הקוטב המופלא – הספרות הספקולטיבית והקוטב הדמיוני
מאת שיבון קרול
תרגום: קרן לנדסמן
בשנת 1577 גילתה קבוצת חוקרים אנגלים חדקרן קפוא בחוף המערבי של חבל הארץ הקרוי כיום האי באפין. הממצא שימח אותם מאוד, על אף שהדג הענק שהיה פרוש על החוף לא דמה כלל לדמות המיתולוגית. המפות ששימשו את משלחתם הכינו אותם לעולם ארקטי מלא קסם ומפלצות. הדג על החוף השתייך בבירור לקטגוריה השניה, ומכיוון שהיתה לו קרן, מה הוא היה יכול להיות אם לא חדקרן? יחד עם זאת, אחדים מחברי הצוות תהו אם "החדקרן המימי" דומה בתכונותיו לחד הקר היבשתי. מלח מהיר מחשבה הגה מבחן מקורי לפתרון הוויכוח – הוא תפס על הספינה שני עכבישים והשליך אותם על הקצה השבור של קרן הלוייתן. למרבה שמחתם של המלחים, העכבישים מתו. כאן, בקצה העולם הידוע, הם גילו אחד מן האוצרות החשובים של עידן המלכה אליזבת – קרן קסומה שיכולה לרפא כל רעל ולהרוג יצורים ארסיים.
במבט מן המאה העשרים ואחת, מה שמפתיע הוא לא שעבור מלחים בני המאה ה-16 הקוטב נתפס כמקום קסום, אלא שאמונתם החזיקה מעמד זמן כה רב. אפילו כיום ניתן למצוא בעלי תורות קונספירציה המאמינים שבקוטב טמונות ספינות חייזרים, או שברית צבאית בינלאומית מסתירה אי טרופי בקוטב הדרומי. הקוטב וסיפוריו מהווים מקור השראה בלתי נדלה עבור סופרי המדע הבדיוני. מאמר זה גורס כי הקוטב הדמיוני שימש כמאגר של אפשרויות פנטסטיות מימי קדם ועד התקופה המודרנית. נדמה כי כולם, יוונים קדומים, סופרים גותיים, מיסטיקנים נאצים, תוכניות טלויזיה בנות זמננו ועוד רבים וטובים, נוטים להסכים כי הקוטב הוא מקום שבו הבלתי אפשרי יכול להתגשם.
המוניטין הפנטסטי של הקוטב נולד עוד בימי היוונים הקדמונים, שהבחינו כי קבוצת הכוכבים "ארקטוס" (הידועה כיום בשם "הדובה הגדולה") מקיפה את שמי הצפון בלי לשקוע. היוונים חשבו כי מוזר מצד הכוכבים להתנהג כך, והניחו כי האדמה שמתחת לשמיים אלו משונה כמו הכוכבים שמעליה.
יוונים שחקרו את סיפורי המטיילים שביקרו בארצות הצפון המסתוריות קבעו כי הקוטב נמצא מעל למקורה של רוח הצפון, ולכן שורר שם מזג אוויר נעים. על פי השמועה, תושבי ארץ זו היו אנשים טובי מזג שכונו היפרבוראנים. החיים בקוטב היו כה נעימים עד כי ביסודו של דבר ההיפרבוראנים היו בני אלמוות. הם בילו את חייהם בשירה, ריקוד ואכילה. למרבה הצער, אפילו לגן עדן היו חסרונות – אחרי כאלף שנות חגיגה, ההיפרבוראנים מאסו במוסיקה ובזלילה. הם כרכו פרחים סביב צווארם והטביעו את עצמם כתוצאה משעמום טהור.
