אושר לכל

אני פוקח עיניים, מרגיש מועקה חזקה. מרגיש שנחטפתי ממקום שבו רציתי להישאר, גן עדן, ומרגיש מיד שהמקום שבו התעוררתי לא מוצא חן בעיני.

מעלי עומד אדם. אישה. מה היא רוצה?

"שלום, לארס", היא אומרת בקול מרוחק ועמום. כן, קוראים לי לארס, נכון. נזכרתי.

"שלום", אני עונה, ואיני בטוח שאני מבין מה קורה פה.

"קום, לארס, אתה צריך לקחת גלולה", היא אומרת. היא מושיטה את ידה ולוחצת על מקשים בלוח שלימינה. מלבן שקוף נע הצידה מול פני, פותח צוהר בבועה האטומה שרק כעת שמתי לב לקיומה. היא מושיטה יד לבנה ארוכה דרך הצוהר שנפתח. באצבעותיה היא אוחזת בגלולה צהובה ארוכה שלמראיה עולה עווית קלה בבטני. אני לא רוצה את הגלולה הזו, אני רוצה לחזור לגן העדן.

"אתה חייב לקחת את הגלולה, לארס", היא אומרת בקול עייף אך תקיף. "התור שלך מתחיל".

זה נכון. היא צודקת. אני חייב לקחת את הגלולה. התור שלי מתחיל. אני לוקח ממנה את הגלולה ומכניס לפה. אין לה טעם או ריח ותוך שבריר שניה היא נמסה בפי. אני מביט באישה שמולי. היא אינה יכולה להסתיר את קוצר הרוח שלה ולא נראה שהיא מתאמצת.

עכשיו אני זוכר הכל. בהרף העין מוצף מוחי בפריטי המידע האינסופיים – כאילו סכר גדול נפרץ ונחשולי מידע גועשים השתחררו לחופשי – ותנועה מתרחשת מתחתי ומצדדי. נדמה שהמשטח שעליו אני שוכב והבועה השקופה שמקיפה אותו מגיבים גם הם לגלולה. הם נעים לאטם, מביאים אותי משכיבה לעמידה, והבועה השקופה נעלמת בהדרגה.

"אושר לכל, מוֹנָה", אני מברך את האישה התמירה שלמולי. על שפתיה עולה חצי חיוך של תשישות, שפת הגוף שלה משדרת חוסר סבלנות ועצבנות. אני מפנה לה את מקומי בזריזות וניגש למשימתי הראשונה. גלולות האושר נמצאות בארוניות שליד מיטת הבועה. רשתית העין נסרקת במהירות ואני מושיט את הגלולה הסגלגלה למונה. היא כבר שוכבת פרקדן וחלקה השקוף של הבועה מסוכך עליה מן העולם החיצון. הצוהר המלבני נסגר מאחורי ידי, ואני מביט במונה שוקעת לאטה בעולם שכולו טוב. אני יודע בדיוק מה מתרחש כעת בתוך מוחה. כימיקלים מופרשים, אותות חשמליים מופקים ומועברים במהירות האור דרך איי ההנאה של מרסל, נאספים, נסכמים, ומועברים שוב. תהליכים פיזיקליים פשוטים בפני עצמם, אך יחד כוחם כה רב עד שהם יכולים לקחת את בן האנוש אל קצה פסגת ההנאות, אותו מקום שעד למיפוי של ד'אורנליו כלל לא שיערו שהוא יתכן. למרות זאת אני לא מקנא. כעת תורי להשגיח.

לארס יוצא מפתח בית העינוגים – כך מכנים כעת את המחסנים שבהם שוכנים בני האנוש במשך רוב חייהם. השעה שש בבוקר והשמש הגיחה כבר מעבר לאופק. לארס ממצמץ בעיניו בתגובה לאור החזק, אך פרט לכך נראה שהסתגל לגמרי למעבר החד שעברה נפשו לפני דקות מועטות.

