. חיל המצב בנוי כך. אם לוקחים את התומכות, הבניין כולו קורס. איש אינו יכול לעזוב. כולנו תקועים כאן, והאנשים האלה יודעים זאת. הם יודעים שאין להם זכות לנהוג כך, לעזוב הכול על דעת עצמם. לאיש אין זכות לכך יותר. כולנו שלובים מדי זה בזה מכדי להתחיל לעשות מה שאנחנו רוצים. זה לא הוגן כלפי היתר, כלפי הרוב."

האריס הנהן. "המפקד, אני יכול לשאול משהו?"

"מה העניין?"

"האם האסטרואיד מיושב? האם יש בו ילידים?"

"ילידים?" ואטס שקל זאת. "כן, יש מעין אבוריג'ינים שגרים שם בחוץ." הוא נופף במעורפל אל עבר החלון.

"מה טיבם? האם ראית אותם?"

"כן, ראיתי אותם. לפחות, ראיתי אותם כשהגענו הנה לראשונה. הם הסתובבו כאן בהתחלה, עמדו והביטו בנו, ואחרי זמן מה נעלמו."

"האם הם מתו? מגיפה כלשהי?"

"לא. הם פשוט – פשוט נעלמו. אל תוך היער שלהם. הם עדיין שם, במקום כלשהו."

"אלו מין אנשים הם?"

"טוב, השמועה אומרת שהם במקור ממאדים. אבל הם לא נראים כל כך כמו בני מאדים. הם כהי עור, בגון נחושת. רזים. קלי רגליים מאוד, בדרכם שלהם. הם צדים ודגים. אין להם שפה כתובה. אנחנו לא מתייחסים אליהם במיוחד."

"הבנתי." האריס השתהה. "המפקד, האם שמעת פעם על משהו שנקרא – החלילנים?"

"החלילנים?" ואטס קימט את מצחו. "לא. למה?"

"המטופלים הזכירו משהו שנקרא 'החלילנים'. לדברי בראדשו, החלילנים לימדו אותו להפוך לצמח. הוא למד זאת מהם, בתהליך הדרכה כלשהו."

"החלילנים. מה הם?"

"אני לא יודע," הודה האריס. "חשבתי שאולי אתה תדע. ההנחה הראשונית שלי הייתה, כמובן, שמדובר בילידים. אבל כעת, לאחר ששמעתי את התיאור שלך, אני פחות בטוח."

"הילידים הם פראים. אין להם מה ללמד, בייחוד לא ביולוג מהשורה הראשונה."

האריס היסס. "המפקד, הייתי רוצה לצאת לשוטט ביערות. האם זה אפשרי?"

"כמובן, אני יכול לסדר זאת עבורך. אשלח אחד מהאנשים שלי שילווה אותך."

"הייתי מעדיף ללכת לבד. האם אהיה בסכנה כלשהי?"

"לא, לא שידוע לי. מלבד – "

"מלבד החלילנים," סיים האריס. "אני יודע. טוב, יש רק דרך אחת למצוא אותם. איאלץ להסתכן."

"אם תלך בקו ישר," אמר המפקד וואטס, "תמצא את עצמך שוב במחנה תוך שש שעות. זה אסטרואיד קטן מאוד. יש כמה נחלים ואגמים, אז אל תיפול בהם."

"מה בנוגע לנחשים או חרקים ארסיים?"

"אין דיווחים על קיומם של כאלה. קצת רמסנו את השטח בהתחלה, אבל הכול צמח כעת וחזר לקדמותו. לא נתקלנו מעולם בגורם כלשהו המהווה סכנה."

"תודה, המפקד," אמר האריס. הם לחצו ידיים. "אראה אותך שוב לפני רדת הלילה."

"בהצלחה." המפקד ושני מלוויו החמושים נפנו ושבו במעלה הגבעה, ובמורד המדרון האחר אל עבר המחנה. האריס הביט אחריהם עד שנעלמו בתוך הבניין. אז נפנה ויצא אל חורשת העצים.

היער היה חרישי סביבו כשפסע. עצים היתמרו מכל עבריו, עצים ירוקים כהים כמו איקליפטוסים. הקרקע תחת רגליו הייתה רכה מאינספור עלים שצנחו ונרקבו. כעבור זמן מה נותרה חורשת העצים הגבוהים מאחוריו והוא מצא את עצמו חוצה אחו יבש. הדשא והעשבים נחרכו תחת אור השמש עד שהפכו חומים. חרקים רחשו סביבו, מיתמרים מגבעולי העשב היבשים. דבר-מה נמלט מלפניו, נחפז בעד השיחים. הוא קלט את מראהו של כדור אפור מרובה רגליים, שועט בפראות, המחושים המגיחים מגופו מתנופפים.

