זאב בודד

עיניה היו מלוכסנות וגבותיה כהות כמו משיכות פחם. שפתיה היו פתוחות בחיוך אמיץ, חושף שיניים.

חייכתי, מוזג את היין לכוסה. היא היתה ממש חמודה, אף על פי שהיתה בת אנוש.

צחוקה ליטף את אוזני כאשר פספסתי את שפת הכוס בגלל עיניה שהיו ממוקדות בי.

חייכתי שוב, הפעם במבוכה.

"אני בדרך כלל לא נוהגת לצאת לפגישות עיוורות", אמרה בשעה שהייתי עסוק בלנער ממכנסי את המלח ששפכתי.

פזלתי לעברה בחשש, דואג שאולי הגזמתי, אבל בקולה לא היתה דחיה. להפך, הזמנה שקטה לשיחה. בזהירות הפכתי גם את כלי הפלפל. היא שוב צחקה.

"גם אני לא מת על זה", הודיתי. "כלומר, בדרך כלל", הוספתי במהירות.

מילאתי לנו את הצלחות בסלט, ועשיתי טקס שלם מלבחור את המזלג והסכין הנכונים. מתורבת, הזכרתי לעצמי. תהיה מתורבת.

"אתה לא אוכל בשר?" התעניינה כאשר התחלנו לאכול בשקט.

הכרחתי את עצמי לבלוע את החסה.

"אני פשוט אוהב ירקות", עניתי.

ראיתי בהזדהות שגם היא לא נהנתה מהסלט. היא שיחקה עם עגבניית שרי, רודפת אחריה ברחבי הצלחת. לבסוף חמק הציד וזינק לרצפה. היא ויתרה והניחה את הסכו"ם.

"אתה כבר הרבה זמן לבד?" שאלה. עיניה פגשו את מבטי.

צבע עיניה הזכיר לי עלווה צעירה, שטופה באור שמש. נדתי בראשי לחיוב, מהופנט.

"יותר מדי", לחשתי והנחתי גם את הסכו"ם שלי. "אני זאב בודד כזה. ואת?"

היא חייכה.

בילינו את שארית הארוחה בשיחה, דוחקים לקצה השולחן כל "מעדן" שהמסעדה הצמחונית הטיחה לעברנו.

לאחר מכן נסענו לירקון, לא מפסיקים לדבר. בין שבילי הפארק לא התאפקתי וסיפרתי עד כמה אני אוהב טיולי טבע, יערות ושטחי בר. סיפרתי על כמה מהמקומות האהובים עלי. היא הלכה לצדי, מקשיבה, כולה עדינות וגמישות. יכולתי לחוש את קטיפות עורה כאשר ידינו השתפשפו זו בזו.

תיארתי לה צוק בודד. חבוי בסבך היער, מתחתיו נפרסת בריכה עמוקה ועגולה כמו צלחת. סיפרתי על כל הפעמים שבהן עמדתי על קצה הצוק, מחפש את האומץ לזנק, אבל נסוג כל פעם מחדש.

גבותיה נאספו בתהיה מעל אפה. "אני מכירה את המקום הזה", העירה.

שתקתי בתשובה. לא יתכן שהכירה את המקום. הייתי רוצה שתראה אותו, אבל הוא היה מרוחק מכל דרך ושביל. מוגן על-ידי שיחי קוצים סבוכים ותוואי קרקע ששום הולך על שתיים לא היה צולח. לא אמרתי כלום. הכל הלך כל-כך יפה בינינו.

השביל הוביל אותנו לכיכר קטנה, מוקפת עצי ערבה. התיישבנו על אחד הספסלים בצִלם. מי הירקון פכפכו ברקע, העצים רשרשו. רכנתי לעברה, שואף את ריחה. היא היתה מתוקה וחמימה. לא התאפקתי ונשקתי קלות על לחיה.

כתפיה התקשו, אבל לפני שיכולתי לסגת היא הפנתה אלי את פניה ומצאה את שפתי. לשוני חדרה לפיה. התענגתי על פתיחותה, מקבל בברכה אפילו את הטעם המריר שנשאר מהסלט.

ידי נסגרו על מותניה, ידיה חיבקו את צווארי.

כאשר שפתינו נפרדו לסוף היינו סמוקים, ואני הייתי מאושר. היא נצמדה אלי בחטף, משפשפת את פניה כנגד צווארי. שיניה נשכו קלות את תנוך אוזני.

"זאבה קטנה", לחשתי בחיבה.

היא נסוגה ממני בחדות כה רבה, עד לקח לי זמן לקלוט שאני יושב ומחבק אוויר.

"אל תקרא לי ככה!" סיננה. עיניה הבורקות מכווצות.

"סיגי, אני מצטער", אמרתי. הושטתי את ידי לעברה, "באמת".

היא הסתכלה עלי וכתפיה שקעו.

