גרטרוד בישלה דיסה
מאת יעל פורמן
גרטרוד בישלה דיסה. נתנה לאבא. נתנה לאמא. נתנה לקובי. נתנה לשפרה. נתנה אפילו לצלילה הכלבה. ורק ליוכבד הקטנה לא נשאר. כעסה יוכבד הקטנה. שמה יוכבד בסיר מנה של סולת. ערפה יוכבד את ראשה של גרטרוד ושפכה מדמה לתוך הסיר. הכינה לעצמה יוכבד דיסה חמה ומתוקה וישרור שלום בביתה.
"מה אתה מקריא לי? עלילת דם גרמנית?"
"למה את חושבת ככה?"
"גרטרוד זה שם גרמני, אבל כל השאר אלה שמות יהודיים. וזה נראה כאילו היא היתה המשרתת שלהם, והם הרגו אותה כשהיא נכשלה בתפקידה".
"אני לא בטוח כמה קובים ושפרות הסתובבו בין יהודי גרמניה במאות הקודמות".
"אבל יוכבד כן. והיא זו שרוצחת את גרטרוד".
"קובי, שפרה, צלילה הכלבה. אלה שמות מאוד ישראליים, מאוד עכשוויים".
"מה הם עושים בטקסט מהמאה השמונה-עשרה?"
"אנחנו יודעים שהטקסט הועתק במאה השמונה-עשרה. זה לא אומר שהוא גם נכתב אז".
"אני לא מבינה איך קטע כזה קצר נשמר כל כך הרבה שנים".
"זה לא הסוף".
תפרה יוכבד את ראשה של גרטרוד. הפיחה בה יוכבד רוח חיים. עלצו קובי ושפרה. עלצו אבא ואמא. עלצה אפילו צלילה הכלבה. קמה גרטרוד ובישלה דיסה. נתנה ליוכבד מנה ראשונה. אכלה יוכבד מהדיסה בתיאבון והיללה את גרטרוד ברוב רצון.
"אז אתה אומר שהיא לא רק רוצחת? היא גם מקימה מתים?"
"ככה זה נראה".
"יש לְךָ איזה הסבר לאוסף השמות הלא רגיל הזה ואיך הם הגיעו למאה השמונה-עשרה?"
"יש לי הסבר. נגיע לזה אחר כך".
אפתה גרטרוד עוגיות עבור יוכבד. נסכה בהן גרטרוד רעל למען תיפטר יוכבד מן העולם. ראתה צלילה הכלבה, וסיפרה ליוכבד על הרעל. אכלה יוכבד מן העוגיות וצחקה, כי אין רעל היכול לפגוע בה. לקחה יוכבד את גרטרוד וערפה שוב את ראשה. יצקה יוכבד מדמה לקערה ונתנה לצלילה הכלבה.
"אתה בטוח שלא כתבת את הטקסט הזה לבד?"
"ומה אז? שלחתי אותו בזמן לגרמניה של המאה השמונה-עשרה?"
"באמת מצאו אותו בגרמניה כמו שחשבתי?"
"כן. יש כאן את הדו"ח של החוקר שמצא את הטקסט הזה, אם את רוצה לראות".
בכתה שפרה על גרטרוד. בכה גם קובי על גרטרוד. בכו גם אבא ואמא. הצטערה יוכבד על בני המשפחה. תפרה שוב את ראשה של גרטרוד והפיחה בה רוח חיים. הורתה יוכבד לצלילה לשמור את צעדיה של גרטרוד. קיללה יוכבד את צאצאיה של גרטרוד עד קץ כל הדורות. נאלמה גרטרוד דום ולא הוציאה עוד הגה מפיה.
"הטקסט הזה ממש מתחיל להטריד אותי, אתה יודע?"
"מאיזו בחינה?"
"לסבתא שלי קראו גרטרוד. והיא עבדה בתור עוזרת אצל איזו משפחה משונה, והיא ראתה פעם משהו שהפחיד אותה ואיבדה את הקול. נהייתה אילמת, ולא הצליחה לחזור לדבר אף פעם. אם לא היית אומר לי שהטקסט הזה נכתב במאה השמונה-עשרה — "
"הועתק במאה השמונה עשרה".
" – הייתי חושבת שהוא נכתב עליה. איך קראו למשפחה הזו שהיא עבדה אצלם? היו להם שלושה ילדים, ואני לא מצליחה להזכר בשמות של ההורים. נדמה לי איתן ואילנה אולי. אני לא מצליחה להזכר. לא היה לנו הרבה קשר איתם. סבתא שלי לא דיברה עליהם הרבה, ואחרי שהיא מתה הקשר נותק לחלוטין".
"זה בטח צירוף מקרים, לא?"
"נדמה לי שלילדה הקטנה באמת קראו יוכבד, שם לא כל כך נפוץ במשפחות חילוניות. ואני יודעת שסבתא שלי לא אהבה את הילדה הקטנה. זה צירוף מקרים באמת מוזר".
"היתה להם כלבה?"
"לא חושבת".
"בטקסט הזה לכלבה יש תפקיד חשוב".