האחו הסתיים למרגלות גבעה. הוא טיפס בה כעת, גבוה יותר ויותר. לפניו התגלה מרחב ירוק ואינסופי של צמחיית פרא. הוא הגיע סוף כל סוף לפסגה, מתנשם ומתנשף, קצר נשימה.

הוא המשיך הלאה. כעת הלך מטה, צלל אל ערוץ נחל עמוק. שרכים גבוהים צמחו, גדולים כעצים. הוא הלך ושקע ביער מעידן היוּרה, השרכים נמתחו מולו עד אין קץ. הוא המשיך בדרכו מטה, פסע בזהירות. האוויר סביבו הלך והתקרר. קרקעית ערוץ הנחל הייתה לחה ודוממת; הקרקע תחת רגליו כמעט הייתה רטובה.

הוא הגיע אל לוח אבן שטוח. היה חשוך, השרכים צמחו מכל עבריו, צמחייה צפופה של שרכים דוממים וקפואים. הוא גילה משעול טבעי, קרקעית נחל עתיקה, מחוספסת וסלעית, אך היה קל לפסוע בה. האוויר היה סמיך ומעיק. מעבר לשרכים הוא היה יכול לראות את צלע הגבעה הבאה, שדה ירוק הולך ומתגלה לעיניו.

דבר-מה אפור נח לפניו. סלעים, פזורים פה ושם, פה ושם נערמים. קרקעית הנחל הובילה היישר אליהם. כפי הנראה הייתה זו בריכה כלשהי, והנחל מפכפך ממנה והלאה. הוא טיפס על הסלע הראשון בגמלוניות, גישש את דרכו הלאה. כשהגיע לראשו עצר לנוח שוב.

ועם זאת, עדיין לא התמזל מזלו. עד כה לא פגש איש מהילידים. בעזרתם ביקש למצוא את החלילנים המסתוריים שגזלו את האנשים, אם אלו היו קיימים במציאות. אם רק יוכל למצוא את הילידים, לדבר איתם, אולי יוכל לגלות דבר-מה. אבל בינתיים העלה חרס בידו. הוא הביט סביב. היערות היו דוממים מאוד. רוח קלה חלפה בעד השרכים, אווששה בהם, אך זה הכול. איפה היו הילידים? סביר להניח שהתיישבו במקום כלשהו, בקתות בקרחת יער. האסטרואיד היה קטן; הוא אמור למצוא אותם עד רדת הלילה.

הוא פסע במורד הסלעים. עוד ועוד סלעים היתמרו בהמשך הדרך, והוא טיפס עליהם. לפתע עצר, מאזין. הרחק, יכול היה לשמוע קול, קול מים. האם התקרב לבריכה כלשהי? הוא המשיך הלאה, ניסה לאתר את מקור הצליל. הוא טיפס במורד הסלעים ועל גבם, וסביבו נחה הדממה, מלבד נתז המים הרחוקים. אולי מפל, מים בתנועה. נחל. אם ימצא את הנחל, אולי ימצא את הילידים.

הוא עבר את הסלעים וקרקע הנחל שוב נפרשה לפניו, אך הפעם הייתה רטובה, ותחתיתה בוצית ומכוסה אזוב. הוא הלך בנתיב הנכון; לפני זמן לא רב זרם כאן הנחל, כפי הנראה במהלך עונת הגשמים. הוא המשיך על הגדה, הודף מעליו שרכים ומטפסים. נחש זהוב החליק במיומנות מדרכו. דבר-מה נצץ הלאה ממנו, הבליח בעד השרכים. מים. בריכה. הוא נחפז, הדף את השרכים הצידה ופסע החוצה, מותיר אותם מאחור.

הוא מצא את עצמו על שפת בריכה, בריכה עמוקה בשקע שבין סלעים אפורים, מוקפת שרכים ומטפסים. המים היו צלולים ובוהקים ונעים הלאה, זורמים במפל בצד המרוחק. המראה היה יפהפה, והוא התבונן, משתאה על האיכות השלֵווה. יד לא נגעה כאן. כך היה הנוף, כפי שהיה תמיד, כנראה, מראשית קיומו של האסטרואיד. האם היה הוא הראשון שראה זאת? אולי. האתר היה כה חבוי, כה מוסתר על ידי השרכים. הדבר עורר בו רגש מוזר, כמעט תחושת בעלות. הוא פסע צעד מטה אל המים.

