אני והילה יושבים על כיסאות במבוק על חוף הים הבתולי שלנו. כפות הרגליים שלנו מתחפרות יחד בחול החם והנעים. מולנו ים כחול-ירוק מתנפץ בגלים איטיים ומשתפך עד לקצות אצבעות רגלינו. דקלים טרופיים דקים ומוארכים מרחפים באוויר מעלינו, מצילים על ראשינו. כשאנחנו רעבים הם מטילים את הפירות המתוקים שלהם היישר אל ידינו, וכשאנו חשים צמא הם מוזגים את החלב המתוק שלהם אל פינו. בשאר הזמן אנחנו מתחבקים ומתנשקים, מתגלגלים יחד על החוף ואל המים, שוחים ומפשיטים זה את זו.

זה המרחב התוך-אישי שלי ואני מארח בו את הילה. אני לא יודע כמה זמן זה יימשך. טוב לי, אף שהמפלצת שבתוכי מצליפה בי בזנבה הארוך והקשה וצבתותיה העבות והחדות קורעות אותי מבפנים. הצלחתי ללכוד אותה באגף פנימי וסגור בתוכי, באזור הבטן התחתונה, והיא נאבקת לצאת. אני לא מראה את זה להילה, כי אני רוצה לגונן עליה – זה התפקיד שלי. וחוץ מזה, ביני לבין הילה נוצר כבר קשר שנמצא הרבה מעבר ליחסי מציל-לקוחה. הילה לא יודעת שאני שרוי במאבק איתנים.

---

שלושה לילות לפני שפגשתי את הילה לראשונה, אני מוזעק בלילה אל חדרה של נערה צעירה, תיכוניסטית. אני מתעורר מחבטה עזה בישבן ומבין שנחתי היישר לתוך ארון הבגדים שלה. אני מסיט את דלת ההזזה הגדולה ופוסע פנימה. היא יושבת על מיטתה, מכונסת בעצמה. היא גדולה, אדירה. כלומר – לא היא האמיתית, אלא האני-האחרת שלה. כשהיא מבחינה בי היא נבהלת. אני שוכח תמיד שהאני-האחר שלי הוא רחב ושרירי ונושא אלה גדולה, אבל מיד אני נותן לה את המבט האוהד שלי והיא נרגעת. היא מצביעה אל פינת החדר ואני מביט לשם.

המפלצת אכן עומדת שם, שש רגליים, צבתות ענק וזנב ארוך, גמיש ודוקרני. היא מגחכת לעברי, ומסתערת עלי לפני שאני מוכן. אני מוצא את עצמי שרוע על הרצפה, כשהמפלצת מצמידה את צבתותיה אל חזי ומנסה לעקור לי את הלב. זנבה כרוך סביב צווארי.

הנערה צורחת ובוכה, "הוא אמר לי שאני שמנה. בגלל זה הוא לא רוצה להיות איתי", ואני מנסה להרגיע אותה, אבל זה לא פשוט באותו רגע. אבל כמו תמיד אני מצליח להניף את הנבוט ולהנחית אותו על ראש החרק העצום של המפלצת, שמשמיעה צרחה חדה כשראשה המאורך נסדק. היא מביטה בי בעיניים אדומות ורושפות, צוחקת בפראות כמו כדי לומר, "אתה יודע שעוד נתראה", מפנה לי את גבה ורצה אל תוך הארון. היא נעלמת. אני ממלא את ריאותיי באוויר ברגע שהיא מסירה את משקלה מחזי. הנערה עדיין בוכה, אבל פחות. המפלצת הובסה והכאב שהיא מרגישה יפחת מעכשיו. אני מתיישב לידה. גופה התכווץ כבר לממדים הרבה יותר מציאותיים, אך עיניה אדומות עדיין ושבילי דמעות מבריקים תחתן.

"הוא אמר לי שאני שמנה", היא אומרת, הפעם בלי בכי.

