המכשפה היתה אחת מהחזקות ביותר שראינו במחנה. היא הופיעה יום אחד, אפופה אור כחול, עוטה שריון ונושאת מטה שקצהו בהק בכוחו של הטוב. עיניה היו עיני לוחמת. מאז שמלכת השדים ומשרתיה האפלים חסמו את דרכי הגישה, לא ראינו רבות מסוגה. סאקיה, מפקדת המשמר, נהגה לספר שפעם היו בינינו מכשפות אדירות, לפני שביתנו, מקדש האחיות, נגזל מאיתנו. מכשפות שמתו מות גיבורים כדי שנוכל להימלט אל המחנה העלוב הזה.

זמן רב קיווינו שיגיע מישהו כמוה. ידענו שמלכת האופל צוברת עוצמה מיום שהניסה אותנו מהמקדש. השדות מחוץ למחנה שרצו במשרתיה – מפלצות איומות, מתים-חיים רעבים לבשר אדם, גובלינים מרושעים, דרבני-ענק שקוציהם מלאים ברעל, שאמאנים אפלים שירו בנו אש ממטותיהם. איש מאיתנו לא העז להתרחק מהמחנה – אפילו לא סאקיה, שהעמידה פני אמיצה וקשוחה.

המכשפה היתה ההיפך הגמור שלנו. היא התעכבה רק כדי לשוחח כמה דקות עם הכוהנת הגדולה פוהרה ויצאה אל השממות, חסרת מורא ופחד. לא עבר יום בלי ששמענו על מעלליה בשדות שורצי המפלצות. כמה מהקשתיות שהציצו מבעד לחרכים סיפרו שראו כדורי אש מתעופפים לכל עבר ושמעו את זעקותיהם של יצורי אופל. היא מיעטה לחזור למחנה, וכשעשתה זאת היתה תמיד שקטה ועניינית. היא החליפה רק מילים מעטות עם המנהיגות, ומעולם לא בילתה ערב בחברתנו סביב המדורה.

לאחר שבוע היא הגיעה אל סאקיה כדי לשכור בת לוויה. הסתדרנו בשורה, זקופות, גאות, בקשתות דרוכות. היא בחנה אותנו ונראה היה כאילו היא בוהה באוויר מעל ראשינו, בוחנת משהו שלא יכולנו לראות. יתכן שכך היה – מעולם לא הבנו באמת את דרכי המכשפות.

לא ידעתי מדוע בחרה בי. לא הייתי קשתית טובה יותר מהאחרות, לא זריזה מהן בקרב ולא טובה מהן בלוחמה פנים אל פנים. וגרוע מכך, נראה שהיא בכלל לא היתה זקוקה לי. היא הפליאה את מכותיה במפלצות השממה, שילחה בהם ברקים, העלתה אותם באש, הטיחה בהם יתדות קרח קפואות. לא פעם מצאתי את עצמי בקושי מספיקה להרים את קשתי לפני שהקרב הסתיים. נגררתי בעקבותיה, לעתים חסרת תועלת לחלוטין.

כל אותו זמן היא לא אמרה לי יותר ממילה אקראית, ואני כמעט ולא פציתי את פי. אולי פחדתי שתשלח אותי מעליה אם אדבר. אולי פשוט נזכרתי במבטיהן הכמהים של האחרות ושמחתי לקחת חלק במאבקה.

היא היתה רגועה כהרגלה ביום שבו הגענו אל השער – אלומה כחולה ומבהיקה, עמוד של אור, שבמרכזו בהקה באוויר אבן האבדון הזורחת. ידעתי שרק היא לבדה תפתח את מקדשה של מלכת השדים.

ביקשתי לעמוד עוד רגע, לבחון את הסיטואציה, לבדוק איזה חץ יתאים מול הגובלינים האדומים, החסינים בדרך כלל לרוב קסמי. אך היא הסתערה כמעט בלי להביט בי, במטה מונף, זועקת מילות כשפים. היא רצה ישירות אל עמוד האור. ברק הבזיק, בהיר מכדי להביט בו. עצמתי את עיני לרגע ארוך, ידי מוכנה על זנב החץ, מתכוננת למתקפת הנגד. אבל האור שכך לאטו ונדמה היה שהזמן קופא. המכשפה עדיין נותרה בתנועת הסתערות, ידה האוחזת במטה מונפת אל על, והשניה מושטת קדימה, נוגעת ואינה נוגעת באבן האבדון. האור הכחול לכד אותה במקומה, עיניה מצומצמות לחרכים ופיה פעור בקריאת קרב. היא נותרה כך רגע או שניים, ואז הכל תם. המכשפה שכבה על הקרקע החולית, המטה לצדה, וידה אחזה באבן האבדון – שלא הבהיקה עוד. היא לא זזה.

רצתי לצידה, חרדה. עוד לפני שהספקתי להושיט לה את ידי היא פקחה את עיניה והביטה בי. מעודי לא ראיתי על פניה הבעה כזו. עיניה היו רחבות ולחייה חיוורות. "גבירתי?" שאלתי. "האם הכל כשורה?"

"נראה לי שבאמת עשיתי איזה שורה…" היא ענתה, והתיישבה לאיטה. קימטתי את מצחי. מעולם לא שמעתי אותה מדברת כך. היא שמטה את אבן האבדון מידיה בהסח הדעת.

"גבירתי! היזהרי!" מיהרתי להרים את האבן ולעטוף אותה בגלימתי. הושטתי לה אותה בחזרה, אך היא לא נגעה בה.

"איפה אני? מי את?" היא הושיטה יד והחליקה את תלתליה, שאף לא אחד מהם זז ממקומו במהלך הקרב והנפילה.

"אני טיילנה, גבירתי, את… לא זוכרת?" רק אז הבנתי שזו היתה הפעם הראשונה שהצגתי את עצמי בפניה. את שמה לא ידעתי כלל. לא נראה שנזקקנו לשמות עד כה.

"טיילנה? מה? מי? איפה?"

"העוזרת שלך, גבירתי. טיילנה", חזרתי שוב. כנראה הלם קרב. סאקיה נהגה לספר עליהם. "בשממות, אם לזו כוונתך, אם כי באופן רחב יותר, במאבק למען הכנעתה והבסתה של מלכת השדים, יד ימינו של אשמדאי…"

"אשמדאי!" היא הזדעקה, וזינקה על רגליה. "לא עשיתי סייב!"

