מן הדש האחורי: כשמחלה מסתורית פוגעת בילדי כפרו של שור מספר עשר, מבקש הוא אחר חכם שיציל אותם וירפאם מן המחלה. הוא מוצא את מאסטר לי קאו, מלומד ולו פגם קל באופיו ויחד יוצאים הם למצוא את שורש העוצמה הגדול, התרופה היחידה למחלה.

במהלך החיפוש נפגשים מאסטר לי ושור מספר עשר עם שלל דמויות ססגוניות. פלאים מרובים נגלים לעיניהם, הם עוברים הרפתקאות שלא תיאמנה – ומגלים צירופי מקרים מוזרים שלמעשה לא היו צירופי מקרים כלל. בנוסף, מסבך אותם החיפוש בפרשיית פשע עתיקה שעדיין מטרידה את שלום השמיים. זהו סיפור משעשע וערמומי, המסופר בצורה פשוטה ומקסימה, על חוכמה מעוקמת במידה מענגת. לאחר שתקראו אותו, לא יימוגו פלאותיו מן הזיכרון.

הסופר טוען שזהו רומן אודות סין העתיקה שלא הייתה מעולם. אבל הו… מן הראוי שתהיה!

חלק ראשון – מאסטר לי

1
הכפר קו-פו

אצמיד נא כף אל כף ואקוד לפינות תבל. שם משפחתי הוא לוּ ושמי הפרטי הוא יוּ, אבל אין לבלבל ביני לבין מחברו הנכבד של קלאסיקת התה. משפחתי הנה אלמונית למדיי, ומאחר שאני העשירי מבני אבי ודי חזק, בדרך כלל קוראים לי שור מספר עשר. אבי נפטר כשהייתי בן שמונה. שנה לאחר מכן הלכה אמי בעקבותיו אל המעיינות הצהובים שמתחת לאדמה, ומאז אני מתגורר עם הדוד נונג ועם הדודה הואה בכפר קו-פו שבעמק צ'ו. אנו מתגאים מאוד בציוני הדרך שלנו. עד לאחרונה התגאינו מאוד גם בשני אדונים שהיוו דוגמאות כה מושלמות עד שאנשים היו באים ממרחק מילין רבים רק כדי ללטוש בהם עיניים, לכן אולי מוטב שאתחיל את תיאור הכפר שלי בצמד דמויות קלאסיות.

כשפאנג המשכונאי הציע למא החמדן לאחד כוחות, הוא פתח את המו"מ בכך שהעניק לאשתו של מא תמונה של דג קטן שצוירה על פיסת נייר זולה. אשתו של מא קיבלה את השי המפואר, ובתמורה הושיטה את ידה הימנית והחוותה עיגול בבוהן ובאצבע. בנקודה זו נפתחה הדלת בחבטה אדירה ומא החמדן שעט פנימה וצרח: "אישה, את רוצה להרוס אותי? חצי פשטידה הייתה מספיקה!"

ייתכן שזה לא התרחש ממש כך, אבל אב המנזר של כפרנו אמר תמיד שלאגדה יש כתפיים רחבות הנושאות הרבה יותר אמת משיכולות העובדות לעשות.

יכולתו של פאנג המשכונאי לנחש את המחיר הנמוך ביותר שאדם היה מוכן לקבל תמורת חפץ שניתן במשכון הייתה מדויקת כל-כך עד שהגעתי למסקנה שהייתה על-טבעית, אבל אז לקח אותי אב המנזר הצדה והסביר שפאנג לא ניחש כלל. תמיד היה מונח איזה עצם חלק ומבהיק על שולחנו של מא החמדן בחדר הקדמי של מחסנו, וזה שימש מראה ששיקפה את עיניו של הקורבן.

"זול, זול מאוד", היה פאנג אומר בבוז, מסובב את החפץ בידיו. "לא יותר ממאתיים במזומן".

אז הוא היה משפיל את עיניו אל העצם המבהיק, ואם אישוני העיניים המשתקפות היו מצטמצמים בחדות רבה מדיי, הוא היה מנסה שוב.

"טוב, העבודה לא רעה, מין סגנון כפרי גס. שיהיה מאתיים וחמישים".