שיחקו קובי ושפרה עם יוכבד. בישלה גרטרוד לכולם דיסה, וצלילה הכלבה השגיחה על מעשיה. חזר אבא מן העבודה, והביא לכל ילד מתנה. הביא לקובי צבעים לציור. הביא לשפרה חוטים לרקמה. הביא ליוכבד מספריים לגזור. גזרה יוכבד בד ותפרה בובה בחוט ומחט. רקמה עליה שפרה עיניים ופה. צייר עליה קובי מלבושים. ליקקה צלילה הכלבה את הבובה. התעוררה הבובה לחיים ואכלה מהדיסה שהכינה גרטרוד. עלזו הילדים.
"הוא עוד ארוך הטקסט הזה?"
"לא מאוד ארוך".
"נזכרתי פתאום ששמעתי שהיוכבד הזאת, שסבתא שלי עבדה בבית שלה, נפטרה לפני כמה שבועות. היא היתה יותר צעירה מאמא שלי. היתה אשה קריפית כזו. מעניין ממה היא מתה. נראה לי שאני אנסה לאתר את הילדים שלה לשאול אותם".
"תוכלי לשאול אותם אם היתה לה פעם כלבה בשם צלילה".
"אם אני אגלה שכן… אולי עדיף לא לשאול".
לקחה יוכבד את המחט ודקרה את אצבעה. הקיזה יוכבד מדמה, ונתנה לגרטרוד לשתות. סרבה גרטרוד. חשפה צלילה הכלבה את שיניה. נהמה הבובה. קראה יוכבד לאביה, שד האפלה. נבהלה גרטרוד, מיהרה ושתתה את הדם. מיד נסוג שד האפלה, והבובה שכבה והכלבה נרגעה. אמרה יוכבד לגרטרוד, מעתה ועד עולם את וצאצאיך שייכים לי. דם מדמך לי הוא, רכושי, נכון לפקודתי.
"מה זה שד האפלה? למה הכוונה?"
"זה בהחלט נראה כאילו היא לא היתה הבת של אבא שלה, כאילו לאמא שלה היה משהו מהצד".
"או שאמא שלה נאנסה על ידי הדבר הזה. נראה לי יותר סביר. או שהיא בכלל לא ידעה כי הוא התחפש לאבא שלה או משהו".
"הכל יכול להיות".
"זה יכול להסביר את הכוחות שלה אם אבא שלה היה שד. זה אומר שהיא לא היתה לגמרי אנושית".
"חצי אנושית, חצי שד".
"אם אמא שלה היתה אמא שלה. אולי היתה פה החלפת תינוקות, והיוכבד האמיתית גדלה באיזה בית שדים כזה מזוויע. למה אתה מקריא לי את הטקסט הזה?"
"זה יעניין אותך בסוף. סמכי עלי".
עמדה גרטרוד ובישלה דיסה. אכלה יוכבד. אכלה צלילה. אכלה הבובה. אכלו קובי ושפרה. רק לאבא ולאמא לא נשאר. הלכו אבא ואמא לישון ולא קמו עוד. בכו קובי ושפרה וביקשו מיוכבד להפיח בהם חיים. נתנה יוכבד לאבא את חייה של צלילה. נתנה לאמא את חייה של הבובה. קמו אבא ואמא ממשכבם. בישלה גרטרוד דיסה ונתנה לאבא ואמא. לקחה יוכבד את הבובה ושמרה אותה על לוח לִבה, למען תקבל הבובה את נשמתה בבוא הימים.
"ומה זה אומר, לכל הרוחות?"
"זה אומר שהיא השתמשה בבובה ככלי קיבול לנשמה שלה. היא התכוונה שאחרי מותה הבובה תקבל את נשמתה".
"ומה אז? היא תמשיך לחיות בתוך הבובה?"
"עד שהיא תמצא כלי קיבול אנושי, אדם שהיא תוכל להשתלט עליו ולחיות בתוכו".
"אז יש לה את הצאצאים של גרטרוד, לא?"
"יפה מאוד. את מתחילה להבין".
החל אבא לנבוח כמו צלילה. החלה אמא לנהום כמו הבובה. שמרה יוכבד את אבא ואמא בתוך הבית, וקובי ושפרה יצאו לעבודה. גרטרוד בישלה את הדיסה. את צלילה קברו בגינה. ברבות הימים נפטר אבא צלילה ונפטרה אמא בובה. קובי ושפרה יצאו אל העולם. יוכבד הקטנה נשארה לבדה. בא אליה נסיך השדים. גרטרוד באה בימים הגישה לו דיסה. אכל נסיך השדים מהדיסה וגרטרוד נפטרה מהעולם. אמרה יוכבד, אשה זו דם מדמי היתה וכל צאצאיה לי. אמר נסיך השדים, כעת שנותרת לבדך, תהיי זוגתי.
"היא התחתנה עם שד?"
"היא לא ממש התחתנה אתו. הוא האבא של הבן הבכור שלה. אבל אחר כך היא התחתנה עם אדם רגיל, שהביא לה עוד ילדים".
"אז לילד הזה בטח גם יש כוחות, לא?"