"עזוב, לא משנה", אמרה. לפתע הסתובבה עם גבה עלי והלכה ממני, פשוט הלכה.

"סיגל!" זינקתי אחריה. היא ניסתה להסתיר את פניה, אבל ידי נחה על סנטרה והסיטה את פניה לעברי. "זה משנה", אמרתי בפשטות, ונישקתי אותה שוב. "אל תלכי".

הסתכלתי על פניו של הגבר הישן לצדי. למה עשיתי את זה? למה נשארתי אתו? עדיין לא היתה לי תשובה.

הכל ביחסים שלי עם צבי היה חסר הסבר. החל מהפגישה העיוורת, כאשר הפך עלי את קערת הרוטב וכלה במסעדות הצמחוניות שאליהן גרר אותי שוב ושוב.

בהיסח דעת החלקתי את לשוני על שיני, על פני הניבים החדים. בחודש האחרון אכלתי יותר חסה וסוגי דשא אחרים מאשר בכל חיי לפני שנפגשנו.

גבר מגושם, אדיב, אכפתי ומשקיע. כל-כך לא הטיפוס שלי. הוצאתי את ידי מתחת לשמיכה והנחתי אותה על חזהו החשוף, מקשיבה לפעימות לבו.

היה נכון להיות אתו. זה כל מה שידעתי. לא, לא היתה אהבה, עדיין לא, אבל זה היה נכון.

נכון כפי שזה לא היה מעולם, אפילו לא עם ניצן.

אצבעותי שליטפו את פיטמתו קפאו. יש לו זכות לדעת. על ניצן, ובטח על הבת שלי. מול עיני עלו תמונות ההלוויה. סירנות מגן דוד אדום. טעם כיסוי המושבים וריח הדלק הנשרף. חריקת הבלמים, הכביש בו נסענו. לאט לאט משכתי את ידי מגופו של צבי.

לספר לו? צמרמורת חלפה בגופי. כיווצתי את אגרופי, עצמתי את עיני. אולי כבר לספר לו גם את כל השאר ולגמור עם זה? לשוני עברה על שיני שוב ושוב. הרגשתי איך הניבים מנסים להתארך ומיהרתי להשתלט על הפחד.

בזהירות, בזהירות, שלא להעירו, הורדתי את הרגליים לרצפה. לניצן לא סיפרתי דבר ועכשיו הוא איננו. פזלתי לעברו של צבי. הוא היה בן האנוש השני שפגשתי שגרם לי להרגיש טוב עם עצמי. להגיש שלמה, למרות מה שאני. לשקר גם לו?

התלבשתי בשקט. מצאתי חתיכת נייר ועט על שולחנו. הבטתי עליו ומיהרתי לעבר הדלת. לפני שיצאתי הסתובבתי והסתכלתי בו שוב.

"כלבה", לחשתי לעצמי, וברחתי החוצה.

למרות השעה, הרחוב עדיין היה ריק מאדם. לא הייתי בטוחה באיזה כיוון נמצאת תחנת האוטובוס, אז פשוט התחלתי ללכת. שכונה, בתי שיכונים, מבוא סתום, מסריח משתן ומאשפה נרקבת.

משהו בתוכי התכווץ. כך, כך נראה לב תל אביב. לעזאזל עם העיר, כך נראית אני, מבפנים. היללה שנפלטה מפי הדהדה בין קירות הבתים. התקפלתי וכיסיתי את פי. למצוא מונית, לצאת מהעיר. לרוץ, לרוץ, להתחפר בחול ולילל לעבר הכוכבים. רק לא לחשוב, לא לחשוב בכלל.

מתחת לריסים מורדים צפיתי בה מתלבשת. תחילה בחיבה, ואז ראיתי שהיא משרבטת משהו על חתיכת נייר והרכות בתוכי גוועה. זהו, זה נגמר. כאשר הדלת נסגרה מאחורי סיגל קמתי מהמיטה בתנועה אחת. ניגשתי והרמתי את הפתק. עברתי עליו בעיני וחצי חיוך מר פשק את שפתי. "אני מצטערת", כתבה, "אנחנו פשוט שונים מדי". ניערתי את ראשי, מקמט את הנייר בין אצבעותי. אין לך מושג, חשבתי.

הסתכלתי לכיוון המיטה, אבל הזכרון שלה שוכבת שם היה טרי מדי. נהמתי ומיהרתי אל המטבח. גם שם היא היתה. הנה סיגי שותה קפה, מתעקשת לשטוף כלים, מסלקת אותי בשובבות עם המגבת מהמטבח. הנה שנינו מתנים אהבים מתחת לשולחן. פיתול כאב חלף דרכי, ואפילו לא ניסיתי לעצרו. כן, לא היה לנו סיכוי. אם היתה יודעת, אפילו רק חושדת עלי, זה היה נגמר, גרוע מנגמר. אבל סיגי עזבה.

