קאלאק

מיומן-המסע של רִיצִ'יוּס וָאנטְרָאן:

שוב חלמתי על זאבים.

השינה הפכה להיות מוצר יקר ערך עבורנו כעת. זאבי המלחמה באים כמעט בכל לילה, וכולנו מפחדים לישון שמא נתעורר ונשמע את הרעש הנורא. הצבתי את האנשים במשמרות על יד תותחי הלהבות, כך שכמה מהם יהיו מסוגלים לנוח. כבר איבדנו את התותחנים הטובים ביותר לחיות האלו. מוזר כיצד הם יודעים היכן לפגוע בנו. התותחים הגדולים עדיין פועלים, ויש לנו מספיק נפט כדי להמשיך להפעיל אותם לעוד מספר ימים. אולי הפרשים של גייל יגיעו עד אז.

לעתים נראה כאילו לווֹרִיס לא איכפת כמה רבים מאנשיו מתים. הדְרוּלים האלו אינם ככל הטריאינים. הם קנאים דתיים ומתים יותר מדי בקלות. אפילו התותחים אינם מפחידים אותם. הגופות שלהם נערמות מחוץ לחפירות וכבר החלו להסריח. אם הרוח לא תשנה כיוון בזמן הקרוב נתחיל להקיא אחד אחרי השני. קברנו את מתינו בחפירות העורפיות כדי שלא ירקבו לידנו. אני חושב שלדרולים אין כלל רגש לנופלים. ראיתי אותם זונחים לאנחות את אחיהם לקרב כאשר ניתן היה לקחת אותם עימם ללא קושי. הם לא צועקים כאשר הם נפגעים, אלא זוחלים הרחק מהמקום ונופלים כטרף קל לחצינו. וכאשר הם מתים, הם עושים זאת בדממה. לוּסִילֵר אומר שהם מטורפים, ולפעמים אני מאמין לו בלב שלם. קשה לנו, לאנשים מארץ נאר, להבין את הטריאינים האלו ואת דרכיהם, אפילו בעזרתו של לוסילר. הוא לא דתי במיוחד, אבל ישנם זמנים בהם לא ניתן להבין אותו, כאילו היה דרול בעצמו. אך עדיין, אני שמח שהוא נמצא איתי. הוא לימד אותי דברים רבים אודות הגזע המוזר הזה. הוא עזר לי להבין שהם לא מפלצות. אם אי פעם אחזור הביתה, אם מלחמת האזרחים הארורה הזאת אי פעם תסתיים, אספר לאבי על לוסילר ועל אנשיו. אספר לו שאנחנו, אנשי נאר, טועים לגבי הטריאינים, שהם אוהבים את ילדיהם בדיוק כמותנו, ושהדם שלהם גם כן אדום, חרף עורם הבהיר. אפילו הדרולים.

העמק הפך מלכודת מוות עבורנו. לא אמרתי זאת עדיין לאנשי, אך איני חושב שאוכל למנוע מהדרולים להגיע לאָקֶל-נִיֵה עוד זמן רב. ווריס לוחץ עלינו חזק. הוא יודע שאנחנו חלשים. אם תגבורת לא תגיע בקרוב, אנחנו אבודים ואין ספק בכך. שלחתי הודעה לאבא ועדיין לא קיבלתי ממנו תשובה, ואיני חושב שהיא תגיע. לא קיבלנו אספקה מהבית במשך שבועות, כך שאנחנו נאלצים לצוד על מנת לאכול. אפילו לחם הצבא הקשה הבאיש. אנחנו זורקים אותו אל מחוץ לחפירות על מנת להרחיק את העכברושים. לא נראה שלחם ובשר מקולקלים מפריעים לעכברושים, וכל עוד הם אוכלים, אנחנו נפטרים מהם. אך אנחנו גם גוועים לאיטנו, מכיוון שבעמק זה אין מספיק מזון עבור כולנו. אולי אבא לא יודע כמה המצב קשה, או שאולי כבר לא אכפת לו. בכל מקרה, אם עזרה לא תגיע בקרוב, נילחם את הקרב האחרון שלנו באקל-ניה ואז הכול יסתיים. ווריס הצליח להביס אותי.

הדרולים בעמק החלו לכנות אותי בשם קאלאק. לוסילר אמר לי שזאת המילה שלהם עבור "תַן". הם משתמשים במילה זאת באופן נועז. אני שומע אותם זועקים אותה ביערות, מתגרים בי, בתקווה להוציא אותנו מתוך החפירות. כאשר הם תוקפים, הם משמיעים אותה כקריאת קרב, מניפים את הג'יקטארים שלהם וצורחים קאלאק בעודם מתנפלים עלינו. כאשר אני שומע אותם קוראים את שמו של ווריס, אני נזכר בזאביו הנאמנים ובלילות הארוכים העומדים לפנינו.

לוֹנָאל מת בהתקפת הבוקר. אף אחד לא יודע כיצד הדרול שהרג אותו הצליח להתקרב עד לתותח, אבל כשראיתי אותו, היה כבר מאוחר מדי. הייתי צריך לקחת את התותח בעצמי ולפעול במהירות כך שלא יכולתי לעזור לו. הוא חי עוד מעט לאחר שנפגע, אך הזרוע שלו נקטעה והאדם שגרר אותו הרחק משדה הקרב השאיר אותה שם ולא הבחנתי בכך עד אשר ההתקפה הסתיימה. דִינַאדִין ואני קברנו את לונאל בחפירה העורפית, ולוסילר אמר מספר מילים שאיש מאיתנו לא הבין. לונאל חיבב את לוסילר, ואני לא מאמין שתפילה טריאינית הייתה מטרידה אותו. אך אותנו הטריד שקברנו את חברנו כמו סוס מת בפינה של העמק הזר הזה. כאשר אשוב הביתה, אצטרך לספר להוריו של לונאל כיצד הוא מת, אך לא אספר להם כיצד גופתו נרקבת בקבר אחים, ולא אספר להם שהיה זה חברו הטריאין שאמר תפילה מעל קברו.

כל תפילה טריאינית, דרולית או אחרת, תהיה עלבון עבורם. היו אלה תפילות טריאיניות אשר גרמו לכל המצב בו אנו נמצאים. אנחנו מתים בגלל תפילותיהם.