ואז הבחין בה.

הנערה ישבה בצדה המרוחק של הבריכה, בוהה מטה אל המים, ראשה נח על ברך אחת המשוכה מעלה. היא טבלה במים קודם לכן; הוא הבחין בכך מיד. גופה בגון הנחושת עוד היה רטוב ונוצץ מלחות, מבהיק תחת השמש. היא לא הבחינה בו. הוא השתהה, עצר את נשימתו, הביט בה.

היא הייתה נאה, נאה מאוד, שערה השחור והארוך עטף את כתפיה וזרועותיה. גופה היה דק, צנום מאוד, וניחן בחן גמיש שגרם לו לבהות, אף שהיה מורגל בתבניות אנטומיה מגוונות. כמה דוממת הייתה! שקטה, ללא ניע, בוהה מטה אל המים. הזמן חלף, זמן משונה, שכל שינוי לא חל בו, והוא הוסיף והביט בנערה. ייתכן אף שהזמן חדל לנוע בעוד הנערה היושבת על הסלע בוהה במים, ושורות השרכים הגדולים עומדים מאחוריה, קשיחים כאילו צוירו שם.

לפתע נשאה הנערה את מבטה בחטף. האריס זע, מודע לפתע להיותו פולש. הוא פסע צעד לאחור. "סליחה," מלמל. "אני מחיל המצב. לא התכוונתי לחטט."

היא הנהנה ללא אומר.

"לא אכפת לך?" שאל האריס כעבור רגע.

"לא."

היא דיברה בשפת ארץ! הוא נע מעט לעברה, סביב לבריכה. "אני מקווה שלא אכפת לך שאני מטריד אותך. לא אשהה על האסטרואיד הזה זמן רב. זה היום הראשון שלי כאן. הגעתי זה עתה מארץ."

היא חייכה קלושות.

"אני רופא. הנרי האריס." הוא השפיל את מבטו אליה, אל גופה הדקיק בגון הנחושת, הנוצץ באור החמה. זוהר לחות קלוש בהק על זרועותיה וירכיה. "אולי יעניין אותך לדעת מדוע אני כאן." הוא השתהה. "אולי אפילו תוכלי לעזור לי."

היא הרימה מעט את מבטה. "הו?"

"האם תרצי לעזור לי?"

היא חייכה. "כן. כמובן."

"טוב ויפה. אכפת לך אם אשב?" הוא הביט סביב ומצא לו מקום על סלע שטוח. הוא התיישב מולה לאיטו. "סיגריה?"

"לא."

"טוב, אני אעשן." הוא הצית אחת לעצמו, ושאף עמוקות. "את מבינה, יש לנו בעיה בחיל המצב. משהו קרה לכמה מן האנשים, ונדמה שזה מתפשט. אנחנו חייבים לברר מה גורם לזה או שלא נוכל לנהל את המקום."

הוא המתין רגע. היא הנהנה קלות. כמה דוממת הייתה! דוממת וקפואה. כמו השרכים.

"טוב, הצלחתי לגלות כמה דברים עליהם, ועובדה אחת, מעניינת מאוד, בולטת מעל הכול. הם ציינו שמשהו – דבר-מה המכונה 'החלילנים' – אחראי למצבם. הם אומרים שהחלילנים לימדו אותם – " הוא עצר. מבט מוזר חלף על פניה הקטנות, הכהות. "את מכירה את החלילנים?"

היא הנהנה.

תחושת סיפוק עזה מילאה את האריס. "באמת? הייתי בטוח שהילידים יֵדעו." הוא נעמד שוב. "הייתי בטוח שהם יֵדעו אם החלילנים קיימים באמת. אז הם באמת קיימים, נכון?"

"הם קיימים."

האריס קימט מצחו. "והם כאן, ביערות?"

"כן."

"הבנתי." הוא מעך את הסיגריה בעקבו בקוצר רוח. "לא יהיה אכפת לך לקחת אותי אליהם, נכון?"

"לקחת אותך?"

"כן. יש לי בעיה ואני חייב לפתור אותה. את מבינה, מפקד הבסיס על ארץ הטיל עליי את המשימה הזאת, העניין הזה עם החלילנים. חייבים לפתור את זה. ואני אחראי לכך. כך שחשוב לי למצוא אותם. בסדר? את מבינה?"