המקרר נפתח בצליל יניקה. העפתי את קערת הסלט החוצה, מתעלם מרעש ההתנפצות כאשר פגעה ברצפה. ממעמקי המקרר שלפתי את הקערה עם הבשר שהיא התעקשה שנקנה. בחרתי לי רגל עסיסית ולקחתי אותה אתי אל הסלון. שיני ננעצו ברעבתנות בבשר החי. ניבי התארכו כדי לקרוע את העור והגידים.

הבטתי מהחלון על העיר המתעוררת. ערפיח של בוקר כיסה אותה בגלימה מלוכלכת.

דם זלג במורד צווארי, לא מחיתי אותו משם.

בחזי היתה ריקנות. לא כאב, כי זה היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע. ועדיין, ריקנות.

קירות הדירה סגרו עלי לפתע, לוחצים כמו סורגים של כלוב. פתחתי את החלון, נותן לרוח לנשף בשערי.

רחוק, מלמטה נשמעה יבבה ארוכה. מלאת בדידות וייאוש. ניערתי את ראשי בהכחשה. אזעקה של מכונית, לא יותר. זו תמיד רק מכונית.

בלי לחשוב זינקתי אל אדן החלון והטחתי בכל כוחי את העצם המכורסמת מטה. שתפסיק, שתחדל לקדוח בי.

סיגי עזבה.

זקפתי את ראשי אל השמיים ויללתי אל העננים.

חולת ירח

לפעמים, כאשר הבדידות מתחילה לכאוב אבל עוד לא הופכת ליאוש, יש לנו נטיה מוזרה לעשות שטויות. זה לא נראה כך באותה העת. רק כאשר היאוש מאפשר לבסוף לראות בצלילות מבינים את חוסר הטעם במעשה.

כך הכרתי אותה.

שמה היה סיגי. זה מה שתפס את תשומת לבי. הזכיר לי קשר קודם שגם ממנו לא עלה דבר, אבל אשר נחקק בזכרוני יותר מהיתר.

סיגי. לא נדיר שאנשים כותבים בצ'ט תחת שם בדוי, אבל במקרה הזה ידעתי איכשהו. זה לא שקר, זה שמה. היא אישרה זאת כאשר התחלנו לדבר, ופיסת האמת הזאת מאחורי שקר הרשת משכה אותי אליה.

דבר נוסף שתפס לי את העין ושכנע לפתוח בשיחה היה כינויה. "חולת ירח", "סיגי חולת ירח". ליטפתי את האותיות הנטויות על המסך וכיוונתי את הסמן לעבר שמה.

אני אוהבת שדות. האותיות הופיעו אחת אחרי השניה, צבועות סגול.

אוהבת את הדשא הרך תחת רגלי, את הרוח מכה בגופי, מניפה את השיער באוויר.

עקבתי אחרי האותיות כמהופנט. מלקק בהיסח דעת את שפתי.

אני יכולה לרוץ כך במשך שעות. וכאשר הירח מופיע מבין העננים, לצעוק לעבר השמיים על החופש שלי.

הקו הזוהר נדם, מתוח על המסך המרצד. כפות ידי היו מיוזעות, ניגבתי אותן במכנסי. אצבעותי קפאו מעל המקלדת. לענות? לענות באמת? לספר? אולי דווקא הפעם…

התנפלתי על המקלדת. ממהר לכתוב, לשפוך את הכל. עם שגיאות כתיב, עם אותיות שקופצות, אבל לספר. לפני שאתחרט, לפני שהיא תלך.

"יער. ענפים נשברים כאשר אני פורץ מתוך הסבך. ריח מתוק של גשם ועלים רקובים מכה באפי. ציפורני מתחפרות בבוץ. כולי מתכווץ לזינוק. הגשם אדיש. המים ממלאים את עיני, אבל דרך הקרום המרצד אני רואה את הירח מעלי. קורא לי. מעיר אותי. מנדה אותי לבדידות.

אני מזנק. לרגע אני מרחף חופשי דרך האוויר ואז, נפילה. נפילה אין סופית".

עצרתי. מסתכל על המילים המבולגנות. הפעם זיעה קרה כיסתה גם את פני. בלי לחשוב, הושטתי את ידי ולחצתי ניתוק.

יום המחרת היה סיוט מתמשך. התעלמתי מעמיתים בעבודה, "בוהה באוויר", כפי שהעיר אחד מהם מאחורי גבי. רצתי על פני החומר, לא עוצר להסביר אפילו כאשר ראיתי שהילדים לא מצליחים לעקוב. והכי גרוע, תפסתי את אחת הבנות משרבטת ציורים במחברת, וצעקתי עליה לפני כולם.

הצלצול היה הקלה הדדית.

בהפסקה ישבתי לבדי בכיתה. מחזיק בידי את המחברת שהחרמתי. העברתי שוב ושוב את אצבעותי על פני הסהר הענק שציירה.

ברגע שיכולתי מיהרתי הביתה.

