מן הדש האחורי: הבית של שקדי הוא הכי מיוחד בארץ – כולו אקווריום אחד ענקי. בתוך קירות הזכוכית המלאים במים שוחה כֵּילָה, בת המים, חברתה הטובה ביותר של שקדי. תיירים מכל רחבי העולם באים לראות את בית האקווריום ואת בני המים החיים בתוכו. לכֵּילָה ולשקדי לא אכפת – הן שוחות ביחד בין הקירות, ומבחינתן – החיים נראים מושלמים.
אבל אז מגיעה לבית האקווריום קבוצת אנשים שרוצה לקחת משם את בני המים. בהתחלה, שקדי אינה חוששת – בני המים שייכים לאביה, למשפחה שלה. אף אחד לא ייקח ממנה את החברה הכי טובה שלה. אלא שתוך זמן קצר תגלה שקדי שהמאבק על בית האקווריום כולל לא רק אותה, את כֵּילָה ואת המשפחות שלהן, אלא את כל בני המים ואת בני האדם שמגדלים אותם.

1

שְקֵדִי שאפה אוויר מלוא ריאותיה, צללה לתוך המים הצלולים והקרים והחלה לשחות. כֵּיְלָה שחתה לידה, שערה הבהיר נסחף אחריה כשובל של זהב. שְקֵדִי עיקלה את גֵווה והתגלגלה בתוך המים. כֵּיְלָה חיקתה אותה. שְקֵדִי עלתה לפני המים כדי לנשום, וצללה שוב. היה נהדר לשחות במים הצוננים אחרי החום בחוץ בדרך חזרה מבית-הספר. היא היתה בת תשע. כֵּיְלָה היתה בגילה, אך נמוכה כילדה בת שבע, ופניה מתוקים כפני בובה.

כפות ידיהן החליקו זו לתוך זו, הן התאימו את מהירותן ושחו יחד. לאחר שש שנות שחייה משותפת הן ידעו לקרוא זו את תנועות גופה של זו. שְקֵדִי שאפה אוויר וצללה שוב הַיְישֵר למטה, וכֵּיְלָה בעקבותיה. תחושת חוסר המשקל שִיכְּרָה אותה בכל פעם מחדש.

היא עלתה שוב לפני המים כדי לנשום. כֵּיְלָה עלתה אחריה והרימה את ראשה מתוך המים.

'קיבלתי מאה במבחן,' סימנה שְקֵדִי.

ידיה של כֵּיְלָה ענו, 'מה זאת אומרת?'

'עשיתי אותו הכי טוב שאפשר. הצטיינתי,' השיבה שְקֵדִי.

'את חכמה,' החוותה כֵּיְלָה.

שְקֵדִי חייכה. כֵּיְלָה ירדה לתוך המים שוב, ומים ניתזו על שְקֵדִי. היא חיכתה שכֵּיְלָה תעלה והתיזה עליה מים בְּתוֹרה. כֵּיְלָה חייכה חיוך ענק, והיכּתה בידיה במים, שריססו את טיפותיהם על שְקֵדִי. שְקֵדִי צווחה מעונג כשמלחמת המים התלהטה.

"שְקֵדִי," קראה אמה של שְקֵדִי מעל ההמולה.

שְקֵדִי הסתובבה, מכה במים ברגליה בכוח כדי להישאר במקום. אמא עמדה על שפת הבריכה. בטנה התפוחה בלטה מתחת לשמלתה.

"שְקֵדִי, בואי לאכול," אמרה לה אמא. "את יכולה לשחות עם כֵּיְלָה אחר כך."

שְקֵדִי הסתובבה וסימנה לכֵּיְלָה, 'אני צריכה לאכול צהריים. בואי למטבח.'

כֵּיְלָה חייכה וצללה. אדוֹות התפשטו מהמקום שבו נעלם סנפירה. שְקֵדִי שחתה אל שפת הבריכה ומשכה את עצמה אל הגדה. אמא הביאה לה חלוק ושְקֵדִי התעטפה בו, ניגבה את שערה במהירות, וירדה אחרי אמא אל המטבח שבקומה הראשונה.

כֵּיְלָה כבר חיכתה לה שם בתוך הקיר. בִּילִיאַן הקטן בן הארבע הצטרף אף הוא בשחייה. שְקֵדִי נגעה בזכוכית שהפרידה בין מים לאוויר, והם הצמידו אליה את ידיהם משני צידיה. אמא הניחה צלחת על השולחן, ושְקֵדִי התיישבה לאכול.

