V for Vendetta / אלן מור
מאת ערן ארבל
אלן מור הוא בן-אדם מוזר. הוא כנראה אחד מיוצרי הקומיקס הגאוניים ביותר מאז ומעולם, ואני מניח שזה הולך טוב ביחד. כשזה מגיע להעברת היצירות שלו לקולנוע, יש לאלן מור נטיה משונה. הוא אומר למפיקים, "קחו את היצירה, עשו בה כל מה שתרצו, אבל אל תדברו אתי, אל תשלמו לי, ואני אפילו לא רוצה את השם שלי בכתוביות. כך קרה עם From Hell, כך גם עם V for Vendetta, וכעת הדבר צפוי לשוב ולקרות עם "ווטשמן". טיפוס מוזר, אבל יוצר קומיקס נהדר. ו-V for Vendetta היא אחת מהיצירות הבולטות ביותר שלו.
הרעיון הכללי אמור להישמע מוכר גם למי שלא ראו את הסרט. העלילה מתרחשת באנגליה דיסטופית של סוף המאה העשרים. בתום מלחמת עולם שלישית קצרה, רוב העולם הפך לחורבות. האנדרלמוסיה הכללית מאפשרת למפלגה פשיסטית בשם "Norsefire" לעלות לשלטון. כעת נשלטת בריטניה ביד ברזל, ובכל זאת דומה בצורה מפתיעה לאנגליה של ימינו (הספר נכתב במקור בשנת 1982), ובה בעת מתקרבת במידה רבה לחזון ה"אח גדול" של אורוול.
וי הוא טרוריסט שנבנה בדמותו של המהפכן האנגלי בן המאה השש-עשרה גאי פוקס. פעולותיו מערערות את שלוות לונדון, כשהוא הורג אנשי מפתח בזה אחר זה ומפוצץ בנייני ממשלה כאילו היו מתקנים לשילוח קונפטי. טענתו המפתיעה היא שאזרחי אנגליה אינם חופשיים באמת. איוִוי היא בחורה צעירה באנגליה האפלה, שאותה וי מושיע ממפגש לא נעים עם סוכני המשטרה המנסים לעצור אותה בגין שידול. הוא לוקח אותה אתו ומראה לה את פעולתו הפומבית הראשונה: השמדת בניין הפרלמנט והביג-בן.
חקירת הפיצוצים נופלת בחלקו של אריק פינץ', בלש מסור המאמין באכיפת הסדר. הוא ומחלקתו כפופים ישירות ל"מנהיג", אדם ג'יימס סוזן, גבר מזדקן ומתבודד המפתח יחסים מטרידים במידה מטרידה עם "גורל", המחשב המשרת את המשטרה ואת הממשלה. העלילה נחשפת טפח אחרי טפח, ופרטים נוספים מתגלים בהדרגה בשיחות בין וי לבין איווי, בין פינץ' לבין סוזן ודרך התמרונים הפוליטיים שלהם ושל הסובבים אותם. כך מגלים הקוראים מה עבר על וי, על איווי ועל אנגליה כולה, וכיצד התגלגלו הדברים כפי שהתגלגלו. מכאן והלאה ממשיך וי במלחמתו נגד השלטון הפשיסטי, מנסה לשכנע את איווי בצדקת דרכו ואת הציבור האנגלי בצורך באנרכיה. דמויות שונות צצות לפרקים וחושפות את סיפורן הפרטי על האופן בו המפלגה שינתה את חייהן (או הרסה, לרוב זה הינו הך), ואיך משפיעות עליהן פעולותיו של וי או תוצאותיהן.
הקומיקס, עוסק במהות החופש והעבדות, בנקודה שממנה והלאה חדל אדם להיות אנושי, ובשאלה אם וי הוא טרוריסט, לוחם חופש או משהו אחר לגמרי. מעבר לכך הוא עוסק גם במין, סמים, רצח, קנוניות, עינויים והרבה הפחדה: כל החומרים העסיסיים שמהם יודע אלן מור להכין מטעמים.
וי הוא סיפור קצר יחסית לנהוג בקומיקס, והוא מכיל עשר חוברות בנות 36 עמודים כל אחת. אך בעמודים מעטים אלו דחוס הרבה מאוד סיפור. כל חוברת מתחלקת לכמה פרקים, ופורשת את הסיפור בעיקר מנקודת מבטה של איווי, שנשאבה שלא מרצונה אל מסע הנקמה וההשמדה של וי. וי ישמש לה כמורה ומחנך בדרך אל ההארה וההכרה בחופש הנחוץ. נקודת מבטו של פינץ', לעומת זאת, היא של אדם השואף לסדר, הרואה את עולמו קורס סביבו.