בעודי חוצה את מפתן הדלת, בעטתי את הנעליים לפינה. זרקתי את התיק בחדר הכניסה, ובלי לנעול את הדלת מיהרתי לעבר המחשב.

השתקפותי הביטה בי מהמסך החשוך.

פנים רזות, עם עצמות לחיים חדות. שיער קצוץ, וגילוח חלק. עיני החזירו לי מבט מטורף.

"טיפש", סיננתי, "היא סתם כתבה. היא שיקרה!"

המבט התחלף בארשת בהלה, ולא הייתי מסוגל לסבול אותו. הדלקתי את המחשב.

רגע של הקלה חלף כאשר לא הצלחתי למצוא את שמה ברשימת הצ'אט. אבל היא היתה שם ופנתה אלי ראשונה.

מה קרה אז, כתבה, אחרי שזינקת?

נשמתי נשימה עמוקה, פלטתי אוויר באטיות והתחלתי לכתוב.

נפילה היא חופש. חופש שאנחנו חולמים אליו, כמהים, אך גם פוחדים ממנו.

בשניות אלו הייתי חופשי. אבל לכל חופש צפויה התרסקות. למטה חיכה לי אגם.

רעד עבר בי כשנזכרתי במי הקרח נסגרים עלי. חודרים לאפי. ממלאים את הגרון.

המים היו קרים. הם הביאו אִתם אפלה, מין מוות קטן. גם זה היה חופש. אבל אפילו דרך החושך חשתי את אורו הצורב של הירח. הוא הבעיר בי אש שאפילו קור המים לא יכל להקל.

סיימתי והנחתי את ידי בחיקי. עכשיו היא תלך. באותו רגע לא היה לי אכפת. הרגשתי מרוקן. סחוט. כמו אז, כאשר זחלתי מתוך המים.

בוא ניפגש, הופיעו המילים על המסך. מחר בפארק, ליד גשר העץ.

"אני אהיה שם, סיגי", לחשתי. "אני אהיה שם".

הירח המלא שרף אותי מבפנים, ובפעם הראשונה מזה שנים קיבלתי את האש בברכה. היא שם. היא תבוא. היא מחכה לי, ושנינו נרוץ בשדות.

תחילה ניסיתי לשלוט בעצמי, ללכת לאט, אבל ככל שהמרחק התקצר הרעד בתוכי גבר.

נשבר, פתחתי בריצה. מבהיל עוברי אורח, זינקתי מעל ספסלים וגדרות, חותך דרך הפארק.

פניה אחרונה. זינקתי מעברה מתנשף, וקפאתי במקומי.

היא היתה שם, שעונה כנגד מעקה הגשר. חצאית קצרה הדגישה את רגליה הארוכות. שיערה השחור נשפך באשד גלי על כתפיה. ידיה היו שלובות תחת חזה גבוה וחטוב.

פסעתי לעברה, מרגיש ריקנות.

אפי השתפשף כנגד ברכיה החשופות. הבטתי מעלה, לעבר פניה.

היא זרקה לעברי מבט, חייכה, התכופפה ובידרה את הפרווה שעל עורפי.

ליקקתי את כף ידה ליקוק פרידה. הסתובבתי ורצתי בחזרה לעבר השיחים.

עסק משפחתי

הריח בישר לאיילת שאמה בבית עוד לפני שחצתה את מפתן הדלת.

סיגל עזבה את הסמרטוט והתיישרה, ידה העיפה קווצת שיער סוררת מעיניה.

"זהירות, הרצפה חלקה".

איילת חלצה את נעליה, גלגלה את גרביה לכדור ודידתה יחפה על פני הרצפה הרטובה לכיוון הכורסה.

"הוא שוב צעק עלי", התלוננה.

"שוב? מי?" סיגל מחתה את ידיה על חולצת הטריקו וניגשה לעברה.

איילת הביטה הצידה, מושכת בשיערה בהיסח דעת. "המורה לטבע", אמרה לבסוף.

"אהה, ולמה אני שומעת על זה רק עכשיו?" סיגל הניחה יד על סנטר בתה וסובבה את פניה ברכות לעברה. אישוניה של איילת ריצדו, צורתם השתנתה לסירוגין מהעיגול הרגיל לקו צר.

"תחשבי עליו", ביקשה סיגל. האישון קפא בצורתו המאונכת, ואיילת משכה את ראשה לאחור והסבה את פניה.

"למה שתקת?"

"הוא בסדר. הוא פשוט צועק עלי בזמן האחרון".

"וזהו?"

אצבעותיה של איילת שיחקו עם מלמלת חולצתה, שולפים ממנה חוטים. הילדה תפסה את מבט אמה והפסיקה.

"הוא נגע בך?" המילים יצאו בנהמה נמוכה ואיילת התכווצה עוד יותר.