---

"מכאן," נשמע קולו של אבא. הוא נכנס תחילה אל הבית ואחריו בטור נכנסו האורחים. הראשונים עצרו מייד בכניסה, ונהדפו עוד שני צעדים על ידי האחרונים שביקשו גם הם להיכנס. אבא, למוד ניסיון, המתין בסבלנות. הקבוצה התאספה יחדיו. שְקֵדִי, ממקומה בפתח הספרייה שבתחילת המסדרון, הביטה בהם לומדים את חדר המגורים, פיותיהם פעורים, עיניהם רחבות, כמה מהם הפסיקו לנשום.

מבחוץ נראה הבית כבית אבן רגיל גבוה, והסימן היחיד לשוֹנוּתו היה היעדר כמעט מוחלט של חלונות בקומה הראשונה. האורחים ידעו מה מצפה להם בפנים. הם ראו תמונות במגזינים, גלשו באתר האינטרנט, צפו בכתבות בטלוויזיה. אבל כל אלה לא הִשתַווּ למראה האמיתי שהיכה בהלם את כל מי שראה אותו לראשונה במו עיניו. הבית היה אקווריום ענקי שבתוכו חללים קטנים יבשים לנושמי האוויר. קירות הזכוכית היו חללים בפני עצמם, עוביים כמטר וחצי, מלאים במים צלולים עד גובהה של הקומה השנייה, ונעלמים לתוך התקרה. דרך הקירות הפנימיים ניתן היה לראות את חדרי הבית האחרים, אפלוליים ומעוותים מבעד למים. קרקעית החלק המימי היתה עשויה חול בהיר שמתוכו צמחו צמחי מים שונים. דגים צבעוניים שחו הלוך ושוב. חלזונות זחלו על הזכוכית ועל צדפים שנקבעו בחול, ובתָּוֶוך דגם הספינה ששְקֵדִי נתנה לכֵּיְלָה במתנה בשנה שעברה ונח על הקרקעית. פסלים קטנים שדוֹלְף, אביה של כֵּיְלָה, חצב מאבנים במפסלת נחו לתצוגה בקיר הסמוך לכניסה. שְקֵדִי שמעה שתי נשים נאנחות וראתה אצבע מצביעה קדימה. היא הפנתה את מבטה וראתה את בִּילִיאַן הקטן שוחה בתוך הקיר, מתקרב אל הקבוצה. כמה מהדגים התקבצו סביבו, והוא סילק אותם בהינף יד כמו אדם המגרש זבובים מדרכו. בִּילִיאַן אהב מאוד להסתכל על המבקרים האנושיים והשתדל ללוות אותם בכל הביקור. הוא הגיע אל הנקודה הקרובה ביותר אל המבקרים, והצמיד את פניו אל הזכוכית כשידיו מסביב לעיניו כדי להיטיב לראות לתוך החלק היבש.

"איזה חמוד," נאנחה אישה מבוגרת ממושקפת למראה עיניו הכהות הגדולות, שערו השחור שמעולם לא סופר וחיוכו המלאכי.

"הם שוחים ככה בכל הבית?" שאל גבר גבוה ומלא.

"כן," אמר אבא של שְקֵדִי. "החלום שלי היה לבנות בית שבו בני-האדם יהיו אלה שחיים באקווריום. הקירות הפנימיים מרווחים מספיק כדי שבני-המים יוכלו לשחות בהם בחופשיות, וכולם מקושרים ביניהם. והכול מחובר לבריכה שתופסת את כל הקומה השנייה. בסך הכול יש להם יותר מרחב בבית הזה מלבני-האדם. כמו שאתם רואים, התקרה בגובה של יותר משלושה מטרים, כדי שיהיה די מקום לשחייה מעל הדלתות."

"למה אין תאורה בתוך המים? אפלולי שם," אמר בחור נמוך עם מבטא זר.

"אם אשים תאורה, הם לא יוכלו להסתכל החוצה בגלל שבירת קרני האור," אמר אבא. "מאוד חשוב לי שהם יוכלו לראות מה קורה בחוץ."

שְקֵדִי בחנה את הקבוצה. עשרה אנשים, קבוצה גדולה. היא לא אהבה תיירים, אבל זה מה שמִימֵן את מחייתם ואת הטיפול בבני-המים שלהם. כבר מגיל צעיר מאוד היא למדה להיות סבלנית ולחייך אל האורחים.

