תמונות קצרות מן הימים שלפנֵי
מאת חגי אברבוך
אצבעותיה העדינות נרתעות ממגע החימר החם, הבוצי.
היא אומרת, "לא", ואנחנו יורדים במדרגות האבן הסדוקות. אני שואל אותה אם היא מרגישה את כפות הרגליים שהלכו כאן לפנינו, אם היא יכולה להעלות אותן בעיני רוחה.
עמודי הקרדו מבהיקים לעברנו. "תרצי?" אני שואל והיא מציינת שמדובר בשעשוע נדוש כל-כך. שני ילדים משחקים בהם כרגע, אבל הם אינם שולטים במוּצקוּת והאבנים שהם מבקשים להוסיף לעמודים המיותמים מרפרפות, ורדרדות כפרפרים, נמסות כמו גלידת תות אל הקרקע, שלוליות הנוזל מבעבעות וזולגות על הלובן ומתאיידות.
"אוי", אומרת הקטנה, ואהובתי מחייכת, ניגשת אליה.
"איך קוראים לך, חומד?"
"פזית". הקטנטונת בוהה בה, שערותיה הזהובות מנצנצות. נערתי מחליקה ידהּ על התלתלים, בוחנת בעדינות, מהנהנת לעברי: הצבע והמרקם אמיתיים. לא מעשה הדמייתם של הורים בעלי יומרה.
"ככה עושים את זה. תראי".
והיא מתמתחת למלוא קומתהּ, ידהּ הארוכה והגמישה נשלחת קדימה, עיניה נעצמות ועפעפיה נרעדים במהירות, ולרגע העמודים שתחתינו נצבעים זהב וקמרונות על גבי קמרונות נמשכים מהם, מסולסלים ומתפתלים מעלה, חורצים לשון לכוח הכבידה, וכשאני מטה אוזן כמעט ונדמה לי שאני שומע משהו, ונזכר בתאוריה שקראתי לאחרונה בכתב-עת צרפתי – פילוסוף פסיכואנליטיקן צרפתי פוסט-לאקאני, קתולי, וחוקר ספרות ימי-הביניים – שערבוביית כל אלו הביאה אותו לקשקש משהו על הנוזל בעל התודעה, שיבה רבת חסד של החומר ההיולי של הכאוס שממתין בשקיקה לארוס שיזריק בו את הרצון להתגבש לדבר-מה – כי כעת ישנה איזו חריקה באוויר וכמעט ונדמה לי שאני שומע את הנוזל גונח מעונג, מתוך התהוות היופי, כי הבחורה שלי מחוננת מאוד, ועוד רגע אשוב ואשמע את האנחה ההיא של רגע הקריסה והיאוש, ואולי זה רק החומר שנשבר, ואולי זו קינה ענוגה של מולקולות, או כל תאוריה מטופשת אחרת, וכך או כך הקשתות המסתלסלות צונחות ומתאדות כשנערתי פוקחת את עיניה כעבור דקה, והילדים צועקים, 'לא! תמשיכי!' וגם התיירים שעברו על פנינו ועצרו והביטו בפה פעור נראים מאוכזבים, והיא, מרים שלי, שהדבר היחיד שיצרה אי-פעם שהחזיק מעמד יותר משבוע היה אהבתנו, מורה בידה על הקרדו ואומרת, 'זאת אבן, וכנראה צריכה להישאר אבן'.
בתל-אביב, שנינו מאמצים כוחות. מביך כמה ההדמיה קלה לצעירים יותר – אולי זה קשור ליכולת חשיבה מופשטת? – אפילו למרים לא קל לבד.