האישונים המשתקפים היו מתרחבים אבל אולי לא במידה מספקת.

"היום יום השנה למותה בטרם עת של אשתי המסכנה, והמחשבה על כך מחבלת תמיד בכושר השיפוט העסקי שלי", היה פאנג מייבב בקול חנוק מדמעות. "שלוש מאות במזומן אבל אף לא פרוטה יותר!"

למעשה, כסף לא היה מחליף ידיים כלל, מכיוון שכפרנו התבסס על כלכלת חליפין. הקורבן היה לוקח שטר אשראי דרך דלת המחסן, ומא החמדן היה בוהה בשטר באי-אמון וצורח אל פאנג: "חולה רוח! נדיבותך המטורפת תביא אותנו לפשיטת רגל! מי יאכיל את הפרחחים הגוועים שלך כשנידרדר לגלימות מרופטות ולקערות של קבצנים?" אחר כך הוא היה מחליף את שטר האשראי בסחורות שמחירן הועלה ב600- אחוז.

פאנג המשכונאי היה אלמן ואב לשני ילדים, בת קטנה ויפה שלה קראנו הפרח של פאנג, ובן צעיר יותר שאותו כינינו הפרעוש של פאנג. מא החמדן היה ערירי, וכשאשתו ברחה עם רוכל שטיחים, פחתו הוצאות משק הבית שלו במחצית ואושרו הוכפל. התקופה המאושרת ביותר בשנה בעבור הצוות מא ופאנג היה יבול המשי השנתי שלנו, מפני שאת ביציהן של תולעי המשי ניתן היה לרכוש רק בכסף, ולהם היה כל הכסף. מא החמדן היה קונה את הביצים ומחלק אותן לכל משפחה בתמורה לשטרות חוב שאותם ניתן היה לפדות תמורת משי. ומאחר שפאנג המשכונאי היה שמאי המשי היחיד במרחק מילין, הם יכלו לקחת שני שלישים מיבול המשי שלנו לפקינג ולשוב ובידיהם שקי מטבעות מתפקעים, אותם היו קוברים בגינותיהם בשעת חצות של לילות ללא ירח.

אב המנזר נהג לומר שבריאותו הרגשית של כפר תלויה בכך שיהיה בו אדם שכולם יאהבו לשנוא, ומשמים בירכו אותנו בשניים כאלה.

ציוני הדרך שלנו הם האגם שלנו והחומה שלנו, ושניהם תוצאה של המיתולוגיה ושל האמונות התפלות של ימי קדם. כשאבות אבותינו הגיעו לעמק צ'ו, הם בחנו את פני השטח בקפידה מדוקדקת, ואנו מאמינים באמת ובתמים ששום כפר בעולם כולו לא תוכנן בצורה טובה יותר מן הכפר קו-פו. אבות אבותינו התוו אותו כך שיהיה מוגן מן הצב השחור, בעל חיים בעל אופי גרוע ביותר שכיוונו צפון, יסודו מים ועונתו היא החורף. הכפר פתוח לפרגייה הארגמנית מן הדרום וליסוד האש ולעונת הקיץ. הגבעות המזרחיות שבהן שוכן הדרקון הכחול, עם יסוד העץ ועונת האביב מלאת התקווה, חזקות מגבעות המערב, ביתם של הנמר הלבן, של המתכת ושל עונת הסתיו העגמומית.

מחשבה ניכרת הושקעה בצורת הכפר, ובבסיסה הרעיון שאדם המתכנן כפר בצורת דג בעוד הכפר השכן מעוצב כקרס פשוט מתחנן לאסון. הצורה הסופית דמתה לקו מתאר של חד-קרן, יצור עדין ושומר חוק שאין לו כל אויב טבעי שהוא. אבל נראה היה שמשהו השתבש מכיוון שיום אחד נשמע מין קול נחרה נמוך והארץ זעה, בקתות אחדות התמוטטו וסדק עצום הופיע באדמה. אבות אבותינו בחנו את כפרם מכל זווית אפשרית, והפגם התגלה כשאחד מהם טיפס אל צמרת העץ הגבוה ביותר בגבעות המזרחיות והשקיף כלפי מטה. מתוך מחדל טיפשי סודרו חמשת שדות האורז האחרונים כך שיצרו את כנפיו ואת גופו של זבוב-סוס עצום ורעבתן שהשתכן על צלעו העדינה של החד-קרן, כך שמובן שהחד-קרן בעט ברוגז. השדות אורגנו מחדש בצורת אספלנית ומאז לא הוטרד קו-פו בזעזועים.

