השאלה כיצד היה נראה העולם אילו ארועי מלחמת העולם השניה היו מסתיימים באופן שונה מזה המוכר לנו, הפכה כמעט לקלישאה בקרב כותבי היסטוריה חלופית. מטבע הדברים, כותבים העוסקים בשאלה הזאת נוגעים בין השאר גם בגורלם של היהודים באותה תקופה. ב"ארץ אבות" של רוברט האריס, לדוגמה, מהספרים היותר פופולריים בתת-הז'אנר, זה אף המניע העיקרי של העלילה. למרות זאת, רק מעטים עוסקים בכך באופן ישיר – אולי מפאת כבודו וכובדו של הנושא, אולי משום שארועי השואה הם משהו שאפילו דמיונם העשיר של סופרי הז'אנר מתקשה להתמודד עמו.

במובן זה, הקריאה בספרו של פיליפ רות' "הקנוניה נגד אמריקה", ובספרו של מייקל שייבון, "איגוד השוטרים היידים", מעניינת במיוחד. רות' ושייבון אינם מזוהים עם כתיבה ז'אנרית, אלא הם סופרים מהזרם המרכזי, וכתיבתם משתייכת למה שמבקרים מכנים לעתים "ספרות קאנונית". מעבר לכך, נראה שיהדותם של שני הסופרים דחפה אותם לבחון את החלופות ההיסטוריות שהם מציגים בספריהם דווקא מהזווית היהודית, באופן ישיר יותר ואישי יותר מהמקובל ביצירות ז'אנר. יחד עם זאת, גם אצל שני הסופרים האלה, זווית זו אינה נחקרת מנקודת מבטם של הקרבנות באירופה, אלא מזו של יהודי ארצות הברית – ונדמה לי כי אחת הטענות המשמעותיות יותר בספרים אלו, היא שגם אותם יהודים, שחיו הרחק מהזוועה, היו קרבנות, בדרכם.

נקודת המבט שאותה מביא פיליפ רות' ל"הקנוניה נגד אמריקה" יחודית, מאחר שבניגוד למרבית סופרי ההיסטוריה החלופית הפועלים כיום, הוא חווה על בשרו את התקופה ההיסטורית שאת החלופה שלה הוא מתאר. שנות ילדותו של רות' כילד למשפחה יהודית בניו-ג'רזי חפפו לשנות המלחמה, והשמועות והחדשות על אודות המתרחש בקרב יהודי אירופה גרמו לו ולסובבים אותו לתחושה חרדה עמוקה וחוסר-אונים. נקודת המבט ב"הקנוניה נגד אמריקה" היא נקודת המבט של רות' עצמו: הוא מתאר כיצד היתה נראית ילדותו אילו ההיסטוריה היתה מתרחשת מתרחשים אחרת. ונקודת מבט זו מעצימה את החרדה לרמות מבהילות.

ילדותו של רות', כפי שהיא מתוארת בספר, מתרחשת בצל מהפך פוליטי בארה"ב – פרנקלין רוזוולט מפסיד בבחירות לנשיאות, ובמקומו נבחר לתפקיד צ'ארלס לינדברג, חלוץ התעופה הנודע, גיבור אמריקאי עממי, שהיה תומך נלהב של גרמניה הנאצית ואנטישמי מוצהר. תחת נשיאותו של לינדברג, תושבי ארה"ב מתכנסים בבועה מגוננת של שגשוג, בעוד העולם סביבם עולה בלהבות. תחת לינדברג השפל הכלכלי מגיע לסופו, התעשיה האמריקאית פורחת ורמת החיים עולה, והכל הודות לאדישות אותה מפגינה ארה"ב כלפי מעשי הזוועה המתחוללים באירופה ובאסיה.