"לא", אמרה. "הוא החרים לי את המחברות עם הציורים כמה פעמים, ואחר כך הוא ישב וליטף אותם. והוא צועק עלי לפני כולם ו…" איילת השתתקה ואז סיימה בחטף, "אמא, הוא עושה לי חשק לנשוך אותו".

סיגל נרתעה. כשראתה את הדמעות בעיני בתה, היא מיהרה לחבקה.

"ששש, אל תבכי", לחשה.

"אני לא רוצה לנשוך, אני לא", אמרה איילת בזרועותיה.

"ששש, אני באה אתך מחר. נראה בדיוק מה קורה אתו".

בבוקר העירה סיגל את איילת וישבה על קצה מיטתה בזמן שהילדה התלבשה.

"חומד", אמרה לפתע.

"את לא יכולה לבוא?" איילת השחילה את ראשה דרך צווארון החולצה והביטה באמה.

"כבר סיכמתי בעבודה, אסיים את המאמר בערב", סיגל שפשפה את צווארה. "יש עוד אנשים, שאת…שהיית רוצה…"

"לא", איילת ניערה את ראשה. "אפילו לא חתולים".

"הריח עדיין עושה לך רע?"

פניה של איילת קפאו. היא רכנה, וגיששה אחרי נעלי הבית מתחת למיטה.

"הבנתי", מלמלה סיגל.

"את בטוחה שלא תהיה לך בעיה בעבודה?" אמר קול עמום מתחת למיטה. עיטוש, ואז עוד אחד ואיילת הופיעה מהצד השני, כשהוא מושכת אחריה את הנעל.

"למה את מגינה עליו?"

איילת חייכה, נעלה את הכפכף ופנתה לכיוון השירותים.

"הוא מזכיר לי את אבא", ענתה, ויצאה מהחדר.

סיגל השפילה את עיניה לעבר אצבעותיה. לעבר הציפורניים המטופחות משוחות בלק בהיר. תחת מבטה העור העדין כהה. כאב ניצת בקצוות האצבעות והיא בלמה את השינוי לפני שציפורניה נשרו, מפנות מקום לטפרים.

זה לא יועיל עכשיו, בדיוק כפי שלא עזר אז, כאשר ניסתה להגיע לניצן במושב הקדמי.

היא זכרה את המתכת הלוהטת נסגרת עליה. זכרה את הטעם המר של צבע ובד. את צעקותיה של איילת ואת ריח הדם.

גופו לא היה מסוגל להחלים כמו גופה. היא לא הצליחה לעשות דבר, רק להגיע מספיק קרוב כדי לראות את פניו. הוא מת בפנים מעוותות בהפתעה מבוהלת, ובעיניו משתקפת צורתה המתעקמת בשינוי.

"את תאחרי לשיעור". איילת הנהנה, אך לא זזה מצדה.

"חומד, אני לא אעשה לו כלום".

"תחכי לי בהפסקה הבאה?"

סיגל משכה את בתה אליה, ונשקה קלות על ראשה. "רוצי, אני אהיה על-יד המזנון".

היא חיכתה שהילדה תעלם במעלי המדרגות, ורק אז פנתה לעבר חדר המורים.

האוויר היה לח ועמוס ריחות ורעש של ילדים. סיגל שפשפה את רקותיה ואז פתחה את הדלת ונכנסה לחדר המורים הממוזג. המזכירה אמרה שצבי כבר כאן, ושיש לו עוד שעה עד תחילת השיעור.

מבט אחד בגבר השפוף ליד השולחן הפינתי גרם לה לחשוף את שיניה. הוא היה האדם היחיד בחדר, אך גבו היה נוקשה כמתריס נגד מבטים נוקבים. ראשו מורכן לעבר ידיו. הוא הפיץ סביבו ריקנות, חוסר מוצא. עכשיו היא יכלה להבין את איילת. הוא הרגיש כמו טרף. איילת אולי לא נגעה בבשר, אבל הוא פשוט שידר זאת סביבו.

"צבי?" אמרה, "צבי כהן?"

הוא סיבב את ראשו באטיות לעברה.

במשך שניה הם הביטו אחד בשני, ואז הוא זינק על רגליו והיא נרתעה לאחור.

"סיגי!"

"אבל אתה…"

"איך…"

הוא מיהר לעברה, ואז נעצר בהיסוס. "איך מצאת אותי?" אמר. כתפיו שקעו והאור בעיניו כבה. "למה?"

השינוי החד הותיר את סיגל חסרת מילים. לרגע זה היה צבי. ברגע הזה אפפה אותה תחושה של נכונות, ואז הוא השתנה, הפך לאוכל.

"אני…אני אמא של איילת", אמרה באטיות תחת מבטו הריק.

משהו ניצת בעיניו. שפתיו נלחצו לקו מתוח.

"הבנתי", אמר "באת לקחת את המחברות שלה?"

"צבי, אני…" סיגל עשתה צעד לעברו, ואז עצרה את עצמה. "כן, את המחברות".