קימטתי את מצחי. "סייב כבר קשישה מכדי ללוות לוחמות כמוך, גבירתי – "

"המשחק שלי נמחק!" היא צנחה שוב לישיבה, וחבטה בקרקע. "וכבר שיחקתי כל כך הרבה… היתה לי דמות בנויה ממש טוב, עם שילוב של ברק וקרח ואש… עוזרת קצת מעפנה, אבל ככה זה בשלב ראשון… עכשיו אני אצטרך להתחיל הכל מהתח–" היא השתתקה בפתאומיות, ובהתה בי. עיניה התרחבו.

הלם קרב. עכשיו הייתי בטוחה. אך מה שהטריד אותי יותר היו הגובלינים סביבנו, שעד כה היו הלומים מאחד מקסמיה – או אולי מקסמי השער עצמו – וכעת החלו להתעורר.

אחד מהם קם על רגליו. הנחתי חץ קסום רב עוצמה במיתר הקשת ויריתי, בזמן שהמכשפה המשיכה לבהות. הגובלין צנח מת מיד ומגופתו נפל שלל.

המכשפה הקיאה.

מעולם לא נתקלתי במישהו מקיא בלי שהורעל, ובכל זאת זה מה שקרה. הסטתי את עיני כשהיא ניגבה את פיה והמשיכה לתלות את עיניה בי, באבן האבדון שזרחה מבעד לגלימה ולבסוף, בעצמה. מבטה נע על בגדיה, על נעליה, על המטה שעל הקרקע.

"מלכת השדים. אמרת מלכת השדים?" היא הביטה בי, ושוב בעצמה, ושוב בסביבתנו. אילו היה הדבר אפשרי הייתי חושבת שעיניה התרחבו עוד יותר. "לא, לא, לא…" היא העבירה את ידיה שוב על תלתליה, והפעם הצליחה להסיט כמה מהם ממקומם. הם שבו מיד אל התסרוקת המסודרת.

"גבירתי?"

"אני בשלב הראשון!" היא אחזה בכתפי. "אני בתוך המשחק!"

"זה לא משחק, גבירתי, אני מבטיחה לך…" התחלתי לחוש חוסר נוחות. פוהרה בוודאי תדע לרפא את מחלתה, אך עד אז היינו צריכים לעבור את כל הגובלינים, שהחלו להתאסף סביבנו. "גבירתי, נראה שאנחנו מוקפים. אם תוכלי להשתמש במטה שלך…"

נדמה כאילו רק עכשיו הבחינה בגובלינים לראשונה. היא נסוגה לאחור. "מטה? מה מטה?"

הרמתי את מטה הכוח הקסום מהרצפה והושטתי לה אותו.

"מה את בדיוק מצפה שאני אעשה עם זה?" היא לחשה.

אבל לא היה לי זמן לענות. הגובלינים תקפו. התרחקתי מעט כדי להגיע לטווח ויריתי את החצים במהירות. המכשפה חבטה במטה שלה ימינה ושמאלה בעיוורון, חבטות קצרות, נטולות החן והעוצמה הרגילים שלה. למטה לא היה ערך רב בלי מילות הכשפים. היא המשיכה לסגת לאחור ואני הבטתי בה באי-אמון. בעבר היה הקרב כה פשוט עבורה.

"גבירתי!" צעקתי. "הגובלינים רגישים לקור!"

"אני שמחה מאוד לשמוע. יש לך אולי מקרר להפיל עליהם?!" צרחה בחזרה. ואז הפנתה את גבה לגובלינים ונסה על נפשה.

"גבירתי!" מחיתי, אבל לשווא. היא הלכה והתרחקה. נאסר עלי להילחם לבדי. הכתפתי את קשתי ורצתי בעקבותיה.

הגובלינים עקבו אחרינו מרחק קצר, אבל עד מהרה נטשו את המרדף. עמדנו ליד שטחי הקבורה הישנים והתנשמנו בכבדות.

"גבירתי, אני חושבת שעלינו לחזור למחנה", אמרתי. "את אינך עצמך".

"רעיון גדול", היא השעינה את המטה על גזע עץ סמוך. "אדיר. באיזה כיוון המחנה הזה? איזה מרחק מפה?"

"שלושה ימי הליכה, גבירתי".

"חרא".

"אבל תוכלי להפעיל באמצעות המטה את פורטל הדרך שלך, שישיב אותנו ישירות למחנה".

"אז למה לא אמרת, אוסף של בייטים שכמוך?" לא הבנתי את משמעותם של המילים, אך נדמה היה שמדובר בעלבון. היא הפעילה את הפורטל – נאלצתי להסביר לה כיצד לנופף במטה כדי לעשות זאת, ועברנו דרכו למחנה.

היא הקיאה שוב כתוצאה מהמעבר, מה שאושש את חשדותי – משהו בהחלט לא היה כשורה. היא בילתה יומיים באוהלה של הכוהנת פוהרה, שלא מצאה כל סימן להרעלה או לדבר אחר שהיה עלול לפגום בבריאותה של המכשפה. למרות זאת התאוננה גבירתי על כאבים וסרבה לצאת שוב אל השממות. הגעתי מדי פעם לבקר אותה, אך היא גילתה כלפי קוצר רוח וחוסר חיבה. כמעט התגעגעתי לאדישותה הקודמת.

---

פוהרה קראה לי אליה למחרת. קדתי לה בכבוד.

"ילדתי", אמרה.

"כוהנת גדולה", אמרתי.

"יודעת את מה קרה לגבירתך?"

"אני חושדת שזוהי חרדת קרב, כוהנת גדולה".

"זהו משהו חמור הרבה יותר, ילדתי". החשש העמיק בלבי. "ספרי לי את קורותיכן בשממות".

"מצאנו את אבן האבדון, כוהנת גדולה. המאבק היה ארוך וקשה. הגבירה הסתערה אל השער, אחזה באבן האבדון – ואז – ובכן, אני לא יודעת". הרכנתי את ראשי בענווה. "אולי הנגיעה באבן גרמה לכך".

"אבל את נגעת באבן ולא קרה לך דבר".

"כן, כוהנת גדולה".

היא נאנחה. "ילדתי, המכשפה טוענת שהגיעה אלינו מעולם אחר".

הנדתי בראשי. "אגדות המדורה מספרות רבות על גיבורים ששלחו אלינו האלים".