רות' מתאר היטב את ההווי של המשפחה והקהילה היהודית-בורגנית באמריקה בתקופה זו – קהילה ששמרה ברובה רק על הסממנים החיצוניים והשטחיים ביותר של הזהות היהודית, ומרבית חבריה ראו את עצמם כאמריקנים חילוניים לכל דבר. זהות זו עומדת במבחן שמחריף והולך ככל שהספר מתקדם: ההזדהות של חברי הקהילה עם קרוביהם באירופה מעוררת תחושה של טינה וחשדנות כלפי הממסד האמריקאי המזדהה עם גרמניה הנאצית, וזה בתורו מתחיל להציג סימני שאלה על נאמנותם של היהודים למדינה. מה שמתחיל בגילויי אנטישמיות מתרבים והולכים ממשיך לעלילות דם ומידרדר עד כדי פוגרומים של ממש. מנגד, ניצבת דמותם הנלעגת של יהודים המביעים תמיכה בממשל החדש ובמדיניותו, ומשתפים פעולה מבלי משים עם מאמציו לפורר את הקהילות היהודיות במדינה ולהחליש את כוחן הפוליטי.

את ההתרחשויות הללו מתאר רות' מגובה עיניו שלו – ילד קטן, חלש ומבוהל. הוא עושה זאת בצורה כה מוחשית, עד שקשה שלא לתהות באיזו מידה משקפת ההיסטוריה החלופית אותה הוא מתאר את ההיסטוריה כפי שזו התרחשה באמת: האם האנטישמיות האמריקנית המתוארת בספר היא תוצאה של הנסיבות העלילתיות, או שמא מדובר בתופעה שהמחבר אכן היה עד לה באותה תקופה, ועלילת הספר אינה אלא תרוץ כדי להציג אותה כפי שהתרחשה? נדיר למצוא תכונה זו בספרי היסטוריה חלופית.

ההצלחה ביצירת האווירה ובבניית הארועים הבודדים מפצה על הפגמים הרבים המצויים בספר ברמת ההגיון ההיסטורי והפנימי. רות' אינו מסביר, למשל, כיצד מדיניות חוסר ההתערבות של לינדברג שמה קץ לצרותיה הכלכליות של ארה"ב (למעשה, המעורבות האמריקנית הגוברת במלחמה היתה הגורם העיקרי שהניע מחדש את התעשיה האמריקנית ואפשר לה להיחלץ מהשפל הכלכלי). גם סופו של הספר, שבו רות' מחזיר את ההיסטוריה אל מהלכה המוכר באופן מגושם ובעזרת תורת קונספירציה מופרכת, אינו הגיוני כלל, לא רק ברמה ההיסטורית אלא גם לאור הארועים שתוארו בפרקים הקודמים. וגרוע מכך: סוף זה גורר בעקבותיו כשל שאינו רק עלילתי אלא גם אידיאולוגי. כפי שיכולים להיווכח הקוראים שיעיינו באחרית הדבר ההיסטורית שהמחבר צירף לספר, לינדברג, כפי שהוא מתואר בפרק הסיום, הוא דמות הרבה יותר חיובית מכפי שהיה במציאות ההיסטורית.

למרות כל פגמיו, "הקנוניה נגד אמריקה" הוא ספר מרתק, המספק, אמנם, לקורא חוויה לא קלה – ובמיוחד לקורא היהודי, ונדמה לי שגם שגם הישראלי – אך בה בעת הספר סוחף. אני יכול להעיד כי הספר הצליח להחזיק אותי ער עד שעה מאוחרת במשך שלושה לילות רצופים.

מייקל שייבון, מחבר "איגוד השוטרים היידים", גם הוא יהודי אמריקאי המשתייך לאגף כותבי "הספרות הקאנונית". אך בניגוד לרות', עולם הז'אנר והספרות הפופולרית אינו זר לו, כפי שמעידים ספרו "הרפתקאותיהם המדהימות של קוואליר וקליי", גיחותיו לעולם הקומיקס, ועבודתו על התסריט לשובר הקופות "ספיידרמן 2". הבדל נוסף ומהותי יותר ביניהם טמון בגילם: שייבון נולד לאחר מלחמת העולם השניה, וספרו בוחן את מהלכה ואת השלכותיה, ומציע להםחלופה מתוך נקודת מבט מרוחקת יותר מזו של רות'.

