האדם האחרון / רונן אברמסון

מקס קליין, הכלוא בצינוק כאן בישראל, מתחיל לתבל את מנת המזון היומית שלו באזוב פטרייתי ירוק ונוצץ הגדל על אחד מקירות תאו. אט-אט הוא מתחיל לפתח יכולות אדירות. הראשונה שבהן היא טלפתיה.

בן שניידר, אמריקאי, הינו בעל יכולת טלפתית מלידה. אט-אט הוא מתחיל לפתח שאיפות אדירות. הראשונה שבהן היא שליטה כלל עולמית.

סיפורם המשולב של מקס ובן פותח את ספרו הראשון של רונן אברמסון, "האדם האחרון", והמאבק שלהם על שליטה עולמית משמש כציר סביבו תתפתח העלילה לאורך דורות רבים. לא, זו לא טעות. גם מקס וגם בן מפתחים, בנוסף ליכולת טלפתית הולכת וגוברת, גם תכונות ייחודיות של הארכת חיים.

שאיפתו של בן שניידר לשלטון נובעת מן האמונה כי שלטונם של טלפתים יהיה צודק יותר והגון יותר מכל צורת שלטון אחרת. לשם הגשמת שאיפתו הוא מייסד ארגון צללים של טלפתים השולח את זרועותיו לכל רמות השלטון במרבית המדינות על פני כדור הארץ. במקביל, ארגונו גם אחראי לפיתוחן של טכנולוגיות רבות ויישומים חדשים, ובהן מחשב על הלומד בהדרגה להכיר את כוחו ולבסוף מכריז כמובן על עצמאותו.

וזוהי, בעצם, מכשלתו העיקרית של הספר. יש משהו מעיק בנסיון להכיל את רוב רובן של האפשרויות העתידניות המוכרות כל-כך, בתוך עלילה אחת, של ספר אחד, גם אם הוא משתרע על פני כמעט שלוש מאות שנים. אלו לא רק הטלפתיה ומחשב העל העצמאי. אלו גם החלליות, מנועי העל-חלל, הטלפורטרים, החייזרים, המושבות מחוץ למערכת השמש והגישושים לעבר גלקסיות אחרות. ויש גם מלחמות בחלל, מלחמות על כוכבים רחוקים ואפילו מושבת עונשין בירח. אין רע בכל אלה, כמובן; אלו הן אבני היסוד של המדע הבדיוני. אלא שהדחיסות העלילתית והקפיצה המהירה והבלתי מנומקת דיה מהתפתחות עתידית מרשימה אחת אל רעותה, יוצרות יחד מועקה קשה. בדרכו אל העתיד, נראה כאילו אברמסון ניסה לסמן וי ליד כל אפשרות ידועה מתחום המדע הבדיוני. "מקורות יצירתו של אברמסון מושפעים מעשרות יוצרים קלאסיים מתחום המדע הבדיוני, מהמיתולוגיה היוונית ומן האסטרטגיה הקלאסית", נכתב על הכריכה האחורית, ודומה כי רק הכלל הקלאסי, "תפסת מרובה לא תפסת", נשתכח מאברמסון. נדמה לעתים כי הסיפור נמצא שם רק כדי להצדיק את הפריט העתידני הבא, ולא להפך.

העלילה עצמה שוטפת וזורמת. היא אמנם לא מותחת, אבל מעניינת בהחלט. היא לא מותחת, משום שאברמסון לא הצליח ליצור הזדהות, או אכפתיות, אפילו עם אחת מהדמויות. אפילו בפרק שבו כל צבאות ערב קמים לפתע לכלות את ישראל, ושאמורה להיווצר בו הזדהות אוטומטית עם המדינה, לא ממש מתעורר מתח. לא רק משום שהקצב אטי כל-כך, גדוש בהסברים ופתלתל שלא לצורך. עיקר הבעיה נובע מנסיונו של אברמסון לדרמטיות יתר. בעיה זו חוזרת על עצמה לכל אורך הספר. כך למשל, בפרק בו ניצבת המדינה בפתח אותה מתקפה, מתוארים האלופים בבור הפיקוד בקריה כמי ש"נשכו את שפתותיהם עד זוב דם בחוסר סבלנות", ואילו הרמטכ"ל ש"נאמר עליו שהוא אינו זקוק ליותר משלוש שעות שינה ביממה", נראה כמי ש"זה זמן רב לא זכה אפילו למינימום צנוע זה… ורק גלולות מרץ שנטל מדי ארבע שעות עצרו מבעד גופו מלקרוס ארצה". אולי זה לא היה כה מטריד אילולא התבשרנו שהמידע שמטריד את מנוחתם ושלוותם של חברי המטה הכללי התגלה כולו בעשרים וארבע השעות האחרונות, ואפילו לא שניה קודם לכן. או למשל, לוחם לשעבר ב-IRA העולה על טיסה מסחרית מדבלין ללונדון, בשנת 2006, כשברשותו אקדח בראונינג פרבלום. אילו לפחות היה לאקדח שימוש כלשהו באחת המערכות הבאות. באופן פרדוקסלי במקצת, אנחנו יכולים להעלות בעיני רוחנו את אפשרות קיומם של טלפתיה, טלקינזיס, שליטה מוחית ואפילו טלפורטציה בין שתי מערכות שמש, אבל קשה לנו עד מאוד להאמין בהתעלמות גמורה מבדיקות בטחוניות בטיסות מסחריות לאחר אירועי ה-11 בספטמבר.

אברמסון מתיימר לבחון את הטוב והרע ואת הדין והצדק, אבל לא מצליח להניע את העלילה לבחינה אמיתית של אידיאלים אלו. בעולם בו טלפת משמש כשופט הקורא את האמת הישר ממוחותיהם של הצדדים ופוסק בהתאם, האמת והצדק מקבלים משמעות שונה, יש אפילו שיאמרו אידיאלית. אברמסון אינו עוסק במשמעות זו, אלא פשוט מניח את קיומה וממשיך להכניס לתוך העולם את מיטב המוטיבים הז'אנריים האפשריים.

"האדם האחרון" הוא נסיון מרשים לצייר עתיד קרוב המושפע מאפשרויות טלפתיות. אבל לאחר בניית התפאורה המהממת נדמה כי נשכחו האנשים שאמורים לאכלס אותה, ואנו נותרנו עם התפאורה לבדה. לפעמים, לעתים רחוקות, נדירות, התפאורה לבדה עשויה להספיק. אלא שבמקרה זה ניכרים טביעות אצבעותיהם של כל אותם יוצרים קלאסיים מהם הושפע אברמסון בבניית התפאורה, והיא פשוט אינה מצליחה להחזיק לבדה את העלילה.

'האדם האחרון' כתוב בשפה ברורה, בהירה ומוקפדת. אלא שחסרה בו יותר מקוריות שהיתה עשויה להוסיף לו נופך מותח ודרמטי, וכתיבה ממוקדת יותר שיכלה למנוע ממנו מלהיראות כאוסף ממוין של מוטיבים קלאסיים.

חבל שאין ניקוד על מאמץ.