סיפור החיים שיכלו להיות חייו של נוסע הזמן אלעד
מאת ברק בן-אור
[…] 'הטבע מכיר רק דבר אחד, וזהו ההווה. הווה, הווה, הווה נצחי, כמו גל גדול, עצום, ענקי – קולוסאלי, זוהר יפהפה, מלא חיים ומוות, מתנשא אל השמים, ניצב בימים. אתה חייב ללכת יד ביד עם המתרחש, הכאן-ועכשיו, התהילה – […] …ולומר לעצמך כאן-ועכשיו, כאן-ועכשיו, כאן-ועכשיו. 'היכן אני?' 'כאן'. 'מתי זה?' 'עכשיו'.'
('תפוס את היום', סול בלו)
אלעד הספיק לאהוב אישה אחת, שהחזירה לו אהבה. הוא התחתן עם אישה שניה, נולדו לו תאומים, הוא ניצח שני דרקונים בהיאבקות חופשית, שיחק כדורסל בחצר הבית עם אביו, המריא עם הירח לתוך עיר בכוכבים, שתה קפה, עישן סמים כאלה ובלע אחרים, הוא עבד בחמש עבודות שכללו ניקוי רחובות, כיוון מנועים, איום בפתקים ואקדחים על פקידים בנקאיים, בתפקידו כשוטר הוא ראה גופה אחת ירויה בראשה, וכנמלט מהחוק הוא לא הגיע רחוק במיוחד.
הוא תמרן את הזמן כפי שרצה, ולא הצטער על אף רגע, וטיפס על חומה, והתיישב על שפתה, ונפל נפילה גדולה כאשר כל סוסי המלך וכל אנשי החצר לא הצליחו לחבר את השברים בחזרה.
אלעד, שחייו התפרשו על פני מאה שנים, ניהל את חייו היטב, גם לאחר שמת בגיל שלושים וחמש.
מותו של אלעד היה מיותר, אך גם הכרחי להמשכם המשמעותי יותר של חייו. חלקיקים תת-אטומיים אשר נעו במהירות הקרובה למהירות האור במאיץ החלקיקים שאלעד היה ממונה על ניקיון כפתוריו, חרגו מסיבה לא ידועה מן המסלול שנקבע להם ומאיץ החלקיקים התפוצץ והרג שנים עשר טכנאים, ארבעה מהנדסים, שבעה פיזיקאים, ומנקה כפתורים אחד בשם אלעד. כל זה ארך לא יותר משניה – זמן שהספיק על מנת שמכונות הזמן יכנסו לפעולה – ואו אז התחילו החיים שיכלו להיות חייו של נוסע הזמן אלעד.
לאחר שנהרג, מכונת הזמן בדקה כמעשה שגרה את מצבו של נוסע הזמן החדש אלעד וגילתה תקלה: העבר תאם התאמה מלאה לקיומו העתידי בהווה.
זה נורא מבלבל, חשבה מכונת הזמן.
מכונת הזמן מיהרה להעיר את הנוסע אלעד, אשר במוחו התנתקו באחת קשרי העל-זמן והוא התגשם לתוך רגע הווה מוגדר. "עכשיו הוא עכשיו", אמרה מכונת הזמן לאלעד ההמום שתלה בה עיניים תמהות. מכונת הזמן הניחה יד לא מוחשית על כתפו של אלעד והמשיכה בחיוך מעודד לתפקידה העיקרי, ויסות סדר הזמן של הנוסע שלה. "עכשיו אתה בהווה", הבהירה המכונה. "המוח שלך מגיב לטווח זמן הווה מוגדר שיתקיים שבע דקות ואז יהפוך לעבר ושוב ניתן יהיה לתמרן ולשנות אותו מחדש – אבל בשבע הדקות הקרובות עכשיו הוא עכשיו".
זכרונות של רעש גדול, של כאב וברזל וטעם של דם, של הסכמה ותיקון ולבסוף של כניעה מתוקה – כל אלה הציפו את אלעד. מי מדבר אתי? חשב אלעד ומיד ידע את התשובה. "אני מת?" הוא שאל.
"כמובן" אמרה המכונה. "נהרגת בתאונת העבודה שעליה חשבת לפני רגע. בשניה שבה נהרגת במציאות אני הופעלתי כדי שתוכל להמשיך ולקיים את מחזור מאה שנות החיים שנקבע בפוליסת ביטוח החיים שלך, אבל לפני שהספקתי להתערב ולהציג את עצמי כבר התחלת במסע זמן ושחזרת את עשר הדקות האחרונות בחייך… אל תדאג, זה קורה כמעט לכולם, אבל הייתי חייבת להעיר אותך – אתה שחזרת את הרגע ההוא ללא כל שינויים, ובמקרה זה היית עלול להיהרג פעם שניה – ואסור שזה יקרה, כי זה כבר קרה. לא סתם ביטחת את עצמך במכונת זמן".