בסופו של דבר אנחנו מצליחים, מייצבים אותה בינינו, עגלגלה ושקופה, בועה שעוטפת אותנו תוך כדי הליכה. מדי פעם, כשזו נרעדת, אני עוצם עיני ושב ומדמיין אותה – לא לחות, לא רעש אוטובוסים – דממה, שקט, אפילו לא המיית גלים. מרים מוסיפה לה קול רחוק, חליל, איזו פריטת גיטרה שמהדהדת כאילו חצות, והרי אלו צהריים, אבל דביקותם לא נוגעת לנו. אנו שומרים על הבועה הדוחה את כל זה, מדמיינים אותה, הולכים ויושבים במסעדה, בחוץ, והאוטובוסים מרעימים ומצפצפים אי-שם. אנחנו – בשלווה החרישית. פותחים אותה רק בשביל המלצרית, לשמוע משהו מעבר לחיוכהּ המתנצל על כך שהיא מאלצת אותנו להפר את הרגע.
מרים בסטודיו, צריכה את הרכב להמשך היום.
אני נוסע לעבודה באוניברסיטה, אחר כך חוזר. בנסיעה מירושלים לתל אביב אני מנסה להתנמנם. בזמן האחרון קשה לי. הצעירים התרגלו כל כך מהר, אבל אני מרגיש כאילו עברתי למקום קצת אחר, מוסט הצדה, ריחוף קל שאני נמצא בו כבר כמה שנים. אני מנסה להרגיל את עצמי, כמו שכולם עושים; מביטים זה בזה בזווית העין, לראות מי יצא קצת מגוחך, יפגין התלהבות יתר ממה שפתאום, במהירות, אמור היה להיות מובן מאליו.
כמה מושבים לפני, אֵם מניחה את בנה הפעוט מושב לפניה, בִמקום לידה. חוסר מושבים. מדי פעם היא שולחת ידהּ קדימה ומכה לפניו באצבע צרדה. הוא מצחקק, מושיט את אצבעותיו הזעירות מעלה לתפוס ביד הגדולה והמוּכרת ששטה מעליו, בועית חומה וצמרירית בוקעת ממנו ומתגבשת. צללית של דובי, בעיקר זרועות החיבוק, מתנודדת, מושיטה זרוע רכה אל האֵם, מתפוגגת מהר מדי. אבל אני מופתע ממידת הגיבוש והפירוט שהיתה ביציר ההדמיה. אני – יצירי הדמַייתי הם כאלו רק כיום.
מן הצד, אני רואה משהו במבטהּ של האם מתקדר. עוד כמה שנים – אני מנחש – הוא יהיה חזק. לעולם לא תהיה לי עוצמה כשלו. ויהיו עוד רבים כמוהו. הקטנים שמתרוצצים לנו היום בין הרגליים.
כשהגיע האינטרנט התחלתי להרגיש כך, כאילו אני צריך לרוץ מהר קדימה כדי לטפס על הגל. והנה, טיפסתי. העולם לא ישאיר אותי מאחור, בני-הנוער האלו לא יביטו עלי בתמיהה ובבוז. אבל עכשיו…
שני ילדים מתחילים לריב במושב לידי. אביהם מנסה להרגיע אותם. הקטנה עוצמת עיניה, מעפעפת במהירות, וכדור קרח בגודל ראש טס ומתנגש בראשו של אחיה. הוא מתחיל לבכות, אפו מדמם קצת. הכדור נמס בנוזל, מווריד, נמוג, אבל האב, אחרי רגע של זעזוע, נוזף בבתו בכעס שיש בו שמץ מן האימה. היא לא מבינה מה לא בסדר במה שעשתה. אני חושב מה היה קורה אם היתה מדמה כדור ברזל, בעל חודים משוננים, ועוצם את עיני כדי להימלט מן המראה.
אנחנו עדיין לא יודעים איך להתמודד עם זה. השינוי בא מהר מדי.
הנוף בחוץ הררי, פסים של ירוק כהה, מדי פעם תכלת פתאומית או סגול בלתי צפוי, מרפרף, או עצים שענפיהם מקפצים, גמישים כגומי, ממתינים להתייצב אחרי שתחלוף ההשפעה האנושית. מישהו טייל שם ביומיים האחרונים. אנחנו משאירים אחרינו סימנים כמו לֵחַ.