דינאדין שקט עכשיו. מעולם לא ידעתי שהוא יפגע כל כך ממותו של חבר קרוב. בבית הוא תמיד היה טיפוס רעשני, אך המאורעות האחרונים הפכו אותו למהורהר. לאחר שקברנו את לונאל, הוא אמר לי שעלינו לעזוב את העמק, לעזוב את הטריאינים האלו שטובחים אחד את השני. כולנו עשינו דברים שאיש מאיתנו אינו גאה עליהם, דברים שלא נספר להורינו כאשר נחזור. אולי דברים שנצטרך בסופו של דבר לתת עליהם דין וחשבון כלפי האל. הלילה אניח לדינאדין להתאבל, אך מחר אני חייב שיחזור לעצמו. הוא חייב להיות האדם שיפיח את רוח הלחימה בגדוד שלנו. הוא חייב לשנוא שוב את הדרולים, לשנוא את ווריס ואת לוחמיו.

אך אני עדיין תוהה האם דינאדין צודק. אני שומע את האנשים מדברים, ואני חושש שמא אאבד אותם. גרוע מכך, אין דבר שאוכל לומר להם. אפילו אני לא יודע מדוע אנחנו נלחמים. אנחנו נלחמים עבור אדם מרושע אחד, כדי שאדם מרושע אחר יהיה מסוגל להרחיב את האימפריה הענקית שלו. אבא צודק בנוגע לקיסר. הוא רוצה משהו כאן. אך מה שהוא מחפש הוא חידה עבורי, ובעודו ממתין לכך בנוחות ארמונו, אנחנו מתים. אף אחד מהאנשים לא מאמין שהסיבה עבורה אנו נלחמים היא מוצדקת, ואפילו ללוסילר יש ספקות בנוגע לדָאֵגוֹג. הוא יודע שהשושלת המלכותית של לוּסֵל-לוּר אבודה, ושהדרולים והמהפכה שלהם תחסל בסופו של דבר את הסדר הישן. אך הוא והנאמנים האחרים עדיין נלחמים עבור מלכם השמן, ואנחנו מנאר נלחמים כדי להעשיר עוד יותר את העריץ שלנו. אני שונא את הדרולים, אבל הם צודקים בנוגע לדבר אחד. הקיסר של נאר ימצוץ את לשד חייהם של כל הטריאינים.

אבל, יומן, לא אוכל לבטא מחשבות אלו בקול רם. והלילה אני זקוק למנוחה. הערב שליו. אני יכול לשמוע את קולותיהן של חיות העמק ואת קריאות שמי ביערות, אך הן לא מפחידות אותי עוד. רק המחשבה על הזאבים שיגיעו מונעת ממני להרדם. כל הקורבנות שנהרגו היום כבר נקברו, ואני יכול להריח את השומן הנצלה של ציפורי הבר שלכדנו. הייתי יכול ליהנות עכשיו ממקטרת, או מאחד היינות של אקל-ניה. אם השינה שלי תתנהל על מי מנוחות, אוכל לחלום על שניהם.

ומחר נתחיל הכול מהתחלה, אולי בפעם האחרונה. אם הזאב של העמק יודע כמה חלשים אנחנו, הוא ודאי יגיע בכוח רב לחסל אותנו. נעשה ככל יכולתנו לעמוד מולו, ולקוות שהפרשים שהובטחו לנו על ידי גייל יגיעו בזמן. איננו שומעים חדשות בעמק, והפרשים לא מסוגלים לנוע מהר במקום זה. משאלתי היחידה הייתה שאלו היו הפרשים שלי שבאים להצילנו ולא של הנוכל הזה. הוא לא יפסיק לספר את המעשה כיצד הציל את חיי.

אם נצליח לשרוד את הקרב מחר, אשלח הודעה נוספת לאבי. אספר לו שנאלצנו להסתמך על בית גייל על מנת לשרוד. איני יכול לחשוב על דבר נוסף שיכול לגרום לו לעזור לנו. אני יודע שהוא לא רוצה את המלחמה הזאת, אבל אני נמצא בה והוא חייב לעזור לי. אם הוא לא ישלח עוד חיילים, כל העמק הזה ייפול לידיו של הזאב. אם נפסיד את המלחמה הזאת, פסק דינו של הקיסר עבורו ועבורי יהיה מוות. אם אנחנו רוצים לשרוד, אני חייב לשכנע את אבי שיש עוד טעם להילחם.

---

פרק ראשון

ריצ'יוס התעורר והריח נפט. זעקה מוכרת נשמעה ממרחק. הוא ידע היטב למי היא שייכת עוד לפני שפקח את עיניו במהרה.

הו, בשם האל, לא…

הוא קם על רגליו רגע לאחר מכן. החפירה בה היה התנשאה מעליו והאפילה על המקום. אצבעותיו הצהובות של בוקר חדש החלו לבקוע מבעד לקו האופק. הוא מצמץ בעיניו, מנסה בכל כוחו לראות את אשר מתרחש בהמשך מסדרון האדמה. לפידים דועכים השליכו את אורם על אנשים במדים מכוסים בבוץ שהתקבצו בקצה השני של החפירה. ריצ'יוס התקרב לעברם באיטיות.

"לוסילר, מה קורה?" הוא קרא, מבחין בחברו בעל העור הלבן כעצם.

"זה גִ'ימְסִין", לוסילר אמר. "הם תפסו אותו בזמן שישן".

ריצ'יוס פילס את דרכו מבעד למעגל אנשים עטויי שריון. במרכז רעד בפראות יצור שניתן היה בקושי לדמיין שהיה פעם אדם. על אף שהחיילים ניסו להחזיק את זרועותיו המפרפרות, גופו של ג'ימסין התעוות לפי קצב צווחותיו הנוראות. לידו שכבה גופה של זאב גדול ודומם, פרוותו מנוקבת במאות סימני דקירה.

"הוא תפס אותו בצוואר", אמר אחד מהקבוצה, אדם גדול וחסון בעל פני נער. כאשר ריצ'יוס התכופף מעל לג'ימסין, האדם הגדול כרע ברך על ידו.