הכל קרה בדיוק כפי שציפה, הביטוח לא החמיץ שום פרט – הקשרים הסינופטיים במוח שלו המשיכו להתקיים בצורה מלאכותית לאחר מותו, ומכונת הזמן שחוברה אליהם הזרימה תודעה חדשה. אלעד, שברגע ההווה המוגדר הזה ישב ושתה קפה עם מכונת הזמן שהתגשמה מולו בדמות אישה יפהפיה, גלגל לעצמו סיגרית חשיש והדליק אותה. לאחר ששאף שאיפה ארוכה מהסיגריה, התגלה לנגד עיניו בית הקפה, ואלעד יכול היה לראות מתוך מסך העשן את החלל העצום המנוקד בתפזורות מרווחת של אלפי אנשים אשר הבהבו ונעלמו וכעבור רגע הבליחו מחדש בשולחן זוגי, ישובים מול מכונת זמן יפהפייה שדואגת להבהיר להם שעכשיו הוא עכשיו.
"איפה אני?"
"השאלה שלך הגיונית, אבל הניסוח שגוי. אוכל לתת לך תשובה הרבה יותר ברורה אם תשאל מתי אתה נמצא". אלעד הנהן. "נכון לעכשיו אתה נמצא בהווה שאנחנו, מכונות הזמן, הגדרנו למשך שבע דקות, שמתוכן חלפו שלוש דקות וקצת.
"הזמן שאנחנו מכונות הזמן מקיימות מתחלק לשניים. האחד הוא זמן שניתן לשינוי ולתמרון מחדש בעתיד ובעבר, והשני הוא ההווה המוגדר. את ההווה לא תוכל לשנות כל עוד לא יפוג התוקף שהענקנו לו ואז הוא יהפוך לעבר ותוכל לשנות אותו אם תרצה. תוכל לעצור את מהלך הזמן בכל רגע שתרצה, ואז תחזור כמובן לרגע הווה מוגדר. כמו כן, שמת בוודאי לב שבמקרים קיצוניים גם אני יכולה להוציא אותך מזרם הזמן כדי להגן על מאה שנות החיים שהובטחו לך. אתה יכול לחיות רגע אחד בעבר שוב ושוב, ויכול גם לדלג לעתידים אפשריים – הבחירה היא שלך, ואני כאן כדי לדאוג שתמיד תדע מתי, או כפי שאמרת אתה, 'איפה', אתה נמצא".
אלעד סיים את הקפה ועישן את סיגרית החשיש עד סופה. העתיד נפרש לפניו כמניפה מתוך דפוס כתמי הבוץ שבתחתית כוס הקפה הריקה. "אבל כל ההווה הזה, הכאן ועכשיו שאתן מכונות הזמן קובעות בתור איזה עוגן זמן, גם ההווה שלכן הוא בעצם אשליה, החיים שלי נגמרו. זו הרי הסיבה שבגללה אני יכול לנסוע בזמן ולחיות אותם מחדש".
"אני מבטיחה לך שההווה קיים – זוהי מציאות אשר משותפת לך ולעוד חמישים אלף אנשים שנמצאים במצב הקיום שלך. ההווה הוא מה שמעניק ממשות לאירועי העתיד והעבר. חשוב לרגע על מכתב אהבה: הרגשות שהבעת במכתב יהיו אלה שהרגשת בתאריך שבו הוטבעה בו חותמת הדואר. בקריאה חוזרת, הרגשות יהיו אך הד מן העבר".
"אז ברגע שיעברו שבע הדקות אני אוכל לתמרן אפילו את הרגע הזה כאן בבית הקפה, אבל בסופו של דבר אחזור תמיד אל אותו רגע הווה שממשיך אותו…"
"בדיוק. רצף ההווה שקבעו מכונות הזמן יהיה בשבילך המציאות העקבית היחידה". שבע הדקות של רגע ההווה עמדו לחלוף.
"אני רוצה לנסות מסע בזמן. אולי לנסוע לעבר ולשנות שם משהו קטן".