כשאגיע הביתה, אבקש ממרים שתפסל לי משהו יפה. ממים. מעשן. פעם הבזקתי עם פנס בחדר שהחשכנו והיא עצמה את עיניה, קלטה את הזהרורים וגיבשה מהם מתווה חמקמק של נוף מדברי. מיהרתי לצלם.
יום אחד, אמרה לי פעם, כשכוח ההדמיה יתעצם בי, אני אוכל לפסל משהו מן הרוח. ואולי דווקא בגלל שזו תהיה יצירה כל כך שקופה ואוורירית, היא תישאר יותר זמן. אולי אפילו חודש? יהיה אפשר למכור אותה, את הדבר עצמו, במקום לגבש בקרח או בקצף כדי להעביר ללקוח, או ליצור עותק בצילום או בהקלטה.
אור משתבר על קימורים של משב קל…
לפני כן לא היה אצלה שום דבר ברור, רק איזו שאיפה. ופתאום – איזה אור של יצירה זורח בה, מאז שהתשורה הזאת צנחה על העולם מאי-שם.
קל מדי.
מחר היא באה אתי שוב לירושלים, להרגיש את כובד העיר. לנסות שוב לגעת בידיים. להתגבר על הפחד.
"מה זה בעצם משנה?"
היא לא מעזה לומר זאת. האבניים מסתובבים.
המדריך מנסה שוב להנחות אותה, והפעם היא לא מתנגדת.
זה לא מצליח לה. הרי לא יכול להצליח בהתחלה. אבל אני רואה את הריכוז בעיניה, את עפעפיה, כמעט רועדים.
"בלי עזרת ההדמיה", מתרה בה המדריך.
וזה לא מצליח לה.
כשאנחנו חוזרים היא מותשת.
היא אומרת, "אני אשתפר", אבל אני רואה את השאלה מהבהבת בה – האם באמת יש לה את זה. אני מחכה לרגע שהיא תקום ותעז ותגיד, אבל בעצם למה. מי אמר שהיצירה היישר מהראש היא לא יצירה? למה לעבור דרך החומר כשלא צריך?
נכון, יש בה חשדנות טבעית כלפי קיצורי דרך, אבל אין ספק שיצירות ההדמיה שלה נמכרות.
אני מתלבט אם להציע לה נישואין או לא.
בחדשות משדרים משהו על נער שדמיין יציר תופת בחדר הוריו. לא משהו חזק, וההורים עצמם הצליחו לברוא, לזמן קצר, יציר תופת שכנגד. מזל שדברים כאלו מתפוגגים במהירות. הילדון חטף באבי אביו.
"טוב שהם התעוררו בזמן", אני מציין, ועל המסך מתחילה לרצד פרסומת לקולט הדמיות – עסק יקר עדיין, ולפי השמועות לא הכי יציב.
שנינו מרגישים את הצביטה ההיא, המערערת. לא כך צריך להיות.
והנה, יומיים אחר כך, אצל אחותי. מרים משחקת עם האחיין שלי, אצבעותיו הוורדרדות מדגדגות את פניה. בעיניה – מבט שהיא לא מפנה אלי, בינתיים אל עצמה. המתיקות הרכה הזאת, כמעט עד כאב. ויש איזה 'אולי בכל זאת'.
שבוע אחר כך, כתבת תחקיר בטלוויזיה. כמעט חצות, ואנחנו יושבים מולה כמו מול רעידת אדמה, וכמונו ודאי עוד רבים אחרים, בתל-אביב, בירושלים, בחיפה, ברחבי הארץ. משהו כמעט חדש, כי זה ריחף באוויר לפני כן. הרבה צילומים רועדים, מוגנבים, לא-חוקיים, אלוהים יודע איך הרשו לשדר את זה. אחרי השידור יהיו ויכוחים – זכות הציבור לדעת, מול חשיבות הפרויקט.