הוא מתחיל לפסוע במהירות על המדרכה הנקיה. המדרכה נמתחת בקווים ישרים ועוברת בין מבנים זהים, ענקיים. לארס פונה בצעד בטוח אל הראשון מחמשת בתי אחסון שעליהם יהיה עליו לפקח בתקופת השגחתו. כל מחסן כזה, כל בית עינוגים, הוא משכנם של מאתיים יצורי אנוש השקועים בתרדמת עונג.

על לארס מוטלת האחריות להשגיח עליהם, הוא עובר בין המיטות, מציץ בנוריות המהבהבות, במספרים מרצדים על גבי לוחיות קטנות, ובודק את סימני החיים. לא שיש בכך צורך. המכשירים מחוברים כולם למוקד, וכל תקלה או פורענות יזעיקו מיד את צוות החרום, אך למרות זאת לארס מבצע תמיד את הבדיקה. אחרי הכל, תורו להשגיח.

כעת מתקרב לארס אל דלת המחסן הראשון. הוא מכיר כל "בית עינוגים" ויודע את מצבו הבריאותי של כל אחד ואחת מיושביו. המידע העדכני הועבר לו עם אינספור "צרכים" אחרים בגלולת המציאות הצהובה. למעשה, מרבית המידע היה שמור בזכרונו, אך כדי להגיע אליו ולהשתמש בו היה צורך בגירוי כימי.

לארס פותח את הדלת ונכנס. מולו נמצאת הראשונה מבין שתי דלתות אטומות המפרידות בין העולם החיצון לבין האטמוספירה המוגנת שהיא משכנם של מאתיים אנשים. הוא פותח גם אותה בסריקת טביעת אגודל פשוטה, אוטם אותה מאחור ונעמד מול הדלת השניה. בזמן תהליך החיטוי הבלתי מורגש הוא מביט בשתי ההולוגרמות המוקרנות על הדלת שמולו. ההולוגרמה הימנית היא של בן אנוש מן התקופה הישנה. פניו חיוורות, ורדרדות בחלקן, שמנמנות במידה כמעט מעוררת חרדה – כך הוא בעיניו של לארס – קו שערו מתחיל מאמצע קדקודו ויורד אחורה אל כתפיו, לבן וזרוע פסי כסף. עיניו קטנות, אפו חד ומעוקל והוא מביט בלארס בהבעה ממזרית.

מתחתיו מופיעות שתי שורות שלארס מכיר בעל פה – "ג'רמי בנת'הם 1748-1832" אומרת הראשונה. לארס מבטא את השורה השניה בקול בפנים חסרות הבעה "האושר הרב ביותר לאנשים הרבים ביותר". כעת, במה שנראה כטקס, הוא מסיט את מבטו אל ההולוגרמה השמאלית ובוחן אותה בקפידה.

אני נועץ עיניים בהולוגרמה של אֶגָיְיל אוּנִיבּוֹרְן והיא מחזירה לי מבט. בחור נאה, אני חושב לעצמי. לא רק שהציל את החברה האנושית מהידרדרות לתקופת האבן, הוא גם גבר מרשים.

אני לא רוצה להיתקע פה באמצע. אין לי כוח להתחיל עדין במשימותי. אולי כמה דקות עם הנשיא אוניבורן יתנו לי מוטיבציה. מצחיק, אף פעם לא הייתי צריך מוטיבציה. לא יודע למה. על כל פנים, אם יש מישהו שיכול להרים את המורל הרי זה מר אוניבורן הנכבד. אני נועץ בו את מבטי ומחווה אליו בידי. הוא שולח אלי מבט מכובד מעיניו החכמות. כן, נראה שהוא מסכים אתי. טוב שאגייל חושב כמוני. הוא איש חכם, לא רק גבר מרשים. בלעדיו היינו כולנו ערימה של בשר מרקיב רודף תענוגות. כל מה שהשגנו באלפי שנות התפתחות היה אובד, נעלם. כמו ילדים שאינם יודעים להפסיק לשחק במשחק מהנה. ואכן הוא היה מהנה. אבל אגייל היה חכם מכולנו, הוא מנע את האסון ועכשיו, בזכותו, יכולנו להתענג בצורה מסודרת, ללא חשש משואה.

