קראתי לראשונה את "עיין ערך: 'אהבה'" של דויד גרוסמן בסוף כיתה י"ב. למרות הקושי לצלוח אותו, חשבתי אז – באופן אופייני מאוד לגילי באותה עת – שזה הספר הטוב ביותר שקראתי בחיי. מאז עברו לא מעט שנים והפסקתי לקטלג ספרים בקטגוריית ה"טוב ביותר". הספר עצמו היה ונשאר יצירה וירטואוזית ומרשימה, גם אם נותר קשה מאוד לקריאה.

ראשית, ההבהרה המתחייבת: מבחינת תוכנו, רבים ממרכיביו של "עיין ערך: 'אהבה'" מחייבים לסווג אותו כחלק מהספרות הספקולטיבית – יש בו אדם שהופך לסלמון, יש בו ילדים בעלי כוחות קסומים, יש אדם שלא מסוגל למות, ובעיקר שפע של דמיון ושל שבירת מסגרות – אבל הספר לא נכתב כפנטסיה ולא שווק כך. אם נתעקש לקטלג אותו, אולי ניתן לזהות אותו כווריאציה ישראלית על הריאליזם המאגי.

עם זאת, הפנטסיה האמיתית – במובן העמוק ביותר שלה – היא ספרות שמהלכת במחוזות הלא נודעים והלא ריאליסטיים של הספרות, שני דברים שגרוסמן עושה בספרו בצורה מרשימה במיוחד. ספרו נבנה בידיעה ובכוונה מלאה כהיפוך המוחלט של הריאליזם ומגיע למחוזות ספרותיים ומחשבתיים שבהם איש זולת גרוסמן לא היה בהם מעולם.

גרוסמן מנסה בספרו לחדור אל הארץ הלא נודעת שמעסיקה, אולי יותר מכל, את החברה ואת הספרות הישראלית: השואה. "עיין ערך: 'אהבה'" הוא אחד הספרים הראשונים שניסו להתמודד עם השואה מחוץ למסגרת המוכרת כל-כך של ז'אנר סיפורי העדות – במקום לספר "מה היה שם" הוא ניסה לעשות את הבלתי אפשרי ולהבין את הבלתי נתפס באמצעות כלים ספרותיים. הנסיון נידון, כמובן, לכשלון, אבל זהו כשלון מרהיב. ככל שהספר מתקדם, הפרוזה של גרוסמן נסדקת, הריאליזם מתנפץ לרסיסים והשואה לא מתקרבת כהוא-זה להיות פחות "ארץ שם" משהיתה בעמוד הראשון. לעומת זאת, ההתמודדות שלנו אִתה, כמי שגדלו בצלה, הופכת בסוף הספר הרבה יותר מובנת.

הספר מורכב מארבעה חלקים שמתקשרים זה לזה באורח עמום למדי, פרט לחלק השלישי והרביעי – הם עוסקים לכאורה באותו קו עלילה, אך בדרכים ספרותיות שונות לחלוטין. מתוך ארבעת החלקים האלה, רק הראשון יכול להיחשב כסיפורת "רגילה", ואף יצא לאור לפני כמה שנים כנובלה עצמאית – "מומיק". בחלקים שאחריו גם הפרוזה עצמה מתפרקת והסגנון של הספר פונה לכיוונים יותר ויותר חריגים.

החלק הראשון הוא סיפורו של הילד מומיק, בנם של ניצולי שואה שמנסה להבין מתוך הסודות והשתיקות של המבוגרים את מה שעבר על הוריו ועל שכניהם ומנסה לשם כך לגדל במרתף ביתו את "החיה הנאצית", שאת מהותה הוא אינו מבין. כל זה מתרחש על רקע של משבר משפחתי, שנוצר כשסבו החולה וסרמן, מגיע במפתיע מ"ארץ שם" וכופה על הילד ועל המשפחה כולה להתמודד עם הדברים שעד כה הצליחו להסתיר בהצלחה חלקית. בחלקים הבאים גרוסמן כבר ירמוז לנו שמומיק הוא המספר עצמו, או לפחות הדמות הבדיונית שיצר המספר בצלמו ובדמותו.