בתרגום הקומיקס למדיום הקולנועי, "ונדטה" זכה לעיבוד כמעט ישיר, אך הסרט שינה את הסוף והחסיר קטעים חשובים מהאמצע. חסרו בו גם כל הקטעים ששום אולפן גדול לא היה מעז להציג בקולנוע – דמותו האטומה אך הרגשית של וי, דמות מחושבת וחסרת עכבות, קטעי ערום מלא, סמים ואפילו רצח חסר פשרות. כל אלה מופיעים בקומיקס בצורה שרק מוחו החולני של אלן מור היה מסוגל לכתוב.
במידה מסוימת V for Vendetta אמנם התיישן, והציורים בו מחווירים בהשוואה לנורמה האיכותית יותר הנהוגה במאה הנוכחית. יחד עם זאת, גם כך מדובר ביצירה בעלת תוכן חזק ומטריד. הסדרה הקצרה הזאת היא בין היחידות שקראתי שבאמת ראויה למדבקה "לבוגרים בלבד". היא חולנית, דורסנית, חסרת מעצורים, לא עושה חשבונות ופשוט נהדרת. אם אתם מסוגלים לעמוד בסגנון של אלן מור, V for Vendetta מומלצת מכל הלב.
יום שישי, 12 באוקטובר 2007 בשעה 1:33 קישור לתגובה
אני רוצה למחות, בשם מי שאהב גם את הקומיקס וגם את הסרט. הסרט אומנם לא היה נאמן לקומיקס אך הוא נתן כבוד לקומיקס ולרוח האנרכיסטית הנושבת בו ולראיה, מדובר על סרט מלב המיינסטרים של אמריקה שמעז להראות טרוריסט חיובי (!) שמפוצץ בנייני (!!)
מלבד זאת הרבה מאוד מהשינויים בסרט היו חיוניים כדי להתאים אותו לרוח הזמן, וכן, ההתאמה הזו נחוצה כדי שהמסר יעבור בצורה יותר חדה. הדגש עבר מהמדיום הקולי למדיום הויזואלי, שהיא גורם הרבה יותר משפיע בימינו ,המלחמה הגרעינית הוחלפה באנרכיה כללית, בדלנות ושנאת מהגרים, שהרבה יותר רלוונטים בימינו.
ולסיכום, סרט שטוען "שעל הממשלה לפחד מהאנשים" ומדרבן אנשים לצאת לרחובות גם במחיר התעמתות עם הצבא לא יכול להיות סרט שרחוק לגמרי מרוח הקומיקס ובהשוואה לעיבודים המזוויעים האחרים ליצירותיו של מור הוא בהחלט הטוב מכולם.
יום שישי, 12 באוקטובר 2007 בשעה 9:54 קישור לתגובה
V הוא לדעתי אחת מהתשובות שמעלה החברה שלנו ל1984.
V לוקח דמויות קורבן מכל קצוות החברה הדיסטופית ומציג את העולה בגורלן בעימות מול הממשל- רובן עד הסוף המר בדומה ל1984.
אולם, בניגוד ל1984 הוא לוקח בצורה מובהקת את התפנית החיובית ומראה שיש מוצא, שאדם אחד יכול לשנות הכל ולנצח את האח הגדול, שאנשים קטנים יכולים לתפוס את חייהם בידיים גם בתוך המלכודת הבלתי נגמרת שמציב השלטון לאזרחיו, שהכוח האמיתי של האדם נובע מבפנים ואף גורם חיצוני לא יקח אותו (איווי לא נשברה כאדם גם מול ההכרה המוחלטת בהוצאתה העתידית להורג) וכן הלאה.
התוצאה הסופית היא נצחון החברה על הממשל מלמטה למעלה.
בניגוד לסרט "שיווי משקל" שגם הוא סוג של תשובה ל1984- שם האח הגדול מחוסל בו זמנית עם השמדה טרוריסטית של אמצעי השליטה כאשר הדגש הוא על הגיבור המנצח אישית את האח הגדול בעצמו ובכבודו.
יום שלישי, 16 באוקטובר 2007 בשעה 0:53 קישור לתגובה
אישית ראיתי רק את הסרט, אבל לא ממש אהבתי אותו בגלל הנאיביות המחרידה שהייתה טבועה בו. ראשית, לפי מה שקראתי, הקומיקס אכן מעלה דילמה לגבי דמותו של וי. בסרט לא הרגשתי דילמה. הסרט קבע, פחות או יותר, שהמטרה מקדשת את האמצעים. הייתי מצפה שאני בכל זאת ארגיש בסוף הסרט שאני לא בטוח אם דרכו של וי היא אכן צודקת או לא, והאם המטרה באמת מקדשת את האמצעים.