הוא ניגש אל השולחן ושלף מתיקו חבילת מחברות. בלי להגיד מילה, הושיט לה אותן. סיגל לקחה אותן מידיו. היא חיפשה את עיניו, אך הן היו נעוצות ברצפה. היא פנתה לכיוון הדלת, משכה את הידית ונעצרה על מפתן הדלת.

"תמסרי ד"ש לבעלך", שמעה מאחוריה.

הדלת נטרקה בחבטה.

סיגל הבחינה שההפסקה הגיעה רק כאשר איילת משכה בשרוולה. היא הכריחה את עצמה לחייך.

"קחי". היא הושיטה לה את החבילה. "אני לא חושבת שהוא יצעק עליך יותר".

"אמא". איילת התקרבה אליה כך שקולה ישמע רק ביניהן. "הרגשת את זה?"

סיגל הנידה בראשה באטיות בראשה. "הוא אוכל", אמרה.

"אמא, לא".

סיגל הביטה בעיניה המודאגות של איילת וקמה ממקומה.

"נדבר על זה בבית", אמרה. היא לקחה את תיקה, משאירה את איילת במסדרון, והלכה לכיוון היציאה.

צבי הוריד את הכיסוי מהמסך. ענן אבק התרומם באוויר והוא קימט את אפו. תוכנית מאגר הנתונים עלתה בצפצוף שקט. הוא נכנס לקובץ התלמידים וחיפש את שמה של הילדה. היו בכיתה שתי איילת והוא התלבט שניה בטרם נזכר בשם המשפחה הנכון. איילת רגב. אצבעו טיילה על המסך, עוקבת אחרי הנתונים. אם, סיגל רגב. אב… צבי בהה כמה שניות במסך ואז עיווה את פניו. "מטומטם", לחש.

הוא השאיר את המחשב עובד וניגש לבר המשקאות בסלון. בלי להסתכל הוא שלף בקבוק וצנח בכורסה ליד החלון.

"אמא, לא. בבקשה, אמא".

סיגל פסעה בחוסר מנוחה לאורך הסלון. איילת, עיניה פעורות, ידיה צמודות לחזה, עקבה אחריה כמו זנב.

"למה לא?" נבחה סיגל. היא עצרה והסתובבה לעברה בחדות.

"הוא לא עשה לך כלום!"

סיגל ניערה את ראשה וחזרה לפסוע.

"הוא טרף", דיברה תוך כדי הצעידה. "גם אנשים ירגישו את זה. גנב ברחוב, מישהו שמחפש קורבן, הוא ימות כך או אחרת".

"לא אותו, אמא. בבקשה לא אותו". איילת תפסה ביד אמה וניסתה לסובב אותה לעברה.

"הוא לא אבא שלך, הוא לא ניצן!" סיגל משכה את ידה בחדות, "תפסיקי להגן עליו".

"בבקשה", איילת הושיטה את ידיה לעברה, "לא את, לא אותו".

סיגל עצמה את עיניה, לוחצת את האצבעות בחוזקה כנגדם. היא שאפה אוויר בין שיניה ואז עשתה צעד לעבר איילת וחיבקה אותה.

"אני לא אוכל אותו, טיפשונת", לחשה, "אני אנסה לעזור. או שהוא יפסיק להיות אוכל, או שלפחות לא ימות מסכין של איזה מטורף ברחוב".

ידיה של איילת חבקו אותה. "אני באה אתך", אמרה הילדה.

"את לא".

איילת הרימה את פניה לעברה. עיניה היו צהובות, אישוניה צרים.

"באמת?" שאלה, וקולה כמעט ולא רעד.

רחוב חשוך. דלת אחד הבתים ברחוב רימון נפתחה. כושלים תחת משקלו של אדם שלישי, מתוך חדר המדרגות יצאו שתי דמויות.

"ידעת איפה הוא גר", אמרה אחת מהן. נמוכה, נערה צעירה, כמעט ילדה. ידיה תמכו בגבר שעמד ביניהן, שעון כנגד האישה השניה.

סיגל חיטטה בכיסו ושלפה צרור מפתחות. מכונית החונה מול הכניסה ענתה לה בצליל שקט.

"יצאת אתו?" שאלה איילת.

סיגל שיפרה את אחיזתה בצבי ומשכה אותו לעבר המכונית. רגליו בקושי זזו. פונות עם כל צעד לכיוון שונה.

"תפתחי את הדלת", ביקשה.

איילת מיהרה קדימה.

"הכל יהיה בסדר", לחשה סיגל לתוך אוזנו של צבי. ריח האלכוהול שנדף ממנו צרב את גרונה. איילת נאבקה עם הדלת התקועה וסיגל ניצלה זאת ושפשפה את פניה כנגד צווארו.

חלונות המכונית שיקפו היטב את המתרחש. הילדה הביטה בפנים קודרות בהשתקפות אמה. נשכה את שפתה ופתחה את הדלת.