"זהירות", אחר הזהיר אותם. "המראה נורא".

שיניו של זאב הקרבות ריטשו את צווארו של ג'ימסין, מותירים פצע שנמשך עד ללסתו. קנה הנשימה המרוסק היה תלוי על עורו הקרוע. עיניו של ג'ימסין התרחבו בתקווה ברגע שזיהה את ריצ'יוס.

"אל תזוז, ג'ימסין", ציווה עליו ריצ'יוס. "לוסילר, מה לכל הרוחות קרה?"

"זאת הייתה אשמתי", התוודה לוסילר. "היה כל כך חשוך. הזאב הגיע אל החפירה לפני שראיתי אותו. בוא ואעזור לך – "

"חזור מיד אל עמדת התצפית", ריצ'יוס קרא לעברו במהירות. "השגח שלא יגיעו עוד אלינו. כולכם, חזרו מיד אל העמדה!"

האדם הגדול העביר לריצ'יוס פיסת בד מלוכלכת. הוא כרך אותה במהירות סביב הפצע המדמם. הדי זעקתו נמלטו מקרעי צווארו הפתוח וידיו של ג'ימסין נשלחו קדימה ואחזו בפרקי ידיו של ריצ'יוס. ריצ'יוס רצה לשחרר את ידיו, אך עצר את עצמו, כדי לא להפסיק את הלחץ שהפעיל על הפציעה.

"לא, ג'ימסין", הוא אמר. "דינאדין, עזור לי איתו!"

דינאדין הרחיק את ידיו של ג'ימסין והצמידן לקרקע בעוד שריצ'יוס סגר את התחבושת. הזעקה המחרידה עדיין נשמעה, אך כעת מושתקת מעט על ידי הבד המטונף. מזווית עינו, ריצ'יוס הבחין שדינאדין צהוב השיער הפנה את מבטו.

"הם באים?" ריצ'יוס שאל והחל לקשור את התחבושת במהירות רבה עוד יותר מבלי להמתין לתשובה.

"עדיין לא", אמר דינאדין. הייתה נימת אבלות קלה בקולו. כשהיום יסתיים, ג'ימסין ימות ויקבר על יד לונאל.

"בשם האל", ריצ'יוס נאנח. "הוא נחנק".

דינאדין עדיין החזיק את ידיו של ג'ימסין. הוא נלחם להצמיד את חברו לנשק אל הקרקע בעוד דם קלח במהירות מתוך הפצע. ג'ימסין ניסה לצרוח שוב, כל זעקה מאדימה עוד יותר את התחבושת. החרחורים הדקים נשמעו בתכיפות גבוהה יותר ויותר. ג'ימסין עצם את עיניו. שטף דמעות בקע מתחת לעפעפיו.

"עזור לו, ריצ'יוס!"

"אני מנסה!" ריצ'יוס אמר בנואשות. אם יסיר את התחבושת, ג'ימסין ידמם למוות. אם ישאיר אותה במקומה, הוא ייחנק. לבסוף, ריצ'יוס הגיע לדבר החלטה ונגע ברכות על פניו הדומעות של ג'ימסין.

"ג'ימסין", הוא לחש ברוגע, לא יודע האם הוא כלל מסוגל לשמוע אותו. "אני מצטער, חברי הטוב. איני יודע כיצד להציל אותך".

"מה אתה עושה?" צעק דינאדין, משחרר את אחיזתו מעל ג'ימסין. "אתה לא רואה שהוא גוסס? עשה משהו!"

"הפסק!" קרא ריצ'יוס, הושיט את ידו מעבר לפצע ובלם את התקדמות חברו. דינאדין ניסה לפתוח את התחבושת המדממת, אך ריצ'יוס מנע זאת ממנו.

"לעזאזל איתך, ריצ'יוס, הוא לא מסוגל לנשום!"

"עזוב אותו!" ריצ'יוס ציווה. החדות בקולו גרמה לדינאדין להירתע. "אני יודע שהוא גוסס. אז הנח לו למות. אם תסיר את התחבושת הוא רק ימות לאט יותר. האם אתה באמת רוצה את זה?"

עיניו של דינאדין היו מזוגגות וחסרות כל הבעה, כעיניה של בובת שעווה. הוא התמוטט על הקרקע וריצ'יוס סימן לו להתקרב.

"אתה רוצה לעזור לו?" שאל ריצ'יוס. "אז החזק אותו מבלי שיזוז. הייה איתו כאשר הוא מת".

"ריצ'יוס…"

"בדיוק, דינאדין. זה כל מה שאתה מסוגל לעשות. בסדר?"

דינאדין הנהן באיטיות. הוא אסף את ג'ימסין אל זרועותיו והחזיק אותו, מחבק אותו קרוב. ריצ'יוס פנה אל לוסילר, מותיר את שני החיילים בחיבוקם הטרגי.

היה קל לזהות את הטריאין בחפירה האפלה. עורו הלבן היה כמו משואה; שיערו הלבן התנפנף ברוח כמו דגל כניעה. הוא עמד בעמדת התצפית שנבנתה מעץ מעל לקיר החפירה, מוקסם מיער עצי הליבנה במרחק. הוא בקושי נע כאשר רי'ציוס טיפס גם הוא על העמדה.

"הוא מת?" שאל לוסילר.

"כמעט".

סנטרו של לוסילר נשמט על חזהו. "אני מצטער", הוא אמר בלאות.

"האשם את המורדים", אמר ריצ'יוס. "לא את עצמך".

"הייתי צריך לראות אותו מתקרב".

"זאב בודד בלילה? אף אחד לא היה מסוגל לראות אותו, לוסילר. אפילו לא אתה".

לוסילר עצם את עיניו. "מדוע רק אחד?" הוא מלמל. "ווריס לעולם לא שולח זאב בודד…"

"כדי לשבור את רוחנו. אנחנו לא נלחמים באנשים המבינים את משמעות הכבוד, לוסילר, אתה יודע זאת. הרי אתה הוא זה שסיפר לי זאת. הם דרולים. הם נחשים".