פוהרה נעצה בי מבט ארוך מעיניה הכחולות. "היא טוענת שבעולמה שלה כולנו דמויות משחק ושהיא משתעשעת בנו, ושכעת גם היא אחת מדמויות המשחק. היא סיפרה לי שישבה בשלווה בביתה והעסיקה את עצמה באותו משחק, בכלי מוזר שנקרא "מחשב", כשהשער משך אותה לתוכו והיא מצאה עצמה כאן, אוחזת באבן האבדון ומוגבלת בתנועות מפרקיה".

"אה".

"כן. אני חושדת שזו מחלת השגעון".

לבי שקע בקרבי. "מה את מציעה לעשות, גבירתי?"

"התרופה הטובה ביותר למחלתה היא לחזור ללחימה, טיילנה בתי".

"הלחימה?"

"המאבק נגד מלכת השדים, המלחמה נגד שלטונו העריץ של אשמדאי, הקרב למען הטוב". פוהרה סימנה את התנועה הקדושה מעל לִבה. "רק קטילת שדי השממות תקטול את השדים שבלִבה, ילדתי".

קימטתי את מצחי. "איני מתיימרת להטיל ספק בתבונתך, כוהנת גדולה, אך האם המלחמה אינה הדבר שהביא אותה למצבה?"

"והיא תציל אותה, בתי. דברי אל לבה של גבירתך. קחי אותה אל השממות. האור יברך אתכן". היא נגעה במצחי, וחשתי את רוחי מתרוממת.

---

"מאוד מפתיע", מלמלה המכשפה.

"סליחה, גבירתי, איני מבינה…" גמגמתי. דבריה של פוהרה לא הותירו על המכשפה את אותו רושם עז שהותירו בי.

"סלחתי. את יודעת כמה שקוף זה שהכוהנת הזאת שלחה אותך לעשות לי שיחת מוטיבציה?"

"אני לא מבינה – "

"כי את כתובה גרוע, בדיוק כמוה. כל המשחק הזה כתוב גרוע. מה בדיוק ההכשרה הפסיכולוגית שלה? ככה היא פותרת בעיות, לכי ותרביצי לשדים? לא פלא שכולכן דפוקות בשכל ולא מחוברות בגרוש לאינטליגנציה הרגשית שלכן – "

"פוהרה סיפרה לי שאת חושבת שכל העולם הוא משחק", נאחזתי במילה היחידה שזיהיתי. "אך עליך לדעת שאנשים רבים תולים בך את תקוותיהם – "

"שיתלו במקום זה כביסה. כל המחנה הזה מסריח. מזל שאין ריחות במשחקי מחשב, אחרת אף אחד לא היה משחק בהם". היא עיקמה את מצחה. "שהאור יברך אתכם, היא אומרת. מה לגבי שהגשם יברך אתכם? קצת גשם שישטוף את הג'יפה הזאת? ואיזו מין ברכה זו בכלל? איזה אור? אור מביא אוכל? אור הורג שדים?"

"השדים, גבירתי!" חשתי את ראשי מסתחרר קלות, אך נאבקתי ושלחתי את ידי אל אבן האבדון שנחה מזה יומיים בכיסי ללא מעש. אחזתי בה והושטתי אותה למכשפה. "עלינו לקחת את אבן האבדון אל מקדשה של מלכת השדים! היא לבדה תפתח את הדלת. הגענו כה רחוק, גבירתי, איך נוכל לוותר?"

"אני יודעת שהגענו רחוק. אני משחקת כבר ארבע שעות. כתבתי שלושה עמודים על ייצוגים נשיים סטריאוטיפיים במשחקי מחשב. חמש רמות עליתי רק בשביל שאני אוכל לשכור אותך, עוזרת מחורבנת", היא סיננה. "את יודעת מה זה בכלל אומר, שאני מכשפה?"

ירדתי על ברכיי לצידה והצבעתי על המטה. "כן, גבירתי. את אוצרת בגופך ובמטך את כוחות הברק, הרעם והאדמה – "

"לא! זה אומר שאני מטרה קלה. זה אומר שהחיים שלי במינימום, כי הטווח שלי רחוק. זה אומר שאני צריכה לצדי לוחם חזק, לא מישהי שצריכה גם היא טווח כדי לפגוע". היא הביטה בבוז בקשת שלי. הפעם היה העלבון ברור. השפלתי את ראשי.

כשדיברה שוב, היה קולה רך יותר. "תשמעי, טיילנה – אני יכולה לקרוא לך טיי?" היא שילבה את זרועותיה על חזה. "זה לא אשמתך. זאת אני. אני פשוט לא מהמכורים. לא מתה על משחקי מחשב בכלל. לא שאכפת לי מדי פעם לשקוע באיזה אסטרטגיה או קווסט מגניב. אבל אר-פי-ג'י? התת-רמה, הטמטום הזה שכל המטרה שלו היא להרוג מפלצות כדי לעלות שלבים כדי שתוכלי להרוג עוד מפלצות?"

"המפלצות הן רק אבן נגף בדרכנו אל מלכת השדים, גבירתי".

"לא, המפלצות הן מה שיהרוג אותנו. את לא קולטת? אני בקושי מבינה משהו במשחק הזה. אני משחקת רק כמה שעות, ואני משחקת רק כי החלטתי לכתוב סמינריון על מגדר במשחקי מחשב – החלטה מפגרת, אני מודה, קיוויתי שזה יחסוך לי מאמרים. אין לי שום כוונה למות במשחק המטומטם הזה. אם אני אשב כאן ואחכה מספיק, החבר שלי ישים לב שנעלמתי, ובסוף מישהו יבין איך לחלץ אותי. עד אז אין לי כוונה להוציא מכאן רגל. ברור?"

מעט מאוד ממה שאמרה היה לי ברור. אך הבנתי את הנקודה העיקרית. "את מפחדת למות".

היא נאנחה שוב. "בטח שאני מפחדת, סתומה".

חייכתי בהקלה. הגבירה שלי פחדה, כמו כולנו. "גבירתי, אל לך להתבייש בכך. אין כל בושה בפחד ממלכת השדים האימתנית, ובודאי שאין כל בושה במות גיבורים במאבקנו בה – "

"זהו זה". היא תפסה בזרועי. "אנחנו הולכות".

"אל השממות, גבירה?" לא תיארתי לעצמי שזה יהיה קל כל כך.

"לא. להחליף אותך בעוזר שלא מדבר כל כך הרבה". היא פנתה אל אוהלה של סאקיה. קולות האימונים בחץ וקשת נשמעו מעבר לערימות החציר. סאקיה הזדקפה והצדיעה כשהמכשפה התקרבה. היא השליכה אותי לעברה ללא כל גינונים. "תני לי אחת אחרת".