"אני יודע", אני עונה. "אבל הכול יהיה בסדר. אני מבטיח".

אני מחבק אותה וחש את נשימותיה נרגעות. כשאני קם ללכת היא אוחזת בידי. "אראה אותך שוב?"

"אני לא יודע. אולי", אני עונה. "אבל גם בלעדיי, בקרוב יהיה לך ממש ממש טוב".

אני שונא לשקר. אני לעולם לא חוזר פעמיים אל אותה לקוחה. קרב אחד מספיק כדי להחזיר להן את שמחת החיים.

---

במהלך היום אני נמצא בעולם האמיתי, או לפחות כך אתם מכנים אותו. אני גר בדירת חדר קטנה וסדוקת קירות, לבדי, ומתאמן. אני יושב בישיבת הלוטוס על הרצפה המאובקת, עיניי עצומות, ומתמקד בחלל הבטן. שם אני פוגש את האני-האחר שלי.

שלא כמו האני-האמיתי, שחי בדירה העלובה הזאת ובקושי מצליח לשלם שכר דירה וועד בית, האני-האחר הוא לוחם עשוי ללא חת, אומץ לב ארוז בשרירים חסונים. במהלך המדיטציה אני מאמן אותו. מניף משקולות, עושה תרגילי קרב עם האלה. אלמלא האימונים הללו הייתי כבר מת. כי גם המפלצת מתאמנת, והיא מתחזקת.

---

כל לילה אני נרדם על המזרון הזרוק על הרצפה. הרהיט היחיד בכל הבית, אם אפשר לכנות אותו כך. לידו אני מכין כוס חלב קר וכמה עוגיות, יודע שכשאתעורר אחרי הקרב הלילי אהיה מותש. העוגיות מחזירות לי את הכוח להמשיך ולהתמודד.

בלילה הבא אני נרדם לשינה נטולת חלומות. בדרך כלל זה סימן שהקרב יבוא כבר בשעה הקרובה. ואכן, חבטה בגבי מקיצה אותי אל המרחב התוך-אישי של הלקוחה הבאה. הוא מזכיר חדר שינה רגיל, זהה לחלוטין לחדר השינה שמשמש אותה בעולם האמיתי, אני מניח. זה הגיוני, ושכיח אצל מי שמקדיש את מרבית תשומת לבו לעולם האמיתי. היצירתיות נעלמת, ומלבד זה שארון יכול לקבל פתאום צורה עקומה מעט, לא הגיונית, החדר נשאר די באותם ממדים. אני מתרומם, כי נחתי במרכז החדר, על הרצפה ועל הגב. גבי כואב ואני נעמד בקושי.

על מיטה נאה מאוד, מעוטרת בפיתוחי מתכת בצורת ענפים ופירות, יושבת אישה בת שלושים. היא קטנה מאוד, ממש מיניאטורית, והיא ממשיכה להתכווץ מול עיניי. היא איננה בוכה, אבל עיניה מלאות יגון. אני מומחה לזיהוי הרגשות הללו. אני מביט סביבי ומחפש את המפלצת. היא כבר נמצאת כאן בוודאי, כי האישה נראית שקועה בכאב שלה. והמפלצת בוודאי חזקה מאוד. כאב כל כך חזק מעניק לה שפע של אנרגיה.

"סליחה, גבירתי", אני פונה אליה. "תסלחי לי שהתפרצתי לכאן ככה, ו… סליחה גם על השאלה, אבל.. ראית פה במקרה מפלצת?"

בדרך כלל המפלצת כבר נוכחת כשאני מגיע, והן מכוונות אותי אליה במבט מלא פחד ופלצות. אבל הלקוחה רק מביטה בי במבט עמוס הכאב הזה.