"ווריס לא עורך מצור, ריצ'יוס. הוא מעולם לא פעל כך. הם נמצאים שם. הם יבואו בקרוב".

ריצ'יוס הנהן. כאשר היה צריך להבין את יריבו המרדן, הוא תמיד הקשיב ללוסילר. לוסילר לא היה דרול, אך הוא היה טריאין, והייתה כימיה מוזרה במוחותיהם של הטריאינים, מעין רצף מחשבה שאפילו תושב נאר החכם ביותר לא מסוגל להבין. יש הקוראים לזה יצר או תנאי גידול, יש הקוראים לזה "המגע האלוהי" כמו הדרולים; לעתים הטריאינים נראו בעלי יכולות גבוהות יותר משל בני האנוש. ומוחו של לוסילר היה חד כתער. כאשר הטריאין הריח פחד, ריצ'יוס מעולם לא התווכח.

לוסילר היה מתנה עבורו, עוזר שנשלח מהדאגוג המודאג כדי לוודא שהמלחמה בעמק מתנהלת כראוי. בכל הגדוד, לוסילר היה הטריאין היחידי, והוא לא הגיע מדְרִינג, אלא מטָאטֵרֶק, חבל הארץ הטרשי של לוסל-לור אליו הדאגוג הוגלה. כנאמנו של מנהיג הטריאינים, ללוסילר הייתה משימה אחת – להבטיח את נצחונו של ריצ'יוס. על אף שהם לא תמיד ראו עין בעין, ריצ'יוס היה שמח שהדאגוג שלח לו את לוסילר. הוא היה הקשת המהיר ביותר בגדוד, ומסוגל לזהות דרול בגלימה אדומה מהר יותר מנץ דואה.

ריצ'יוס הביט אל החפירות מאחוריהם. בָּארֵט הניף את ידו לשלום מהעמדה בה היה מוצב, במרחק כמה עשרות מטרים מאחוריו. מאחורי החפירה של בארט הוא ראה את החפירה של גִילִיאֵם, ומאחורי החפירה של גיליאם הייתה החפירה בה שכנו החיילים החדשים והלא מאומנים בגדוד, אשר עליהם פיקד אֵנַדוֹן.

היו כמה אנשים אשר התווכחו עם ריצ'יוס בנוגע להחלטתו היכן להציב את החיילים החדשים. לוסילר טען שרק קרבות חיים יכולים ללמד את החיילים החדשים את הידע הנחוץ להם. ריצ'יוס לא האמין בדרך זו. הוא זכר בבהירות מטרידה את הימים הראשונים שלו בלוסל-לור, כאשר הקולונל אוֹקִיל היה המפקד על הקרב בעמק. אוקיל ציווה על ריצ'יוס ועל תריסר "בתולים" אחרים לצאת אל היער למשימת סיור. כמו לוסילר, אוקיל האמין שהקרב היה המורה הטוב ביותר של החייל, והעובדה שריצ'יוס היה בנו של המלך רק הייתה בעוכריו. העדפה על פני האחרים, אמר לו אוקיל בזעף, לא מתקבלת כאן בברכה. רק כאשר ריצ'יוס שב מהיער לבדו, אוקיל החליט לשקול מחדש כיצד להתנהג עם חיילים חדשים. אבל אוקיל מת, וריצ'יוס נטל ממנו את מושכות ההנהגה. הוא היה נחוש בדעתו לחסוך את זוועות המלחמה מהאנשים החדשים עד אשר לא תהיה ברירה.

השאר אותם מאחור, והם יהיו בסדר, הוא אמר לעצמו בעודו מסמן את הוראותיו לאנדון. אנדון ילמד אותם את כל אשר הם צריכים לדעת. יש מספיק זמן להילחם.

אך עדיין…

אם ווריס יגיע אליהם בכל כוחו, החפירות העורפיות לא יגנו על החיילים החדשים. לא יהיה מקלט עבורם בעמק דרינג. הוא הניח שנותרו לו עוד שלוש מאות איש, אך לא היה לו מושג עוד כמה נותרו לווריס. אלף? אולי יותר? אפילו לוסילר לא היה מסוגל לנחש עוד כמה אויבים נותרו להם. הם ידעו רק דבר אחד בוודאות: לאדון העמק היו מספיק לוחמים כדי לחסל אותם.

התותחים יכולים להציל אותנו עכשיו, ריצ’יוס הרהר במתח. לו רק יספיק הדלק…

משני צידי החפירה התגודדו קבוצות קטנות של גברים ודיברו בדאגה. תותחי הלהבות חוממו ואז הוצבו במקומם. טבעות עשן סמיכות היתמרו מלועם הצר, מצתיהם הבהיקו בצבע אדום עז באורו של השחר המפציע. המראה של זוגות הלוחמים גרם לריצ'יוס להעלות בדל חיוך עגום על שפתיו. מכונות ירי אלו היו הישועה שלהם. למרות המחסור בדלק שאילץ אותו להשתמש בהם בתבונה, הוא היה אסיר תודה שהיה לו אפילו מעט מכלי הנשק האלו. ללא ספק, המדענים שישבו במעבדות נאר בהחלט התעלו על עצמם כשיצרו מכונות אלו.

ניתן היה לומר שהאנשים בחפירות העריצו את התותחים. הטריאינים השוכנים בעמק, כמו יריביהם מממלכת אַרָאמוּר, היו חמושים בכלי נשק שונים, בינהם חצים, חניתות וחרבות בעלות מראה מוזר, אך לא היה משהו שדמה בעוצמתו לתותחים. אפילו הקסם שלהם – האימה אשר הרתיעה אויבים מלפלוש לארצם – טרם הוכיח את כוחו אל מול התותחים. על אף שרבים האמינו כי מנהיג הדרולים תָארן הינו מכשף נורא, אף אדם לא ראה במו עיניו קסם טריאיני, ואף לוסילר הביע בקול רם את ספקנותו. האמונה במגע האלוהי הייתה סלע המחלוקת שהפריד בין הדרולים לשאר הטריאינים. זאת הייתה אחת הסיבות שהפכו את הדרולים לקנאים.

"ריצ'יוס?" לוסילר שאל. "האם להציב את דינאדין ליד התותח?"