"עכשיו הוא עכשיו", אמרה מכונת הזמן. "המוח שלך שוב מגיב לטווח זמן הווה מוגדר שיתקיים שלוש דקות לפני שיהפוך לעבר ושוב ניתן יהיה לתמרן ולשנות אותו. אני צריכה רענון לבקשה שלך לנסיעה בזמן, כדי לאשר את הממשות שלה".
"אני רוצה לחזור לעבר, כשהייתי ילד. לארוחת ערב של יום שישי עם הורי…"
אור הבזיק לרגע והעולם של אלעד הסתחרר לערבוביה של צבעים. הצבעים האדומים התקבצו והפכו לשמש נמוכה אשר הצבעים הכחולים עטו עליה, התמוססו ונמתחו לשמיים. השמיים התנפצו לאין-ספור שברים אווריריים ומרשרשים שהתרססו על גבי הצבעים הירוקים שצמחו והפכו לדשא פראי. הדשא זרם והתפשט במהירות לעבר הצבעים הלבנים-חומים שהפכו לבקתה.
אלעד נמצא בסלון הבקתה, הוא בן חמש ואביו מערסל אותו בתוך ידיו העצומות. מהמטבח עולים ריחות של עוף סצ'ואן עם זנגוויל ודבש וקולות מהדהדים של טפיפות רגליים עדינות שפוסעות לאטן. אביו של אלעד שולח יד גדולה וחזקה לעבר השלט ומכבה את הטלוויזיה. הוא מנדנד קלות את אלעד שמתעורר מהשינה. אלעד נרדם אחרי שהוא ואבא בילו כל אחר הצהרים במשחק כדורסל. אלעד זרק שוב ושוב את הכדור ולפעמים גם נישא לגובה בזרועותיו השריריות של אביו כדי שיוכל להטביע לסל. אלעד מתמתח ואביו מחווה לעבר השולחן.
שניהם ישובים ליד השולחן ואמא מגישה להם את העוף, ולאבא גם כוס בירה ענקית, ומתיישבת במקומה.
"אבא שלי שוטר!" אלעד לוחש בגאווה לאוזנה של מכונת הזמן היושבת לצדו. ההורים של אלעד מביטים בו מחזיק בידו רגל עוף ואוכל. "יש לו אלה ואקדח", ממשיך אלעד, "והוא תופס אנשים רעים ומכסח להם ת'צורה". מכונת הזמן אמנם משועממת, אבל מחייכת קלות אל הילד.
אמא קמה להביא לאבא של אלעד עוד בירה אבל הכוס נופלת לה מהיד ומתנפצת על הרצפה. אבא תופס את אמא במרפק וצועק עליה שהיא כלבה וזונה ושבכלל היא הרסה את האוכל עם כל הזנגוויל שהיא דחפה לתוכו.
הידיים של אביו של אלעד גדולות באמת, וגם מכונת הזמן עדה לכך כשהוא מפיל את אמא לרצפה באגרוף אחד.
אלעד עוצר את הכל ומריץ את הזמן לאחור.
אמא קמה להביא לאבא של אלעד עוד בירה אבל אבא שולח פתאום יד ארוכה, מחבק אותה במותניה ומושך אותה אליו. היא מצחקקת כאשר הוא מדגדג אותה ומנשק אותה בצוואר. "לא לפני הילד…" היא אומרת בביישנות, ואבא קורץ לאלעד בפרצוף סמוק ועגול, והילד מהנהן לעבר מכונת הזמן.
"עוד מעט תשלוט לגמרי בתמרון הזמן", אומרת המכונה לאלעד, "כשזה יקרה כבר לא תצטרך לשים לב אלי עד שנפגש שוב בהווה המוגדר. עכשיו תמהר, אתה מאחר לשיעור".
"… ומכאן הרעיון המחזורי של הזמן המובא בביטוי: 'מעפר באת ואל עפר תשוב'. בנוסף, בשתי היצירות האמריקאיות, 'מותו של סוכן' מאת ארתור מילר ו-'גטסבי הגדול' מאת פ. סקוט פיצ'ג'רלד, מתואר שברון החלום האמריקאי עקב התמוססותו במציאות שאינה מסוגלת לתמוך בו. שני הסופרים בחרו להשתמש במוטיבים חברתיים דומים – לדוגמה, המכונית המניעה את החולם להקיץ מחלומותיו עקב הארועים הטרגיים שהיא גורמת", המורה עוצרת ופונה אל הנער העומד ליד שולחנו ומנופף בידיו כחולה אפילפסיה. "כן אלעד, מה העניין?"