"זו לא גנבה?"

סיגל כיוונה את ראי הנהג והביטה בבתה במושב האחורי.

"חטיפה, אם כבר", ניסתה להתבדח. "תחגרי אותו בבקשה".

המכונית התניעה בנסיון שני, ובהיסוס פנתה לעבר היציאה מהשכונה. לא הזדמן לסיגל לנהוג מאז. ליתר דיוק, היא דאגה לכך שלא יזדמן לה.

למה אני עושה את זה? פנסי הכביש הבהבו בקצב מהפנט דרך השמשה הקדמית, חולפים אחורה ונעלמים מהעין. הכביש היה כמעט ריק, ולדאבונה הנסיעה היתה ארוכה מספיק כדי שיהיה לה זמן לחשוב על מעשיה. הוא לא היה ניצן. בכל השנים שהיו ביחד לא היה לה דחף לנשוך אותו, ובטח לא לגלות לו את האמת. מאוחר יותר, כאשר איילת נולדה, היא רצתה לעשות זאת, אבל תמיד דחתה את השיחה לעוד שבוע, לעוד חודש. מישהו למעלה החליט לבסוף בשבילה. ניצן לא זכה לראות את הבת שלו גדלה ומשתנה.

צבי. צבי היה משהו שונה. עוד בפגישה הטפשית הראשונה, במסעדה הצמחונית ההיא, היא הרגישה כלפיו משהו. כימיה מידית, רפלקס חייתי. מה שזה לא היה, צבי פשוט היה מתאים. לא אהבה, אפילו לא ממש חיבה, אלא התאמה פשוטה ומלאה. זה הפחיד אותה אז, פשוט הפחיד, גרם לה לעזוב. סיגל הביטה שוב במראת הנהג. חיוך נגע בשפתיה. היא לא היחידה שחשה בכך. איילת שכבה מכורבלת על המושב האחורי, ראשה מונח בבטחון על ברכיו של צבי.

"אני לא שפויה", מלמלה בשקט, והפתה את המכונית לעבר היציאה מהכביש. עשרים דקות נוספות והם כבר היו בין המטעים.

"חומד", קראה בשקט. צבי מצמץ, הביט בה במבט מעורפל ועצם שוב את עיניו. פניו גרמו לה לחייך, רגועות, נינוחות תחת השפעת החלום.

"אמא?"

סיגל מיהרה להסתיר את החיוך.

"בואי, נוציא אותו", אמרה.

הפעם הוא התנתק לחלוטין. בכוחות משותפים הן הצליחו לגרור אותו דרך דלת המכונית, ולאורך השביל בין עצי האבוקדו. רגליו נחבטו כנגד האבנים. ידיו השמוטות נגררו על האדמה משני צדיו. כאשר הרכב נעלם מהעין, סיגל סימנה לעצור. היא ניגבה את המצח עם שרוולה, והביטה על הגוף חסר התנועה למרגלותיה.

"אמא… אולי…"

"תסתכלי עליו", ביקשה סיגל. "הוא משתכר, לא דואג לעצמו. אמרתי לך איך זה יגמר.

תחזרי לאוטו".

"לא", ידיה של איילת התכווצו לאגרופים.

סיגל ניערה את ראשה. "את באמת רוצה לראות אותי עושה זאת?"

בפניה של איילת התגלה ניצוץ של ספק.

"יהיה דם", הוסיפה סיגל. "אולי הרבה דם".

איילת בלעה בעצבנות ועשתה צעד אחורה. "הוא יהיה בסדר?" שאלה בקול חנוק.

פניה של סיגל התרככו, "אני אשתדל", אמרה, וכאשר הילדה נעלמה מהעין הוסיפה בלחישה "אבל אני לא יכולה להבטיח".

היא הביטה שוב מטה. האמת היתה שלא היה לה מושג מה צריך לעשות. אצלה זו היתה נשיכה קטנה ולא רצינית שהתפתחה לקדחת, הזיות ולבסוף שינוי.

היא שמעה על מקרים אחרים שהנשיכות הסתיימו במוות, אבל גם הנשיכות במצבים ההם היו חמורות בהרבה.

צבי עדיין ישן. עלים יבשים ואבק דבקו לבגדיו ולשערו. נשימתו היתה קלה, אבל נחיר אחד שרק עם כל נשיפה.

סיגל שיפשפה את מצחה. היא אפילו לא היתה בטוחה מה תעשה נשיכה לאדם ישן.

בהיסוס היא סטרה קלות על פניו. הוא המהם משהו וניסה להסתובב על צידו. סיגל תפסה בכתפיו וסטרה שוב, משקיעה הפעם יותר כוח. עיניו התכווצו בחוזקה, אבל הוא עדיין לא פתח אותן.

"נו כבר", סיננה. הסטירה הבאה השאירה סימני אצבעות על עורו. "תתעורר כבר לעזאזל!"

