בן המלך והעוגב המכושף

בואו, בואו, ילדים, מבוגרים. הערב צעיר והלילה ארוך, ויש באמתחתי סיפורים לרוב. יש די מקום כאן מסביב לאח.

בואו, התקרבו מעט יותר. אם רק תובא לי כוס של בירה, אוכל לספר לכם על בן המלך והעוגב המכושף.

היה היה בן מלך שהיה כה מוכשר עד כי אנשי הממלכה היללו את שמו, ולא חדלו מלספר עד כמה עולה הוא על אביו בכל מעשיו. לבו של האב הרשע נחמץ מקנאה, והוא גמר אומר להביא למותו של בנו הבכור. ביום הולדתו השישה-עשר של הנער קרא לו אביו אליו, וסיפר לו על ארמון כסף ובו בת-מלך מכושפת. אמר לו המלך שאם ברצונו לרשת את כסאו, עליו לגאול את בת המלך ולקחת אותה לכלתו.

"אעשה כל אשר אמרת לי, אבי", אמר הנער ויצא לדרך כשרק משרתו הנאמן הולך עמו.

שמח המלך עד מאוד, כי סמוך ובטוח היה שבנו ימות בנסיון למצוא את בת המלך המכושפת.

הנער הלך בדרכים ושאל על ארמון הכסף. בכל אשר עבר לא מצא איש היודע על ארמון כסף ובו בת מלך מכושפת. לאחר נדודים רבים אחז בנער היאוש. "רמבודי הטוב", שח למשרתו הנאמן, "אנה אשא את קלוני? אבי הטיל עלי משימה שאין בידי למלא. מוטב שאמצא לי מקום בו אוכל להתבודד כל ימי".

אך הלה אמר, "ראה נא אדוני. השביל הזה מוביל בוודאי למקום ישוב. נלך ונשאל עוד שם, ואם ישיבו פנינו ריקם, נפרוש למקום מסתור".

הסכים בן המלך, והשניים החלו להלך בשביל. בעודם מהלכים עצר אותם אישון אדום שעמד על הדרך ואמר, "אדונים טובים, אדונים יפים, כבר שבוע לא באו אל פי אוכל ומשקה".

"אם כך, אישון חביב, נזמין אותך לארוחה", אמר בן המלך מיד. "רמבודי הטוב, אנא פרוש את המפה והוצא עבורנו מהתרמיל מזון ומשקה".

מיהר רמבודי, פרש את המפה והכין את הארוחה. התיישבו שלושתם לסעוד והאישון האדום אכל יותר מכולם.

אמר האישון לבן המלך, "הוכחת שלבך טהור וטוב. לכן אספר לך כיצד להגיע לארמון הכסף ולגאול את בת המלך המכושפת. בסוף השביל הזה יש כפר. ובכפר גרה מכשפה זקנה שהיא לבדה יודעת את הדרך אל ארמון הכסף. עליך לנקוש שלוש פעמים על ראש המכשפה, ואז היא תענה בדברי אמת על כל שאלותיך. לאחר שתקיש על ראשה, עליך לשאול אותה את הדרך אל ארמון הכסף, ועוד עליך לשאול אותה היכן נמצא מפתח העוגב הדרוש לך כדי לגאול את בת המלך המכושפת. לאחר שתשיג את המפתח ותיכנס לארמון, עליך לנגן על העוגב במשך שלושה לילות ללא הפוגה. אז תותר בת המלך ותהיה לך לאישה".

בן המלך ורמבודי נפרדו בתודה מהאישון והמשיכו בשביל. ואכן התקיים כל אשר אמר האישון. לא חלפה שעה והם הגיעו אל הכפר. דפק בן המלך על דלתה של המכשפה, וכשזו פתחה את הדלת שאל אותה על ארמון הכסף ובת המלך. אמרה המכשפה שאין בנמצא ארמון כסף, אך בן המלך אחז בה ונקש על ראשה שלוש פעמים. או אז הוכרחה להגיד לו את האמת, ואמרה שהארמון נמצא מעבר להרים ושמפתח העוגב נמצא בין שורשי העץ הצומח לידו. ואז צחקה המכשפה ואמרה שבן המלך לא יצליח לגאול את בת המלך המכושפת, שכן כדי להתיר את הכישוף יש לנגן בעוגב במשך שלושה לילות ולא לחדול אפילו לרגע. אך זדים יבואו ויפריעו לנגינה, ואם תופרע הנגינה ולו לרגע קט – יוטל הכישוף גם על הנגן.

