א.

בוקר אחד התעוררת וגילית שכולם נעלמו. ערפל חלבי נזל בין אצבעותיך ואת חשבת שאלה בסך הכל קורי שינה. מסביב היו חללים של דברים רכים וחמים, והקולות הגיעו מכל הכיוונים בבת אחת אבל היו רחוקים מאוד. כשקמת מהמיטה הערפל השתחרר ונבקע, וראית קירות. אלה היו הקירות הרגילים של החדר שלך, אבל משהו בהם לא היה נכון וידעת שאת לא בבית.

היו דברים שחייכו אליך, שאמרו לך שלכאן את שייכת; שלא לדאוג, זה רק בלבול זמני והוא יעבור. הם דיברו אתך מילים שהכרת – מילים שחשבת שאת מכירה. כולם הבינו את הכוונה, אבל את ידעת שמשהו כאן שגוי; כמו שרוצים לגעת במשהו ומגלים שהוא ציור.

ב.

כאן הבית של הילדים המשוגעים. עכשיו בוקר וכולם עומדים בשורות צפופות ושרים. כל אחד צועק משהו אחר, אבל ביחד הם משמיעים שיר אחד, כמו להקת ציפורים מתעוררת.

אחר כך הם פוחדים. אפשר לעבור לידם, אחד אחד, ולהניח יד על עורף מכווץ או על ראש מטלטל. פחד דק ושקוף מרעיד אותם מבפנים החוצה והם יודעים שהוא רוצה את מה שבתוכם – "תגידו, תספרו, מה קרה?"

הפחד מתחפש לדמויות גבוהות, חמורות סבר, שמדברות בקולות שקטים ורציניים כמו אלה שבוקעים לפעמים מהטלוויזיה. הילדים המשוגעים לא אוהבים טלוויזיה, אבל האנשים של המקום, שחושבים שהם אמיתיים ואנחנו לא, מקפידים לשבת מולה ולהקשיב. כל הצלילים כאן שטוחים, חוץ מהשירה הזאת של הבוקר.

לפעמים יורד גשם בלילות, ואז הבוקר נקי מאוד ומכאיב בגרון. בבקרים כאלה, לפעמים הילדים המשוגעים רק מקשיבים לציפורים ולא שרים אתן, ובארוחת הבוקר הם מקבלים דייסה.

לפעמים באים זרים לבקר, ואז עומדים כל הילדים המשוגעים, מלבד הקטנים ביותר, ליד הגדר ומצמידים את הפנים לסורגים. אם יש חורף, הסורגים קרים ודוקרים ואנחנו יודעים שאנחנו קיימים באמת.

ג.

השמועה עשתה לה כנפיים ברחבי הממלכה: מישהו, קוסם אכזר או פושע יפה תואר – והיו שנשבעו שמדובר בדרקון חמדן – מישהו פרץ בלילה לארמון וגנב את הנסיכה.

הסימן הראשון לאסונות כאלה הוא הרעש. בהתחלה כולם מדברים בבת אחת: האנשים שואלים שאלות, הציפורים מקשקשות את מה ששמעו וחוזרות על דבריהן שוב ושוב ושוב, הפרפרים צוחקים בבהלה והרוחות מהמהמות בדאגה, כאילו שזה יכול לעזור.

אחר כך כולם משתתקים. השליחים יוצאים דחופים לכל קצווי הארץ, עננים כבדים מתאספים מעל צריחי הארמון וכל הממלכה מחכה – אולי מישהו יגיד שלא היתה זו אלא מתיחה גרועה. אולי מישהו יגיד שמצאו אותה.

ואז מגיעות הגזירות, והארץ מאפירה. על כל התושבים לחפש מיד, בלי דיחוי, אחרי הנסיכה; על כל הציפורים והרוחות והפרפרים לחקור ולאסוף ידיעות על כל תנועה חשודה. הכרוזים צועקים בכיכרות את דברי המלך וכולם מתפזרים בבהלה לכל עבר, כנמלים אחרי הגשם.

המלך נותר לבדו. אט-אט הוא נכנס לארמון, גבו כפוף. הוא יודע, פתאום, שהוא זקן; הוא יודע שבתו נעלמה. הדי הבשורה מכים באזניו שוב ושוב, וכמו מבעד מסך מגיעים אליו הדיווחים, השאלות, הבלבול.

הוא עולה במדרגות, לאט לאט. פעם, בסיפור אחר, הוא היה נסיך יפה תואר ורץ בקלות במעלה הרים של זכוכית.

הממלכה גוועת לאטה בזמן שכולם עסוקים בחיפושים. האנשים והרחובות דוהים ונעלמים כמעט לגמרי, והנסיכה איננה.

ד

הבית של הילדים המשוגעים מלא דלתות נטרקות: מישהו שניסה לברוח ונתפס, מישהו מהאנשים שנסגר בתוך אחד החדרים – הם לא יודעים כלום על דלתות. לפעמים אלה אנחנו, טורקים ופותחים דלתות כדי שאולי, בצד השני, מישהו ישמע ויזכור לקחת אותנו.

כי אנחנו יודעים שהם יבואו. כשהאנשים של הבית ימלאו יותר מדי טפסים, כשהציפורים והילדים יתעייפו מלשיר וישתתקו לרגע כדי להקשיב, כשהממלכות שמהם נחטפנו יימוגו כמעט לגמרי – או אז התושבים – או אולי הרוח, או הפרפרים – מישהו מהם ימצא את התפר השקוף שדרכו נמלטו הגנבים, ויבוא לקחת אותנו בחזרה.