עלילת הספר מתרחשת בימינו אלה באלסקה. בעקבות אירועי מלחמת העולם השניה, והחרבתה של מדינת ישראל הצעירה במלחמת השחרור, יושבה אלסקה באוכלוסיה גדולה של פליטים יהודים.

גיבור הספר, מאייר לנדסמן, הוא בלש משטרה במדינת היהודים החלופית. כבנו של ניצול שואה (ושחמטאי מבריק), הוא סוחב על גבו מטען כבד של טראומות ורגשי אשמה המאפיינים את "הדור השני". בתחילת הספר, הוא נקרא לחקור את תעלומת מותו של דייר תמהוני במלון העלוב בו הוא מתגורר. החקירה, המתרחשת על רקע הזמן המתקצר והולך עד המועד בו יפוג תוקף האישור הזמני שניתן ליהודים להתיישב באלסקה, מעמתת את לנדסמן עם שורה של טיפוסים צבעוניים: סוחרים ממולחים, רבנים מושחתים, שותפו האינדיאני למחצה, אשתו לשעבר שהיא גם המפקדת שלו, והכל מוביל לקראת חשיפתה של מזימה בעלת השלכות מפחידות.

בדומה לספרו של רות', גם שייבון עוסק במתח שבין הזהות האמריקאית לזו היהודית, והסיטואציה ההיסטורית החלופית שאותה הוא בוחן מרתקת לא פחות. שייבון שואל כיצד היתה נראית מדינת היהודים אילו היתה קמה ללא ההקשרים ההיסטוריים-גיאוגרפיים של ישראל, וללא מרכיב שלילת הגלות?

למרבה הצער, נדמה שששייבון לא מנסה לספק תשובה רצינית לשאלה, מאחר שהאבסורד שבמצב הזה מעניין אותו הרבה יותר. הספר מזמן לקוראיו תערובת סגנונית: פיליפ מארלו דמוי וודי-אלן יוצא נגד הגנגסטרים החרדים ברחובות הזועמים של עיר החכמים חלם. יש בכך מידה רבה של בידור ושעשוע, אך לצדם גם מלאכותיות ושטחיות. כמו רות', גם שייבון מחבר בספרו בין הקיום היהודי לסבל, אבל כקורא התקשיתי לחוש את הסבל הזה, אולי מפני ששייבון נותן תחושה שהוא מפיק הנאה רבה מדי מהכתיבה עליו, ומצפה שהקוראים יהנו באותה מידה.

רק לקראת סופו של הספר מנסה שייבון לנסח אמירה על הפוטנציאל ההרסני הקיים במשיחיות היהודית, ועל החיבור ההרסני לא פחות בין משיחיות זו לבין הפונדמנטליזם האמריקני הנוצרי. אבל אמירה זו היא בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי, ואף שלאורך הספר שייבון מנסה לרמוז על הרלבנטיות שלה לעלילה, כאשר זו מגיעה לקראת הסוף, היא מופיעה ברקע, כמשהו שניתן לבטל במשיכת כתף אדישה.

"איגוד השוטרים היידים" מצליח, כאמור, לטוות עלילה מעניינת למדי, ובקטעים מסוימים בספר אף מתאר מציאות חלופית אמינה ומעניינת – צפופה, מלוכלכת ומיוזעת, גטו יהודי טיפוסי בלב נופיה המושלגים של אלסקה, המתקיים לצד תושבי האזור הוותיקים. אבל קטעים אלה הולכים בסופו של דבר לאיבוד בתוך שלל ההתחכמויות שגיבור הספר עורם סביבו כמעין שריון המגן עליו מפני המציאות הקשה. נראה שגם שייבון עצמו הציב שריון כזה סביבו וסביב קוראיו, ובכך מונע מהספר להתעמק כראוי ברעיונות שבהם הוא עוסק.

חרף כל הפגמים שצוינו בביקורת, גם ספרו של שייבון, כמו זה של רות', מזמן לקוראי הז'אנר הספקולטיבי בישראל הצצה להתנסות של סופר קאנוני בז'אנר. התנסות זו אינה מספקת רק חוויית קריאה מסוג שונה, אלא גם מצליחה לעורר מחשבות על עצם הקיום היהודי.