"בת כמה היא נראית לךָ?" אומרת מרים, מורה על הדמות המטושטשת, המסוממת שעל המסך.
"עשרים. עשרים ושתיים".
מסוכנת. חזקה מדי. אין בארץ מי שיכול לעמוד נגדה.
השתעשעה בזה קצת, יצא לה מכלל שליטה. משהו מופנם בה השתולל. קמה, הפכה רחוב שלם לפלדה מותכת, הכתה בו בברקים, לא ברור מה בדיוק רצתה לעשות. באו. השתלטו עליה. חצים. חומר מרדים. הרחוב ההוא – נשאר, ונשאר ונשאר.
אי-שם, בדרום הארץ, בישוב נידח, יש לנו מדַמָה מוחלטת. הללויה, בזהירות. והיא – כמו גוויה. לא כוח רצון, לא כוח לנוע. צמח, בעצם. רק כוח ההדמיה, פועם, כמעט זולג לה מהאצבעות. פניה יפות, עצובות, כשהיא שוכבת אי-שם בחדר קטן, בעיניים עצומות, ללא ניע.
קול מעוות, מעורבל, של קצין שהסכים להתראיין. הוא צל בחדר חשוך. הראיון מקוטע, הצללית נהדפת מדי פעם הנה והנה, עריכה גסה – חפוזה, או כזו שלא מנסה להסוות את הצנזורה שנכפית עלינו אפילו כאן.
"תיעול כוח המדַמָה אפשר לנו פיתוח תו"ל ייחודית… בלוחמת-טרור, טיהור חדר מתבצע בירי סלקטיבי – מניעת אבדות בנפש בקרב חפים מפשע – בעוד שבלוחמת-שטח-בנוי קלאסית הטיהור אגרסיבי יותר… האצלת המדמה מאפשרת ללוחמים לנטרל את המטרות מנשק עוד לפני הפריצה לשטח, כמו גם להבדיל בין חמ"קים – חפים-מפשע-קיימים – וחפים מפשע שבהדמיה… לאחר מכן – פירוק, כפיתה, הוצאת המטרה מן השטח, הִמום באמצעים כימיים… פגיעה מכוונת באונה הטמפורלית מחוץ להיפוקמפוס, אבל גם בהיפוקמפוס ובדיאנצפלון. למרות שאלה לא אזורים שמאכסנים זכרונות ארוכי טווח, הם חשובים לייצוב מידע חדש שהנחקר עלול להשתמש בו כדי לבצע הדמיה התקפית… במקרים קיצוניים של נחקר שניחן בהדמיה בעצימות גבוהה, אין ברירה אלא לבצע בו נטרול קבוע מבוקר, על ידי כריתת אונה, או במקרים קיצוניים אף יותר – הרג".
מסתבר שהיא כבר חצי שנה בשימוש. ניזונה מאינפוזיה. הוריה קיבלו כסף לשתוק. והרבה.
לאדם הפשוט, ללוחם הפשוט, למדמיין הפשוט, אין סיכוי להכות בעוצמה כזו לכל הכיוונים. כמה חיים היא הצילה עד עכשיו? רק לפני חודש היה סיפור על שבויים שחולצו ללא נפגעים בקרב כוחותינו. ממש נס.
אין נסים.
חבר שלה היה בחו"ל, חזר, לא מצא אותה. ניסו להשתיק גם אותו. הוא בין הגורמים שדחפו לכתבת התחקיר. "שיחזירו אותה, היום שיחזירו אותי אלי!" – מענהו לשאלת הכתב. הפנים שלו, יגעות, זועמות, לקראת הסוף.
והיא – שלֵווה, ידיה קטנות, שמוטות בחדר קטן, אי-שם.
למחרת בבוקר, טלפון. המדריך מבקש לדבר עם מרים, מודיע לה שסגר את הסדנה לקדרות.
היא מנסה לדבר, להתווכח. לא נעים לראות אותה כך.