"קאלי וקרודין יכולים לטפל בכך".

"דינאדין הוא התותחן הטוב ביותר שנשאר לנו. מה אם…"

"בשם האל, לוסילר", ריצ'יוס קטע אותו. "הסתכל עליו." הוא הצביע אל עבר החפירה בה ישב דינאדין, מערסל את גופתו חסרת החיים של ג'ימסין. "אתה רוצה לגשת אליו ולהגיד לו את זה?"

לוסילר נותר שותק. מתוך שלושת החברים שנשארו, לוסילר היה הקשוח מבין שלושתם. אולי היה זה דמו הטריאיני שהפך אותו לחסר רגשות ואטום, או אולי היה זה מפני שחווה זוועות מלחמה רבות יותר מכל אחד אחר מהם. תהא הסיבה אשר תהא, קשיחותו של לוסילר תמיד ניכרה לעין. אך כאשר לוסילר הטיל ספק בהחלטותיו, קשיחות ליבו הטרידה את ריצ'יוס.

דינאדין השתנה, הוא עדיין ציית להוראות, אבל ניצוץ של התנגדות ניבט מעיניו, כמעין בגרות עצובה אשר לא הייתה שם קודם. ריצ'יוס הבטיח לאביו של דינאדין להשגיח על בנו ולהחזיר אותו הביתה חי ושלם מהמקום האיום הזה, ויום אחד כשיבואו הזמנים הטובים הם עוד יישבו ויצחקו מסביב לאח הטובה בבית לוֹטְס.

"הוא יהיה בסדר", אמר ריצ'יוס בביטחון מזויף.

"אני מקווה שכך. אנחנו נצטרך אותו…" לוסילר עצר לפתע, עיניו האפורות התרחבו. מבטו של ריצ'יוס נדד לעבר חורשת עצי הליבנה. שם, מתוך הענפים המעוקלים, רחש משהו. מאחורי העצים והסלעים התפרץ לעברם נחשול ארגמני. כתמי פחם בעלי עיניים זוהרות הקדימו אותו.

חוט של אימה החל להתהדק סביב מעייו של ריצ'יוס. "הציתו את התותחים!" הוא צרח. קאלי, שהיה מוצב מתחתיו, הצית את כלי הנשק הגדול. התותחים רעמו כשהתעוררו לחיים, פולטים ענן של אדי נפט לאוויר. שניות אחדות לאחר מכן פרצו מלועם להבות אש. מספר רגעים לאחר מכן, קרודין הצית את התותח שלו, מכוון את תמרות העשן הלוהטות לעבר הנהר שנדמה לראש-חץ המתקדם לעברם. תותחים נוספים ניצתו ורעמו מאחוריהם, הנפט הרותח מבעבע דרך גרונם הארוך של התותחים, ניצת ואז ניתז כאש מלועם. אפילו בבוקר קריר זה, יכל ריצ'יוס להרגיש את חום הפיצוץ מבעד למטחי האש הרועמים. "הגנו על התותחים!" רעם קולו. "הם מגיעים!" מה שנראה בתחילה כזרם ארגמני של מים נראה כעת בבירור כגל של לוחמים עטויי גלימות אדומות שפרצו לכיוונם. זאבים רצו לפני הנחשול. עשרות זאבים.

"בשם לוֹרִיס ופְרִיס", לחש לוסילר. "אנחנו אבודים". מאחורי החיות הגיע נחיל לוחמים, כל אחד מהם זועק במלוא גרונו ומניף ג'יקטאר דו להבית. לוסילר חרק את שיניו ונהם.

"קדימה, דרולים ארורים!" הוא צעק, וסובב בחוזקה את מרכז הג'יקטאר שנשא בידו. הנשק התפרק בידיו לשתי חרבות קלות וארוכות להב.

כל החיילים המוצבים בעמדה הכינו את עצמם לקרב. מיתרי קשת שוחררו וחצים מילאו את האוויר. הקליעים המשוננים נחתו בקרב הזאבים, ננעצים בעורם השחור והעבה. חץ אחד ננעץ באפו של אחד הזאבים ונלכד בין נחיריו הרושפים. הזאב המשיך במרוצתו מבלי מפריע, רץ הישר אל התותחים – בדיוק כפי שווריס אימן אותו לפעול.

כאיש אחד, הקשתים באגף השמאלי של החפירה התרכזו לפגוע בלהק המתקרב. קאלי כיוון את התותח, פניו מכוסות כתמי פיח שחורים.

"עוד דלק!" הוא נבח בצרידות.

המסייע שלו סובב את השסתום של צינור ההזנה. קאלי לחץ על ההדק. ברקים אדומים נורו. עמוד האש הרחיק את הזאבים לאחור, פרוותיהם נתלשות מעורם מעוצמת ההדף. צרחת כאב מחרידה פילחה את חלל האוויר ונשמעה מעל לרעש מטחי התותחים. הרעש היה כמוזיקה נעימה לאוזניו של ריצ'יוס.

דינאדין טיפס על עמדת הצפייה והביט אל האופק. פניו היו סמוקות מבכי.

"גוגים ארורים", הוא רקק על הקרקע, מנסה להציב חץ על קשתו.

"לא", אמר ריצ'יוס. "לא כאן. אני רוצה אותך על יד תותח".

"אבל כולם כבר מאוישים…"

"על יד תותח!"

דינאדין נהם ברוגזה וירד מהעמדה, גופו הגדול פילס לו דרך בין חבריו לגדוד. בהתקפות הזאבים התותחנים תמיד נפלו ראשונים.

צעקתו של לוסילר עוררה את האנשים שעמדו על עמדת התצפית. הטריאין הניף את אחת מחרבותיו והפנה אותה לעבר הלהק השחור שקרב לעברם במהירות. הזאב בעל החץ הנעוץ באפו הצליח באופן כלשהו לחמוק מלהבות התותחים. בערות קטנות עדיין דלקו על פרוותו, והותירו שאריות שיער חרוך מאחוריו.