"יש בעיה עם טיילנה?" שאלה סאקיה. שריון הקרב שלה קרקש קלות כשמנעה ממני ליפול.

חשתי את לחיי בוערות. מיהרתי למחות, אך המכשפה השתיקה אותי. "ארבע שעות עליתי שלבים בשביל הסייד-קיק העלובה שלכם. בטוח יש לך משהו יותר טוב להציע לי. מישהו עם הילות? עם התקפה חזיתית? אני אסתפק במישהו בלי לשון, אני לא בררנית".

סאקיה שרקה, והלוחמות מיהרו להסתדר בשורה, זוקפות את גבן, מתאמצות להיראות חזקות ואמיצות עד כמה שיכלו. הבטתי בהן מהצד בעלבון. המכשפה סקרה אותן, בוהה באותה נקודה באוויר שמעל ראשיהן, ומצחה התקמט במיאוס. "כולן קשתיות עלובות".

"הנערות שלי הן הלוחמות הטובות ביותר בשממות", אמרה סאקיה בקור.

"הן הלוחמות היחידות בשממות", סיננה המכשפה. "מישהי מהן שרדה אי פעם רבע שממה? מישהי מהן יצאה בכלל מהמחנה הזה? תסתכלי עליהן, כמעט אפס חיים, בלי מאנה, בלי שום נקודות הגנה…"

"לא אתן שהבנות שלי יעמדו כאן ויספגו עלבונות", אמרה סאקיה וסימנה משהו לקשתיות, שהתפזרו באכזבה. תהיתי איך היא כל כך בטוחה שאכן היו אלה עלבונות. "טיילנה, את מעוניינת לעזוב את גבירתך?"

הפניתי אל המכשפה מבט תוהה. "איני בטוחה שיש לה שימוש בי, המפקדת. נראה שאיבדה את הרצון להילחם למען הטוב".

המכשפה השיבה את מבטי, והביטה בי רגע ארוך בעיניים מכווצות. ואז נאנחה. "טוב. אז נלך לשממות. ממילא עוד יומיים באוהל של הכוהנת המתחסדת הזו ואני אתחרפן לגמרי. יצטרכו לשים את הפנים שלי על אזהרות בגב קופסאות של משחקי אר-פי-ג'י גרועים…"

"אל השממות, אם כן, גבירתי!" חייכתי וקדתי אליה. סאקיה משכה בכתפיה ופרשה.

"אל תיראי כל כך עליזה. זה לא כאילו היא באמת יכולה להחזיר אותך בלי שבחרתי אחת אחרת. אין לה פונקציה של החזרת כספים", מלמלה המכשפה.

"ובכל זאת, לכבוד הוא לי שבחרת בי לעזור לך להכחיד את שלטון האימים של מלכת האופל, גבירתי – "

"בואי כבר, בשר תותחים נטול הילה שכמותך", היא נאנחה אנחה קורעת לב ופנתה אל השממה, ואני נאלצתי לרוץ כדי להשיג אותה.

---

הימים הבאים היו שונים מאוד משגרת יומנו הקודמת.

המכשפה סטתה מהשביל והוליכה אותנו סביב המחנה. היא הניחה לי לחסל את האויבים הראשונים שנקרו בדרכנו, והקיאה עוד פעם או פעמיים כשעשיתי זאת. לבסוף היא הצליחה לעמוד לידי כשעשיתי זאת. כשיידתה ברק לראשונה באחד מהם, היא נראתה מאושרת כאילו מעולם לא עשתה זאת בעבר.

היא הקפידה לאסוף חפצים שתוכל למכור במחנה בפרוטות, בחנה כלי נשק ושריונות שמצאנו בצד הדרך, נעצה בחגורתה שיקויים, מדדה מגפיים שהסירה מפגרי שדים ועיטרה את צווארה ואת אצבעותיה בתכשיטים. מדי פעם הפעילה את קסמיה כדי לשגר ברקים על אויבינו, ליידות בהם כדורי אש, להמטיר סופות כפור. היא עשתה זאת לאט בהרבה מבעבר, אך הנחתי שהיא רק לומדת מחדש את קסמיה. עם זאת, נותרתי עם הרושם שלמרות הכל, גבירתי עדיין לא מטרידה את עצמה יותר מדי בהגנה על עולמנו מכליה.

"הגבירה?"

"הממ?" היא הרימה שריון מגופתו של שאמאן שמת זה עתה ובחנה אותו. "חמש עשרה נקודות הגנה… שלי יותר טוב", מלמלה לעצמה, ואז השליכה את השריון לעברי ללא אזהרה. "הנה לך, קחי".

"תודה, גבירתי. אעשה בו שימוש ראוי", מלמלתי בהכרת תודה.

"בטח, ברור", מלמלה. "זה לא כאילו את יכולה להגיד משהו אחר, אפילו על שריון עלוב של חמש עשרה נקודות הגנה…"

"אם יורשה לי, הגבירה, מדוע איננו מתמקדות במשימה המוטלת עלינו?"

"המשימה?"

"כן, גבירתי. השבת קשת הסער הכסופה של איירי מהטרול השחור שגזל אותה".

"'הטרול השחור שגזל את קשת הסער הכסופה של איירי'", היא חזרה על דברי, ונדמה היה לי ששמעתי בקולה לגלוג, "הוא בשלב גבוה מדי בשבילך, ואני לא רוצה שתמותי כל כך מהר. חוץ מזה, אני צריכה להתאמן".

הקפדתי להסוות את הסומק שעלה בפני ויריתי חץ נוסף באחד מהשדים הגוססים האחרונים שעוד נותרו על הקרקע. המכשפה כבר הפסיקה להקיא למראה המוות והדם, אך עדיין הסבה את עיניה בבחילה מהמראה.

"מה יש בכלל לטרול לעשות עם קשת?" היא מלמלה והמשיכה ללכת. "מי כתב את העלילה המחורבנת הזאת?"

"גבירתי, אם יורשה לי לשאול… להתאמן?"

"להתאמן, כן. לתרגל את הכישורים שלי. אולי לעלות עוד כמה שלבים".

"אבל… גבירתי המכשפה – כוחותייך עצומים, את משמידה את היצורים האלו בהנד עפעף. אין ספק שתוכלי להביס כעת בקסמייך את הטרול השחור".

