הגיבור האבוד / ריק ריירדן

כמו "פרסי ג'קסון" אבל הרבה יותר טוב – זו המחשבה שעברה בראשי בזמן הקריאה בספר הראשון בסדרת ההמשך: "גיבורי האולימפוס", מאת ריק ריירדן.

כמו אצל פרסי ג'קסון, גם כאן מתחיל הספר הפותח את הסדרה, "הגיבור האבוד", בפגישה עם גיבור ראשי – ג'ייסון, תלמיד בית ספר לנערים בעייתיים. לג'ייסון יש בעיה – הוא אינו זוכר דבר. כשהוא פוקח עיניים באוטובוס התלמידים של כיתתו הוא אינו יודע מי הוא, מי זו פייפר, הנערה החיננית האוחזת בידיו, מיהו ליאו שמדבר אליו כאילו הוא חברו הטוב ביותר, ומה הוא עושה שם בכלל.

כשהתקפת המפלצות המתבקשת מאליה מגיעה מתברר שבעצם לא הכל הולך להיות אותו דבר. ג'ייסון מגלה שיש לו בכיסו נשק מסוכן וכוחות על שעוזרים לו להלחם במפלצות ולהגן על ליאו ועל פייפר. אין ספק שג'ייסון הוא חצוי וכל מי שעיניו בראשו יוכל לפענח את זהות ההורה האלוהי מיד עם תחילת הקרב. כמו כן ברור שהוא ידע בעבר על היותו חצוי: למרות אובדן זכרונותיו, הוא מפגין את כל הכישורים הנדרשים מנער חצוי בגילו, כאילו התאמן כבר היטב בשימוש בכוחותיו ובנשק שלו. אך כשהוא ושני חבריו מגיעים למחנה החצויים הם מגלים שג'ייסון לא היה בו מעולם. מאין הגיע? מדוע הוא מדבר לטינית שוטפת ומכיר את האלים בשמותיהם הרומיים? התשובות יתגלו בהדרגה.

בינתיים, בהתאם לסיכום שגיבש פרסי ג'קסון עם האלים בסוף הסדרה הקודמת, הוריהם האלוהיים של ליאו ופייפר מכירים בהם במהירות ושלושת החברים יכולים לצאת למסע חיפושים בנסיון להשיג כמה מטרות חשובות. החשובות שבהן הן לחלץ את אם האלים הרה, הכלואה במקום בלתי ידוע, לפני שיבוא הקץ על העולם, וגם להחזיר לג'ייסון את זכרונותיו האבודים. במקביל יוצאת אנבת', הזכורה לנו היטב מהסדרה הקודמת, למסע חיפושים משלה בעקבות פרסי ג'קסון שנעלם ושאיש אינו יודע מה ארע בגורלו.

ריירדן עושה את מלאכתו נאמנה ב"גיבור האבוד", למעשה טוב יותר מאשר בספריו הקודמים. הדמויות בנויות היטב, אמינות בדרך כלל ומעניינות; אירוע רודף אירוע, אין כמעט רגע דל וקשה מאוד להניח את הספר מהיד; הילדים פוגשים מפלצת אחרי מפלצת, נחלצים ממלכודות, ומגלים בהדרגה את כישוריהם העל-טבעיים.

בספר זה ריירדן גם נטש את השימוש שלו בדובר בגוף ראשון, כפי שעשה בסדרת "פרסי ג'קסון" ובסדרת "הפירמידה האדומה", ועבר לכתוב בגוף שלישי. הבחירה הזו טובה בעיני – היא מאפשרת לו לזגזג בקלות בין נקודות המבט של הילדים בלי לפגוע בהזדהות עם הדמויות.