החיה זינקה לעברם, זעקה בוקעת מפיה, נחיריה השסועים מתיזים לכל עבר ריר צמיגי ומדמם. לוסילר זעק גם הוא. הוא נפל על ברכיו והניף את חרבו מעליו בקשת ארוכה. ריצ'יוס נרתע לאחור, נופל מעמדת התצפית אל החפירה שמתחתיו. הוא הרגיש את מהלומת הפגיעה כששריונו הוטח אל גבו וצלעותיו. ראשו של הזאב המנוקב בחץ שכן בבוץ על ידו.

ריצ'יוס קם במהירות על רגליו ורץ לעבר הסולם הקרוב ביותר. אך בטרם היה מסוגל להניח את רגלו על החווק הראשון צעקה נוספת עצרה בעדו. הוא הסתכל לשמאלו וראה זאב שהיה רכון מעל קאלי. החיה הפילה את התותחן אל תוך החפירה. דינאדין זינק אל החפירה אחריו והטיח את הקשת על ראשו של הזאב. אך לא היה זה המראה של קאלי הנקרע לגזרים על ידי החיה שהפחיד את ריצ'יוס; היה זה המראה של תותח לא מאויש. הזאב הפיל את התותחן באופן שגרם לתותח לנטות ממעמדו והנשק הופנה כלפי השמים, יורה להבות לעבר השחקים כמזרקה. אפילו שריצ'יוס לא היה בעמדת התצפית, הוא ידע שהזאבים יכלו לחוש בחור שנוצר בהגנותיהם של אנשי נאר.

"דינאדין!" ריצ'יוס צעק. "אייש את התותח!" דינאדין הביט על ריצ'יוס, הבעה נחרדת על פניו. קאלי עדיין היה חי.

"אייש את התותח הארור הזה!" ריצ'יוס שב על דבריו, קולו נסדק. הוא היה בטוח שדינאדין שמע אותו בפעם הראשונה, חרף רעם התותח המיותם. אך דינאדין התעלם מפקודותיו והמשיך להכות את הזאב ללא הועיל. כאשר ריצ'יוס הגיע אליהם, הוא דחף את דינאדין והנחית את חרבו על צווארו של הזאב. דם ניתז לכל עבר כאשר ראשו של הזאב נקרע מצווארו, כשרק חתיכת עור מחזיקה אותו במקומו. הזאב נפל על קאלי ולא שב לזוז עוד. גם קאלי לא נע. ריצ'יוס הפנה את מבטו אל דינאדין בזעם. האדם הצעיר הביט בו חזרה, ניצוץ של בלבול בעיניו. ריצ'יוס אחז בשריון החזה של דינאדין ונענע אותו בחוזקה.

"מה קורה לך?" הוא צעק, מתעלם ממפולת הרשפים שנחתה עליהם ועקצה אותם כדבורים כועסות. "שמעת שקראתי לך לאייש את התותח!"

דינאדין לא אמר דבר. דמעות זלגו על פניו, מותירות נתיבים נקיים על פניו המפויחות. ריצ'יוס הפסיק לטלטל אותו. "דינאדין?" דינאדין לא אמר מילה.

"קדימה, דינאדין. אנחנו צריכים לאייש את התותח". עיניו של דינאדין נעורו לחיים. הוא השליך מעליו את ריצ'יוס ושאג, "לעזאזל עם התותח הזה! מה רצית שאעשה, שאניח לו למות?"

"מצידי האל יכול למות!" קילל ריצ'יוס, וחלף על פניו של דינאדין. "התותח יותר חשוב! אתה יודע את זה". הוא התכופף כדי להימנע מהלהבות ואחז בכלי הנשק, מגן על פניו בזרועו.

"ריצ'יוס, הפסק!"

היה זה קולו של לוסילר. ריצ'יוס שיחרר את התותח מיד, לאחר שלא הצליח לשחרר את ההדק התקוע. הטריאין נופף בידיו לעברו בפראות.

"בסדר, בוא נסתלק מכאן", אמר ריצ'יוס, מתרחק מהתותח. "איבדנו את החפירה הזאת". דינאדין נראה חסר אונים.

"ריצ'יוס…"

"תשכח מזה", ריצ'יוס סינן מבין שיניו, מורה לדינאדין לעקוב אחריו. לוסילר זינק אל החפירה לפניהם.

"הם רבים מדי", הטריאין קרא. "והלוחמים מתקרבים".

"סמן לחפירה השנייה לחפות עלינו בנסיגה", ריצ'יוס קרא אליו. "דינאדין, אסוף את כולם".

בקצה האחר של החפירה, קרודין נאבק נגד שעטת הזאבים והלוחמים בעודו יורה בתותחו. כאשר ריצ'יוס נבח את פקודת הנסיגה, היה ניתן לראות על פניו של קרודין שרווח לו. ריצ'יוס ולוסילר הגיעו אליו וטיפסו אל העמדה שבה הוא והמסייע שלו, אליס, התייצבו. כל האנשים שהיו סביבם מיהרו לצאת מהחפירה. לוחמים דרולים בקעו מבעד לעצים כמו נחל שוצף. נותרו רק עוד רגעים מספר.

"ירייה אחת אחרונה, קרו, ואז אנחנו זזים מפה", אמר ריצ'יוס, ידו כבר מונחת על צינור הדלק. "לוסילר, אתה ואליס תקחו את המיכל. אנחנו ניקח את התותח".

לוסילר הקיף את זרועותיו סביב מיכל הדלק. אליס עשה כמותו, גבו מכופף מכובד המשקל. שורה של זעקות הקוראות קאלאק נשמעו משורות הדרולים הרצים.

"התכונן, קרודין", לחש ריצ'יוס. "אליס, תן לנו את כל מה שתוכל".

"הנה הכול", אליס ענה, משחרר את השסתום שהזין את הדלק אל תוך התותח. נשמעה שריקה בעוד הנוזל זרם דרך הצינור.

קרודין לחץ על ההדק, משחרר להבה מהתותח שכמותה ריצ'יוס לא ראה מעודו. היא התפוצצה סביבם בהדף מחריד. ריצ'יוס נפל על ברכיו, מתנשם ואוחז באוזניו. לוסילר ואליס רצו אל החפירות האחוריות, מיכל הדלק בידיהם.

"ריצ'יוס!" קרא לוסילר, שומט את המיכל.

