ספריית הצללים / מיקל בירקגור

כבר מקריאת הכיתוב על הכריכה זה ברור: "ספריית הצללים", ספר המתח החדש של מיקל בירקגור, מחזר ישירות אחרי הביבליופילים שבינינו – אלה שאוהבים ספרים, אוהבים לקרוא אותם, אוהבים להרגיש ספר בין הידיים, להריח ספר ישן ומצהיב. הוא מבטיח סיפור על חבורה סודית בעלת יכולות מיסטיות בתוך מסגרת "ספרותית". במילים אחרות, ספר מתח קליל ולא מחייב, אך משעשע ונעים לקריאה, בסגנון "צופן דה-וינצ'י". ובגלל הנושא, אוהב הספרים התמים עשוי אף לצפות שהספר יעסוק באנשים כמוהו.

למרבה הצער, לציפייה הזאת אין בסיס. הרמז הראשון מופיע כבר סמוך לפתיחה, כשהביבליופילים בספר מתוארים כ"חנונים של ספרים" – הגדרה לא מחמיאה במיוחד, שקשה להאמין שבאה מעטו של מי שאהבת הספר היא בדמו. דלות התיאורים הכללית לא מסייעת להפיג את התחושה כי מדובר במותחן סוג ז', שהעלילה מסרבת להתפתח כראוי לספר מתח, והתוצאה: מאכזבת.

יון, עורך דין צעיר ומצליח, לא דיבר עם אבא שלו מזה שנים רבות. מותו הפתאומי של האב, והעובדה שירש ממנו חנות ספרים עתיקים, מטלטלת את חייו. עד מהרה הוא מגלה שיחד עם החנות הוא ירש את החברות באגודה מסתורית של אנשים בעלי כוחות על-טבעיים, הנעזרים בספרים כדי להשפיע על אנשים. חקירת המוות חושפת בפניו עולם אפל של מזימות חובקות עולם, שמביאות אותו מדנמרק הקרה לאלכסנדריה החמה, וגורמת לו לגלות מה באמת חשוב בחיים. ולא, אלה לא ספרים.

לרוע המזל, מה שהיה חשוב לסופר לא היה העלילה, שלוקה בבנליות יתרה. הדרישה הראשונה במעלה ממותחן היא שהסופר יוביל את הקורא למסקנות, רק כדי להפריך אותן, שוב ושוב. ב"ספריית הצללים" – שום דבר. מי שנחשד בבגידה מתגלה כבוגד, בסצנה שבה נראה כאילו גם הדמויות עצמן אינן מופתעות; הגאון המרושע שבלי ספק שולט במתרחש מאחורי הצללים, הוא אכן הגאון המרושע ששולט במתרחש מאחורי הקלעים; וכן הלאה. והדמויות? די אם אומר שהדמות הנשית היחידה שמתוארת בספר מעבר לתיאור שטחי היא זו שהגיבור שוכב איתה.

העלילה הלינארית והדמויות השטוחות פוגעות אנושות בספר, שאלמלא כן היה יכול להיות מרתק. לרעיון הבסיסי, של אגודת סתר בעלת כוחות על טבעיים, יש פוטנציאל נאה, וללא ספק הוא אינו המופרך ביותר שהופיע בשנים האחרונות בספרי מתח שראו אור בארץ. בעולם שבו ספרי ערפדים נמכרים כמו לחמניות טריות, ספר שעוסק בצורה מעניינת ואינטליגנטית בקריאה יכול להיות חוויה מתקנת. חבל שהביצוע אינו מצליח להגשים את רוב ההבטחות הגלומות בספר.

ובכל זאת, כמה נקודות אור מונעות ממנו להפוך לכשלון מוחלט. אחת מהן היא אחת מדמויות המשנה, מהגר טורקי, שאמנם נבנה במידה מסוימת של סטריאוטיפיות מודעת לעצמה, אך יש בו משהו כובש. בה בעת הוא מציב מראה מעניינת כלפי היחס שלו זוכים מהגרים בדנמרק. לאורך העלילה הדמות גדלה בהדרגה ומועצמת, עד שהיא מקבלת תפקיד מרכזי, כראוי לה, לקראת הסיום. חבל שיתר הדמויות לא נבנו בהקפדה דומה.

מה שנותר הוא ספר שדוחס בתוכו כוחות מיסטיים, ספריות, אגודות סתרים שנאבקות ביניהן על השליטה בעולם ועל עיצובו, וכל זה בלי שום טוויסט עלילתי ראוי לשמו. התוצאה נראית יותר כספר נוער מאשר כספר מתח למבוגרים ששואף לאתגר את הקוראים שלו. הייתי ממליץ עליו לנוער, בתקווה ללמד צעירים את ערכה של הקריאה, אלמלא סצנות הסקס המביכות המשובצות לאורכו. בפעם הבאה שארצה לקרוא ספר על אגודות סתרים וביבליופילים, אחזור אל המטוטלת של פוקו.