"אולי די כבר עם הטרול השחור הזה?!" היא סבה בחדות על עקביה ונדמה היה שגם עיניה רושפות ברקים, כמו קצה המטה שלה. נרתעתי. "זה כל כך קל לך, נכון? את כולך, גיבורה, סייד-קיק, בראש של המשחק המטופש הזה! ולמה שלא תהיי? אם את מתה כל מה שצריך זה לשלם עליך שוב כדי להחיות אותך! וכשאני מתה? מה יקרה אז? מי יופיע במחנה, אני או הדמות? איזו מכשפה ז'אנרית אחרת עם ביקיני קצרצר ומטומטם!" היא נגעה בשריונה.

"מדי הקרב שלנו, גבירתי?"

"מדי קרב! תסתכלי על עצמך! בדיוק בגלל דברים כאלה רציתי לכתוב את הסמינר שלי!"

הבטתי בשריון הלוחמות שלי, מהטובים ביותר שחישלה איירי. התגאיתי בו מאוד, בכל עיטור, בכל חוליה מבריקה שהגנה עלי מידי…

"לא, ברצינות", אמרה המכשפה. "נראה לך הגיוני שאנחנו נאבקות במפלצות של אשמדאי כשאנחנו לובשות בגדים תחתונים?!"

"גבירתי, השריון שאת עוטה הוא מאיכות מעולה – "

"ברור. ברור. בשתי הפטמות ורבע התחת שהוא מכסה!" היא הידקה את אצבעותיה סביב המטה שלה. נדרכתי כשנדמה היה לי שהיא עומדת להשליך אותו שוב. "לא, ברצינות, מי החליט על ה… ה…" היא נפנפה שוב בחלק התחתון של בגדיה, ושוב גרמה לי להסמיק, "הטמטום הזה?"

"גבירתי". הרכנתי את ראשי. "גם אם בגדייך אינם נראים נושאים חן בעינייך, העובדה היא שכוחך מופלא, את עשויה ללא חת ואין שני לזריזותך. אין כל סיבה שהטרול יביס אותך".

"אני לא מתכוונת לבדוק את זה".

"אין בושה במוות – "

"גיבורים, כן כן". היא גלגלה את עיניה. "אולי נלך שוב לשער האבדון. אולי אפשר איכשהו לפתוח את הפורטל שוב…"

כפי שחשדתי, הפורטל היה ריק וחסר חיים אחרי שנלקחה ממנו אבן האבדון. בזבזנו זמן יקר בהריגת השדים שנמשכו לשם. למרות כל ניסיונותיה, המכשפה לא הצליחה להפעיל אותו מחדש. היא ניסתה לתלות את אבן האבדון באוויר, להפעיל את קסמיה, אך לשווא. עמדתי בצד בחוסר סבלנות. לבסוף אמרתי את אשר היה על לבי. "גבירתי, אשמדאי הולך וצובר עוצמה".

היא קפאה למשמע השם. אצבעותיה התהדקו סביב המטה שלה. ידיה גיששו בחגורתה, לוודא שכל השיקויים שלה עדיין נחים שם. היא לכסנה אלי את מבטה. "צובר עוצמה, אה?"

"על גיבורים כמותך מוטל לנסות לעצרו, גבירתי".

"מה את אומרת", היא מלמלה.

"אותו, ואת משרתיו על פני עולמנו, כמו מלכת השדים".

היא צחקה והנידה בראשה. "כן. הדבר הכי חשוב בעולם זה לעצור את מלכת השדים. היא ממש עומדת לפשוט על המחנה שלכם ולהרוס אותו בכל רגע".

כעת חמתי כבר בערה, לראשונה מאז שגורשנו מהמקדש. "מלכת השדים הגלתה אותנו מהמקדש שלנו. היא השליכה אותנו מביתנו וגזרה עלינו לחיות בסכנה שבין השממות. טובות בנותינו שילמו בחייהן על – "

היא צחקה. לא הצחוק עצמו הפתיע אותי, אלא נימתו המרירה.

"איך קראו להן, לטובות בנותיכן?"

"מה?"

"המכשפות, הכוהנות, המה-שזה-לא-יהיה ששילמו בחייהן. הן היו חברות שלך, לא?"

"הן היו אחיותי. כולן".

"אז איך קראו להן? תני לי שם אחד". היא קמה על רגליה וניקתה את רגליה החשופות מהעפר שדבק אליהן. "את בכלל זוכרת מתי היא זרקה אתכן מהמקדש? איפה היית כשזה קרה?"

ודאי שזכרתי. כל פרטי היום הנורא שבו מלכת השדים פרצה דרך השער נחרתו היטב בזכרוני. הייתי בגינה הדרומית… לא, היא פרצה דרך השער הדרומי, לא יכולתי להיות שם, אחרת הייתי מתה… אולי הייתי בשער הצפוני?

האם היה שער צפוני?

"ואיך מישהי מכן בכלל נשארה בחיים?"

"ה… מכשפות, הן אפשרו לנו להימלט…"

"איך חזרתן עד פה? איך הקמתן מחנה?"

"אני…" ניסיתי בקדחתנות לדלות פרטים שאוכל להטיח בפניה, אך ללא הועיל. עיניה הביטו בי, קוראות תיגר, משועשעות. "אני… בטוחה שזכרוני נפגם כתוצאה מהאירועים הנוראים שעברו על…"

המכשפה נאנחה וקברה את ראשה בידיה. "אלוהים. אני מקווה שנהרוג את מלכת השדים רק כדי שאני אוכל להחליף אותך באיזה ערבי מהשלב השני. הם בטוח לא ידברו כל כך הרבה. וגם אם כן אני לא אבין מילה". היא הרימה את המטה שלה. "את חושבת שמלכת השדים מאיימת עליכם? את חושבת שאשמדאי הזה שלכם עומד להרוס את העולם בכל רגע? אני מבטיחה לך שהוא מחכה לנו בשקט בסוף השלב הרביעי. יושב על הכיסא שלו, מוקף במאתיים אלף משרתים בערך, מה רע לו? אין לו שום סיבה לזוז משם. למה לו להשתלט על העולם?"

"גבירתי, אני לא מבינה".

"ואת לא תגיעי אליו, זה האבסורד". היא נעצה את אצבעה בשריון החזה שלי. "בחיים לא תגלי שאני צודקת, כי עד אז תמותי 15 פעמים לפחות".