רחש של תנועה חלקלקה נשמע מתחת למיטה הגדולה וזנב ארוך ודמוי שוט לופת את קרסולי. לפני שאני מספיק לצעוק, המפלצת מושכת אותי בכוח בלתי רגיל אל מתחת למיטה. החלל שם חשוך וצר ואין בו יכולת תמרון. אני גם מגלה שהאלה שלי נשמטה ונותרה על הרצפה הרחק מהישג ידי. אין לי הרבה ברירות. אני לכוד בלפיתת ברזל של שש רגליים, ולא יכול לנוע. המפלצת מגחכת אלי בעונג. "סוף סוף לכדתי אותך…"

אבל אני התאמנתי גם למצבים כאלה. אני עוצם את עיני, מאמץ את כל גופי וצורח מעמקי נשמתי. זרועותיי מצליחות להדוף את האחיזה האיתנה שלה, ואני לופת את צווארה בעל המפרקים הרבים. אני מגביר את הלחץ עוד ועוד, מנסה להתעלם מצליפות זנבה הקורעות את בשר גבי. לבסוף נשמע נפץ והצוואר מתפרק. ראשה צונח על חזי ושארית הגוף מזדחלת אל מחוץ למיטה ונעלמת בתוך הקיר.

העיניים בראש הכרות מביטות בי, ומבטן משועשע. "מה את צוחקת?" אני אומר בשקט ומנחית את אגרופי על הראש, שמתפוצץ לעיסה דביקה. להתראות, בת זונה, בלילה הבא.

אני מושך את עצמי במאמץ אל מחוץ לחלל שמתחת למיטה. גבי כואב נורא מהנחיתה ומההצלפות. האישה חזרה בינתיים לממדיה הטבעיים והיא יפהפייה, לבושה כותונת תחרה לבנה. שיערה הזהוב גולש ומסתיר מחצית מפניה והמבט הכאוב לא מרפה מעיניה, אף שהוא הרבה פחות עצוב מקודם. היא תירפא. אני מתיישב לצדה על המיטה.

"הייתי מאוד עצובה קודם".

"אני יודע".

"הייתי ממש עצובה. אני לא זוכרת מתי הייתי כל כך מדוכאת. חשבתי על מוות".

"אני יודע".

היא הביטה בגבי המדמם. "הוא פצע אותך עמוק, הא?"

"לא נורא. זה יעבור".

"עשית את זה בשבילי?"

"את הלקוחה שלי. המפלצת פגעה בך. אני נתתי לך שירות".

היא הנהנה בשקט. "זה בגללם, נכון? זה בגלל מה שהם עשו לי. איך שהם התייחסו אלי, נכון?"

"מה שחשוב עכשיו זה שאת תהיי בסדר".

"כן, אבל נכון שזה בגללם? ה… דבר הזה.. המפלצת הזאת שהרגת, היא באה אלי בגלל מה שהם עשו לי. היא באה בגלל הכאב שהם יצרו בי".

"את צודקת".

היא מהנהנת שוב. אני מביט בה ולא מצליח לדמיין איך מישהו יכול לפגוע ביצור טהור כל כך. אבל עובדה. נשים נפגעות כיוון שמישהו פגע בהן.

"למה אתם, הגברים, כל כך אכזריים?"

אני מלטף את שיערה. הצער כבר כמעט נטש את מבטה, ואני יודע שמחר בבוקר היא תשמח. והיא לא תזכור אותי.

"את תהיי בסדר", אני אומר לה וקם. אני פוסע בכאב אל הקיר ואז מקיץ משנתי בדירה העלובה. אור שחר חיוור עלה כבר בחלון חסר התריסים. אני טובל עוגייה בחלב הקר ונוגס באיטיות. עוד יום התחיל.

---

אני שוטף פנים ומביט בבבואתי שבמראה. פנים רזות, לחיים שקועות, זיפים מוזנחים. אין מה לעשות – זה המחיר שמשלם מי שמשקיע באני-האחר. אני מנגב את פניי וכשאני מסיר את המגבת מביטות אלי מהמראה פנים נשיות צעירות. אני לא מופתע, כיוון שאני מכיר את הפנים האלה היטב.