מעבר לזה – וזו בעיה שאני רואה בהרבה מקומות, וגם בסרט "שיווי משקל" שהוזכר מעליי – הסרט מסתיים באופטימיות ובשמחה כשמפוצצים הכל והורגים את החבר'ה הרעים. ומה בדיוק זה ייתן? אוקיי, החבר'ה הרעים מתים. אבל מי בדיוק יודע איך לבנות משהו טוב יותר? בסרט וי המצב בכלל גרוע: וי מת, הוא היה לבד ולא עמד מאחוריו שום ארגון. המדינה באנרכיה, כן – אבל אנרכיה, בניגוד למה שחשב משום מה וי, לא מביאה לשום דבר טוב. היא רק מביאה לכךשמישהו אחר עולה לשלטון, מכריז את וי בתור גיבור האומה, מכריז את ה-5 בנובמבר כיום חג לאומי, ו… מי כאן העז להגיד משהו רע על וי? השמות שונים, התוכן זהה.
בסרט הרוסי "להרוג את הדרקון", שלצערי הרב לא יצא ברחבי העולם או בטלוויזיה הישראלית, עד כמה שידוע לי, יוצרי הסרט עושים את המעשה החכם ולא מסיימים את הסרט עם הריגת הדיקטטור המרושע. הם מראים יפה מאוד איך בדיוק הדברים מתגלגלים משם – והם לא מתגלגלים לשום מקום טוב.
להפתר מדיקטטורה אפשר רק כשהעם מוכן ומסוגל. לא לפני זה. אנשים בודדים לא יביאו לכלום. אנחנו רואים את זה טוב מאוד ברוסיה – עם כל דיקטטור שנופל, המדינה חוזרת חזרה טוב שנים ספורות.
עוד דבר שלא אהבתי בסרט וי הוא שיש הרגשה שיוצרי לא מסוגלים להחליט מה בדיוק קורה במדינה. מצד אחד, מנסים ליצור אווירה מוחלטת של 1984, האח הגדול, כל זה. מצד שני, אנשים מרגישים חופשיים לחלוטין להגיד "אתם באמת מאמינים לכל הבולשיט הזה שאומרים בחדשות?". מצד אחד, אנשים במדים באים וכולאים מישהו שהעז לצחוק בטלוויזיה על הדיקטטור, איך שלא קוראים לו – ומצד שני, כולם יושבים וצוחקים, במקום להסתכל בעיניים חשדניות "מי פה מעז לחשוב שזה מצחיק?!", ואותו מפיק בעצמו חושב, משום מה, שזה יעבור לו בשלום. ההרגשה שלי היא שיוצרי הסרט או לא החליטו מה בדיוק לעשות, או שלא היו מסוגלים להבין איך באמת פועלת דיקטטורה כזו – הם יודעים, בתיאוריה, שאסור לצחוק על השלטון, שאנשים שמחזיקים חפצים אסורים אפשר להוציא להורג, אבל פשוט לא מצליחים לדמיין לעצמם שאנשים לא צוחקים כשמראים בדיחות על הממשל או אומרים בגלוי שהם חושבים שהחדשות הן בולשיט.
ה"תשובה" ל-1984 היא נאיבית ואופטימית, ללא הבנה אמיתית של המצב. הבעיה של המהפכנים היא שהם יודעים שצריך להרוס את המצב הנוכחי, וזה נפלא – אבל אין להם שום מושג לגבי מה צריך לבנות אחר כך, ולאחר המהפיכה המהוללת המהפכנים מואצים עצמם על הרים של חורבות המשטר הישן, באנרכיה וכאוס מוחלטים, ומתוך מצב כזה, כידוע, צומח רק דבר אחד – דיקטטורה.
יום שלישי, 16 באוקטובר 2007 בשעה 16:32 קישור לתגובה
אז תקרא את הקומיקס.
יום שני, 22 באוקטובר 2007 בשעה 21:16 קישור לתגובה
קראתי את הקומיקס כדי שאוכל להגיב מתוך היכרות אמיתית.
לקרוא את הקומיקס לא יפתור את הדילמה שהוא מעלה.
בקומיקס וי מעלה את הדילמה של בחירה ושלטון בפני האומה לאורך פרק זמן די ארוך ומחנך המגיע לשיא כאשר הוא מחריב את אמצעי השלטון הטכנולוגיים הראשיים.
למרות שהוא מחליט במודע לפרוש מהמשחק הוא לא יכול לסמוך על האומה שתעשה את הדבר הנכון לבדה ומעניק לאיוי את היכולת להמשיך לשמור על האומה הזו, די בדומה לבאטמן המעביר את האחראיות לרובין (אם אי פעם זה יקרה\קרה).
הקומיקס, בדומה לסרט, מראה את סיפורו של וי בלבד, על רקע סיפורם הגדול של האומה והעולם כולו ומשתלב עם סיפורן האישי של איוי, הלסבית בחדר 4 והאלמנה של השוטר שוי רצח (שכחתי את שמה)- כולן מציגות, ביחד עם קשת רחבה של דמויות משנה צדדיות יותר, את צדדים שונים של האזרח הקורבן.