הם וידאו שלא יהיו דרכים או נהרות ישרים שימשכו השפעות חיוביות מכפרנו והלאה, וכאמצעי זהירות נוסף הם סכרו את קצהו של גיא צר והטו פלגים במורד הגבעות, וכך יצרו אגם קטן שיכיל ויאגור השפעות חיוביות שעלולות היו אילולא כן לזלוג לכפרים אחרים. לא הייתה להם כל כוונת נוי שהיא. יופיו של אגמנו היה תוצר מקרי של אמונה תפלה, אבל התוצאה הסופית הייתה כזו שכאשר חלף המשורר הדגול ססו-מא הסיאנג-ז'ו על פניו במהלך טיול רגלי לפני חמש-מאות שנה, הוא חנה על יד האגם הקטן ולמראהו כתב לחברו:

המים סואנים מרוב דגים וצבים
המון רב של יצורים חיים
אווזי בר וברבורים, חוגות ורעדים,
אנפות ומולארד
טבלנים ואבות-כף
מתקבצים ונחים עלי מים
נסחפים לאיטם על פני האגם
מונעים במשבי הרוח
מתנועעים מעלה מטה עלי גל,
משחקים בינות לקני הסוף עלי גדות
לוחכים קנה ועשב
מנקרים בערמונים ובלוטוסים

כך זה גם היום, וססו-מא הסיאנג-ז'ו לא היה שם בעונה המתאימה לראות את שפעת פרחי הבר או את הצבאים הזעירים והמנומרים שבאים לרוות את צימאונם ואז נעלמים כמו שובלי עשן.

מבין שני ציוני הדרך שלנו, החומה מפורסמת בהרבה. רק הוגן יהיה לציין שישנם סיפורים רבים ושונים על אודות מקורה של כרית הדרקון, אבל אנחנו בקו-פו אוהבים לחשוב שהגרסה שלנו היא האמת היחידה.

לפני מאות בשנים ציוּוה אחד המצביאים לבנות את אחת מחומות המגן הרבות שחוברו כדי ליצור את החומה הגדולה. לילה אחד חלם המצביא כי זומן השמימה להציג את תוכניתו להקמת החומה בפני קיסר הירקן השמימי. במשפט הבגידה שנערך לו בסופו של דבר, הוא מסר פירוט מלא חיים של המסע.

הוא חלם שהיה בתוך לוטוס ענק, עליו של הלוטוס נפתחו לאיטם ויצרו שער, והוא פסע מתוכו אל דשא האזמרגד של השמים. הרקיע היה כעין הספיר ומשעול של פנינים נח לרגליו. עץ ערבה הניף ענף והחווה בו כבאצבע, והמצביא פסע לאורך המשעול אל נהר הפרחים שגלש באשדות במורד צוק היקיצה הגדולה. פילגשי קיסר השמים רחצו בברכת ניחוחות האושר, צוחקות ומתיזות בינות קשת של עלעלי ורדים, והן היו כה יפות עד שהמצביא התקשה לקרוע את מבטו מעליהן. אבל חובתו קראה לו, לכן המשיך לאורך המשעול שטיפס במעלה שבע טראסות אל המקום שבו היו עלי העצים עשויים אבנים יקרות וצלצלו בנעימות שונות כשהרוח הניעה אותם. בין עלי העצים זימרו ציפורים בעלות נוצות בהירות בקולות אלוהיים על אודות חמש המעלות והתורות המצוינות. המשעול נמשך סביב הפרדסים העשירים שבהם גידלה המלכה האם ואנג את אפרסקי האלמוות, ושם ביצע המצביא את הפנייה האחרונה סביב הפרדסים ומצא את עצמו היישר לפני ארמון קיסר השמים.