עיניו נפתחו. הוא צפה בה עם עיני השקד שלו, צלול לחלוטין. ידו עלתה לגעת בלחיו הבוערת. "סיגל?" אמר בחוסר אמון.

היא הרכינה את ראשה מטה לעבר פניו. "כן, צבי", לחשה לאוזנו. היא עצמה את עיניה. "כן", אמרה, ונעצה את ניביה בצווארו.

דם חם ומתכתי הציף את פיה. היא נאבקה בבחילה וחפרה את שיניה עמוק יותר. כל גופה עקצץ ברצון לשינוי, לבשר, אבל היא לחמה כנגד הדחף. היא וצבי, צבי והיא. לא שוב האימה שראתה בעיניו של ניצן.

הכאב הפך בלתי נסבל, וכאשר מכה נוספת הונחתה על חזה היא הבינה לבסוף שלא רק השינוי הוא הגורם לכך.

גופו של הגבר התפתל תחת ידיה. עיניו מגולגלות, קצף לבן על שפתיו. שיניו התארכו מול עיניה. דם הכתים את כתפו ובסיס צווארו, במקום בו נעצה את השיניים, אבל דם פרץ גם מנחיריו ומעיניו. כל גופו התכווץ לתנוחה עוברית ואז שב ונפרש, הודף אותה לאחור. היא נרתעה, הצמידה את ידיה לחזה וצפתה בעיניים פעורות בגופו המתעוות. זו היתה הפעם הראשונה שראתה את השינוי מהצד.

"אלוהים", לחשה. השינוי שלו לא היה אמור להתרחש מהר כל-כך. היא הטיחה את כל כובד גופה עליו, מנסה להצמידו לאדמה. למנוע ממנו לעשות נזק לעצמו, אך הוא היה חזק ממנה, במיוחד עכשיו, אחוז בכאב השינוי.

"איילת", צעקה סיגל בלי לחשוב, "איילת!"

בתה הופיע במהירות שרמזה על כך שלא התרחקה מעבר לעצים הקרובים. אבל זה לא היה חשוב כרגע. יחד הן ניסו להשתלט על הגבר המתפרע, להצמיד את ידיו חשופות הטפרים לאדמה.

יבבה נפלטה מפיו, מלועו, מגרון שכבר לא היה אנושי. הפרכוס הבא העיף אותה לאוויר, ובעודה נופלת יזמה סיגל את השינוי. היתה זו הפעם הראשונה שהכאב החותך היה שולי. הדבר היחיד בו הבחינה היתה איילת, הגורה שלה, לכודה תחת כפותיו.

השינוי עוד לא הסתיים אך היא זינקה קדימה. נהמתה פגשה את שלו באיום וקריאת תגר. הוא נפנה באחת לכיוונה, זינק. חזהו פגש אותה באוויר, הודף אותה לאחור.

הזאבה נחתה על גבה, התגלגלה והתיצבה מולו, מתנשפת.

שני זאבים, ניצבים באיום זה מול זה, וילדה אנושית בוכה תחת אחד מעצי האבוקדו.

הזאבה השמיעה נהמה מהסה לעברה והפנתה את תשומת לבה לעבר הזר. פרוותו האפורה היתה סמורה. מוכתמת בבוץ ובדם, אבל כעת, כשהיה שלם, הוא לא ניסה לתקוף אותה שוב.

אפו השחור נע, שואף את אוויר הלילה. את ריח עלי העצים היבשים, את ריח הפרי המבשיל, את ריח האבק ואת ריחה.

נחיריו ריצדו והוא רחרח שוב. פרוותו הסמורה חזרה לאטה לנוח על עורפו. הזאב עשה צעד לכיוון הנקבה. היא לא משה ממקומה, מרחרחת אותו בתשובה כאשר התקרב. ראשו התחכך כנגד צווארה. היא נהמה בשקט והרימה את הזנב.

"אמא", לחשה הילדה, אבל לא היה לה מקום בעולמם של שני הזאבים.

הזכר הניח את כפו על צוואר הנקבה. היא נרתעה. הוא ניסה שוב. היא זינקה הצדה והביטה לעברו, זנבה עדיין מורם. לפתע זינקה אל תוך המטע. הזאב הגדול נהם ברעבתנות וזינק אחריה.

איילת ישבה עוד זמן מה מכווצת למרגלות העץ. ידיה חבקו את ברכיה, מצמידות אותן אל חזה. לבסוף נעמדה, התנערה, ופנתה לכיוון המכונית. היא התכרבלה על המושב האחורי וסגרה את הדלת מאחוריה. האור בתא הנוסעים כבה לאטו ואפלה התגנבה פנימה. לא, לא רק אפלה. מעבר לחלון מכוסה האדים זרח הירח. בהיר, לוהט וקר. הגורה הביטה לעברו זמן מה ואז חייכה, התכרבלה על המושב האחורי והלכה לישון.הזאב שבאדם, האדם שבזאב