אלעד, שממשיך לעמוד, מרים את שני הספרים בידיו ומכריז כמוצא שלל רב, "הסמל החשוב שאני ראיתי בשני הספרים הוא האישה. הגברים רוצים במיטתם את הזונה, אבל בשביל הילדים הם רוצים את זו שאופה עוגות וגרביים מטליאה".
המורה חייכה. "זה לא סמל, אלעד, זה סימן. הסמל הקונבנציונלי, דוגמת ציפור הזמיר המזוהה לעתים תכופות עם מלנכוליה, נוצר אמנם מתוך הסכמה, אך הוא איננו 'סימן' כמו, למשל, רמזור התנועה, כי אפשר להניח שהוא מעורר רגשות עמוקים ומיוחס לו מטען של תכונות מעבר למה שהעין רואה לבדה". אלעד לא מצליח להבין כלום אבל בכל זאת הוא מהנהן בראשו בהסכמה. "אם כך, בואו נמשיך. כדי לשמור על הניחוח האמריקאי, המתרגם החליט להשאיר את המונח 'מייל' ולא המיר אותו לקילומטרים…"
לאחר שיעור הספרות בבית הספר התיכון שבו למד לפני שבע עשרה שנים, מכונות הזמן קבעו במהלך חריג את זמן ההווה האמיתי לארבע שנים. במהלך אותן ארבע שנות הווה האנשים לא היו צריכים לפנות למכונות הזמן שלהן כדי לדעת שעכשיו הוא עכשיו, ולאישור קיומו של ההווה, די היה לאנשים לשלוח מבט מבעד לחלון ולראות את מטח הגשם הדקיק והבלתי פוסק של ציפורי הזמיר ורמזורי התנועה הקשורים לרגליהן. גם כאשר האנשים חדלו להבחין בציפורים הנופלות מן השמיים ומתרסקות עם הרמזורים לערמות מדממות של זכוכית צבעונית על המדרכה – כפי שחדלים בני האדם להבחין בהמולת העיר בה הם חיים או ברעש גלי הים המתנפצים על החוף בפתח דלתם – הם לא יכלו להתעלם מקביעוּת העכשיו ולו רק מכיוון שגם הזמן הפך לרעש גלי הים ואתמול והיום ומחר היו כולם לאחד.
מצב אבסורדי זה יגיע לסיומו כעבור ארבע השנים, הסבירה מכונת הזמן לאלעד, ולאחר מכן זמן ההווה האמיתי לא יתארך מעל לעשרים ואחת דקות. עוד הוסיפה המכונה ואמרה שמכונות הזמן מרוצות למדי מהשפעת ארבע שנות ההווה על אלעד, שעסק במהלך ארבע השנים הללו בניקוי הרחובות ממשקעי ציפורי הנכאים והרמזורים. לא זו היתה הסיבה לשביעות רצונן של מכונות הזמן – המכונה סיפרה שאלפי אנשים בחרו לנקות את הרחובות מהמטרדים השמימיים, לרבות אלו שהפסיקו להבחין במטר הציפורים – אלא האופן בו הצליח אלעד לקבל ללא כל סייג את רצפי הזמן המזויפים.
באחד מאותם ימים לא משתנים במהלך ארבע השנים החליט אלעד לקפוץ למרחק עשר שנים בעתיד.
בתקופה זו אלעד היה ידוע בכינוי הזירה 'מוחמד עלי' או לחילופין 'הגדול מכולם' – הוא לא עקץ כמו דבורה אך בהחלט רקד כמו פרפר. במיוחד היה זה נכון באותם בקרים בהם נפרד מנערה לאחר בילוי חד פעמי, ויצא מחדרה בצעדים שקטים וקלילים כגנב סוסים במערבון, שכן בסרטים, כמו בעתיד, הזדמנויות היו נופלות לרגליו של אלעד כמו 'גרינגוס' בדו קרב אקדחים. אלעד, שהיה הגדול מכולם, קיבל בעתיד זה הזדמנות להילחם על תואר אלוף זירת המשחקים, בעמדו מול אלברט והרברט – דרקוני אש שיהיו הלהיט הגדול של התאחדות האבקות המפלצות בעוד עשר שנים.
וכך קרה שבשניים במרץ 2040, השנה השלישית למהלך ארבע שנות ההווה, אלעד נסע אל העתיד להאבק בזירת המשחקים, כשהוא ספוג עד לתחתוניו בשמן דוחה דרקונים, ושם אמרה לו מכונת הזמן בדמות נערה מהקהל שהוא חייב להיזהר ממנה, מעצמו, מכולם. כיוון שדרקונים ונשים, כמו עבר ועתיד, דומים יותר מכפי שנראה לעין. בקרב הראווה הם יושיטו את ידם, וכאשר תענה למחווה הם ינעלו את ידך באחיזת בריח מאחורי גבך.