משרתים המתינו לו. הם הובילו אותו אל תוך חדר הראיונות, ולאחר שלוש ההשתחוויות ותשע הקידות הוא הורשה לקום ולגשת אל הכס. קיסר הירקן השמימי היה ישוב וידיו שלובות על ספר ההליכות הקיסרי שנח בחיקו. הוא חבש כובע שטוח שדמה ללוח, ממנו השתלשלו שלושה-עשר תליונים של פנינים צבעוניות מחוטים אדומים, ודרקונים צהובים ואדומים התנופפו בגלימת המשי השחורה שלו. המצביא קד והציג בשפל רוח את תוכניותיו להקמת החומה.

מאחורי הכס עמד ט'יאן-קואו, הכלב השמימי, ששיניו גרסו הרים לשניים, ולצד הכלב השמימי ניצב אהר-לאנג, שהוא ללא כל ספק הגדול בלוחמים מפני שהצליח להשיג שוויון בקרב מול קוף האבן המופלא (הקוף מסמל תבונה). שני שומרי הראש נראו כלוטשי מבטי זעם אל המצביא. הוא נחפז להשפיל את מבטו וראה שהסמל של קודמו של הקיסר, האדון השמימי של המקור הראשון, היה מוטבע על זרועו השמאלית של הכס, ועל זרועו הימנית הוטבע סמלו של יורשו לעתיד של הקיסר, האדון השמימי של בוקר הירקן של שער הזהב. המצביא הוכרע כל-כך על-ידי תחושת חוסר הזמן שבה לא הייתה כל אפשרות של מידה והשוואה עד שהוא חש בחילה עד עמקי קיבתו. הוא חשש שיעטה על עצמו חרפה ויקיא, אבל בשנייה האחרונה ראה שתוכניתו, מגולגלת למשעי וקשורה מחדש, הושטה שוב לנגד עיניו המושפלות. הוא לקח אותה וירד על ברכיו והמתין לביקורת או לשבח אלוהיים, אולם דבר לא נשמע. קיסר הירקן השמימי סימן לתום הריאיון. המצביא זחל לאחור, מטיח את ראשו ברצפה, ובפתח נאחז בידי המשרתים, שהצעידו אותו החוצה ולאורך כמה מילין של אחו. אז הם הרימו אותו והשליכו אותו לתוך נהר הכוכבים.

למרבה המוזרות, העיד המצביא, הוא לא נבהל כלל. הייתה זו עונת הגשמים בשמים, ומיליארדים של כוכבים זוהרים קיפצו על פני גלים סוערים ששאגו כמו טריליון נמרים, אבל המצביא שקע בשלווה אל תוך המים. הוא נסחף מטה עוד ועוד, ואז נפל ישר דרך הקרקעית, והאור המרצד של הנהר הגדול נמוג במהירות במרחק בעודו צולל כשראשו קדימה לעבר הארץ. הוא נחת היישר במרכז מיטתו, בדיוק בשעה שמשרתו נכנס להעיר אותו לארוחת הבוקר.

זמן-מה חלף בטרם אזר המצביא די אומץ לפתוח את תוכניתו, וכשעשה זאת גילה שקיסר השמים – או מישהו – הזיז את החומה 122 מילין דרומה, מה שהציב אותה באמצע עמק צ'ו, שם לא יכלה להביא כל תועלת שהיא.

מה היה עליו לעשות? הוא לא יוכל בשום אופן להפר את צו השמים, לכן פקד על אנשיו לבנות חומה שלא הובילה לשום מקום ולא התחברה לשום דבר, וזו הסיבה שהמצביא נאסר והובא בפני קיסר סין באשמת בגידה. כשסיפר את סיפורו, הושלך האישום בבגידה אל הפח, ובמקום זאת נידון המצביא למוות באשמת שכרות בעת תפקיד, והייאוש הניב את אחד התירוצים היפים בהיסטוריה. החומה, אמר המצביא בתוקף, מוקמה באופן מושלם, אבל לילה אחד נשען דרקון כנגדה ונרדם, ולמחרת בבוקר התברר שמשקל החיה הזיז את החומה למיקומה הנוכחי והמגוחך.

הידיעה על כרית הדרקון פשטה ברחבי החצר העולצת, שם היו למצביא חברים פיקחים ונטולי עכבות. הם פתחו במסע להצלת צווארו בשיחוד האצטגנין החביב על הקיסר.