(לוחם היפרבוריאני – גרסת המשחק)
אך מעשיות הנוודים היוונים לא הוגבלו רק להתאבדויות המוניות של תרבויות מיתולוגיות. בסביבות 330 לפנה"ס, אסטרונום יווני בשם פיתֶאַס שט כביכול צפונית לבריטניה וגילה ארץ בשם תולה, שבה ניתן היה לראות את השמש בחצות הלילה ביום ההיפוך הקיצי. כאשר ניסה להצפין מעבר לתולה, נתקל במחסום בלתי עביר שאותו כינה "ריאה ימית", ונאלץ לסוב לאחור. פיתאס הוסיף למפות של העולם הקדום את תולה ואת הריאה הימית המסוכנת – חוקרים מודרניים מעריכים כי מדובר היה בקרחון ימי נודד – שהפכה עד מהרה לאגדה. במשך מאות בשנים היה תולה שם קיצור מקובל לכל האזורים המסתוריים בצפון, שבהם המתינו למגלים הנועזים גני-עדן היפרבוראנים וריאות ים מוזרות.
חוקרי ארצות אנגליים מימי הביניים הוסיפו לתערובת את סיפורי מסעותיהם, מהולים במנה גדושה של מיתולוגיה נורדית. לצד ארצות השפע הטרופיות, הקוטב הפך עד מהרה לארץ הפיגמים, וקו החוף שלו היה נגוע במערבולות ענק. בשנת 1569, גיאוגרף פלמי בשם גרהרד מרקטור, יישם את המידע בן ימי הביניים להכנת מפה חשובה, שציינה לא רק את קו החוף המורכב של הקוטב, אלא גם הכילה "סלע שחור" מוזר, שעמד לטענת מרקטור בלב הקוטב. זו היתה המפה שהנחתה את חוקרי הארצות האליזבתנים במסעותיהם אל הקוטב.
(מפת מרקטור)
ב-1577, כשאנגליה שיגרה את משלחת החקר לקוטב, הארצות הצפוניות כבר נחשבו כמקומות ברי-ישוב ולכן ראויים לסיפוח. אליזבת הראשונה זימנה את האסטרולוג המלכותי המלומד ג'ון די וצוותה עליו למצוא טיעון שיצדיק את הריבונות הבריטית על הקוטב. די ציית, והגיש דו"ח שתיעד את הבעלות הבריטית על הקוטב מימי המלך ארתור ואילך. מתברר שכאשר המלך ארתור לא היה טרוד בשליפת חרבות מאבנים ובשילוח אבירים לטבח דרקונים, הוא שיגר משלחות לקוטב. די טען שארתור "הגיע עד לקוטב הצפוני… הרחיב את ריבונותו והקים שם מושבות". (מצוטט אצל מקגי, ע' 28).
למרבה הצער, המשלחות האליזבתיאניות לא נשאו פירות. היבולים שהמלחים שתלו גוועו ברוחות הקפואות של החורף הארקטי, ומכרות הזהב שכרו באי באפין הניבו אבנים בלבד. לטענת הבעלות שסיפר די לבריטניה על הקוטב היתה חשיבות היסטורית – היא תדלקה משלחות חקר אליזבתניות נוספות וסייעה למתן לגיטימציה להתנחלות האנגלית בצפון אמריקה.
בבוא הגל הבא של משלחות החקר, התביעה הארתוריאנית של אנגליה לבעלות על האזור האקרטי נזנחה זה מכבר, אבל האמונות המיסטיות בנוגע אליו נותרו בעינן. בשנת 1817, כאשר ציידי לווייתנים דיווחו שמחסום הקרח הבלתי עביר המקיף את הקוטב החל להתמוסס, שאיפותיה של אנגליה באזור הארקטי התעוררו מחדש. האדמירליות העניקה פיקוד על המשלחת הגדולה הראשונה של המאה התשע-עשרה לקוטב לסר ג'ון רוס, שהפליג מלונדון באפריל 1818. אף על פי שמשלחתו של רוס נכשלה במציאת מעבר צפוני חדש, או את הים הארקטי הפתוח, הדיון סביב תכנון המשלחת, יציאתה והרפתקאותיה הציתו מחדש את עניינה של אנגליה באזור הארקטי.