אני פותח את דלת האיטום השניה ונכנס אל אולמות התרדמה. משני הצדדים מסודרות במרחקים שווים בועות האחסון שבתוכן נמצאים המטופלים שלי. אני ניגש למלאכה בזריזות. יש לי שתי קומות, בכל קומה שני צדדים, בכל צד חמישים בועות. יאוש.

מה קורה לי? אף פעם לא הרגשתי ככה. איזה חוסר נוחות. מגרד לי בכל הגוף. תמיד הייתי עובר פשוט בין התאים, עושה את העבודה, שב אל מגורי במתחם המשגיחים למנוחה של שעתיים וחוזר חלילה. מוטב שאתחיל וזה כבר יעבור. אולי השגרה תחזיר אותי למסלול.

הנה הראשון. תומש איידן, בן 73, נמצא פה כבר עשרים וחמש שנה. העירוי תקין, הזרימה מהירה וללא מחסומים, המסך מראה שאין פצעי לחץ או סימני ניוון. אז הכל בסדר מר קפריזי. כל הנוריות ירוקות, ואתה יכול להמשיך בשנת התענוגות שלך. מעניין על מה אתה חולם עכשיו? ספינת תענוגות מלאה נשים חטובות בלבוש מינימלי? אשמאי זקן, אתה יכול להיות סבא שלי. מה אני יודע בכלל, אף פעם לא הכרתי את סבא שלי. לא בטוח שיש לי בכלל סבא, אם אני בכלל מבין את המילה העתיקה הזו. לא יודע למה חשבתי עליה בכלל. אבל בעצם לכל אחד חייב להיות סבא, סבתא, אמא, אבא. אנשים נתנו מגופם כדי שאחיה. זה ברור. אז איפה הם עכשיו? בטח שוכבים ומתענגים בבית אחר, או אולי אפילו נמצאים כמוני בתורנות השגחה. יכול להיות מעניין לפגוש אותם, אחרי הכל מהם נוצרתי. יכול להיות שיש בינינו קשר חזק שאפילו לא ידענו עליו. אם הם משגיחים עכשיו אוכל אולי למצוא אותם, נוכל להיפגש, לדבר, אולי אפילו לשמור על קשר… אבל זה מטופש. מה הסיכוי שהם משגיחים עכשיו? חמישה אחוז בערך, לפי יחס משגיחים-מתענגים. ובטח הממזרים סידרו את זה כך שלא תתרחש פגישה מקרית. חוץ מזה, מה הם צריכים אותי? הם בטח עסוקים בהשגחה, רק מחכים לחזור לבועה שלהם.

אבל מה קורה לי היום? אני חושב שאני זוכר את הפעמים האחרות. אני בטוח שאף פעם לא הרגשתי ככה, חי ומודע ומלא מחשבות… כן, אני בטוח. הפעמים האחרות היו רצף עמום של פעילות, ועכשיו… זה שונה. אולי אני חולה? לא, לא יכול להיות. אדם לא קם חולה משנת תענוגות.

"משגיח משנה לארס נֶבְיֶין, 20978663, התחבר לנקודת הממשק לתרומת נוזלים", הדהד בראשי הקול. הוא הבהיל אותי. הבקרה ממעטת להשתמש בקשר האישי. זה חשוב, כנראה.

אני הולך אל נקודת ההתחברות הקרובה, מעין גומחה בקיר בעומק חצי גוף אדם ובמבנה תואם, עם התרחבות במקום בו נחים הפנים. אני מתאים את גופי לגומחה ומשעין את פני בזהירות במקומם. אני יודע מה מתרחש כעת. חומר מאלחש מוזרם לנחירי, ולאחר מכן נלקחים מגופי דם וזרע באמצעות צינוריות זעירות, בלתי נראות, המעבירות אותם אל מרכזי האחסון הראשיים לבקרה ולשימור. זוהי תרומתי לשימור הגזע האנושי.