היא הנהנה.

"טוב, האם תיקחי אותי אליהם?"

הנערה דממה. רגע ארוך ישבה, בוהה במים, מניחה את ראשה על ברכה. האריס החל לאבד את סבלנותו. הוא זע קדימה ואחורה, מעביר את משקלו מרגל לרגל.

"טוב, האם תסכימי?" אמר שוב. "זה חשוב לכל חיל המצב. מה את אומרת?" הוא גישש בכיסיו. "אולי אוכל להעניק לך משהו. מה יש לי…" הוא שלף את המצית שלו. "אני יכול לתת לך את המצית שלי."

הנערה נעמדה לאיטה, בחינניות, ללא תנועה או מאמץ. פיו של האריס נפער לרווחה. כמה גמישה הייתה, איך החליקה על רגליה בתנועה אחת ויחידה! הוא מצמץ. היא נעמדה ללא מאמץ, ככל הנראה ללא כל שינוי. בן רגע הזדקפה ממקום מושבה, נעמדה והביטה בו בשלווה, פניה הקטנות נטולות הבעה.

"האם תסכימי?" אמר.

"כן. בוא איתי." היא נפנתה ממנו ונעה לעבר שורת השרכים.

האריס פסע בעקבותיה במהירות, מקרטע בין הסלעים. "יפה," אמר. "תודה לך. אני מעוניין מאוד לפגוש את החלילנים האלה. לאן את לוקחת אותי, לכפר שלכם? כמה זמן נותר עד רדת הלילה?"

הנערה לא השיבה. היא כבר נכנסה אל סבך השרכים, והאריס החיש את צעדיו כדי שלא יאבד אותה. באיזו חרישיות ריחפה!

"חכי," קרא. "חכי לי."

הנערה עצרה, המתינה לו, דקיקה ויפהפייה, והביטה אליו לאחור, ללא אומר.

הוא נכנס אל בין השרכים, נחפז אחריה.

"בחיי!" אמר המפקד קוקס. "לא לקח לך הרבה זמן בכלל." הוא זינק במורד המדרגות, מדלג בהן שתיים-שתיים. "תן לי לעזור לך."

האריס חייך, גורר אחריו את מזוודותיו הכבדות. הוא הניח אותן מידיו ופלט אנחת רווחה. "אין טעם," אמר. "אני הולך לוותר על רוב המטען הזה."

"בוא, תיכנס. חיילים, תושיטו לו יד." אחד הסיירים נחפז ונטל את אחת המזוודות. שלושת הגברים נכנסו פנימה ובמורד המסדרון אל מגוריו של האריס. האריס פתח את הדלת והסייר הניח את מזוודתו בפנים.

"תודה," אמר האריס. הוא הציב את המזוודה האחרת לצדה. "טוב לחזור, אפילו לזמן קצר."

"זמן קצר?"

"רק באתי לכמה סידורים. אני צריך לחזור אל י-3 מחר בבוקר."

"אז לא גילית מה הבעיה?"

"גיליתי, אבל לא מצאתי לה תרופה. אני הולך לחזור ולהתחיל לעבוד מיד. יש הרבה מה לעשות."

"אבל גילית מה העניין?"

"כן. זה פשוט, כמו שהבחורים אמרו. החלילנים."

"החלילנים קיימים?"

"כן." הנהן האריס. "הם קיימים." הוא הסיר את מעילו והניח אותו על מסעד הכיסא. אחר כך ניגש אל החלון ומשך אותו מטה. אוויר אביב חם מילא את החדר. הוא התיישב על המיטה, נשען לאחור.

"החלילנים קיימים – במוחותיהם של אנשי צוות חיל המצב! מבחינת הצוות, החלילנים קיימים. הצוות יצר אותם. זאת היפנוזה המונית, השלכה קבוצתית, וכל האנשים שם סובלים ממנה, במידה זו או אחרת."

"איך זה התחיל?"

"האנשים האלה יצאו אל י-3 מפני שהיו בעלי הכשרה ויכולת יוצאת מגדר הרגיל. כל השכלתם באה להם מן החברה המודרנית המורכבת, הנעה בקצב מהיר, המתנהלת בשיתוף פעולה רב בין אנשים. לחץ מתמיד אל עבר מטרה, משימה כלשהי שיש למלא.