"בוקר טוב", אומרת לי נסיכת הלילה מבעד למראה ומחייכת. "שמעתי שהיה לך לילה סוער".

"בהחלט". אני אומר תוך כדי צחצוח שיניים. אני לא צריך מראה בשביל זה.

"אתה נראה קצת טרוד", היא אומרת. החיוך לא מש מפניה. "למה?"

אני יורק את שאריות משחת השיניים, נשען על הקיר ומישיר את מבטי אל הפנים שבמראה. "אני לא חושב ש'טרוד' זו המילה הנכונה", אני אומר. "מבואס. מדוכא. חסר תקווה".

"מוזר לי שאתה מביע רגשות כאלה", היא אומרת בקול שטוח ואדיש.

"ולי מוזר שאת כל הזמן מאושרת. איך את יכולה להישאר שמחה בעולם כזה?"

"אני לא צריכה להתמודד כל לילה עם הסבל והכאב". את זה היא אומרת בחיוך גדול וכן. "זה התפקיד שלך. לכל אחד יש תפקיד".

"כן, בקשר לתפקיד הזה, אני חושב להחליף תפקיד", אני אומר.

"להחליף, למה? אתה לא מרגיש סיפוק להיות המושיע של כל כך הרבה נשים?"

"נמאס לי להושיע בכל לילה נשים כאובות, ולא לקבל מזה כלום לעצמי. והמפלצת מתחזקת. אתמול היא כמעט ניצחה".

"אז לפחות היה לה ניצחון אחד. אתה קורע אותה לחתיכות כל לילה מחדש".

"אבל היא חוזרת לחיים. ברגע שאני אפסיד, זה הסוף שלי".

"כן, טוב. לא ניתפס לקטנות. יש לך חוזה ואתה מחויב לו. אתה יודע שאם תחליט להתפטר יהיו לזה השלכות. זה לא שירות לקוחות כאן".

"מוזר, חשבתי שזה מה שאני עושה, משרת לקוחות".

היא מחייכת. "להתראות. אה, וציפור קטנה לחשה לי שהלילה הולך להיות ממש סוער. ים של עצב ויגון, והמפלצת תהיה ממש חזקה. ממש. תתכונן. יום טוב!"

---

הנסיכה צדקה. בלילה הבא אני מוצא את עצמי מושלך לדירת חדר, דומה באופן מפתיע לשלי, רק הגרסה הנשית שלה, ולכן לא מוזנחת, אלא מסודרת ונקייה, ואפילו מרוהטת! מתחת לאחד החלונות עומדת מיטה זוגית רחבה ועליה שרועה אישה צעירה, אני מניח שבשנות העשרים לחייה. פניה טמונות בכר והיא מתייפחת.

מה שאני רואה זה הרבה שיער חום אגוזי. שאר הדירה קטנה אך מסודרת, מה שמשאיר מספיק חלל ריק לתמרון. שום רמז לא נראה למפלצת. אני פונה אל האישה, אבל היא לא מגיבה. אין עם מי לדבר.

פיצוץ עז נשמע וחור ענק נפער בקיר ממול. המפלצת נכנסת פנימה, צועדת אלי בביטחון רב. שש כפות רגליה מאוגרפות ומבטה נחוש. היא מתכוונת לגמור אותי הלילה, והיא חזקה מאוד. ניתן לראות את זה.

אני מניף את האלה, אבל הזנב שלה מקדים אותי, לופת אותה ומושך אותה מידי. היא אוחזת בו ברגליה, מביטה בו בזלזול ושוברת אותו כמו זרד דק. אני בולע את רוקי. הקרב הזה עומד להיות קשה.