בשניים במרץ 2040, אלעד נסע לעתיד וריתק שם באחיזת נלסון את אלברט. בעודו משעין את ישבנו על פרצופו הנושף ורושף של הרברט, ספרה הנערה בשפתיים מתקתקות עד שלוש.
באותו יום שני, אבל בעתיד, אמרה לו הנערה שעכשיו הוא עכשיו ושהוא צריך להישאר אִתה. הנערה הזאת, חשב לעצמו אלעד, נואשת ובודדה, שילוב דליק שבדרך כלל לא היה מרתיע אותו כל כך – ובאותה הרף עין של מחשבה הוא התעורר מחדש בשנה השלישית לארבע שנות ההווה וקרא אל מכונת הזמן, בעודו גורף מלוא החופן שאריות ציפורים ורמזורים מרוחים בשמן דוחה דרקונים, על מנת שתגיד לו אם עכשיו הוא עדיין עכשיו. כתשובה נפלה לו על הראש ציפור זמיר שרמזור קשור לרגלה.
"עכשיו הוא עכשיו", אמרה מכונת הזמן לאלעד, שהתעורר באחד ממסעותיו בזמן וראה על השולחן שלפניו כוס קפה וסיגרית חשיש. "עכשיו אתה בהווה. המוח שלך שוב מגיב להווה מוגדר שיתקיים עשרים ואחת דקות לפני שיהפוך לעבר ושוב ניתן יהיה לשנות אותו כמו את שאר הזמן – אבל בעשרים ואחת הדקות הקרובות עכשיו הוא עכשיו".
"נגמרו ארבע השנים?"
"מעולם לא התקיימו ארבע השנים – הן אשליה", אמרה מכונת הזמן.
"זה מבלבל נורא, הייתי שם עכשיו".
"מובן שזה מבלבל – זה המוח שלך, אבל רק עכשיו הוא עכשיו".
כנראה, חשב אלעד, יש משקע כלשהו שמשפיע לי על המסעות ומתמרן אותם.
"זו הבחירה שניתנה לך לקביעת המאורעות בזמן", השיבה המכונה למחשבותיו. "האפשרויות רבות, אבל אחת מהן תהיה שגויה תמיד – אסור לשמור על הרצף כפי שהיה באמת בחייך האמיתיים".
"אני לא מתכוון לחזור על טעויות", אמר אלעד והוציא קופסה של גלולות לבנות קטנות מתוך תיק יד שהיה מונח לצדו. הוא בלע שתיים מהגלולות ללא צורך בקפה, הטה את ראשו לאחור, והניח בעשרים הדקות הבאות לסם, שפורק על-ידי מיצי הקיבה, לחדור אל דמו.
"עכשיו הוא עכשיו", התחילה מכונת הזמן להגיד.
"לעזאזל עם זה", קטע אותה אלעד, "אני לא נהנה מהטריפ הזה. תחזירי אותי בבקשה עשרים ואחת דקות לאחור כדי שאוכל לבטל אותו".
"העבר לא יכול לבטל את ההווה", אמרה מכונת הזמן, "אבל אשלח אותך לשם אם אתה רוצה".
מסע הזמן לעבר מלווה בצבעים מרהיבים ומתחלפים של ירוק צהוב ואדום.
אלעד שולח את ידו לתוך התיק שמונח בצד, אבל במקום גלולות לבנות בקופסה הוא מוציא חבילה של שטרות מהודקים בסרט.
חלונות בית הקפה מתנפצים ודרכם נכנסים שוטרים חמושים באלה ואקדח. אלעד מנסה לברוח והשוטרים דולקים אחריו.
כעבור עשרים ואחת דקות אלעד נמצא בחדר החקירות, שם מראים לו איך מצלמות הבינלאומי הראשון צילמו אותו שודד את הבנק כאשר הוא מחליק לפקידה פתק. הם ממשיכים להראות לו סרטים – באחד הוא מנופף באקדח בסניף בנק, ובאחר הוא בורח לעבר השקיעה במכונית אמריקאית פתוחה, ושטרות כסף מתעופפים מאחוריו בסחרור מפואר.
המסך נכבה והשוטר הטוב מעביר את הכדור אל השוטר הרע, "אז איך הרגת אותה ואיפה הטמנת את הגופה?"