"המגע בחומר הפך חסר משמעות", הוא אומר, "ואין שום סיבה שאת, או אני, או אחרים יגדירו את עצמם לפיו. העולם השתנה, ואני ניסיתי להשאיר אתכם מאחור, מתוך תובנות שכבר אין בהן טעם. טעיתי. תקבלו החזר כספי".
הוא רוצה לנסוע להודו, להתרחק לזמן מה. נדמה שמשהו אחר מפריע לו. אנו מבקשים להיפגש אתו, והוא מסכים.
בערב, בירושלים, יושבים בחוץ, ורוח קרירה על רגלי העץ של כסאות המסעדה הקטנה והצפופה שכונניות ספרים עוטפות אותה מכל עבר ונושמות דברים נמוגים. הולך סחור סחור, אבל בסוף הוא נכנע בפני עצמו ואומר, "ראיתם בחדשות, אתמול".
ואומר, למה בעצם להביא חיים לעולם כזה.
ולמה ליצור בו.
בשביל מי.
אני יום אחרי יום באוניברסיטה, ממשיך לעבוד על מאמרים בפסיכולוגיה.
היא – לא יכולה להפסיק. יש הזמנות. יוצרת בהנף יד, בחלימה, בלי ברק בעיניים. חיפשה סדנה חלופית. לא מצאה, בינתיים.
ברחוב – ויכוח על המדַמָה. הולך ודועך. היא חשובה מדי.
סקר. 85 אחוז בעד שימשיכו להשתמש בה. שיתעלו ממנה את הכוח. שלא יעירו אותה.
פחד עמוק. ואם היא תתעורר, כועסת, כל כך כועסת. מה יקרה אז. אומרים שהמוחלטים יכולים להפוך את הים ואת האדמה. יש שמועות על מישהו בברזיל שעשה את זה. חיסלו אותו.
סדנאות להורים – איך לשלוט בהדמיה של ילדכם. איך לבדוק שהם לא חזקים מדי. אל מי לפנות במקרה שכן.
ולילה אחד אני במטבח, מכין סלט לארוחת חצות, ופתאום מרים צועקת לי. מבזק חדשות. אני רץ, והתמונות מאטות אותי, עד שאני מתיישב לידה, ושנינו שולחים יד – לא זה אל זו, אלא אל עצמנו, אולי להחליק את השערות לאחור, אולי אל המצח, אולי מן התדהמה. אדם מרגיש את מגע עצמו כדי לוודא שהעולם עוד כאן.
איך החבר שלה הצליח למצוא אותה ולהגיע אליה? לחדור בעד כל ההגנות? ועוד עם נשק?
ירה – כדור אחד בראש שלה, כדור אחד בראש שלו.
וידו שמוטה על ידה, וחזהו על חזה, פיו על פיה.
כמעט ונדמה שהיא מחייכת, אבל אולי זה עיוות של המצלמות.
יום ועוד יום ועוד יום.
לא שזה לא ברור לי. אני עושה את זה כמו מי שיורה לעצמו ברגל. הולך. קונה את הטבעת. לוקח את מרים למסעדה, על ידיה הרפויות, ועיניה העייפות מאוד, וגופהּ שכבר שלושה ימים לא נגע בגופי. כי יש עומס עבודה, כך היא אומרת.
יושב מולה, מזמין משהו נהדר. ואוכלים לאט, והאוכל לא הכי טעים, והיינו יכולים לדמיין לו תבלין, אבל למי יש כוח.
ומוציא את הטבעת. ושם על השולחן.
ומציע לה נישואין.
והיא אומרת לי לא.
יום רביעי, 13 בדצמבר 2006 בשעה 21:14 קישור לתגובה
אהבתי את הסיפור. פשוט נהדר.