רי'ציוס הורה לו להמשיך הלאה. "המשך לנוע!"

הוא קם על רגליו הרועדות בעוד לוסילר ואליס מיהרו הרחק מהמקום, המיכל הכבד בין שניהם. מטח חצים נורה מן החפירות האחוריות על מנת לחפות על נסיגתם.

"קדימה, ריצ'יוס", אמר קרודין, עוטף את המתכת החמה של התותח בערימת סחבות. הוא כבר שיחרר את התופסנים אשר הציבו את התותח על העמדה. ריצ'יוס לא הספיק לשחרר את צינור ההזנה של הדלק. בקללה, הוא ניסה לשחרר את טבעת המתכת שהידקה את הצינור אל התותח. קרודין שיחרר את קצה התותח שעל ידו.

"עזוב את הצינור", הוא צעק. "נגרור אותו אחרינו!"

ריצ'יוס אחז את התותח והרים אותו. הוא הציב את כלי הנשק הכבד תחת זרועו והחל לרוץ אל החפירה האחורית, קרודין וצינור הדלק משתרכים אחריו. בארט ניצב על העמדה, מניף את ידיו וצועק. מאחוריו, המחסה שסיפק הפיצוץ האחרון דעך. עוד מטח חצים נורה מאנשיו של בארט.

הם היו עכשיו רק מטרים ספורים ממקום מחסה. חיילים רצו מתוך החפירה לקראתם. ריצ'יוס נתן בחפץ לב לחיילים האחרים לשאת את התותח עבורו למשך המטרים האחרונים. הוא התמוטט בתשישות אל העמדה על יד לוסילר.

"אתה בסדר?" לוסילר שאל במהירות

"העמד את התותח במרכז החפירה", ריצ'יוס התנשם בכבדות. "שדינאדין ואליס יאיישו אותו".

קרודין כבר ייצב את התותח על מיקומו החדש, מציב את כלי הנשק על מעמד ארעי שנבנה משתי חרבות. החרבות ננעצו אל תוך רצפת העמדה כך שיצרו את הצורה V, והתותח היה שעון על הרווח העליון של החרבות ונראה שעמד להתמוטט כל רגע. דינאדין עמד על ידו, מפכס את פרקי אצבעותיה של היד היורה.

ריצ'יוס הביט אל שדה הקרב. במרחק שלושים מטר מהם, הלוחמים הדרולים נכנסו אל תוך החפירה הראשונה והתבצרו בה. קשתים דרולים כבר החלו לשלוח את חציהם השמימה. מדורות אש החלו לבצבץ בשדה הקרב, כמה מהן קטנות, כמו הגופות שהן איכלו, אחרות גדולות כמו כרכרות קרב. ענני עשן כחלחל היתמרו מעליהן, מביאות עימן ניחוח מצחין של בשר ונפט. ומעבר לעשן, מעבר לתופת הלהבות והחצים המתעופפים, חורשת עצי הליבנה הייתה מלאה בצבע הארגמן של הדרולים.

קרודין הציב את התותח על המשענת הרעועה. לוסילר צעד לאחור והביט על מלאכתם כאשר דינאדין הכניס את אצבעו אל שמורת ההדק של התותח. התותח רעד, אך לא התמוטט.

"זה יעבוד", לוסילר קרא לריצ'יוס. "אבל לא להרבה זמן".

"זה מספיק טוב בשבילי", אמר ריצ'יוס בחוסר סבלנות. "נוכל לעצור אותם מספיק זמן עם שלושה תותחים".

ואז מה? ריצ'יוס שאל את עצמו. נזרוק עליהם סלעים? נגמר לנו הנפט. ללא התותחים…

הוא הפסיק את רצף מחשבותיו. לא עכשיו. יש לי עבודה לעשות.

"דינאדין", הוא קרא. "התכונן. תן לי בהתחלה מטח גדול, לאחר מכן הרפה את האחיזה על ההדק".

פניו של דינאדין עטו גוון אפרפר וחולני. הוא הציב את עצמו מאחורי תותח הלהבה.

"התחל לאט", עודד אותו ריצ'יוס. "התותח לא יציב ואין לנו עוד הרבה דלק. אם תוכל – "

צעקה מהחפירות העורפיות הפסיקו את ריצ'יוס. הוא פנה אחורנית והביט. עוד צעקה נשמעה, גבוהה ובאופן מוזר, אפילו שמחה.

"מה לכל…?"

ממרחק ניתן היה לראות פרשים רבים דוהרים לעברם. בחזיתם, נראה בקושי על קו האופק, התנוסס דגל ירוק. על אף שריצ'יוס לא ראה את פרטי הדגל, הוא ידע שסוס זהוב דוהר היה רקום עליו. היה זה הדגל של ממלכת טאליסטן, הסימן המלכותי של בית גייל.

"הפרשים!" קרא קרודין.

ריצ'יוס העווה את פניו, השם עולה לשפתיו כמו קבס מקיבתו. "גייל".

"הבט, ריצ'יוס", צעק דינאדין. "ניצלנו!"

"נראה כך", השיב ריצ'יוס בקול מת.

עשרות סוסים דהרו, כמות המספיקה לחסל אפילו את המספר הרב של הדרולים. ממקומו על עמדת התצפית, ריצ'יוס ראה את תגובת הדרולים לחיל הפרשים השועט. התקדמות ים הארגמן החלה להיחלש.

"אנחנו צריכים לתקוף", דינאדין קרא בלהיטות. "אנחנו יכולים למחוץ אותם עם כוח פרשים כזה!"

ריצ'יוס ירה מבט זועם לעברו של דינאדין. "אנחנו נשארים במקום". הוא פנה אל לוסילר והוסיף, "לוסילר, אני רוצה שכולם יהיו מוכנים להגן על החפירות, אני מעדיף להימנע מקרב, אם זה אפשרי".

"לא נראה לי כל כך", אמר לוסילר. "הבט".

לאורך העמק כולו, ענן אבק עלה. הפרשים הסתערו.

"הו, בשם האל", ריצ'יוס נאנח. "הם עומדים לתקוף". הוא הניף את זרועותיו במהירות מעל לראשו וסימן לאנשיו שהוא מעוניין בתשומת ליבם.