"על מה אתה מדבר?" אומר אלעד. " בסך הכל שדדתי את הבנק".
השוטר הרע מטיח את הכדור על הקיר מאחורי אלעד והכדור קופץ בריקושט מדויק לידיו של השוטר הטוב. הוא פונה אל אלעד, "סלח לשותף שלי, כזה הוא. מה שאנחנו רוצים הוא שתגיד לנו אם אתה זוכר איפה היית אתמול בערב בין חמש ושש".
"אצטרך לבדוק את זה עם מכונת הזמן שלי…"
"זה לא סרט אמריקאי שבו יש לך זכויות וחוקה!" מתפרץ השוטר הרע וחוטף את הכדור מחברו. "אין לך זכות לשמור על שתיקה, וכל מה שתגיד, או שנגיד בשמך, יוכל לשמש כנגדך במשפט. אין לך זכות להיות מיוצג על-ידי מכונת זמן, ואם תרצה לדבר אתה בכל-זאת, זו בעיה שלך".
השוטר הרע מפנה את גבו לאלעד ומתכוון להעביר את הכדור לשוטר הטוב שמחכה למסירה באזור הצבע, אבל אלעד שולח לפתע יד ארוכה וחוטף לשוטר הרע את הכדור מבין ידיו. אלעד מסובב את הכדור על האצבע המורה, בדיוק כמו שסופרמן הפך את כיוון סיבובו של כדור הארץ בסרט הישן ההוא. ושניהם מצליחים, חרף התנגדותה התקיפה של הפיזיקה, להחזיר לאחור את הזמן.
"למה איחרת? עוד מעט חמש". אומרת הנערה בשעה שאלעד מוציא את האקדח מתיק שתלוי לו על הגב ומטעין אותו במחסנית חדשה.
"התעכבתי במוסך", אומר אלעד. "הייתי חייב לגמור לכוון את המנוע של המכונית לפני המראת הירח".
הנערה שמחה כנראה, כי היא קופצת על אלעד ומנשקת אותו בצוואר. "אנחנו באמת עושים את זה!" היא אומרת בסוף מפגן החיבה.
"ויש לי גם כסף", אומר אלעד, "עשרת אלפים דולר, בלי שפגעתי באף אחד".
הם שותים קיאנטי שהם שמרו במיוחד לארוע החגיגי, ומקנחים בשלושה סוגים שונים של יינות מפחיות, שטעמם היה עלול להיות איום ונורא אם היו מתחילים את השתיה דוקא בהם.
"אני מוכנה", אומרת הנערה.
"גם אני מוכן", אומר אלעד.
הם מכניסים את המכונית להילוך ונוסעים לעבר השקיעה, אל המקום שבו הבלון העגלגל של הירח מגיח מדי לילה אל האוויר בקרבת האדמה וממריא משם גבוה, מעל לבתים וצריחים וטילים, לעבר עיר כוכבים נסתרת ורחוקה. עכשיו שעת שקיעה – והירח נמוך ומרחף מטרים ספורים מעל האדמה. אלעד והנערה נוסעים מתחתיו במכונית האמריקאית עם הגג הנפתח, וקופצים לתוכו בדיוק ברגע הנכון.
הירח עבר כבר את רוב הדרך אל העיר שבכוכבים – מקום בו האנשים יפים וכולם אוהבים – אך רגע לפני ההגעה אלעד שולף אקדח ויורה בנערה. הנערה נופלת אל בין זרועותיו של אלעד והוא מחבק אותה כחוסם עורקים בעודה מצמיחה נוצות בכל חלקי גופה.
הם מגיעים לעיר הרחוקה, אבל האנשים היפים לא מרשים לדברים כאלה לקרות אצלם, ולכן הם זורקים את הנערה ואת אלעד, שהופכים לציפור זמיר ולרמזור הקשור לרגלה, והשניים מתרסקים על הארץ.
"עכשיו הוא עכשיו", אמרה מכונת הזמן לאלעד. ראשו היה שמוט לאחור וסמי הזיה דיללו לו את הדם. "עכשיו אתה בהווה. המוח שלך שוב מגיב לטווח זמן הווה מוגדר שיתקיים עשר דקות לפני שיהפוך לעבר ושוב ניתן יהיה לתמרן ולשנות אותו – אבל בעשר הדקות הקרובות עכשיו הוא עכשיו".
שוב זה התת מודע? חשב אלעד. לא הצלחתי להחליט אם אני מעוניין להישאר עם הבחורה או לנטוש אותה…
"זה נכון", ענתה המכונה למחשבותיו. "אתה צריך לבחור לאן תלך מכאן".