"את האנשים האלה מטילים לפתע פתאום על פניו של אסטרואיד שבו הילידים מקיימים אורח חיים פרימיטיבי ביותר, חיי צמח מושלמים. בלי מושג כלשהו של יעד, או מטרה, ולכן ללא יכולת לתכנן. הילידים חיים כמו בעלי חיים, ישנים וקוטפים מזון מן העצים. מעין קיום של גן עדן, ללא מאבק או קונפליקט."

"אז מה? הרי – "

"כל אחד מחברי חיל המצב רואה את הילידים ובאופן לא מודע חושב על ראשית חייו, כשהיה ילד, כאשר לו לא היו כל דאגות, כל מחויבויות, בטרם הצטרף לחברה המודרנית. תינוק השרוע תחת השמש.

"אבל איש מהם לא היה יכול להודות בכך בפני עצמו! הם לא יכלו להודות שהם עשויים לרצות לחיות כמו הילידים, לשכב ולחלום כל היום. אז הם המציאו את החלילנים, הרעיון על קבוצה מסתורית החיה ביערות ולוכדת אותם, מובילה אותם אל חיים משלהם. ואז כל איש ואיש מאנשי הצוות היה יכול להאשים אותם, לא את עצמו. החלילנים 'לימדו' אותם להפוך לחלק מהיערות."

"מה אתה הולך לעשות? לשרוף את היערות?"

"לא." האריס נד בראשו. "לא זה הפתרון. היערות אינם מזיקים. המענה הוא פסיכותרפיה עבור האנשים. לכן אני הולך לחזור, כדי שאוכל להתחיל לעבוד. צריך לגרום להם לראות שהחלילנים נמצאים בתוכם, בקולות הבלתי מודעים שלהם-עצמם, הקוראים להם לוותר על מחויבויותיהם. יש לגרום להם להבין שהחלילנים אינם קיימים, לפחות לא מחוץ לגופם-הם. היערות אינם מזיקים והילידים אינם יכולים ללמד דבר. הם פראים, אין להם אפילו שפה כתובה. אנו רואים כאן השלכה פסיכולוגית של חיל מצב שלם שכל חייליו מבקשים להניח למלאכתם ולהתבטל לזמן-מה."

דממה השתררה בחדר.

"הבנתי," אמר קוקס כעבור רגע. "טוב, זה נשמע הגיוני." הוא קם על רגליו. "אני מקווה שתוכל לעשות משהו עבור האנשים כשתחזור."

"גם אני מקווה," הסכים האריס. "ואני חושב שאצליח. ככלות הכול, זאת רק שאלה של הגברת המודעות העצמית אצלם. כשזה יקרה, החלילנים ייעלמו."

קוקס הנהן. "טוב, מוטב שתמשיך בפריקת המזוודות, דוקטור. אראה אותך בארוחת הערב. ואולי לפני שתעזוב, מחר."

"טוב ויפה."

האריס פתח את הדלת והמפקד יצא אל המסדרון. האריס סגר את הדלת אחריו ואז ניגש חזרה אל החדר. הוא השקיף לרגע מבעד לחלון, ידיו בכיסיו.

הערב ירד והאוויר הצטנן. השמש שקעה בעודו מתבונן, נמוגה מאחורי בנייני העיר הסובבת את בית החולים. הוא הביט בה כשנמוגה.

אז ניגש אל שתי מזוודותיו. הוא היה עייף מן המסע הזה, עייף מאוד. לאות עמוקה החלה פושטת באיבריו. היו לו כל כך הרבה דברים לעשות, כל כך הרבה. איך יוכל לקוות להספיק הכול? לחזור לאסטרואיד. ואז מה?

הא פיהק בעיניים עצומות. כמה רדום היה! הוא הביט במיטה. אז התיישב על שוליה וחלץ את נעליו. כל כך הרבה לעשות, מחר.

הוא הניח את נעליו בפינת החדר. אז התכופף, משך ברוכסן של אחת המזוודות. הוא פתח את המזוודה, ושלף ממנה שק יוטה תפוח. בזהירות, רוקן את תוכן השק על הקרקע. עפר, עפר רך ועשיר. עפר שאסף במהלך שעותיו האחרונות שם, עפר שאגר בקפידה.

כשנפרש העפר על הרצפה, התיישב באמצעו. הוא התמתח, נשען לאחור. כשהרגיש נינוח לגמרי, שילב את זרועותיו על חזהו ועצם את עיניו. כל כך הרבה עבודה – אבל מאוחר יותר, כמובן. מחר. כמה חמים היה העפר…

בן רגע שקע בשנת ישרים.

הספר באתר ע-ברית