"הקשיבו לי!" הוא קרא. "הפרשים תוקפים. אך יש לנו עדיין עמדה שצריך להגן עליה. אף אחד לא יוצא מהחפירות אלא אם אני פוקד על כך ישירות. בארט, דאג שכל אנשיך יישארו במקומם. דינאדין, אני רוצה שתהיה מוכן על יד התותח הזה. ברגע שהדרולים יבינו מה מתרחש, יכול להיות שהם ינסו להסתער לעברנו".

"אני מוכן", דינאדין השיב, מתייצב מאחורי כלי הנשק.

הפרשים סגרו את הפער במהירות. הלוחמים הדרולים בחפירה הקדמית התרכזו בעמדת התצפית, ממלמלים ומצביעים אל עבר הפרשים. דגל הפרשים היה ברור יותר כעת, וניתן לראות את השדה בצבע ירוק וזהב נישא על גבי סוס מסתער ועטוי שריון. על אף שהם היו יריביו, ריצ'יוס היה חייב להודות שהמראה של החיות מלאות החן האלו היה יפה. אלו היו הסוסים המשובחים ביותר בכל האימפריה, והאנשים שרכבו עליהם היו מוכשרים אפילו ממנו ברכיבה. אך אלו לא היו הפרשים של אראמור.

הרוכבים שלפו את חרבותיהם. היו אלה להבים מכוערים ומשוננים. הקסדות על ראשיהם היו מחושלות כך שיראו כמו פני שדים. אלו היו הפרשים של ממלכת טאליסטן. "צדקת", לוסילר לחש. "הם מרשימים".

דינאדין הזעיף את פניו. "לא מרשימים כמו משמר אראמור, נכון, ריצ'יוס?"

"בכלל לא", ריצ'יוס אמר בקול חלש.

הפרשים דהרו מהר עוד יותר, מרעידים את האוויר ברעם התקפתם. הם התחלקו לשתי קבוצות, והחלו לאגף את החפירה. אפילו כאשר הגיעו אל הגופות, הם לא האטו את דהרתם המטורפת. בביטחון מאומן הם רמסו את האדמה הרכה של הקברים וזינקו מעל המקומות בהם עדיין נחו גופות בהמתנה לקבורה. רגעים לאחר מכן, שתי הקבוצות חלפו על פני החפירות אל שדה הקרב והדרולים.

ריצ'יוס נלחם בעבר על גבי סוס. הוא ידע מהו הכוח שאדם מסוגל להניף על גבי סוס דוהר. נראה שהדרולים נדהמו מההתקפה. חרף מספרם הרב, הלוחמים בעמק היו חסרי אונים נגד הסוסים. הם היו בשטח פתוח, וסוסים אלו היו מאומנים ללחימה. הם לא הפגינו כבוד כלפי אנשים ,כמו אחיהם, אשר גודלו למטרות תהלוכות. אם סוס המלחמה לא ירגיש את המושכות נמתחות, הוא לא יבדיל בין מחסום דומם לבין אדם חי. לאחר רגעים מספר, עשרות הלוחמים נרמסו תחת פרסותיהם.

ממקום מושבם על גבי הסוסים, הפרשים הציבו את חרבותיהם בגובה שבו היו נמצאים ראשיהם החיוורים של הדרולים. ג'יקטארים התנגשו בחרבות הגדולות ואגרופים חשופים בשריון, וריצ'יוס הביט בקרב בהרגשת חוסר אונים מוחלט. הוא רצה לצאת מהחפירה, להצטרף אל מרחץ הדמים ולמלחמה. אך אפילו בעוד דינאדין והאחרים הביטו בו בתקווה, הוא נבח רק פקודה אחת. "הישארו במקומותיכם!"

פרש בודד רכב לכיוון החפירות. הוא היה לבוש בהידור רב יותר מהשאר, סוסו עטוי שריון כסוף ומסכת השד שעל פניו מצוחצחת ומעוטרת באבנים טובות. סוס זהוב ריקד על שריון החזה שלו, ולצידו הייתה תלויה חרב מפוארת.

"ריצ'יוס, האם זה גייל?"

ריצ'יוס התמתח. "זה הוא".

הרוכב עצר את סוסו ממש לפני החפירה. הוא הרים את מכסה הקסדה והביט מטה אל החפירה ועל האנשים המביטים בו. לבסוף, פיו בקע מתוך זקנו השחור.

"ואנטראן?"

ריצ'יוס הניף יד מטונפת כלפי מעלה. "כאן".

בלאקווד גייל צחק. "אני רואה שהעמק לא היטיב עימך, ואנטראן. אני בקושי מזהה אותך".

ריצ'יוס אילץ את עצמו לחייך. "קל לזהות אותך, ברון".

"כמה גוגים נמצאים שם?"

"כל מי שאתה מסוגל לראות ועוד הרבה מעבר להם", ענה ריצ'יוס. "ווריס העביד אותנו קשה".

"אכן. ובכן, אנחנו נמצאים כאן עכשיו, ואנטראן. אנחנו נטפל בהם עבורכם". הוא סגר את קסדתו והפנה את סוסו חזרה אל הקרב, קורא מעבר לכתפו, "אם זה לא קשה עבורך, האם תוכל לנקות את החפירה הקדמית?"

ריצ'יוס רעד מכעס בוער. הוא רצה לצעוק חזרה אל גייל, להשמיע באוזניו מילות גנאי עסיסיות, אך הוא רק קילל דבר מה בלחש. להפתעתו, הוא שמע את דינאדין מקלל יחד עימו.

"חלאה שכמותו", דינאדין לחש בכעס. "אסור לו לדבר אליך ככה, ריצ'יוס".

"לא אכפת לו מי אנחנו, דינאדין, אתה יודע את זה. אנחנו אראמור והוא טאליסטן, וזה כל מה שהוא רואה, כאשר הוא מסתכל עלינו".

"מה עכשיו?" שאל לוסילר בזהירות.

ריצ'יוס הניח את ידו על ניצב חרבו ונאנח. "עכשיו אנחנו הולכים לנקות את החפירה הקדמית".