התוצאות ההרסניות של החלק הראשון שוברות גם את הפרוזה של גרוסמן. החלק השני כבר מוביל אותנו לסיפור אלגורי כבד וקשה מאוד להבנה שמספר על הסופר היהודי-פולני ברונו שולץ שהפך לדג סלמון – מדובר בנובלה קשה מאוד לקריאה, שמנסה לשחזר את סגנונו של שולץ עצמו, מהסופרים הנערצים על גרוסמן. עם זאת, זו יצירה ספרותית עמוקה מאוד, רבת משמעויות ומרתקת מבחינה תוכנית, סגנונית ורעיונית גם יחד – ושווה להתאמץ ולצלוח אותה עד סופה.

אחרי שגם הנסיון האלגורי נכשל בהגשמת רצונו של המספר להבין את השואה, הוא חוזר לסגנון "שקוף" קצת יותר. שני חלקיו האחרונים של הספר מציעים שני נסיונות שונים לספר מחדש את סיפורו של וסרמן, סבו של המספר. סיפור זה פונה במקביל לשני כיוונים: ראשית, סיפורו האישי של וסרמן, שמוצג, פשוטו כמשמעו, בתור היהודי שהנאצים לא הצליחו להרוג; ושנית, המשך של מעשיית ילדים שאותו סב לא סיים לכתוב בעיתון ילדים יידי ישן בפולין.

מכאן צומח צומח סיפורם של "ילדי הלב" – סיפור שהיה כביכול תמים וילדותי במקור, אך גרוסמן והמספר שלו בחרו להעביר אותו בגסות דווקא לגטו ורשה ולאושוויץ. בסיפור משתלבים גם הגיבורים האמיתיים של ילדותו של מומיק – אותם ניצולי שואה פגועי נפש שריפדו את זכרונות ילדותו וליוו בדמותם את חלקו הראשון של הספר. במקביל מובא שם סיפורו של נייגל – החיה הנאצית האמיתית: קצין אס-אס, שאפילו בו מתגלה בסופו של דבר ניצוץ של אנושיות.

הכשלון של החיבור הבלתי אפשרי בין התמימות הילדותית של הסיפור לבין הרוע התהומי של השואה מביא את גרוסמן לפרוש לחלוטין מהפרוזה בחלק האחרון, ולכתוב את המשך סיפורם של ילדי הלב כאנציקלופדיה על חייו של קאז'יק – ילד בן יומו שהשתרבב בטעות לסיפורם המחודש של ילדי הלב. כמעט מיותר לציין שהפירוש שניתן לערך "אהבה" באנציקלופדיה זו אינו מספק כלל.

"עיין ערך: 'אהבה'" הוא ספר קשה מאוד לקריאה. מבחינות מסוימות הוא אפילו מקומם – אחרי הכל, איזו זכות יש לסופר ליצור סיפורת בדיונית על השואה? מאידך גיסא, שאלת הזכות הזאת היא גם אחת הסיבות העיקריות לכתיבתו של הספר. במציאות שבה זכרון השואה כרוך בחיינו בכל כך הרבה דרכים, הספר מספק נסיון מרתק לבחון את מקומה של השואה עבורנו ולבדוק כיצד דבר שאיננו מצליחים להגדיר אפילו לעצמנו – עדיין מגדיר עבורנו בצורה כל כך גורפת את הדברים ואת הדרכים שבהם מותר לנו לכתוב ולחשוב.

מעבר לכך, זהו גם ספר שבוחן את מהותה של האנושיות ואת מאבקה נגד חיית השואה ששוכנת במרתפים של כולנו. "עיין ערך: 'אהבה'" הוא הנסיון השאפתני ביותר שאני מכיר להתמודדות ספרותית עם הפער בין ההומניזם לבין הרוע המוחלט, ולהבנת מקומה של השואה במציאות שלנו.