תחיית האגדות / אילן גוייכמן

ספר ראשון בטרילוגיית אסירי הנבואות

פרולוג

"מאחורי הדלת הזאת נמצא השטן".

פיו של גילהר נפער ומבטו היה חולמני. "השטן?" בחן את פני אביו בתדהמה. הוא העביר את מבטו על דלת העץ הפשוטה והאפורה, אכולת התולעים, שחוזקה בפסי מתכת כהים. לא היה עליה מנעול מיוחד, רק בריח שמנע מכל מה שיש בפנים לצאת החוצה.

"אני… אני יכול לראות?" שאל בהיסוס ומיד התחרט על כך. אביו סטר בכוח על לחיו. "אתה מבין מה אמרתי לך? השטן נמצא שם! ואתה רוצה לראות אותו?" ניצת הזעם בעיניו.

"אני רק…"

"רק מה?" רכן לעברו אביו ולפת את כתפיו בחוזקה. "תקשיב לי טוב, ילד. סיפרתי לך על הדלת מסיבה אחת בלבד. יום יבוא והאחריות לשמור עליה תיפול עליך, כפי שנפלה עלי. אתה צריך לדעת מה יש שם כדי לוודא שאיש לא ישחרר אותו… אל העולם".

גילהר הנהן באטיות אך בחוסר תשומת לב בולטת, ומיד ספג סטירה נוספת. הוא הוטח כנגד דלת העץ וניסה לייצב את עצמו.

"שמעת אותי ילד?!" רעם קולו של אביו מאחוריו. אך גילהר כבר לא שמע כלום. מוזיקת כיסופים מצמררת שכאילו הגיעה ממרחקים, גוועת ומתגברת חליפות, אפלה ולוהטת, משכה את לבו כבכבלי קסם, מפתה מכדי שירצה לסרב לה. היא מילאה את כולו והבטיחה לו… הבטיחה… הבטיחה מה? הוא העביר את אצבעותיו על העץ העתיק של הדלת, חש בחום הרוטט ובמשהו מוזר שחלחל עם הצלילים העמומים אל תוך נשמתו ונסך בו ביטחון וכוחות חדשים.

לפתע נקטע הכול בחדות כשלפת אביו את זרועו והרחיקו מהדלת.

"אל תקשיב למוזיקה הזאת, ילד!" ניער אותו בכוח, "היא ניסתה להקסים גם אותי אבל התנגדתי. אתה חייב לשכוח את המוזיקה…"

הוא הנהן כמתוך חלום, אך ידע בבהירות מקפיאה כי שום כוח שבעולם לא ישכיח את המוזיקה מלבו.

---

ועכשיו שמע שוב את הצלילים פועמים וממלאים אותו בהבטחה. הוא שמט את החרב נוטפת הדם ליד החייל שרצח לפני רגע קט. באפלה זהרו קורי עכביש שהתפשטו מהפינות לאורך הקיר, מלאים חרקים שנוזלי החיים נמצצו מהם כבר מזמן… הוא עצם את עיניו וצמרמורת חלפה במורד גבו כששמיעתו שהתחדדה זיהתה את טפיפת רגליהם הדקיקות של העכבישים, ממהרים ומחליקים לאורך הקורים העדינים. ריח כבד של טחב לח וריקבון עלה מתוך הפרוזדור המעופש, כעולה מן השאול עצמו וכבש את האוויר הדחוס. קול צעדיו הממהרים על האבן החלקלקה שבר את דממת הקבר ששררה עד בואו.

הוא נשא את ידו השנייה מעלה והאיר את הדרך בלפיד. המנהרה התפצלה לשני פרוזדורים אך המוזיקה הנחתה את דרכו. הוא פנה שמאלה וחייך. המוזיקה הזאת… הוא התבסם ממנה, חש כאילו קנוקנות דקיקות ובלתי נראות התלפפו סביב זרועותיו ורגליו ומשכו אותו, במתינות אך בתוקף, לכיוון מסוים. הוא הלך ברצון, ללא התנגדות וללא פחד, בידיעה כי יוכל לשים את מבטחו במוזיקה.

לפתע הגיע לקצה מסדרון וניצב מול דלת עץ כבדה, אכולת תולעים, מחוזקת בפסי מתכת כהים-ירקרקים. לבו פעם בחוזקה והמוזיקה רעמה באוזניו כשהושיט יד רועדת אל הבריח.

הוא דחף אותה ואט-אט, חורקת על ציריה, היא נפתחה לרווחה. והמוזיקה, שטיפסה לגבהים נוראים, הסתיימה באקורד צורמני באותה פתאומיות שהחלה. כאילו נטרקה סופית דלת כלשהי השמורה עבורו ברקיע, אי שם מעבר לעננים.

הוא נשף החוצה את האוויר שנכלא בריאותיו ונשם עמוק בעת שעמד על מפתן הדלת ובהה אל תוך החדר. מבטו התרוצץ בחיפזון אנה ואנה והתאמץ להבחין במשהו בחושך, ולפתע נאחז בזוהר כחלחל עדין, עמוק באפלולית החדר.