איוי – את היציאה מבורות מוחלטת תחת חינוך בלעדי של המשטר לעצמאות אינטיליגנטית… דרך הרבה סוגים של טבילות אש.
הלסבית מחדר 4- את הקורבן הנרצח בעינויים שרוחה לא נשברה עד הסוף (בניגוד לדמות הראשית ב1984)
האלמנה- את אלו שממשיכים לחיות כקורבנות עד שגבם מגיע אל הקיר המטאפורי והם מפתיעים בהתקפה נואשת אבל לרוב בכל זאת לא שורדים את הניסיון.
הקומיקס והסרט של וי לא מנסים להציג התפתחות של אומה מדיקטטורה לחופש זה או אחר מטוטאליטריזם.
ליוצר אין איזו דוגמה אופטימלית אולטימטיבית להציג כפתרון לכל בעיות השלטון והחברה ואין להם רצון להציג מעבר חברתי למשהו מוכר וידוע.
לדעתי הם צודקים בבחירה הזו.
הם בחרו במקום זה להצביע על מה רע ומה עולה בגורל מי שחי בעולם כזה- אזהרה ברורה אבל בכל זאת אופטימית- בניגוד ל1984 העויין והמדכא וחסר המוצא.
יום שלישי, 23 באוקטובר 2007 בשעה 21:06 קישור לתגובה
ובכן, קראתי את הקומיקס גם אני.
הקומיקס אכן הרבה יותר בוגר מהסרט, והוא אכן מציב את הדברים הרבה יותר במקומם. הוא אופטימי, כן, אבל לפחות הוא לא מציג את הדעה הרווחת, משום מה, בהרבה יצירות אחרות, כדוגמת הסרט עצמו – ברגע שנהרוס הכל, הכל יהיה טוב. הקומיקס אכן אומר שלאחר ההרס צריך עוד לבנות וצריך לחנך. אין בו את התחושה המתקבלת מהסרט, "ואז כולם פתאום הבינו איך צריך לעשות הכל נכון ונהיה עולם טוב יותר", וזה נכון.
אכן, בניגוד ל-1984, יש מוצא, אם כי בתקופת כתיבתו של ספר זה היה מאוד קשה לראות את המוצא הזה – הוא מגיע כאשר העם מגיע לבשלות, ולא אדם אחד הוא שיכול לעשות זאת. גרמניה, למשל, הגיעה לבשלות הזאת, ויצאה מהדיקטטורה. רוסיה עדיין לא.
מה שכן, דילמת "האם המטרה מקדשת את האמצעים" הייתה בכל מעט חסרה לי, אפילו שהסצינה בה וי מדבר עם פסל הצדק היא סצינה חזקה למדי בהקשר הזה.
לסיכומו של דבר, הקומיקס הרבה יותר טוב מהסרט, ומשמש כתשובה הרבה יותר הגיונית ל-1984.
יום רביעי, 14 בנובמבר 2007 בשעה 20:59 קישור לתגובה
אני די חדש בקומיקס, והאמת עד כה וואצ'מן לא ממש עניין אותי, ופרומת'אה היה מעניין עד הגיליון השלישי (בעיקר כי אני מתעניין באוקולטיזם).
נראה לי שהבעיה איתו, ואם קומיקס סופר-גיבורים בכלל זה שיש יקום ענק והמון איזכורים, בערך כנו בפאמילי גאי.
אבל את זה אני מוכרח לנסות. החיוך הזה של וי דורש את זה.
יום שני, 09 ביוני 2008 בשעה 21:50 קישור לתגובה
הקומיקס לא מיושן.
כיום שיותר ויותר מדינות פונות לפשיסטיות, כולל מדינתנו, הקומיקס נהיה יותר ויותר עדכני. זה דבר שאף פעם לא יתיישן, כמו גם 1984, שאפשר לקרוא היום והוא יצא בשנות הארבעים…
ובסרט המנהיג יותר מדי בפנים של האנשים בקומיקס הוא יותר בצללים
אותו דבר לגבי 1984, למי שקרא את הספר, למרות שמראים את big brother, הממשלה מאחורי הצללים, והדברים פשוט עובדים, בערך כמו בסרט the island.
הודעה משוחזרת. פורסמה במקור בתאריך 16 באפריל 2008.
יום שני, 09 ביוני 2008 בשעה 21:53 קישור לתגובה
כשכתבתי שהוא התיישן התכוונתי לחלקים מאוד מסוימים שלו ובעיקר לסגנון הציור. לא הייתי טורח להמליץ עליו אם לא חשבתי שהוא עדיין רלוונטי.
הודעה משוחזרת. פורסמה במקור בתאריך 18 באפריל 2008.