מאחר שרוב הקוראים כבר אמורים להכיר את מחנה החצויים, ריירדן לא מבזבז זמן בהכשרת גיבוריו החדשים. ג'ייסון עצמו כבר עבר הכשרה במקום מסתורי אחר והידע הנחוץ מטפטף אליו בהדרגה ככל שזכרונותיו משתקמים. חבריו ליאו ופייפר אמנם חדשים בשטח אך נסיבות חייהם יוצאות הדופן, אפילו ביחס לחצויים, הכינו אותם מראש לתפקידם וגם הם אינם באמת זקוקים להכשרה מלאה במחנה לפני שיוכלו לצאת לדרך. עם זאת, הסתגלותם לזהותם החדשה כבני אלים קצת יותר מדי מהירה ולא מספיק משכנעת. אנשים זקוקים בדרך כלל לזמן רב יותר כדי לשנות את תפיסת עולמם באופן כה יסודי.

עוד עניין שבו חל שיפור משמעותי ביחס לסדרה הקודמת הוא תבונתם של הגיבורים. בהשוואה לספריו הקודמים של ריירדן שקראתי, זה הראשון שבו לא הרגשתי שכל הגיבורים מטומטמים ולא מסוגלים להבין את מה שמחכה להם ממש מתחת לאף. הפעם הם יודעים להסיק מסקנות, בוחנים את האירועים בתשומת לב ומוצאים בדרך כלל פתרונות מושכלים לבעיותיהם. גם לסגנון המתיילד מאוד שאפיין את סדרת פרסי ג'קסון בתחילתה לא נותר זכר בספר הזה. הטקסט קריא ושוטף ואין בסגנונו דבר שמפריע לשקוע בעלילה.

גם העובדה שמדובר בסדרת המשך שלא תוכננה מראש כמעט שאינה ניכרת במהלך הקריאה. אולי כדי ליצור ייחוד לסדרה החדשה, הפעם אנו מתוודעים להבדלים בין תרבות יוון, שאותה מייצג מחנה החצויים, לבין תרבות רומי שמיוצגת בדמותו של ג'ייסון. בתוך כך אנו לומדים על שמותיהם הרומיים של האלים, על ההבדלים בין דמותם היוונית והרומית ומגלים אילו השלכות יש לכך על ילדיהם החצויים.

כאן, יש להודות, הביצוע אינו מושלם. התפירה של הפרשנות הרומית לעולם היווני שכבר הוצג בפירוט רב בסדרת פרסי ג'קסון נעשית בצורה גסה מעט, אך עדיין מתקבלת על הדעת ואינה מפריעה להנאה. עם זאת, ההסבר שניתן לכך שחלק שלם של המציאות נעדר לחלוטין מהסדרה הקודמת נראה מאולץ. אולי כדי לנטרל את המוקש, ריירדן שילב אותו כאחת מהבעיות שהגיבורים בסדרה הזו נדרשים לפתור בדרכם, כך שהוא מוסיף עניין ואינו רק תירוץ שנועד להסביר חור עלילתי.

נקודות התורפה של הספר אינן מרובות. ריירדן נוטה עדיין ליפול מפעם לפעם לקלישאות נדושות, למשל בדמות האמנזיה הנוחה להפליא שממנה סובל ג'ייסון, או בכך שאנשים שיודעים על עברו אינם מוכנים לחלוק עמו את הפרטים כי "עליו לגלות זאת בכוחות עצמו". כפי שכבר התרגלנו בספריו של ריירדן, האלים והמפלצות ממשיכים להסתיר מהדמויות מידע בלי סיבה טובה מספיק, כאילו כל מטרתם היא לשמור עבור הקוראים על רמת מתח גבוהה. ולסיום, גם הנבואות והחלומות נותרו כלי עזר חשוב לגיבורים גם ב"גיבור האבוד", גם אם הפעם הם פחות כופים את עצמם על העלילה.

אבל בסך הכל הנקודות הללו קטנות ואינן מפריעות. "הגיבור האבוד" הוא ספר טוב ומהנה מאוד לקריאה, ועולה באיכותו על ספריו הקודמים של ריירדן. חובה לכל אוהבי פרסי ג'קסון.

---

סדרת גיבורי האולימפוס

פרסי ג'קסון וגנב הברק

פרסי ג'קסון והקרב על המבוך

הפירמידה האדומה – ביקורת