"הו, בן השמים", צווח הברנש, "נועצתי בטריגראמות, ומסיבות הידועות רק לקיסר הירקן השמימי, רצועת החומה המוזרה הזו היא החשובה מכל הביצורים! כה חשובה עד שלא ניתן להגן עליה באמצעות בני תמותה, אלא רק ברוחותיהם של עשרת אלפים חיילים שחייבים להיקבר חיים ביסודות!"

הקיסר היה אנושי למדיי, יחסית לקיסרים, והוא התחנן בפני האצטגנין שינסה שוב ויראה אם לא חלה אולי טעות כלשהי. לאחר ששלשל לכיסו עוד שוחד, חזר מגיד העתידות ובפיו פרשנות חדשה.

"הו בן השמים, הטריגראמות מצהירות במפורש שוואן חייב להיקבר ביסודות כשהוא עדיין בחיים, אולם בעוד וואן פירושו עשרת אלפים, הרי שהוא גם שם משפחה נפוץ למדיי!" שאג. "הפתרון ברור הוא, שכן מה הם חייו של חייל חסר חשיבות אחד לעומת החומה החשובה ביותר בכל סין?"

זה עדיין לא מצא חן בעיני הקיסר, אבל לא נראה היה שיש לו בררה, לכן ציווה על שומריו ללכת ולהניח יד על החייל הפשוט הראשון ששמו וואן. כל הדיווחים מסכימים שוואן התנהג בצורה מכובדת מאוד. משפחתו קיבלה קצבה, ונאמר לו שהשמים הוקירו אותו מכל יקר, וניתנה לו חצוצרה להשמיע בה אזעקה אם יהיה איום על שלומה של סין, ואז נחצב חור בבסיס החומה ווואן צעד פנימה בצייתנות. החור רוצף שוב בלבנים ומגדל שמירה – עין הדרקון – הוצב בנקודה הגבוהה ביותר של כרית הדרקון שבה יכולה הייתה רוחו של וואן לעמוד על משמרה הבודד.

הקיסר סלד כל-כך מכל העניין עד שסירב להתיר שיזכירו בנוכחותו את רצועת החומה המקוללת ההיא או כל מי שקשור אליה, אי-פעם. מובן שזה מה שתכננו האנשים הפיקחים מלכתחילה וידידם המצביא שוחרר בשקט לכתוב את זיכרונותיו.

קרוב למאה שנים הייתה כרית הדרקון אתר חביב על תיירים. מספר קטן של חיילים הוצב לשמור על החומה, אבל מכיוון שכל תפקידה היה לשמש מגדל שמירה של רוח רפאים, הפכה היא לבסוף לחורבה. אפילו התיירים איבדו עניין ועשבים גדלו ואבנים התפוררו. אבל זה היה גן עדן לילדים, ובמשך כמה מאות שנים זה היה מקום המשחק החביב על ילדים מהכפר שלי, אבל אז קרה משהו שגרם אפילו לילדים לנטוש את כרית הדרקון.

ערב אחד פתחו ילדי קו-פו באחד המשחקים שהחלו אי-שם סמוך לתחילת הזמן ולפתע עצרו במקומם. קול חלול ונטול גוף – ילד אחד אמר מאוחר יותר שייתכן שזה הדהד דרך מאתיים מילין של צינור חזרן – גלש לעברם מעין הדרקון. כה מוזרות היו המילים עד שכל אחד מן הילדים זכר אותן בשלמות, על אף שהם פתחו במנוסה ברגע שלבותיהם שבו לפעום.

האם ייתכן שוואן המסכן, החשוב מכל השומרים בחשוב מכל מגדלי השמירה, שלח לסין הודעה דרך ילדי הכפר קו-פו? אם כך, היה זה מסר מוזר ביותר, וחכמים ומלומדים נאבקו מאות בשנים להפיק מתוכו משמעות כלשהי.

אם ירצו קוראיי הנכבדים לנסות את כוחם בפיצוח החידה, אאחל להם את כל ההצלחה שבעולם.

לוח ירקני
שישי, שמיני.
נור בוער בחומו,
לילה שאינו
אש בוערת בצינה
כסף תחילה, פז באחריתה

גשר ציפורים – ביקורת

פרק ראשון – סיפור האבן