הרכנתי את ראשי. "יתכן שאת צודקת, גבירתי. יתכן שאמות. ומה בכך? כל עוד את תמשיכי במאבקך, כל עוד את תוכלי להביס את מלכת השדים ולהשיב לאחיותי את ביתן – אקריב בשמחה את חיי למענך".

היא הידקה את אצבעותיה סביב המטה שלה. נדרכתי כשנדמה היה לי שהיא עומדת להשליך אותו שוב. גובלין רץ אלינו ממעמקי היער, אך היא ידתה עליו כדור אש אפילו בלי להסתכל.

"גבירתי. פוהרה אמרה שתשמח לסייע לך במידת הצורך להתגבר על חרדת הקרב וה… ה… פי-אר-ג'י – "

"אר-פי-ג'י", מלמלה המכשפה בלי לפנות לעברי. "ותפסיקי לקרוא לי גבירתי. זה מעצבן אותי. קוראים לי נעמה". היא הושיטה לי יד במפתיע. קימרתי את גבתי. האם רצתה עזרה במשהו?

"נעמה", היא אמרה שוב, ולקחה את ידי בידה. היא לחצה מעט את האצבעות. "רק נעמה. לפחות מישהו ידע את השם שלי כשאני אמות".

"גביר– נעמה". הרכנתי את ראשי. "כוחך מופלא, את עשויה ללא חת ואין שני לזריזותך. אין סיבה שתמותי".

היא צחקה. "נחמד מאוד מצידך, טיי. הנקודה היא שככה המשחקים האלו בנויים. תמיד יש מישהו יותר חזק ממך בהמשך. תמיד יש מישהו שיהרוג אותך. את מתה, מבינה את הטעות שעשית, חוזרת, הורגת אותו. את לומדת מהקרב, מבינה?" היא השתהתה לרגע. "אבל אני לא אלמד מהקרב. אני לא אפסיד נקודות מיומנות. אני פשוט אמות. או אולי זה יחזיר אותי הביתה. אני לא יודעת, אבל אני מפחדת לגלות. אני מעדיפה להרוג פה מפלצות קטנות עם עשר חיים עד שנזדקן. מה שלא יקרה אף פעם כי דמויות באר-פי-ג'י לא מזדקנות. חיים טובים פה, מה?" היא ניסתה לחייך.

"למען האמת, החיים שלנו אינם כה טובים כרגע, גבירתי", ציינתי. "שתינו סובלות מהשהות הארוכה שלנו בשממות. אני הקשתית הטובה ביותר כעת. אני יודעת לירות ברקים, חיצי כוח וחיצים מורעלים. ואת – שום מפלצת בשממות או בערבה אינה משתווה לך בכוחה. בקרוב לא ישארו מפלצות בשממות".

"יופי. החברות שלך יהיו מרוצות".

"והאם אלו החיים שאת רוצה? השעמום? הידיעה שמלכת השדים עודנה חיה כשבכוחך לעצור אותה?"

היא איבדה את חיוכה והתחילה ללכת שוב. "את לא מבינה. אפילו אם קורה איזה נס – אפילו אם אנחנו הורגים את מלכת השדים בניסיון הראשון, מה את חושבת שיקרה אחר כך? מה נעשה לדעתך כשנגיע לאשמדאי? יש לו רשף, את יודעת, סוג של חשמל אדום כזה שעובר לך בכל הגוף ורודף אחריך עד שהוא מגיע אלייך והורג אותך… הוא אפילו לא צריך להיות קרוב אליך. אף אחד לא הורג אותו על ההתחלה. בייחוד לא עם מכשפה עלובה!" היא הלמה באדמה במטה שלה, והחרידה מרבצן כמה תולעים ורודות זהות למראה. "הדמות עם הכי פחות חיים במשחק הזה! לא יכולתי לקחת איזה ענק-למחצה, איזה ברברי כזה ששום דבר לא נוגע בו?"

לא ידעתי למה הרגשתי שמדובר בעלבון. "כל אישה במחנה שלנו טובה לפחות כמו אחד הברברים האלו – "

" – מצד שני, תארי לעצמך להיתקע עכשיו עם האיברים הלא נכונים? למות עם האיברים הלא נכונים?" היא נרעדה, ואז החווירה לפתע. היא סובבה אלי את גבה והרימה מעט את חלקו התחתון של השריון שלה. אם עוד היה צבע כלשהו בפניה לפני כן, כעת הוא אבד. "אה", מלמלה בחולשה. "טוב. אז לא משנה. כנראה בגלל זה אני לא צריכה להשתין כבר חודש".

"אשמדאי, הגבירה נעמה", הזכרתי, והיא קפאה שוב.

"אני לא יכולה", היא מלמלה. "אני גרועה בדברים האלו. זה המשחק הכי גרוע שיכולתי להיתקע בו, אולי חוץ מהאק-אנד-סלאש… " היא נרעדה למחשבה. "בחיי, אני לא עובדת עליך. תמיד הפסדתי במכות בגן. הייתי ג'ובניקית בצבא. אני קופאת כשמישהו בכלל מתקרב אלי. אני שונאת מלחמות, אני שונאת מכות, אני שונאת קרבות, אני שונאת דם… אני פשוט איומה בכל זה".

הבטתי בשדה הקטל שסביבנו. "אני חייבת לחלוק עליך, הגבירה נעמה. לא נראה לי שאת איומה כלל".

היא עקבה אחרי מבטי, מסתכלת בגופות השדים החרוכות. דם בצבעי כחול, ירוק ושחור כיסה את האדמה כולה. קרח ואש חרכו אותה. הגופות נערמו זה על זו. המראה היה יפהפה.

"כן. זה לא כל כך רע בשביל פחדנית, לא?" שפתיה התעקלו קלות בחיוך.

"את זו שאמרת שאשמדאי מחכה לנו בסוף השלב הרביעי, הגבירה נעמה", אמרתי בשלווה. התאמתי את צעדי לצעדיה. "אם זה אכן המצב, אין לנו מה לחשוש עד אז, הלא כן?"

היא הרימה את עיניה, עצרה במקומה והביטה בי. לאחר רגע עלה על שפתיה חיוך קלוש. "כן. כנראה. אמא שלי אומרת משהו דומה, את יודעת. כשנגיע אל הגשר נעבור אותו".

קימטתי את מצחי. "האם אמך התכוונה לגשר מעל נהר האבדון?"

"טיי?" היא קמה על רגליה וניערה את גלימתה מהאדמה שלא דבקה בה. "תסתמי".