לנוכח השיאים החדשים ששברה התעניינות הציבור באזור הארקטי, סופרים החלו להעלות השערות על התגליות הצפויות למגלי הארצות שיגיעו לשם. פרנקנשטיין מאת מרי שלי, הנובלה הארקטית המפורסמת ביותר ללא ספק משנת 1818, מתחילה במשלחת סרת-מזל היוצאת אל הקוטב. "אני מנסה להקשיב לאלה האומרים לי שהקוטב הוא מקום של כפור ושממה שם", מצהיר קפטן וולטון בפרק הפותח את הספר, "(כי ברשותך, אחותי, אבטח במידת מה בספנים שקדמו לי)… לפיהם השלג והכפור נשכחים. וכשנשוט על פני הים הרוגע, אולי נינשא אל יבשה מלאת פלאים ויופי, שכמותם לא נגלו בשום מקום מיושב בעולמנו" (ע' 51).
(איבד בורג בקוטב – פרנקנשטיין)
אף שוולטון אינו מצליח להגיע אל הקוטב, הוא זוכה לחלוק את פלאותיו בדמותו של חוקר הקוטב החובב ויקטור פרנקנשטיין (המדען המטורף המקורי), והיצור הרצחני שלו. בסוף הספר היצור של פרנקנשטיין יוצא אל הקוטב הצפוני בעצמו, כביכול כדי להתאבד, אך שלי, בכוונה תחילה, נמנעת מלפתור את שאלת גורלה הסופי של המפלצת.
רבים תופשים אמנם את פרנקנשטיין כיצירת המדע הבדיוני הראשונה, אך רק מעטים מבין הקוראים המודרניים מבינים כי המרכיבים הבדיוניים חורגים הרחק מעבר לנסיונותיו של פרנקנשטיין בהרכבת גופות. בתקופה שבה שלי כתבה את הספר, חוקרים אנגלים טרם הגיעו אל הקוטב, ואף לא למדו עדיין להשתמש בכלבי מזחלת או בכל יתר השיטות האחרות שהיא מתארת למסע בקוטב. למיטב ידיעתם של שלי ובני זמנה, הקוטב בהחלט היה יכול להיות גן העדן הטרופי שאותו דמיין וולטון. כאשר תיארה את האזורים המקיפים את הקוטב כשטחים מבודדים סחופי רוחות הניתנים למעבר רק בעזרת מזחלות רתומות לכלבים, שלי חזתה בדיוק מפתיע את עתידן של משלחות החקר הארקטיות.
עם שובה של בריטניה למשחק הארקטי, לא נדרש זמן רב בטרם אמריקה החלה אף היא לשגר משלחות לקוטב, וכותבי מדע בדיוני אמריקאים הלכו בעקבותיהן. עשרים שנה אחרי פרסומו של פרנקנשטיין, יצא לאור ספר על עלילותיו של ארתור גורדון פים איש ננטקט, שהרפתקאותיו הובילו אותו לאי טרופי בים הפתוח של אנטרקטיקה. הוא נרדף על ידי קניבלים, התייסר מצווחותיהם המשונות של פינגווינים מוזרים, ועשה את דרכו אל הקוטב הדרומי, שם נשאב אל תוך חור קוטבי ענק שהוביל ל…
שם, לאכזבת כל הקוראים, הסיפור נגמר.
מבלי להתייחס לשאלה כיצד הגיע לידיו של מוציא לאור אמריקני כתב יד שנראה לאחרונה בידי מחברו הנשאב אל מעמקי כדור הארץ, היו קוראים שהניחו כי התיאור שהעניק פים לאנטרקטיקה מתקבל על הדעת במידה סבירה, ודרשו לשרטט מחדש את מפות העולם בהתאם לו. למרבה הצער, סיפורו של פים הומצא על ידי סופר רב דמיון בשם אדגר אלן פו.
אף שסיפורו של פים איננו מיצירותיו המפורסמות של פו, לפופולריות לה זכה הספיקה כדי שישרוד ויעניק השראה לסופרי מדע בדיוני נוספים. ה"פ לאבקרפט כתב את בהרי הטירוף כהמשך רופף לעלילות פים, וה"שוגותים" הארקטים שלו הבהירו מדוע ארתור גורדון פים היה כה מבועת מפינגווינים.