"את לא מתכוונת למתי?" שאל אלעד.
"מכאן זה פשוט". המכונה התעלמה מהשאלה. "תמרן את האירועים ברצף הזמן. אני כבר כיילתי את הנתונים, שתהיה לך נסיעה מהנה…"
הכל שחור, ומתוך השחור נולד אור שמפציע בבכי דק.
"מזל טוב גבירתי ואדוני, יש לכם שני בנים בריאים וחזקים".
הרופא מוסר לאלעד ולאישה עם הטבעת שתי חבילות קטנות של אושר.
"ידעתי שתחזור אלינו בסוף", אומרת האישה כאשר אלעד עוזר לה לצאת מהמכונית בעודה מחזיקה תינוק ישן בכל יד. הם נכנסים הביתה. אלעד ניגש למטבח להכין כוס קפה ומוצא את עצמו מעשן סיגרית חשיש כאשר מולו יושבת אשתו היפה, וברגע זה ממש היא גם סורגת גרביים קטנות לתאומים שזוחלים לידם על השטיח. "הבטחת שתפסיק עם זה", היא אומרת לרגע וממשיכה בסריגה.
אלעד מכבה את הסיגריה במאפרה, ומתרומם לסגור את החלון מפני הגשם שהתחיל עכשיו לרדת.
"יש בחוץ מישהי", הוא אומר. "אני חושב שאני מכיר אותה". אלעד מתכוון לצאת החוצה אבל התאומים זוחלים ומחבקים לו את הרגל והוא לא יכול להמשיך.
"אני יוצא לעבודה", אומר אלעד ומכניס את האקדח לנרתיק ליד האלה. רחובות העיר מלאים ניצבים, דמויות קרטון שעומדות קפואות במקומן, ואלעד שואל את עצמו אם יש לו מספיק סרט צהוב וגיר לבן להקיף את כל הקורבנות שימותו במשמרת שלו הלילה. אבל הזירה שאליה הגיע קטנה מספיק, בית דו קומתי ממוצע שמצטמצם לחדר אחד וגופה.
"התאבדות", קובע חוקר מקרי המוות, "על רקע רומנטי".
"באמת רקע רומנטי", מסכים אלעד כאשר פרחים ודשא מתחילים לצמוח בכל מקום ומעיין הדם שניגר מהגופה נצבע בכחול וחיות היער העדינות באות ללגום ממנו לרוויה.
כשהוא חוזר הביתה התאומים כבר גדולים. האישה אופה עוגות וסורגת בגדים.
"הגיע הזמן", אומר אלעד, ואחד מהתאומים נכנס לתוך טיל שמעיף אותו אל החלל כמעט במהירות האור. "כשהוא יחזור נהיה כבר זקנים", אומר אלעד, "אבל בשבילו זמן המסע יהיה קצרצר".
אשתו של אלעד מחייכת והולכת למטבח להכין עוף סצ'ואן עם זנגוויל ודבש. אלעד ובנו השני יוצאים אל החצר ומשחקים כדורסל.
הערב יורד ואלעד נכנס לדירה, אבל הבית ריק מילדים ואישה ובמקומם מחכה לו בחדר השינה הנערה ושניהם מתעלסים.
אלעד מאושר. הוא מנשק את הנערה נשיקת לילה טוב ויוצא מהחדר לשתות משקה קר מהמטבח, אבל אז הוא נזכר במשהו נורא וחוזר אל החדר כרוח סערה.
נשמעת יריה.
היריה נשמעה לפני עשר דקות בדיוק, אשר עקב דיוק קוסמי מופלא היו בדיוק עשר הדקות שעברו מאותו הרגע בו הניח אלעד את ידו על ידית הדלת והתכוון להתפרץ לחדרה של הנערה כדי להציל אותה מעצמה.
היות שבשלושים וחמש שנות חייו אלעד פיתח תחושת זמן פחות או יותר מדויקת, הוא יודע שעשר דקות הן זמן רב – לא די ארוך בשביל להקהות את הרגשת האימה, אבל ארוך בכל זאת מאדישות השכנים ומהזמן שיידרש ממרכזנית המשטרה לקרוא לניידת הקרובה.
הזיעה הנוטפת מאלעד נקווית בסביבת אצבעותיו ואחיזתן בידית מתרופפת. אותו רעד בלתי נשלט שדגדג את שריריו התגבר בהתמדה וכעת זרועו מתחילה להתעוות. זה עתה הוא הבין שעם כל לחץ קל, הדלת הארורה תיפתח לתוך חדר השינה, ואלעד נאבק בכל כוחו להימנע מכך.