אני מזנק לעברה במטרה להנחית אגרוף מחץ לראשה ולפצח אותו כמו בלילה הקודם. אבל אני נכשל. הזנב מתלפף סביב מותניי והיא מושכת אותי מהאוויר אל בין שש הרגליים השעירות שלה, שעוטפות אותי ולוחצות עלי. אני לכוד בין רגליה ועל גופי מופעל לחץ אדיר. אני מרגיש את צלעותיי מתהדקות וחושש שצליל הפיצוח היחיד שיישמע הלילה יהיה של גופי.

אני מאמץ את שריריי בכל כוחי כדי להשתחרר, אבל היא רק מהדקת את אחיזתה עוד יותר. הכאב בלתי נסבל ואני צורח.

ובבת אחת הלחץ נעלם. המפלצת מתנשמת ומסובבת את ראשה לאחור. האישה עומדת שם, עיניה דומעות אך נחושות, ובידה קת של סכין מטבח ארוכה וחדה שלהבה נעוץ בגב המפלצת.

אני המום. מעולם לא ראיתי אישה שנאבקת עם כאב עז כל כך ומצליחה להקים את עצמה ולחסל את המפלצת במו ידיה. אני משליך מעלי את הפגר העצום אל הקרקע ופונה אליה. "איך עשית את זה?"

"ראיתי אותה מוחצת אותך… בגללה הרגשתי ככה, נכון? הכאב היה בגללה? כי עכשיו, כשהיא מתה, אני מרגישה טוב יותר".

"כן, את צודקת".

"ומי אתה?"

"באתי להציל אותך. המפלצת ניזונה מהכאב שלך, והוא היה הלילה חזק במיוחד, ולכן גם היא".

"אני ראיתי איך היא כמעט שברה אותך… ואתה ממש גדול… תודה".

היא מחייכת אלי. זה חידוש – אף פעם לא הייתי במגע כזה עם לקוחה. היא מתאוששת מהר מאוד ואפילו מחייכת. היא לא נזקקה להרגעה ממני. נדמה שהיא אפילו מביטה בי בחיבה, וחבל לי שהיא לא תזכור אותי… נו, טוב.

"אגב, אני הילה". היא מושיטה לי את היד ואני לוחץ אותה. "וזה… חלום, נכון? מה שקורה עכשיו?"

"בערך. אנחנו בזמן חלום, אבל המקום הזה הוא המרחב התוך-אישי שלך, החלל שלך שאת יוצרת בעצמך דרך המחשבה שלך. הכאב שלך חדר למרחב הזה ואני באתי לסלק אותו, אבל בסוף את הרגת אותו בעצמך. כל הכבוד. בחיים לא שמעתי על דבר כזה".

"תודה", היא מחייכת. "אז… מה קורה עכשיו?"

"עכשיו את חוזרת למיטה שלך ונרדמת. ובבוקר תקומי ולא תזכרי מזה כלום, ותהיי שמחה ומאושרת".

"אוקיי". היא חוזרת למיטתה. "חבל, דווקא הייתי רוצה לזכור אותך. לפחות תכסה אותי?"

אני מכסה אותה והיא מנשקת אותי על הלחי. ואז אני מתעורר בדירה שלי. איזה באסה.

---

אני בטוח שלא אראה אותה יותר. אני אף פעם לא פוגש לקוחות יותר מפעם אחת. אבל בלילה הבא זה קורה.

אני מושלך שוב, הפעם לתוך מים! איך זה ייתכן? אני מוצא את עצמי שוחה באגם גדול, צלול וקריר, מוקף מכל עבר ביער טרופי. אני שוחה אל החוף וכשאני יוצא מהמים אני מביט סביבי. אני עומד מול סבך עצים צפוף של ג'ונגל. בדיוק כשאני עומד להיכנס פנימה בינות לצמחייה ולנסות לפענח איפה לעזאזל אני נמצא, אני שומע קול מאחוריי. "הנה אתה!"

אני מסתובב, ושם היא נמצאת. הילה עומדת ובוחנת אותי.