(הרפתקאות ארתור גורדון פים איש ננטקט)
בימיו של לאבקרפט האדם כבר הגיע אל הקטבים. הם נחקרו ולא נמצאו בהם איים טרופיים, חורים אדירים או "אבנים שחורות" מסתוריות. אך המוניטין הקסום של הקוטב החזיק מעמד בהצלחה מפתיעה, וזכה לחיים חדשים עם עליית הנאציזם.
בשנת 1912 הקימה קבוצת מיסטיקנים גרמנית את אגודת תולה. אולי בהשראת באופן שבו ניטשה זיהה את האנשים העליונים מן הצפון עם ההיפרבוריאנים הארקטים האגדתיים, אגודת הטולאים טענה שמוצאם מהאי העתיק תולה. בדומה לאטלנטיס, גם תרבות עתיקה זו שקעה אל תהומות האוקיינוס ונכחדה, זונחת את צאצאיה הארים על יבשת דרומית יותר שאוכלסה ביהודים ושאר יצורים נחותים גזעית. למרבה המזל, חברי האגודה הצליחו לשים את ידיהם על כמה מסודותיה של תולה, והם קיוו לנצל את הידע העומד לרשותם לקימום העליונות הארית ברחבי הגלובוס. האגודה הטולאית הפכה למקור אמין לחברים קיצוניים, שעזרו לאדולף היטלר בהקמת המפלגה הנציונל-סוציאליסטית. מושגיה מוסיפים להופיע גם כיום בכתבי עת מודרניים של מאמיני עליונות הגזע הלבן, דוגמת תולה.
הקשר הנאצי למיסטיקה של הקוטב שוכתב לאחר מלחמת העולם השניה, כאשר ריי פאלמר, עורך כתב העת Flying Saucers כתב מאמר שקישר בין הקוטב לבין התופעה החדשה יחסית של תצפיות עב"מים. ככל שזה יראה מוזר לאלו מאיתנו שגדלו עם התפיסה של אנשים קטנים ירוקים, העיסוק המוקדם בעב"מים הניח בדרך כלל כי העב"מים, על שלל סוגיהם, היו מטוסים של נאצים בלתי מנוצחים, שהוסתרו בחבלי ארץ שטרם התגלו. הקוטב הפך עד מהרה למועמד מוביל במיתוסים אלו: אחרי הכל, אילו היית אדולף היטלר, איפה היית מתחבא? דרום אמריקה? או אולי במקום המזוהה באופן מסורתי עם מיסטיקנים הדוגלים בעליונות הגזע הלבן?
מובן מאליו (לפי פאלמר) כי העב"מים הנאצים ניצבו אי שם בקוטב. למעשה, סביר להניח שהסתתרו בתוך אחד מהחורים הגדולים אותם תיארו אנשים כאדגר אלן פו. תיאורית הקנוניה הזו זכתה לגיבוי נוסף לאחר שהתפרסם "יומן סודי" שנכתב לכאורה בידי אדמירל בירד בטיסתו הטרנס-ארקטית ב-2 בפברואר 1947. על פי היומן הסודי (שבימינו נחשב תרמית), הצלחות המעופפות הנאציות אילצו את בירד אולץ לנחות בקוטב הטרופי, שם נחקר על ידי חייזרים אריים ששכנעו אותו להצטרף לקנוניה ולהגן על גן העדן הטרופי הסודי שלהם. קיימות גרסאות שונות לסיפור הזה, שחלקן כוללות גם מבצע צבאי אמריקני סודי שנועד למחות את המושבות הנאציות באנטרקטיקה, אך בכולן ניתן למצוא את שרידי אגדות הקוטב המוקדמות.
(מי הפשיר את היצור? – הדבר)
אף על פי שרוב הסופרים הספקולטיביים מעדיפים עב"מים ממקור חייזרי על פני אלה הנאציים, הקוטב ממשיך לבצבץ בסיפורים על קונספירציות ממשלתיות וחלליות חבויות. בסרט הדבר (The Thing) של ג'ון קרפנטר, לדוגמה, חוקרים באנטרקטיקה נתקלים בעב"ם קפוא בקרח, ומבינים באיחור את אחד החוקים החשובים ביותר להישרדות בקוטב – לעולם אל תפשיר עב"ם קפוא. בסרט תיקים באפלה, סוכני ה-FBI מאלדר וסקאלי מגלים עב"ם קבור באנטרקטיקה. אך בהיותם כוכבי תוכנית טלויזיה מתמשכת הם מצליחים לשרוד טוב יותר מהחוקרים ב"הדבר".