---

ראשית פנינו אל מערתו של הטרול השחור. הטרול היה אתגר, אך בכוחות משולבים הצלחנו להביס אותו. השבנו, כמובן, לאיירי את קשת הסער הכסופה שלה. היא היתה מאושרת ותגמלה אותנו בכלי נשק חזקים יותר. לאחר מכן המשכנו וחיסלנו את אשת השאול, שהטיחה בנו את המתים-החיים שלה. מאוחר יותר נזפה בי סאקיה על הזמן הרב שלקח לנו להרוג אותה, כשכל אותו זמן היא היתה יכולה לשלח אל המחנה את המתים-החיים שלה ולחסל את כולנו. "למען האמת, המפקדת סאקיה", אמרתי לה, "אשת השאול לא יצאה ממשכנה מהיום שבו הגיעה לשם. היא רק איימה. כנראה היה לה נוח במקומה ולא היתה לה כל כוונה לתקוף את המחנה ולהרוס את עולמנו".

המכשפה – נעמה – חייכה אלי חיוך רחב כשיצאנו לאחר מכן מן המחנה.

---

מלכת השדים השחיתה לגמרי את המקדש שלנו. ממקום יפהפה ופורח – שכעת כבר הודיתי בפני עצמי שהתקשיתי לזכור את החיים בו – הוא הפך למאורה מדיפה ריחות מוות. מכשפים אפלים הסתובבו במסדרונות שהיו פעם מוארים, תחת גחונותיהם של נחשי הענק והאורות התועים קמל הדשא הירוק ומת, וגוויות אחיותינו המעונות הוצבו לראווה בכל מקום. המראה היה קשה עבורי, אך המכשפה המשיכה בשלה: קוטלת את השדים במיומנות, מטילה כשפים, משליכה אלי שיקויים. שיטות הלוחמה שלה היו מוזרות להפליא – היא נהגה לבהות רגעים ארוכים אי שם מעל ראשו של אויבה לפני שבחרה איזה כישוף לשלח בו. לעתים נדירות היא נסוגה לאחור והניחה לי לטפל באויב לבדי. פעם או פעמיים היא הפסיקה להילחם באמצע הקרב והחלה לנופף בידיה באוויר תוך כדי שהיא סופרת "נקודות חיים" ו"מאנה", ואז התנצלה וטענה שהיא "בדיוק עלתה שלב". אבל השיטות המשונות לא הפריעו לי, וגם לא העובדה שעדיין לא הבנתי חצי מדבריה. היינו צוות מצוין, אף על פי ששתינו היינו זקוקות לטווח כדי לעבוד.

---

אחרי שבוע הצלחנו לחצות את שטח המקדש והגענו למרתפים האפלים. כאן, אפופה ריחות רקב וקור, שכנה מלכת השדים.

"תתכונני, טיי", לחשה נעמה.

היא פתחה את הדלת ומיד התנפל עלינו צבא של שדים. קטלנו אותם יחד במיומנות תוך דקות מעטות, אני בחיצי והיא בקסמיה. משם התקדמנו פנימה.

מלכת השדים ישבה לבדה בקצה החדר. היא קמה מכסאה… והמשיכה להתרומם. למרות האימה, עלה בדעתי כמה היא שונה מהדמות שראיתי בחלומותי. היא התנשאה מעלינו, עצומה, עם שש זרועות לגופה. מאחוריה התנופף זנב דמוי קלשון ונוטף ארס. צעדיה הרעידו את הקרקע כשהתקרבה אלינו. שיערה היה להבה ירוקה, עיניה האדומות זהרו, פיה נשף רעל.

"אפילו המוות לא יכול לי", לחששה בקול שכמו פעפע מבעד לאריחי הרצפה המבריקים מדם. מוזיקה אפלה צווחה באוזנינו ממקור בלתי ידוע. נעמה צעדה צעד אחד לאחור בלי להתיק את מבטה ממלכת השדים. יכול מאוד להיות שכך עשיתי גם אני. אחזתי בכתפה.

"אנחנו יכולות לעשות את זה, נעמה!" קראתי באוזניה. "להתפצל!" התרחקתי במהירות כפי שהחלטנו והתחלתי לירות במלכת השדים הנוראה את החיצים החזקים ביותר שלי. "קדימה, נעמה! נעמ…?"

אך כשהבטתי לאחור ראיתי שנעמה לא רצה הצדה לידות את קסמיה במלכת השדים. במקום זאת היא עמדה בדיוק במקום שבו היתה כשהמפלצת קמה מכסאה. כישוף? לא, פניה לא היו ירוקים מרעל וגופה לא כחול מכפור. היפנוזה? לא, גופה רעד ללא שליטה. ובכל זאת היא נותרה נטועה במקומה, בוהה בקהות חושים במלכת השדים הנוראה.

"נעמה! נעמה! גבירתי!"

זינקתי לפנים, אך לא הספקתי. די היה בצליפה אחת של זנבה עוטה העוקצים של מלכת השדים, מהירה מכדי שניתן יהיה לראות אותה.

המכשפה לא נעה. רעידותיה פסקו. היא קרסה ארצה, כבובת סמרטוטים.

צחוקה של מלכת השדים הדהד במקדש כולו.

צנחתי על ברכי. כשלתי במשימתי. הגבירה שלי מתה. צחוקה של מלכת השדים מילא את אוזני. אף שלא התקרבה אלי, אף שלא פנתה כלל לעברי, חשתי את עצמי נופלת לתהום אפלה.

---

המכשפה היתה אחת החזקות ביותר שאי פעם ראינו במחנה.

קיווינו שמישהו כמוה יגיע. ידענו שמלכת האופל צוברת עוצמה מיום שהבריחה אותנו מהמקדש. לא העזנו לצאת החוצה – אפילו סאקיה, שהעמידה פני אמיצה וקשוחה. היא כל כך הופתעה כשהמכשפה פנתה אליה ישירות, עד שכמעט שמטה את קשת הקרב העצומה שלה. "האם את זקוקה לבת-לוויה, גבירתי?" שאלה סאקיה.

"כן. את טיילנה", היא הצביעה עלי מבלי להביט בי אפילו. הרגשתי בקנאה קורנת כגלים מהקשתיות האחרות. לא ידעתי מדוע נפל הכבוד בחלקי. היא שילמה לסאקיה את הסכום – שהיה גבוה בהרבה משציפיתי, כדי לשכור אותי. מיד לאחר מכן, כשפסעתי לפנים בצייתנות, היא קפצה על צווארי וחיבקה אותי בכוח.