אני לא מאמין למראה עיניי. היא יצרה בכוחות עצמה מרחב תוך-אישי על פי בחירתה. אפילו האני-האחרת שלה השתנתה. כלומר, היא נראתה בדיוק כמו אתמול, אבל הפעם היא לבושה בחליפת צייד ומצוידת בקשת ואשפת חצים. לא ייאמן!

כשהיא קרבה אלי אני מזהה את העצב בעיניה. אני מרגיש שהיא מנסה להסתיר אותו, מתביישת בו, אבל הוא שם. והוא חזק מאוד. וזה מפתיע אותי, וגם מדאיג. זה אומר שהמפלצת לא הובסה אתמול אחרי הכול. שוב צפוי קרב קשה. והפעם בתנאי שטח שאני לא שולט בהם.

"תראה, יצרתי את הכול בעצמי!" היא אומרת וניגשת לחבק אותי. "חשבתי שאני רוצה להזמין אותך לכאן, והנה הגעת!" היא מחייכת, אבל החיוך שלה מאולץ.

"הילה, לא את זימנת אותי – הכאב שלך עשה את זה. עדיין לא נפטרת ממנו. ועוד מעט גם המפלצת תהיה כאן".

ואיך שאני אומר את זה נשמעת צרחה מחרישת אוזניים. שנינו מביטים למעלה. בשמיים הכחולים מרחפת המפלצת. הבת זונה התחזקה, וגם הצמיחה כנפיים. היא צוללת לעברנו, מרחפת בכנפיים ענקיות של יצור פרה-היסטורי.

"לתוך היער!" אני מצווה, ושנינו נמלטים בריצה אל בין העצים, אבל זה לא עוזר. המפלצת מפלחת את הסבך בטפריה ומסתערת עלינו. יותר נכון עלי. הזנב שלה מתלפף סביב מותניי ואני מתרומם באוויר. לרגע אני עוד רואה את הילה מביטה לעברנו, ואז אנחנו יוצאים מהסבך ומרחפים גבוה בשמיים.

המפלצת מסתכלת עלי, לכוד בזנבה, ומגחכת. יש לה תוכנית, לנבלה, ואני קולט אותה. היא מרחפת לעבר צוק גבוה וחשוף ומתכוונת לרסק אותי על הסלעים. אני חייב להשתחרר. בכל כוחי אני מניף את עצמי כלפי מעלה ונאחז בכנף הקרובה ביותר אלי. לאחר מכן אני מייצב את רגליי על גופה, מהדק אותן לבשרה ומושך בכל הכוח את הכנף. האיבר נקרע מהגוף וזרם של דם שחור קולח מגוף החרק שלה ושוטף אותי.

המפלצת מפרפרת באוויר בכנפה הנותרת וזועקת. זנבה מרפה ממני ואני נופל מגובה רב אל תוך הג'ונגל. כשאני פוגע בצמרת אחד העצים אני מנסה להיאחז בענפים, אבל לא מצליח, וכך נופל מענף לענף עד שאני משתטח בגבי על הארץ. כשאני מרים את עיניי אני רואה את הילה עומדת לידי. היא מושיטה לי את ידה ותומכת בי כשאני מנסה לקום.

"למה היא תוקפת אותך?" היא שואלת אחרי שאני נעמד. "גם אתמול היא ישר הסתערה עליך".

"היא תוקפת אותי, כי היא ניזונה מהכאב שלך", אני אומר. "היא תחסל קודם כל את כל מי שבדרך ותשאיר אותך לסוף. היא רוצה להתענג על הכאב".

הילה מהנהנת. נחילי דמעות זולגים מעיניה. זה פשוט לא הגיוני. אתמול המפלצת נהרגה, הובסה. למה היא חזרה אליה? אני מרגיש שאני מוכרח להבין.

"הילה", אני אומר בשקט. "היה לך קשר עם גבר, נכון?"