"ומי החמודה הקטנה הזו?" שאלה האישה הממושקפת שהתפעלה קודם מבִּילִיאַן והצביעה על שְקֵדִי.

"זו הבת שלי, שְקֵדִיה," אמר אבא, שופע נחת.

"היא עוזרת לטפל בבני-המים?" שאל איש במכנסי ג'ינס וחולצה ירוקה.

"היא אחראית לתת להם אוכל בערב," אמר אבא. "ולפעמים היא שוחה איתם בקומה השנייה."

האורחים רכשו עם הכרטיס גם את הזכות לשאול שאלות חצופות. גם לזה שְקֵדִי כבר התרגלה.

"מה הם אוכלים?" שאל הבחור עם המבטא הזר.

"פעם ביום הם מקבלים אוכל מיוחד שמכיל את כל מה שהם זקוקים לו, ובפעמים אחרות אנחנו מפנקים אותם בפירות, בירקות ובדברים טובים אחרים שאפשר לאכול במים. גם חלק מן הצמחים שגדלים באקווריום ניתנים לאכילה."

"אתה לא מפחד שהם יטביעו אותה?" שאלה אישה אחרת.

"הם יודעים שהיא לא יכולה לנשום במים כמוהם," אמר אבא.

האיש עם החולצה הירוקה פנה אל האישה ואמר, "אין מה לדאוג. הם הרי אינטליגנטים בדיוק כמו בני-אדם."

"נכון מאוד," הסכים אבא.

האיש פנה לנעוץ באבא מבט חודר ואמר, "מה שמעלה את השאלה למה לסגור אותם באקווריום?"

שְקֵדִי צמצמה את עיניה. זו היתה הפעם הראשונה שהרגישה בעוינות מצידו של אחד האורחים.

"בבית הזה, אנחנו אלה שסגורים באקווריום," אמר אבא.

"אתם יכולים לצאת החוצה. הם לא," אמר האיש והצביע על בִּילִיאַן שהצמיד את מצחו אל הזכוכית ובהה באורחים בעיניים רחבות. אמו, אַָטְלֶן, שחתה לעברם. גם היא היתה הרה, כמו אֵלָה, אמא של שְקֵדִי. שערה היה כהה ופניה צרים. פתחי הזימים שבצידי גופה ובגבה התרוממו וירדו כמו מפוח קטן, בקצב מהיר בהרבה מהרגיל מפני שהיה עליה לספק די חמצן לשניים.

"היא בהיריון?" שאלה אחת הנשים, אישה נמוכה עם שיער מתולתל.

"בִּילִיאַן הוא הבן הראשון שלה, ועכשיו יהיו לה תאומים," אמר אבא.

"או…" נאנחה האישה, עיניה כאילו מזדגגות מעט.

"תאומים זו לידה קשה," אמר האיש עם המבטא הזר.

"זה באמת לא טוב," אמר אבא. "האָקְוָלוֹג המליץ לא ליילד אותה בבית."

"אָקְוָלוֹג?" שאל האיש.

"הרופא של בני-המים. נצטרך להעביר אותה לאקווריום הגדול בירושלים למקרה שהלידה תסתבך והיא תזדקק לניתוח קיסרי. לא פשוט, אבל נעשה הכול כדי שזה יעבור בשלום והיא תחזור הנה עם התינוקות הבריאים. האולטרסאונד אומר שאלה בן ובת."

"כמה בני-מים אתה מחזיק פה?" שאל ירוק החולצה.

"כרגע יש כאן ארבעה בוגרים, שני ילדים ותינוק," אמר אבא. שְקֵדִי העריצה את הסבלנות שלו.

בזווית עינה היא ראתה שכֵּיְלָה שחתה אל הקיר הסמוך אליה. שְקֵדִי הפנתה את מבטה.

'את מוטרדת,' סימנה כֵּיְלָה.

שְקֵדִי מעולם לא הבינה כיצד כֵּיְלָה קוראת בהצלחה כה רבה את מצבי הרוח שלה.

'יש פה איש אחד שלא מוצא חן בעיני,' סימנה.

"הן מדברות אחת עם השנייה," אמרה המתולתלת הנמוכה. "תראה, מַתָּן," אמרה ואחזה בזרועו של הגבר שעמד בסמוך אליה. הוא היה מוצק למראה ולבש חולצה משובצת.

