סופרפוזיציה


פורסם ביום יום שלישי, 15 ביוני 2010, בשעה 22:58
שייך למדור סיפורי מקור

מאת

לפעמים טוב שאף אחד בעולם לא יודע אם אתה מת או חי. אפילו אני לא בטוח, ובינתיים טוב לי ככה, לא להחליט.

אני עומד בפינת החדר בבית החולים ומסתכל על עצמי נח על המיטה הסטרילית בשלווה לא טבעית, בטח לא לי. מישהו, כנראה אמא, קיצץ את השיער שצמח לי ועכשיו אני כמעט קירח. צל נופל על הקרקפת העירומה שלי, דומה קצת לנס מלחמה שפרשים נושאים, ואני לא מרים את הראש כדי לא לראות את עמוד האינפוזיה שמטיל אותו שם. אני מהרהר כמה רגעים באפשרות ללחוץ לעצמי את היד ומחליט שאין צורך. אני בסדר גמור. אני לא צריך תמיכה. ואז אני חולף דרך הדלת והולך הביתה.

בבית, בחדר, שרדינגר עובר לידי, מתחכך באיזו רגל בלתי נראית במרחק כמה פסיעות מן המקום שבו אני עומד. כמו כל נער מתבגר שמקיף את עצמו בספרים כתחליף לנערות, הייתי בטוח ששרדינגר הוא שם מקורי להפליא לחתול. מאז שאספתי אותו היתה לשרדינגר הנטיה ללכת אחרי לכל מקום, ועכשיו הוא יושב על המיטה ימים שלמים ורק יוצא מדי פעם לחלץ עצמות ולהתרשם מחתולות חדשות בשכונה. אני מתיישב לידו ומעביר שתי אצבעות בתוך הפרווה הסמיכה על העורף, נהנה לשמוע את הגרגור שחציו עונג וחציו הפתעה, ואז יוצא מהחדר בלי לסגור את הדלת, שידע שהוא חופשי ללכת לשוטט מתי שרק ירצה.


רוח נושבת ופורעת את רעמת השיער שלי, זו שאיש אינו מסוגל לגזוז. בחוץ חמים ושמש זהירה מלטפת את כתפי וזרועותי. לאחר מחשבה קצרה אני מוריד את הגופייה ומפקיר את כל פלג גופי העליון לקרניה. אני הולך ברחוב ושר, מחייך לבחורה רזה ובהירת שיער שהולכת מולי ואינה משפילה את מבטה או מאיצה את צעדיה כפי שהיתה עושה אילו ראתה אותי. כשהיא מתקרבת אני שוקל להניח יד על חזה, כמו בטעות, אך מתחרט. תישאר בן אדם, גם אם אף אחד לא יידע אף פעם.


עברו שתי דקות מהרגע שחלפה על פני, אולי פחות. אני שומע אותה צועקת ומסתובב במקומי בחדות, אבל היא כבר איננה. אני רץ בחזרה, כמעט נתקל בפח זבל העולה על גדותיו, ולבסוף, בין שני בניינים, אני רואה אותה. בחור גבוה ממני בראש מצמיד אותה אל הקיר בידו האחת, וידו השניה אוחזת בדוקרן. כשידה הרועדת נשלחת אל רוכסן החולצה, אני קופץ עליו. כל שהוא רואה הוא דמות מטושטשת, ובזמן שהוא מנסה למקד את מבטו אני בועט לו בביצים. הוא מועד אחורה ונופל, יותר מהפתעה מאשר מהכאב.

"עוף מפה, בן זונה", אני מסנן ויורק לכיוונו. מה שהיה גופי מתמלא אט-אט חומר. עכשיו אני מוחשי כמעט לגמרי, אבל עדיין מספיק דומה לרוח רפאים כדי שהזבל יקום ויברח משם. הבחורה עדיין נשענת על הקיר ואוחזת ברוכסן הפתוח כדי מחציתו. אני מפנה אליה את גבי, מתנשף.

היא מניחה את ידה על כתפי. "תודה", היא לוחשת, ואז אני מתפוגג לגמרי. אני מסתובב אליה חזרה. היא עדיין מביטה בנקודה שבה עמדתי קודם. רגע לפני שאני עוזב אני מעביר את גב כף ידי על לחיה, ואז מתרחק בצעד מהיר. הזיעה שלי קרה, ואני שב ולובש את החולצה.


כשאני חוזר הביתה, שרדינגר לא נראה בשטח. אני מחפש אותו בין החדרים ומוצא רק את אמא במטבח, חותכת תפוחי אדמה לקולה של אדית פיאף. כבר שנה הבן הגדול שלה שוכב בבית החולים, מחובר לצינורות. אני תוהה אם התרגלה, אם אני הייתי מתרגל. אם התרגלתי.