"זה עבד! זה עבד! אני לא מאמינה, אני כזאת מטומטמת!"

"גבירתי?"

היא בחנה אותי, ואז חייכה חיוך רחב. "טיי. שכחת הכל? המשחק? הביקיני? מלכת השדים?"

מילותיה האחרונות השיבו לי את זכרונותי כבמטח ברד. "החייתי אותך, את אמורה להיזכר עכשיו", אמרה הגבירה – נעמה.

"גבירתי", אמרתי ואחזתי בידיה. "את… בחיים".

"כן! כן, אני בחיים, לעזאזל! אני בחיים, ואני – אני!" היא חיבקה אותי וכמעט מעכה אותי בחולצת השריון הנוקשה שלה. "את צדקת, סיידקיק מטופשת בלי הילת הגנה ושום כישורים!" היא טפחה בחיבה על כתפי. "את צדקת! ואת יודעת מה זה אומר?"

"לא, גבירתי".

"זה אומר שאני יכולה למות!" היא חבטה על כתפי בחיבה, השריון הקל מקרקש תחת ידה. "זאת אומרת, שאני יכולה לחזור לחיים!"

חייכתי אליה. את החלק הזה של השיחה לא ממש זכרתי, אבל כל עוד הגבירה שלי היתה מאושרת – כך גם אני. "זה אומר שעכשיו אנחנו יכולות להרוג את מלכת השדים, גבירתי?"

"לא. זה אומר שאנחנו הולכות להרוג אותה". היא צחקה וכרכה את זרועה סביב כתפי כדי להוביל אותי אל נקודת הפורטל. "זה אומר שאנחנו הולכות לקרוע לה ת'צורה, לנקנק אותה, להעיף אותה בבעיטה מכל המדרגות, לתלוש את הראש שלה ולתקוע אותו במקום שבו השמש לא זורחת…" זכרון מעורפל של המונולוגים האלו החל לחזור אלי. חשתי חמימות נעימה מתלווה אל הבלבול וחוסר ההבנה. כשפנתה אלי לבסוף הרפלקסים שלי היו מהירים דיים כדי להעמיד פנים שהקשבתי כל הזמן. "ואחרי שנעשה את זה, את יודעת מה אנחנו הולכות לעשות?" היא לקחה את ידי ולחצה בידה השנייה על הפורטל. "אנחנו הולכות להשמיד את אשמדאי!"

---

העיר המדברית היתה יפהפיה. הבניינים היו בגווני צהוב, חום וכתום, מעוטרים בכיפות צבעוניות. בני המקום, כהי עור וכהי שיער, לבשו בדים קצרים בצבעים עזים שנכרכו בקלילות סביב גופם. היו כאן מסבאות, פונדקים, מכשפים, כוהנות, ובאוויר נישא ריח תבלינים, מבשר אולי יותר מכל על המקום החדש והמופלא שאליו הגענו. ועבורי – הוא בישר הרפתקה. אבק התרומם עם אוויר המדבר מבעד לשער העיר הפתוח. במרחק חשבתי שאני רואה את עקרבי הענק, יצורים אגדתיים שעד כה רק שמעתי עליהם. רציתי לראות אותם מקרוב, לחוות את הכל.

לנעמה, כך גיליתי, לא היה עניין רב בפלאות הללו. היא הלכה ישירות אל ארגז המטען שלה, שהגיע בעקבותינו בשיירת האספקה. השיירות נעו כעת בדרכים באין מפריע מאז מותה של מלכת השדים ושחרור השממות מעולה.

נעמה הוציאה ממטענה כסף רב וכלי נשק שלא הבנתי מדוע טרחה לשמור עד כה. היא נמנעה מלהביט בעיני.

"לאן נלך קודם?" שאלתי. "למזרח או למערב? את חושבת שלעכבישי הענק יש קינים במערב?"

"סליחה", נעמה נקשה על כתפו של איש גבוה, שרירי וכהה. "אני רוצה לראות את הלוחמים שלך".

נרתעתי. היא כמובן לא היתה חייבת לדבר על כך אתי, אך בכל זאת היינו שותפות להרפתקאות כה רבות. "אני לא חושבת שעליך לבזבז את כספך על הגברים האלו, גבירתי. הוכחנו שאנו מסוגלות לנצח את מפלצות המדבר בעצמנו…"

"זה לא כל כך פשוט", מלמלה נעמה בלי להישיר אלי את מבטה. "כאילו, תביני, אם זה היה אפשרי הייתי משאירה את שניכם. אלה פשוט החוקים של המשחק. תקשיבי, אני בטוחה שאיזה ברברי יבוא אחר כך ויקח אותך, הם מתים על קשתיות. באמת. יהיו לך המון הרפתקאות". מבטה חלף על פני אחד מהגברים, והיא בהתה בנקודה המוכרת מעל לראשו שבה לא ראיתי דבר. "אני אקח אותו".

לסתי נשמטה. "את… משאירה אותי כאן?"

"אני מצטערת!" נעמה הביטה בי לרגע קצר לפני שהעבירה את סכום הכסף השערורייתי לידיו של מנהל המשמר. "זה לא את, באמת. זה הוא".

"את מחליפה אותי… בגבר?"

"טיי, זה לא אישי. הערבים האלו הם אחלה טנק. הוא לא צריך טווח כמוך וכמוני, ויש לי בדיוק את הרונות לחרמש שלו, ובכלל, יש לו הילה של הקפאת אויבים וחידוש חיים… את מבינה, נכון?"

לא הבנתי דבר וחצי דבר.

"זה לא אישי", היא אמרה שוב. "באמת. יש לי מפלצת להרוג, ואני חייבת לעשות את זה עם הדברים הכי טובים שהמשחק מציע לי. אולי אחרי שאשמדאי ימות אני אוכל לחזור הביתה. ואם לא…" עיניה ברקו קלות. "אם לא, האמת שזה לא כזה נורא. כאילו, מה יותר שווה, להיות סטודנטית למגדר או להרוג מפלצות? תגידי לי את האמת".

לא ידעתי לענות, אך נדמה היה שהיא אינה מצפה לתשובה. כשהתרחקה עם העוזר החדש שלה והותירה אותי מאחור, ידעתי שאני מביטה, סוף סוף, בגיבורה אמיתית.

ידעתי שהעולם יהיה בטוח בידיה.

---

לסיפורים נוספים בפרויקט "חתיכות בשריון ביקיני"