הוא פסע פנימה ועבר את המפתן. כיסא שבור ומאובק היה מוטל באמצע החדר. אצטבה ריקה עמדה ליד הקיר משמאלו. צעדיו השאירו טביעות במעטה האבק העבה שכיסה את הרצפה. הוא הראשון שנכנס לחדר זה שנים רבות.

מול הכיסא נעצר והישיר מבטו אל קצה החדר – שם ראה את התיבה. ארוכה וצרה, מעץ פשוט למראה, ללא עיטור או קישוט. מבעד לחריצי התיבה הגיח הבוהק העדין. הוא התקרב אליה בזהירות ובידיים רועדות פתח אותה.

בתוכה שכבה חרב בוהקת באור כחלחל.

אנקה נפלטה מבין שפתיו כשהתחוור לו שהיא עשויה זהב טהור. כולה. זהב טהור. הוא הביט בה כמכושף ונדמה היה לו שהחרב חיה, שהבוהק גובר ונחלש לסירוגין כאילו נשמה. הוא רצה לגעת בה.

אז תעשה זאת. לחשש קול מפתה בראשו.

הוא שמט את הלפיד, אחז בנדן החרב והרים את החרב. הוא נשף עליה, מעלה ענן אבק אפרפר בן אלפי שנים, והחליק את אצבעותיו על הניצב. היא שוכבת כאן עידן ועידנים ואין עליה סימן לחלודה, חשב בלבו, חזקה ואיתנה כפלדה אף על פי שעשויה זהב טהור. מושלמת.

בתנועה מהירה חשף את הלהב. היא הייתה הדבר המושלם ביותר שראה מימיו ועכשיו היא שלו.

כעת נותר רק עוד דבר אחד לעשות.

הוא השיב את החרב לנדן וקשר אותה למותניו. תחושת החרב המתחככת בירכו הייתה נכונה. הוא סגר בבעיטה את מכסה התיבה וטרק אחריו את הדלת בצאתו מהחדר. ענן אבק שב ועלה באוויר ורעש טריקת הדלת הדהד בפרוזדור והפר את דממת המוות. בצעדים בטוחים ובקומה זקופה חצה את המנהרות בזריזות. גלימתו הכחולה התבדרה מאחורי כתפיו ועיניו הבריקו. הוא חש כיצד מטפטפת לתוכו עצמתה של החרב. הוא חש עצמו חזק ויותר ומהיר יותר. החרב מילאה אותו במשהו… אחר. משהו שלא ידע כיצד להגדירו, אבל אהב את ההרגשה.

שוב הונחתה דרכו על ידי הידיים הלא נראות עד שעלה אל המצודה עצמה. הוא חלף על פני משרתות שסרו בבהלה מדרכו וחיילים שהצדיעו לו בהצמדת אגרוף לחזם. הוא רץ במעלה גרם המדרגות המרכזי בהתעלמו מאנשים שהכיר כל חייו, שעבדו במצודה עוד לפני שנולד.

עד מהרה מצאה את עצמו עומד מול דלת דו-כנפית, מעוטרת בגילופי עלים ופרחים. הוא דחף את הדלתות בעדינות ונכנס. האולם בפנים היה רחב ומפואר. נברשות בדולח השתלשלו מהתקרה וציורי שמן נתלו על הקירות. שולחן גדול ערוך לשלושה אנשים ניצב במרכזו. חדר האוכל הפרטי של משפחת המלוכה.

הוא הלך בנינוחות למקום הכבוד השמור לאביו בראש השולחן והתיישב על כיסאו, התרווח על כרית הקטיפה הרכה וליטף את חרבו. אז הביט שמאלה אל הכיסא לידו ואל אמו שישבה עליו, פניה קבורות בצלחת המרק שעמדה לפניה.

"מה… עוללת…" נשמעה לחישה וגילהר פנה לימינו, היכן ששכב אביו על אבני הרצפה ובהה בתקרה במבט מזוגג למחצה. הוא קיווה ששניהם ימותו עד שיחזור וחישב את מנת הרעל בהתאם, אבל נראה שהמעיט בכוח העמידה של אביו. גילהר התעלם ממנו.

"למה…" מלמל אביו חלושות בכוחותיו האחרונים, "אתה… שחררת אותו… את השטן עצמו…"

"השטן איננו, אבא", ענה גילהר ברוך כמסביר לילד טיפש, "השטן הוא רק אגדת ילדים. אגדה שסיפרת לי פעם כדי שאפחד לקחת את החרב לעצמי. אבל עכשיו היא שלי, אבא". הוא קם ממקומו ונעמד מעל אביו, משפיל מבטו בלגלוג.

"אתה טועה…" המשיך אביו, "הוא קיים… ואני כבר רואה אותו… בעיניך".

"אם כך הדבר, הנח לי אבא לחסוך ממך את המראה…" חייך גילהר במתיקות ובתנועה מהירה נעץ את החרב בכוח בלבו של אביו.

אז הניף אותה באוויר וחש את העצמה האדירה, האמיתית, שטמונה בה מתעוררת לחיים.

חיוכו התרחב. מעתה הכול יהיה אחרת. במקום כלשהו בתוך ראשו שמע צחוק נמוך ועמוק מלא שביעות רצון.