"מה?" שאל מַתָּן והביט סביב, מחפש על מה להסתכל.

"הילדה של פֶּלֶג. היא מדברת עם בת-המים."

"כן," הסכים אבא. "היא התעקשה והלכה ללמוד שפת סימנים כדי לתקשר עם כֵּיְלָה, זו בת-המים. הן חברות טובות מגיל שנתיים."

"מי נתן להם את השמות?" שאל ירוק החולצה, העוין.

"אני לא יודע מי נתן לבוגרים, קיבלתי אותם עם שמות. הבוגרים נתנו לילדים, כמו שאני ואשתי בחרנו את השם לבת שלנו."

"אבל אלה שמות בשפת סימנים של בני-מים," הקשה האיש.

"מה שמך?" שאל אבא.

"אוּרִי," אמר ירוק החולצה.

"אוּרִי, וכולם כמובן," פתח אבא, "האנשים שגידלו את בני-המים הראשונים לימדו אותם את שפת הסימנים של החירשים, ובני-המים לימדו את הבאים אחריהם. אט אט, במהלך השימוש, השתנתה השפה, ונוצרה שפה ייחודית לבני-המים.

"בני-המים למדו להשתמש גם בסימני האותיות. אנחנו לא בטוחים עד כמה הם מבינים באמת את משמעות האותיות, כי הם לא קוראים, אבל את השמות שלהם הם מבטאים באמצעות סימני האותיות."

"אז תרגמתם את שמות הילדים לפי סימני האותיות?" שאל אוּרִי.

"כמיטב יכולתנו," אמר אבא. הוא מחא בכפיו אל המבקרים ואמר, "בואו נמשיך בסיור."

האנשים הלכו אחריו מחדר לחדר. שְקֵדִי עקבה אחריהם בשתיקה וכֵּיְלָה שחתה בעקבותיה בתוך הקירות. כמעט בכל יום היו מגיעות שתי קבוצות. תיירים מחו"ל באו בעיקר בבוקר, כששְקֵדִי היתה בבית-הספר, ומבקרים ישראלים לקראת שעות הערב. שְקֵדִי למדה להתעלם מהם, אבל האיש בחולצה הירוקה הטריד אותה. נימת דיבורו, גופו המתוח מדי. הוא לא בא רק כדי לראות את בית האקווריום המפורסם.

כשהגיעו לחדרה של שְקֵדִי, אבא תיאר איך בכל לילה כֵּיְלָה שוכבת לישון בקיר הסמוך למיטתה של שְקֵדִי, כך שהן יכולות להצמיד את ראשן אל הזכוכית ולהירדם יחד.

"היא ישנה עם דג המחמד שלה, כמה מרגש," אמר אוּרִי.

שְקֵדִי הרגישה חום בלחייה, וראתה שאבא הזדקף וכיווץ את שפתיו. הסיור היה רצוף בהערות עוקצניות, וההערה האחרונה הגדישה את הַסְאה. שְקֵדִי כבר פתחה את פיה כדי לצעוק שכֵּיְלָה אינה דג, אך אבא הקדים אותה.

"הן חברות," אמר.

"כאילו שלדגיגה יש ברירה," אמר אוּרִי. "כלואה על לא עוול בכפה בזכוכיות האלו."

"אתה רוצה להוציא אותה החוצה? היא תמות מחֶנק," אמר אבא.

"אז זו ההצדקה, נכון?" אמר אוּרִי, מרים את קולו מעט. "אתה שם אותה בכלוב מזכוכית כי היא נושמת עם זימים. כמה נוח."

"לא אני יצרתי אותה ככה," אמר אבא. לחייו החלו להאדים.

שאר האנשים העבירו את מבטם מאחד לשני. אשתו של מַתָּן לחשה משהו באוזנו.

"לא, אתה בסדר. המדענים יצרו אותה. אתה רק שילמת וקנית ועודדת את התעשייה המזעזעת הזאת."

"הבנתי," אמר אבא. הוא הכניס את ידו לכיסו ושלף משם שטר. "אתה מהליגה האנושית. קח את הכסף שלך והסתלק מהבית שלי."

האיש צעד לאחור, והרים את שתי ידיו פרושות באוויר, לאות שאינו מתכוון לקחת את הכסף.

"לא. שילמתי על הסיור המלא, ואני רוצה לקבל אותו."