"כן, לפחות כמו של אמא שלו, אולי אפילו יותר".
"רגע, רגע, זה לא כתוב בטקסט".
"לא".
"אז איך אתה יודע את זה?"
"הצלחתי למצוא את הבובה".
"הבובה מהסיפור?"
"תני לי שניה להוציא אותה… הנה היא. קחי".
"סתם בובת בד עלובה. למה אתה חושב שזו אותה אחת?"
"לקחתי אותה מיוכבד, מיד לאחר מותה".
"יוכבד? מה הקשר שלך אליה?"
"אני הבן שלה. ואת, חביבתי, דם מדמה של גרטרוד".
פקחה יוכבד את עיניה וראתה את בנה יושב מולה. אחז בנה בשתי ידיה וצחק צחוק גדול. קמה יוכבד ופסעה אל המראה. והנה נשקפה מולה גרטרוד צעירה. חשקה נפשה של יוכבד בדיסה. אמרה לבנה, הבה נמצא את נכדתה השניה של גרטרוד למען תהיה לי לשפחה.
יום ראשון, 25 בינואר 2009 בשעה 15:19 קישור לתגובה
ואוו. מצמרר ומרתק. פשוט מצוין!
יום ראשון, 25 בינואר 2009 בשעה 21:50 קישור לתגובה
אהבתי בפעם הראשונה, ועכשיו גם :-)
(אבל איפה הגרזן, איפה?)
יום ראשון, 25 בינואר 2009 בשעה 22:40 קישור לתגובה
מצמרר :-)
כל הזמן קיוויתי לזהות כאן אגדה מוכרת כל שהיא (חוץ מעניין הדיסה)
אבל עדיין, אהבתי.
יום שני, 26 בינואר 2009 בשעה 11:38 קישור לתגובה
מצטרפת לאוהבים. איזה כיף לראות איך סיפור משתנה מהגרסה הראשונה ועד האחרונה. מצמרר ומצויין. במיוחד אהבתי את הפער בשפה בין האגדה לבין הדיאלוג.
יום שני, 26 בינואר 2009 בשעה 18:54 קישור לתגובה
מעולה ומצמרר! אהבתי.
אבל בסוף לא מוסבר איך בעצם הטקסט הגיע למאה ה-18. מכונת זמן?
יום שישי, 30 בינואר 2009 בשעה 12:19 קישור לתגובה
היי, יש כאן עוד נמרוד!
סיפור טוב, בסופו של דבר. הוא מצמרר ולמרות זאת מושך אותך להמשיך ולקרוא, כמו סרט אימה טוב.
לדעתי, אבל, סוף הסיפור במקרה הזה אמור גם לסדר לנו רטרואקטיבית את שאר הסיפור, שנוכל לומר "אה, אז זה מה שקרה", ואני לא כל כך מרגיש שהוא עושה את זה. החתיכה הגדולה ביותר שחסרה לי בפאזל היא שאלת הזמנים: הטקסט הועתק במאה ה-18, סבתא של הבחורה בהווה היא גרטרוד, השמות של הילדים הם קובי (מודרני), שפרה (שנות ה-60, או ציונות דתית) ויוכבד (על שם סבתא? די "על זמני"), לכלבה קוראים "צלילה", שזה לא שם מי יודע מה מודרני. כך שבסופו של דבר לא הצלחתי ליצור לעצמי בראש כרונולוגיה של מתי הסיפור ב"הווה" התרחש ומתי האגדה. ואם זה לא משנה והסיפור מתאר מעגל שחוזר לנצח, אז זה לא מרגיש ככה…
זה שהטקסט הועתק במאה ה-18 זה די מגניב, אף שלא ברור האם הוא באמת הועתק אז או שהבחור פשוט עובד עליה כדי לפתות אותה לאחוז בבובה. אני מבחינתי הבנתי אותו כטקסט נבואי, שקשור למוצאה של יוכבד, שנכתב מזמן אבל מתאר ארועים עתידיים.
יום שלישי, 03 בפברואר 2009 בשעה 21:25 קישור לתגובה
אהבתי את שינוי הסגנון, בכתיבה בין הג'אנרים שבין הסיפורים
ואהבתי את משחקי הסגנון בסיפור עצמו
כל הכבוד!
יום שישי, 25 בספטמבר 2009 בשעה 8:52 קישור לתגובה
עבר והווה, עתיד אפשרי, ועבר אפשרי, והווה מוחשי עד מאוד..
אני מת , מת על הסיפור..
יום ראשון, 15 באוגוסט 2010 בשעה 13:26 קישור לתגובה
מפחיד. מאוד.
אפילו יותר עוצמתי כששומעים את התסכית.
מעולה!
יום שלישי, 21 בספטמבר 2010 בשעה 22:11 קישור לתגובה
אהבתי!
אהבתי כלכך..
ואהבתי את הצמרמורת כשנזכרתי בסיפור ברבע לאחת בלילה ^^
יום ראשון, 06 בפברואר 2011 בשעה 16:33 קישור לתגובה
סיפור יפה,
חסר פאנץ קטן בסוף אבל ככה זה נותן מקום לחשיבה.
שלום