אני בטוח שבחיים הקודמים לא הייתי משאיר אותה לבדה, חשב אלעד. למה לעזאזל שיניתי את זה עכשיו?
בקומת הכניסה נשמעים קולותיהם של שכנים חטטנים שנמנע מהם לעלות במדרגות עם השוטרים הסמכותיים לעבר אלעד. רטינותיה ההמומות של קבוצה אחת נבלעות בטפיחות צעדיה המהירים של השניה. אלעד עוצם את עיניו בנסיון נואש להדוף את אורות הסירנה האדומים שבוקעים לסרוגין מן החלון וממלאים שוב ושוב את המסדרון החשוך בו עמד כעלה נידף החשוף לרוחות העומדות להגיע עוד שניות ספורות.
"אדוני!" נשמעת הקריאה. "התרחק מהדלת בבקשה!"
מטומטמים, אומר אלעד לעצמו, אתם חושבים שלא הייתי בורח מכאן אם רק יכולתי?
"אדוני, זו אזהרה אחרונה. אני סופר עד שלוש, ואם לא תזוז מהדלת נאלץ להזיז אותך משם בכוח!"
הגיע הזמן! סוף כל סוף גאולה! שליחים הם, שרפים, שבאו לשחרר אותי מהדיבוק הנורא!
"אחת…"
מהר יותר, עשה מה שהבטחת, אני לא יכול להחזיק יותר מעמד…
"שתיים…"
אל תתמהמה, היד שלי נעשית כבדה ומפתחת רצון משלה.
"אדוני, מוטב שתשתף פעולה בלי – "
מאוחר מדי. המתח בשריריו של אלעד התפרק באחת, וכמו משקולת סגולית של משקל לא יתואר, גופו ונפשו לוחצים על הידית והדלת נפתחת לרווחה.
מאחורי הדלת הם יושבים כולם בשורות מסודרות מול ארון הקבורה. נמצאים שם שנים-עשר טכנאים, ארבעה מהנדסים, שבעה פיזיקאים ומנקה כפתורים אחד בשם אלעד. אלעד מתרומם ממושבו יחד עם כולם ומסתדר במקומו בשורה העוברת על פני הנפטר. כעת ניצב אלעד מול הארון הפתוח כמנהג הנוצרים, הכומר עומד מעליו, ממלמל את ברכתו למריה הקדושה ולפרי בטנה. לא יכול להיות שזה אני, חושב אלעד, וכך, קפוא במקומו אל מול המת הזר, הוא נופל אפיים ארצה ובוכה בכי גדול.
"הלוואי שעלי יבכו כך כשאלך", אומר המהנדס שמאחורי אלעד.
"הוא בטח חבר של הנפטר מהתקופה שבה הם לחמו בדרקונים", אומר אחד הטכנאים.
אבל אז אומר פיזיקאי הבכיר, "אני דווקא חושב שהם עבדו יחד בשירות הניקיון בתקופת מבול הציפורים".
לבסוף יד נעלמה מושכת את אלעד מן החדר והוא מוצא את עצמו יושב במכונית ולצדו הנערה.
"אני מכיר אותך", הוא אומר ומחייך, ומכונת הזמן מחזירה לו חיוך מבין ואוהב.
היא יושבת לצדו, והכביש הפתוח נבלע במיילים אמריקאים שמאיצים את סיפור חייו לעבר הסוף הבלתי נמנע. "נראית מכובד", היא אומרת לאלעד. מתחת לגג הפתוח שערה השחור מתנופף ברוח החולית ובעיניה הכחולות דומעת דמותו של הגיבור, אלעד, האוחז בהגה המכונית כבהגה ספינה, דובק במרדפו אחר לוויתן לבן ענק גם לאחר שכל העכברים קפצו לים. נוף הארץ מוקרן מבעד לחלון השמשה כתפאורה של במה ריקה. הים מלחך את מרבד החוף ובמרחק טובלת שמש שמנמנה, מסירה מעליה את להט יומה. המכונית נדחפת הלאה מכורח מערכת שסתומים ובוכנות וכוונותיו הטובות של מר הנרי פורד. אלעד לוחץ על הדוושה והמהירות מפצה לרגע על כך שהוא לא יגיע לעולם בחזרה אל היעד הנכסף – אל החיים שבאמת היו חייו.
יום שבת, 28 באוקטובר 2006 בשעה 3:53 קישור לתגובה
nice, thanks