בימים הראשונים שאחרי התאונה כמעט לא העזתי לצאת מן המיטה. שכבתי בגוף הדומם והבטתי מבעד לעפעפיים סגורים בבני משפחתי ובכמה חברים שבאו, נכנסו ונעמדו סביבי. דמעות זלגו על פני ועל זרועותי, ליטופים עברו דרכי. הם ניסו לדבר אתי – הדר סיפר על הנבחרת שלהם שזכתה בעוד גביע, נועם על החברה החדשה, אנטון על הצבא ואבא על הבחור החדש בעבודה שלא מבין מילה ממה שאומרים לו. נועם נשאר כמה פעמים וישן כל הלילה על הכורסה בחדר. בלילה האחרון, לפני קצת יותר מחודשיים, התעוררתי והוא עמד מעלי, בעיניים דומעות. הוא ניסה לומר משהו ולא הצליח, רק עמד ורעד ובכה. קמתי, הנחתי יד על כתפו ודיברתי אליו. עמדנו ודיברנו אל תוך הקיר האטום של התרדמת, עד שלבסוף הוא צנח על הכורסה ונרדם. הוא מלמל חלקי משפטים מתוך שינה. התיישבתי על שפת המיטה ודיברתי אליו, בתקווה שחלומותיו יקלטו לפחות שמץ מדברי. קצת אחרי עלות השחר הוא התעורר והסתלק בלי לומר שלום, ומאז לא חזר. הלכתי לבקרו בביתו כעבור כמה שבועות והוא נראה בסדר, אבל הוא לא מהאנשים שרואים מה אִתם כל עוד הם לא מדברים, ונועם לא דיבר אתי יותר.


על המיטה אני קורא ספר שעמד על המדף, אחד מהמד"בים הישנים שלי. מסובך להפוך את העמודים, אבל לומדים לראות דרך הכריכה. צריך רק להתרכז מספיק. כעבור זמן מה הדפדוף הופך שוטף מספיק כדי שלא ארגיש בו, וכשאני מסיים את חלקו הראשון של הספר ומרים לבסוף את הראש להסתכל סביב, הערב כבר כמעט ירד. שרדינגר עדיין לא חזר, אז אני יוצא לחפש אותו.


אני מסתובב שעות בשכונה ומחפש אחריו, לשווא. בסוף רגלי מוליכות אותי לכיוון בית הקברות. אולי הגיע הזמן לחפש דירה, אני חושב. מיד אחרי שאני נכנס בשער הברזל הישן אני מרגיש שהמקום אינו ריק מספיק. הרחק ממני מתגודדים אנשים סביב אחד הקברים. לא מאוחר מדי לזה?

אני ניגש לבדוק, וכשמבטי אינו מצליח להידחק דרך מעגל הגבים המופנים אלי, אני פשוט מסתכל דרכם. בחור בחולצה שחורה קרועה, פניו זוהרות מאור הירח הנופל על העגילים הרבים הנעוצים בהם, כורע על ברכיו ליד המצבה. בידו האחת הוא אוחז באזמל, ובשניה גופת חתול מבותרת. אני לא מסוגל להסתכל, אבל גם לא מצליח לעצום את העיניים, להסתכל הצידה, משהו. לא יכול. גם לא כשלראשונה מאז התאונה אני מרגיש כאילו אני עומד להקיא. אני ממשיך לעמוד שם ולבהות כשהוא מורח עוד דם על לוח הקבר, ואז משליך את הגוויה לערימה שלידו – עוד חתולים מבותרים. הזנב הכסוף של שרדינגר מציץ מתחתיה.

אני נרתע לאחור ומיד מתייצב ומרגיש את הריק מתמלא בחומר ואת הדם רותח בעורקים. הבריון שלידו אני עומד מעיף מבט עוין בזה שמשמאלו כשהזרוע שלי, עדין לא נראית, נוגעת בשלו, ואז יש תזוזה במעגל. מבין הגברים יוצאת בחורה, לבושה גם היא בשחור. היא מתיישבת על לוח הקבר, פותחת את כפתור המכנסיים ואחריו, לאט, את הרוכסן.

"נו כבר!" צועק הבחור שעומד לפני.

היא מסתובבת לכיווני, ואני קורס פנימה כשאני מזהה את הבחורה מהרחוב. כמה רגעים אני נותר נטוע במקומי, בזמן שאחד הבריונים מתקרב אליה בעודה שוכבת בפנים נטולות הבעה, וכשהוא מפשיל את מכנסיו אני מסתובב ובורח. קריאות העידוד מהדהדות סביבי זמן רב אחרי שאני כבר רחוק.