שכיחות הופעתם של המאפיינים הטרופיים של האגדות הארקטיות פחותה בספרות הספקולטיבית המודרנית. הסדרה אבודים, יכולה להיחשב כהמשך לסיפורים העתיקים על הקוטב ההיפרבורי. אבודים מתארת את גורלם של נוסעי טיסה שהתרסקו על אי טרופי מסתורי, שמכיל דובי קוטב ומפלצות בלתי נראות. אות מצוקה ישן מזכיר "סלע שחור", ובונקר צבאי חבוי בג'ונגל מספק עדויות לאפשרות של קנוניה ממשלתית. בינתיים הניצולים נרתעים מבניית רפסודה מחשש שתיסחף לאנטרקטיקה ברוחות הדרומיות. חובבי תצורות קנוניה ומלומדים אליזבתנים, היו מסיקים לאור המידע המועט שנאסף מהניצולים לגבי האי, שהם נמצאים כבר באנטרקטיקה, ומוטב להם להישאר באותו במקום ולא לזוז ממנו.
בין אם אבודים קשורה לקוטב ובין אם לאו, נראה כי אזורי הקוטב ימשיכו להופיע בספרות הספקולטיבית. גם כאשר המשיכה הרומנטית של הקוטב עומדת בצלם של המחוזות הרחוקים עוד יותר (ולכן מסתוריים יותר) של החלל החיצון, הקוטב מספק לא רק מוקד ארצי לעלילות ספקולטיביות, אלא גם מסורת מבוססת היטב שממנו יכולים כותבים לשאוב.
כל הזכויות שמורות © 2005, שיבון קרול
ביבליוגרפיה / קריאה נוספת
פרנקנשטיין, מאת מרי שלי. תרגום: שרון פרמינגר. הוצאת פן, 2005.
Poe, Edgar Allen. The Narrative of Arthur Gordon Pym of Nantucket. Ed. Richard Kopley. New York: Penguin: 1999.
Pratt, David. Exploring Theosophy.
Spufford, Francis. I May be Some Time: Ice and the English Imagination. New York: St. Martin's Press 1997.
Vaughan, Richard. The Arctic: A History. Stroud: Alan Sutton, 1994.
יום שני, 13 באוקטובר 2008 בשעה 10:03 קישור לתגובה
ראיתי לא מזמן עוד סרט על חייזר ששלפו מהקוטב שנקרא Alien Hunter. למרות ג'יימס ספיידר, זאת עדיין הפקה דלת תקציב של SciFi. הרעיון חביב אבל ביצוע רע. בשביל רעיון מגניב וביצוע מגניב תראו את Threshold (לא קוטבי אבל מצוין).
At the Mountains of Madness הוא אכן אחד הסיפורים היותר טובים של לאב-קראפט ועובד בדיוק לפי התבנית הטובה שלו: חוקרים הולכים למקום מוזר, מוצאים דברים מפחידים/מוזרים/לא-הגיוניים (בדרך כלל כולם) וחוזרים לספר על זה ולמה אפשר כבר לשבת ולנוח כי העולם ייגמר עוד שנייה.
חוץ מזה, הייתה איזה תוכנית טלוויזיה או סרט מצויר ישן על הרפתקנים שמוצאים אי מוזר שעומד בתוך חור אליו מי האוקיינוס מתנקזים. אני לא בטוח אם זה קוטבי או לא אבל אני ממש רוצה לראות את זה עוד פעם. אני חושב שזה Tale Spin אבל אשמח לאישור.
יום שלישי, 14 באוקטובר 2008 בשעה 13:29 קישור לתגובה
מאמר מרתק! תודה על התרגום והפרסום.
יום רביעי, 15 באוקטובר 2008 בשעה 23:48 קישור לתגובה
על לא דבר :-)