אבא החווה בידו בכיוונה הכללי של דלת הבית ואמר, "אני לא מעוניין לתת לך אותו."

אוּרִי נעץ בו מבט חודר ואמר, "אני מתעקש."

אבא צמצם את עיניו, הסתכל היישר לעיניו של האיש ואמר, "אז אבקש ממך לסתום את הפה שלך. אני לא עושה שום דבר לא חוקי."

"זו בדיוק הבעיה," אמר האיש.

"זו הבעיה שלך." אבא של שְקֵדִי פסע צעד אחד לפנים. "בני-המים שלי מקבלים תנאים מצוינים. הם מאושרים, כל אחד יכול לראות את זה עליהם. ראית איך אנשים אחרים מחזיקים אותם באקווריומים בגודל חצי חדר?"

"נפלא. אחרים יותר גרועים ממך, וזה הופך אותך לצדיק."

"אז מה אתה מציע?" הטיח בו אבא. "הם צריכים מים מתוקים."

"הם לא צריכים להיות קיימים."

שְקֵדִי חשה גוש מתהווה בחזהּ, מאיים להתפוצץ. היא הסתובבה ורצה משם בחזרה אל הספרייה. הקבוצה כבר היתה שם ולא היה סביר שתחזור. היא התיישבה על הכיסא והניחה לדמעות לזלוג מעיניה. האם האיש הזה רוצה לקחת את כֵּיְלָה? לאן?

נקישות על הזכוכית משכו את תשומת ליבה. היא הסבה את ראשה וראתה את כֵּיְלָה בוהה בה בעיניים גדולות.

'את עצובה,' סימנה כֵּיְלָה.

'אני לא אוהבת את האיש הרע ההוא,' סימנה שְקֵדִי ומחתה את דמעותיה.

'בואי נשחה ביחד, נשחק תופסת,' סימנה כֵּיְלָה.

'את תמיד מנצחת,' סימנה שְקֵדִי.

'בגלל זה אני רוצה לשחק תופסת.'

שְקֵדִי חייכה. כֵּיְלָה עודדה את רוחה. 'אי אפשר עכשיו,' סימנה, 'יש פה אנשים.'

'אני אוהבת אותך,' סימנה כֵּיְלָה. שפתיה יצרו צורת נשיקה.

'גם אני אוהבת אותך,' סימנה שְקֵדִי. 'תמיד תישארי איתי.'

כֵּיְלָה פערה מולה עיניים גדולות תמהות.

שְקֵדִי היתה בת שנתיים כשאבא ואמא השלימו את בית האקווריום. הכול היה מוכן, מים, דגים, צמחים, מכונות לחמצן וסינון המים, רק בני-מים לא היו. השלמת הבניה של הבית המעניין סוקרה בתקשורת, ומיליונר שביקש להיפטר מבני-המים שלו פנה למשפחת אורלב.

אבא סיפר לשְקֵדִי מה קרה. הוא הגיע לבית המיליונר בציפייה לראות אקווריום נקי ומסודר, אך האיש לקח אותו אל החצר. שם ראה אבא בריכת שחייה קטנה שהוסבה למגורי בני-מים. לא נִרְאָה שהיא נוקתה באופן סדיר, מכיוון שהמים נראו מלוכלכים. בתוכם היו אַלִיס ודוֹלְף הצעירים עם בתם בת השנתיים. הם היו רזים ועגומים, ותלו באבא מבט מיואש. עצמותיהם בלטו מבעד לעורם.

"אתה נותן להם בכלל לאכול?" שאל אבא, מזועזע כולו.

"העוזרת שלי מאכילה אותם," אמר האיש. "אז אתה קונה אותם לבית החדש שלך? שלם לי רק מה שהם עלו, והתינוקת מתנה ממני."

"כן, אני קונה אותם," אמר אבא אפילו בלי לשאול כמה הם עלו. "מחר יבוא רכב לקחת אותם אלי."

לכֵּיְלָה לא נותר כל זיכרון מהבריכה האיומה. בית האקווריום היה כל עולמה. היא לא הצליחה לדמיין מצב אחר. כששְקֵדִי היתה מספרת לה על העולם בחוץ היא רק חייכה והנידה בראשה, כמקשיבה לסיפורי מעשיות. גם כשהוריה סיפרו לה על האקווריום הגדול שבו נולדו ועל הבריכה שאליה הועברו היא סירבה להאמין.