כשאני מתעורר בבוקר, אני שרוע על הרצפה בחדרי. אני מחפש את שרדינגר, ואז נזכר: בבית הקברות, בערמת הגוויות, בבחורה שהם זיינו על קבר מגואל בדם של חתולים. בזה שאני פחדן עלוב שמגיע לו למות. אני מציץ לרגע לעבר המיטה – מילא, לפחות לא סביר שזה יידחה עוד זמן רב. בינתיים אני רוצה להספיק דברים. להרוג את הבני זונות, בתור התחלה.

ימים שלמים אני מסתובב ברחובות, מחפש, אבל איני מוצא אף אחד מהבהמות האלו. אני מסתכל בעיניהם של אנשים, מחפש את ניצוצות הטירוף והרצח שראיתי אז, אבל לא רואה כלום מלבד עירוניים דפוקים מהסוג הרגיל. מבוי סתום.


הערב עומד לרדת ואני בקצה השני של העיר, מותש משבוע של חיפושים. לפני שאני מתחיל בדרכי חזרה אני עוצר בפארק קטן, צונח על ספסל ומניח את ראשי על הברכיים. אני כמעט ישן כשקולות מעירים אותי, וכשאני מרים את הראש הם שם, כולם. וגם היא. הבחור עם העגילים מניח יד על הכתף שלה ודוחף אותה, כאילו בצחוק. אני מזנק מהספסל רגע לפני שהם מתיישבים עלי.

הם מדברים על משהו, בקולות רמים וגסים. היא שותקת, ורק פולטת צחקוק מאולץ כשזורקים אליה הערות או ממששים אותה. מישהו מוציא כדורים מהכיס ומחלק. הם מתחילים לדבר בקולות מהוסים יותר, אבל אני אפילו לא מתאמץ להקשיב, רק בוהה בה. היא כל כך תלושה מהם, ובכל זאת ידו של הבחור כרוכה סביב כתפה, והיא מתרפקת עליו.

היא קמה ואומרת לו משהו – הוא זורק משהו חזרה ונראה מאוד לא מרוצה. היא עונה בשקט, מסתובבת ומתחילה ללכת, ואני אחריה. לאורך רחובות חשוכים, שכל פנסיהם שבורים, סמטאות שנושאות שקט של עסקאות מפוקפקות ומיתות משונות באישון הלילה. היא הולכת לאט, לא ממהרת. לבסוף היא נכנסת לבית חד-קומתי קטן, ולאחר כמה רגעים נדלק האור בחלון הפונה אל הרחוב. היא לא סוגרת את התריס, וצונחת על המיטה בלי להחליף בגדים.


אני מטפס על אדן החלון וצופה בה כשהיא מתהפכת מצד לצד וממלמלת שברי מילים מתוך שינה. ואז, כשאני זז מעט כדי לרדת ולחזור חזרה היא מזדקפת פתאום, במהירות, ומישירה אלי מבט לא מופתע, ועוברים כמה רגעים לפני שאני מחזיק לעצמי את שיווי המשקל.

"עקבת אחרי", היא אומרת. "למה?"

"רציתי לראות אותך".

"ג'קי יהרוג אותי אם הוא ידע שהיית כאן. יהרוג אותי, ואחרי זה אותך", קולה יציב כעת, רק מבטה מושפל.

אני מצחקק שלא מרצוני. "לא הוא יהרוג אותי", אני אומר, אחרי שאני נרגע. "וגם אותך לא. אני אשמור עליך, אל תפחדי".

"אתה תשמור עלי?" היא שואלת. היא שבה ומכווצת את שפתיה לאותו קו ישר ובלתי ניתן לפענוח.

"הרי ראית", אני עונה לה. אני יורד מהחלון ומתיישב לידה על המיטה, כמעט קרוב.

"נכון, ראיתי", היא מהמהמת כמו לעצמה. "נלך עכשיו?"

'נלך', אני עומד לענות, 'נלך עכשיו', אבל לפני שאני מצליח להגות את המילים משהו אוחז בכתפי ומטיח אותי לאחור.

ואני נופל. ונופל. ונופל…


ואני מתעורר, והאינפוזיה מחוברת לזרועי והכר הגדול מדי תומך בצוואר הרפוי. אני מנסה לקום, אך הגוף הארור נופל בן רגע חזרה אל הסדינים. אני מנסה שוב – לאט הפעם, על הצד, לפחות להישען על היד אני יכול – וכעבור רגע מוצא את עצמי מוטל שוב על הכרית ודם פורץ מזרועי במקום שממנו נותק צינור העירוי. העמוד נופל לרצפה וצליל החבטה מהדהד באוזני. החדר מתחיל להסתחרר סביבי ואני עוצם עיניים בהקלה – זה לא היה אמיתי. רק עוד רגע אחד ואני שוב אהיה שם, שלם ומוכן. ואז אני שומע מהמסדרון את הצעדים של אמי, מהססים, קרבים אלי. והיא רוכנת מעלי, מלטפת את הזרוע המדממת ומעבירה יד על מצחי, ולראשונה מזה יותר מדי זמן אני מרגיש את החום של העור. ואני כל-כך רוצה שזה ישמע אחרת – הקול שלי צרוד, כמעט בלתי נשמע, כשאני פותח את העיניים ואומר "אמא", אבל זה מספיק. אני מרגיש את דמעותיה נופלות על פני, את הידיים המגששות, ואני מרגיש חי.