יום חמישי, 14 בדצמבר 2006 בשעה 16:07 קישור לתגובה
סיפור יפהפה, כדרכו של חגי. אני כבר מזהה מראש את סגנון הכתיבה הייחודי והכל-כך אישי שלו ומתאהבת כל פעם מחדש. נהניתי מכך שהסיפור לא היה גרנדיוזי. גם אם היה מותאם לעולם של חלום בהקיץ, היה בולט כסיפור שלא קרה בו שום דבר מיוחד ובכל זאת קורה בו המון.
יום חמישי, 14 בדצמבר 2006 בשעה 20:01 קישור לתגובה
נהנתי מאוד.
יום ראשון, 17 בדצמבר 2006 בשעה 21:00 קישור לתגובה
אני תוהה.
מלאנכולי לאללה.
אבל חסר בו משהו.
אני תוהה, אילו היה מתפרסם עם שאר סיפורי חלום בהקיץ, האם היה משפיע עלי יותר. כי האגידה שלהם בחוברת אחת עשתה להם טוב. סינרגיזם. אולי בגלל שהראש שלי כבר היה נתון במצב החלימה האפשרית.
כאן, כרגע, כפי שהוא מתפרסם כרגע, הוא סיפור סביר, אבל לא יותר מזה.
יום ראשון, 17 בדצמבר 2006 בשעה 22:35 קישור לתגובה
אז אולי אני האידיוט של החבורה כי גם מאוד אהבתי את איך שהסיפור כתוב. אני מאוד אוהב את הסגנון של חגי וגם העולם שהוא מצייר סביבו הוא מאוד מוחשי.
אבל הסוף הרגיש לי כמו מגלשת מים שמישהו עצר לפני הישורת האחרונה, כמו נפילה קטועה. יכול להיות שלא הבנתי פה משהו?
יום שני, 18 בדצמבר 2006 בשעה 16:57 קישור לתגובה
אני יכולה להציע לך רק את הפרשנות האישית שלי, כי אני לא באמת יודעת למה חגי התכוון. ואני בטח אעשה לזה עוול, אבל מצד שני, אין דבר יותר גרוע בעיני מאשר התסכול כשלא מבינים סוף של סיפור. ספויילר, כמובן:
לדעתי הסוף מסמל את שיאה של ההתדרדרות הרגשית של הגיבורים, שמגיעים למצב שבו הם אינם מסוגלים לחיות את האהבה שהיתה ביניהם פעם בגלל היכולת החדשה שלהם ושל העולם. הם מתחילים את הסיפור כשיכולת ההדמייה עבורם היא דבר פורה ומפרה, אבל לא מצליחים להתמודד עם הלחץ של שאר העולם (ואולי עם ההכרח של שאר העולם) להפוך אותה למשהו יומיומי, טבעי, של כל תחומי החיים. בסופו של דבר, כשהם מוציאים מהיכולת שלהם את כל המטען הרגשי והאוצר האמנותי שהיה בה עבורם, הם שוללים למעשה מעצמם את חיי הרגש הייחודיים כל כך שהיו להם, ובמובן מסויים גם את האהבה.
וזו כאמור רק הפרשנות שלי. אני יכולה להמשיך לפרט אם אתה לא מבין, אבל אולי עדיף במייל. :-)
יום שלישי, 19 בדצמבר 2006 בשעה 17:00 קישור לתגובה
אהבתי את הסיפור מאד מאד. המציאות נבנית בעדינות רבה, לא בכוח, וזה יוצר קסם ששמחתי להסחף בו.
הדמות הראשית בסיפור היא מערכת היחסים בין השניים. הייתי מתארת קצת יותר את הצד של מרים, לפני הסוף, דרך נקודת המבט של הבחור אפילו. ככה הסוף מגיע קצת במכה, התהליך לא שלם.
יום חמישי, 21 בדצמבר 2006 בשעה 14:22 קישור לתגובה
אהבתי מאד.
תיאורים נפלאים.
מזכיר שיחות עם אחותי – היא מדברת על טירור ועל רעב, ועם החדשות ברקע למה אסור ללדת, ואני, עם זעטוט בן שלוש שמתרוצץ מסביב.
הסוף מושלם, בעיני.