"אל חשש, אדוני", אמר רמבודי הנאמן. "אתה תנגן בעוגב, ואני אבריח מעליך את הזדים. יחד נצליח במשימה".

עשו השניים כדברי המכשפה וחצו את ההרים. שם, בתוך עמק רחב ידיים, נתגלה לעיניהם ארמון מפואר, עשוי כולו כסף, ולידו צומח עץ בודד. חפרו השניים בינות לשורשי העץ עד שמצאו תיבה ובה מפתח כסף.

"זה בוודאי מפתח העוגב", אמר בן המלך במאור פנים. "כעת נוכל לשחרר את בת המלך המכושפת".

נכנסו השניים לתוך הארמון, עברו בין החדרים וראו אוצרות כסף רבים. לבסוף הגיעו לאולם גדול שבו היה עוגב ענק ולידו פסל אשה. הכניס בן המלך את המפתח לחור מנעול בצדו של העוגב, והמפוח החל לעבוד בכוח הכישוף של הארמון. כשירד הערב, התיישב בן המלך לפני העוגב והחל בנגינה. רמבודי הנאמן שלף את אלתו ועמד על המשמר, ולמרות שבן המלך המוכשר הפליא בנגינתו עד שההרים עצמם פרצו בשיר, לא הסיח רמבודי את דעתו מהשמירה. והנה נכנסו אל החדר זדים מכושפים ואמרו למשוך את בן המלך מנגינתו. אך רמבודי הכה בהם נמרצות באלתו ולא הניח להם להתקרב אל העוגב. וכך עבר כל הלילה, בן המלך מנגן ורמבודי מכה. וכשהאיר הבוקר נעלמו הזדים ובן המלך חדל מנגינתו. ישבו בן המלך ורמבודי, אכלו מן הצידה שברשותם, וביקשו לנום כדי לאגור כוחות ללילה. אך אויה, הקסם שבארמון לא הניח להם לישון. ודלת היציאה מהארמון נסגרה על בריחים, והם היו כלואים בתוכו. ועד בוא הלילה השני לא זכו בן המלך ורמבודי לשינה. בלילה השני שוב ניגן בן המלך בעוגב ורמבודי הכה בזדים. ושוב הגיע הבוקר והזדים הסתלקו. ושוב לא מצאו השניים את שנתם. ובבוא הערב השלישי היו השניים עייפים מתמיד, אך בן המלך לא אמר נואש. רק עוד לילה אחד, אמר, ואז יתירו את הכישוף ויזכו במנוחה. ירד הערב ובן המלך התיישב ליד העוגב ופצח בנגינתו המופלאה, וכה יפה היתה הנגינה עד ששכח את עייפותו. אך הלילה לא באו הזדים, ורמבודי שעמד על המשמר נותר חסר מעש. לבסוף התיישב רמבודי למרגלות הפסל כי חשב שלא יבואו הזדים הפעם. אך כשהשעין את ראשו גברה עליו העייפות והוא נרדם.

לשעת כושר זו חיכו הזדים, וכשנרדם רמבודי, נכנסו לאולם וגררו את הנסיך מן העוגב.

כשהתעורר רמבודי בצהרי היום ראה פסל בדמות אדונו ניצב ליד פסל האישה. ביגונו קרע את בגדיו, תלש את שערותיו וזעק זעקה מרה. מיד הופיע לפניו האישון האדום.

"ראה מה ארע", זעק רמבודי. "שינה נפלה עלי ואדוני הפך לאבן".

"רמבודי הנאמן", אמר האישון, "ביכולתך לכפר על מעשיך. אם ברצונך לגאול את אדונך ואת בת-המלך המכושפת, עליך לנדוד בדרכים ולספר את כל אשר קרה. ביום בו רבבת אנשים תאמין שסיפורך אמת הוא, או אז יגאלו אדונך וכלתו".

"כך אעשה", אמר רמבודי, "אפילו אם אאלץ לנדוד עד סוף ימי, כך אעשה".

זה, אנשים טובים, סופו של הסיפור. אם רק תובא לי כוס נוספת של בירה ללחלח את הגרון, אוכל לספר לכם סיפורים נוספים.

כן, זה באמת סופו של הסיפור. רמבודי מסתובב בעולם ומספר אותו. עדיין לא נמצאה רבבה של אנשים הסבורה שיש אמת בסיפור. בן המלך וכלתו עדיין מכושפים בארמון הכסף. אך לפני חודשים ספורים חזרתי לשם כדי לבדוק. הם עדיין שם. עדיין פסלים. עוד לא נמנו עשרת אלפים מאמינים. ועלי נגזר לספר. ולספר. ולספר.