אחרי שבוע אני מצליח להתיישב בכוחות עצמי, וכולם עומדים סביבי ומוחאים לי כפיים. אחר-כך נועם נשאר אצלי, ובזמן שהוא שותה בירה עבור שנינו אני מספר לו איך חלמתי שאני גיבור-על שרודף אחרי חבורת נבלות מכת-השטן ומציל בחורות. רק את הסוף לא סיפרתי, ונועם טופח על כתפי ואומר, "אמרתי לך שאתה קורא יותר מדי שטויות". ואז הוא אומר שהוא צריך ללכת.

הוא חוזר כעבור שעה, דוחף לפניו כיסא גלגלים. "בוא", הוא אומר, "אנחנו יוצאים לטיול". ובמשך ארבע שעות הוא דוחף אותי לפניו, מראה לי את גורד השחקים החדש, את הפאב שנסגר, עושה לי הכרות עם השכנים החדשים שעברו לגור בבית ממול. כבר ראיתי אותם, אני חושב, ואז בועט בעצמי – אידיוט, זה היה חלום. ואנחנו ממשיכים, וכשהערב יורד אנחנו כמעט בקצה השני של העיר.

"אמא שלך תהרוג אותי", נועם נאנח ומסובב את הכסא לאחור, ואני מוצא את עצמי מול בחורה. אני מרים את הראש ורואה אותה. היא פשוט מסתכלת עלי, ואני לא מצליח להבין מה יש במבט הזה. אולי כי העיניים מתחילות להתכסות בדמעות. השיער כמעט מכסה, אבל על הצוואר שלה יש צלקת ארוכה, חדשה. נועם לא שם לב.

"במה את בוהה, בחיים לא ראית בן-אדם בכסא גלגלים?!" הוא מתפרץ, ולפני שהוא אומר עוד משהו היא מסתובבת ובורחת. "חכה כמה חודשים", נועם אומר כשהיא מתרחקת, "אתה עוד תסובב כאלה על האצבע הקטנה". את שאר הדרך אנחנו עושים בשתיקה, ורק כשאנחנו שוב בשכונה נועם נזכר פתאום – "תגיד, לאן החתול שלך נעלם"?

אנחנו נכנסים, ואני אומר לילה טוב, ומחבק את ההורים, ונועם עוזר לי לחזור למיטה. וכשאני שוכב ומביט בתקרה, אני מרגיש איך החדר מסתחרר סביבי שוב.

אני שוב ברחוב, רץ אליה. כשאני מגיע האור בחדרה כבוי, ורק הצללית שלה, לבד במיטה, נראית. אני חושב על ההורים בוכים, ונועם שבור, וכל השאר, ואז שב ומסתכל עליה.

"יהיה בסדר", אני אומר לשנינו, "הכל יהיה בסדר".



תגובות

  1. מאת אלודאה:

    הרעיון נהדר בעיני, והשם מוצלח להפליא. השאלה המענינת היא, כמובן, למה הוא לא יכול לזגזג בין המצבים – להיות איתה בלילה ולהיות ער ביום?

  2. מאת רמי שלהבת:

    איך לזגזג? זה לא שהוא יכול לקבוע מתי הוא יהיה צמח ומתי לא…

  3. מאת אלודאה:

    לפי הסוף נראה שכן. הוא מחליט להתנתק מהגוף ולחזור אליה.

  4. מאת יעל:

    הרעיון אכן נהדר, והביצוע קולח ויפה. ואלודאה, את יכולה לחשוב שאולי הוא כן מתחיל לזגזג בין המצבים. לא בטוח שהוא נשאר צמח.

    רק הרגיז אותי שהם רצחו לו את החתול והוא לא עשה להם כלום.

  5. מאת חיננית:

    זה נותן פרוש חדש ללהביט על מישהו בכסא גלגלים. הרעיון טוב, והסיפור מרתק, והדמויות אמינות. היה כיף לקרוא.

  6. מאת יובל:

    וואו ממש נהנתי לקרוא. אחלה סיפור!

  7. מאת מזוקניבליסט:

    סיפור מעולה! מהפסקה השנייה ועד שהוא מתעורר היה מתח מעט גותי מצויין שהחזיק אותי כפות לקראת קפיצה, ומההתעוררות הייתה אנחתה נהדרת לקרא סוף פאנצ'י מוצלח לגמרי. אחלה בחלה רעיון וביצוע.

הוספת תגובה