היא מהנהנת.

"מה הוא עשה לך? איך הוא פגע בך?"

"הוא לא פגע בי בכלל. הוא היה רך ומתוק", היא עונה.

אני זוקף את גבתי, אך לא אומר דבר. רק מחכה.

"הוא מת", היא אמרה לבסוף. גל חדש של דמעות נקווה בעיניה.

אני מבין עכשיו. יש כאב שלא עובר.

צריחה חדה נשמעת והמפלצת, מפרפרת ומדממת, מתרסקת לידנו ומפילה בדרכה שני עצים מכובד משקלה. היא גדולה יותר מאתמול. היא מתחזקת מהשכול של הילה.

אני מוכרח לעשות משהו. המפלצת מתחילה לצעוד לעברנו בעיניים רושפות. רגליה פונות לעברי, כפותיהן קפוצות. אני פורש את ידיי לצדדים. "הילה, תחבקי אותי. מהר!"

היא מביטה בי כלא מבינה.

"עכשיו!"

והיא עושה את זה. אני עוצם את עיניי, וכשאני פוקח אותן אנחנו עומדים יחד, חבוקים על חוף טרופי. ענפי דקלים תלויים מעל לראשינו ויוצרים צל נעים. הים נשבר אל החוף בגלים רכים. הילה מביטה סביבה. "ברוכה הבאה למרחב שלי", אני אומר.

"ומה עם ה…"

"היא תהיה פה עוד רגע. אבל כאן אני חזק יותר".

החול מתחתינו רועד ושנינו נופלים. לפנינו, מתוך החול מבצבצות רגלי חרק עצומות. המפלצת מתחפרת החוצה, שואגת בזעם.

"זוזי", אני אומר להילה.

המפלצת מסתערת, כמו פנתר רעב על הטרף. אני פועל מתוך אינסטינקט, נענה לדחף. אני לופת בזרועותיי את היצור המזוויע ולוחץ בכל כוחי. המפלצת האדירה מתחילה להצטמק. אני לוחץ עוד ועוד, והיא קטנה והולכת, צורחת ושואגת כל הזמן ומנסה להצליף בי בזנבה, אך ללא הועיל. היא הופכת לחרק קטן, זבובון חול, וזעקתה מקפיאת הדם הופכת לזמזום בלתי מזיק. אני יכול למחוץ אותה בכף ידי, אבל זה לא יעזור. היא תמות ומחר בלילה תקום לתחייה שוב ותציק להילה. השכול הוא אינסופי.

במקום זה אני פותח את פי ובולע את המפלצת. אני מרגיש אותה גולשת פנימה במורד הוושט.

"זה נגמר", אני אומר להילה. "אבל ליתר ביטחון, בואי נישאר כאן עוד קצת".

היא מלטפת אותי ומחייכת. "אין לי בעיה עם זה", היא אומרת.

---

אני לא יודע כמה זמן אנחנו כאן. זמן החלום הרבה יותר אטי מהזמן בעולם שלכם. אולי לא עבר אפילו לילה אחד, אבל אצלנו הזמן חולף ואנחנו חיים בגן עדן. הילה מאושרת. יש לנו אוכל ושתייה, ים מרהיב וחול חמים. והכי חשוב – יש לנו זה את זו. אני יודע שזה לא יימשך לנצח, אבל אני מחזיק את המפלצת בתוכי ועוצר אותה, אפילו שהיא מנסה בכל כוחה לצאת, והיא מתחזקת.

היא מכאיבה לי. לפעמים אני מתעורר על החוף בצעקות של כאב. הילה דואגת, אבל אני לא מספר לה מה קורה בי. אני מתכוון למצוא דרך לגבור על הכאב הלא נגמר, ועד שלא אעשה זאת לא אשחרר את המפלצת. עד אז, הילה חופשייה. אנחנו ננסה להמשיך כך עד כמה שנוכל.