אף על פי שאיני אמור להרגיש דבר במהלך פעולת ה"תרומה", עולה בי תחושה מתגברת של חוסר נוחות. ממש קשה לי לעמוד בשקט. אני מתחיל לדמיין את הצינוריות הדקיקות האלה מטיילות לי בגוף וזה עושה לי צמרמורות ורצון להתגרד… לא נעים לי.

הודעה מצרצרת בראשו של קְרָאוּסֶה, אחראי חדר בקרת משגיחים 5 של נפת אזור החוף: "אי-סדירות התנהגותית, משגיח זוטר לארס נביין, 20978663. סיבה משוערת: כשל בשליטה הכימית".

קראוסה פועל במהירות, בתגובות אוטומטיות. הוראה מפורשת מן המפקדה הארצית קבעה חד משמעית: "הטיפול בחריגים יהיה מהיר והחלטי. טובת הכלל קודמת תמיד לטובת הפרט". קראוסה הכיר את הפקודות בעל פה, אך היה עליו לקבל תחילה את הסכמת האחראים האחרים בנפתו, אלה היו הכללים.

"אחראי בקרת משגיחים 5 מבקש הכרעת פרוטוקול".

על משטח ההולוגרמות צצות דמויות יתר האחראים בנפה. המידע הרלוונטי זרם זה מכבר אל מסופיהם.

"אושר לכל, חברים. משגיח משנה לארס נביין, 20978663, הפגין אי-סדירות התנהגותית ואינו ניתן לבקרה. סבירות גבוהה לכשל כימי. אי הסדירות החמירה משהתבקש המשגיח להתחבר לנקודת הממשק. לאור ההיסטוריה של מקרי אי-סדירות התנהגותית ובהתאם לדרישות הידועות אני מבקש לנקוט בהשמדה מבוקרת. אנא אשרו".

האחראים הכירו על בוריים את פרטיהם של כל מקרי הכשל שהתרחשו מאז החלה המערכת לתפקד. חלקם היו מביכים למדי, והחמורים שבהם אף גררו חריגות בצריכת האנרגיה החודשית של הנפה. במקרים אלו קיבלה הנפה הוראה מהמפקדה הראשית לנתק מספר לא ידוע – הנתון לא נשמר – של מתענגים. סבלם של המועטים נדרש על מנת להמשיך לקיים את אושרם של הרבים. ככה זה.

"אחראי בקרת משגיחים 3 מאשר את דרך הפעולה".

"אחראי בקרת משגיחים 1 מאשר את דרך הפעולה".

"סריקת גלי מוח אינה חד משמעית" היה זה קולה של אחראית בכירה ראשיה, מפקדת בקרת משגיחים 2, מערך הבקרה הגדול ביותר בנפה.

"מאשר, אבל הניתוח הסטטיסטי חוזה אסונות כדור שלג כמעט בכל דפוס התנהגות שייבחר על ידי משגיח משנה 20978663", יורה קראוסה תשובה מוכנה.

"אחראית בקרת משגיחים 2 מתנגדת לדרך הפעולה שנבחרה". התנגדותה של אחראית בכירה יכולה להעיב על עתידו של משגיח.

"עליך לציין סיבה, אחראית בכירה 2", עונה קראוסה. הוא זז באי נוחות בכסאו. זו לו הפעם הראשונה בה מוטל ספק באחת מהחלטותיו.

"ישנה אי וודאות באשר לעקרון האושר המרבי", נימת הקול נשארת קבועה. "מאחר שסריקת גלי המוח אינה חד-משמעית, קיימת אפשרות להמשך התנהגות על גבול הנורמה. הכללים מתירים שיקול דעת למניעת אבדן שוא של חיי אזרחים או משגיחים, וכתוצאה מכך סבל", משיבה האחראית.

"אם כך, נמשיך בקבלת ההכרעה", קראוסה יודע שאין טעם להמשיך לחקור את האחראית הבכירה. הבנתו את מסקנותיה אינה נחוצה להמשך התהליך, וכל שנותר הוא לשמוע את החלטתם של השאר.

"אחראי בקרת משגיחים 4 מאשר את דרך הפעולה".

"דרך הפעולה השמדה מבוקרת אושרה ברוב של ארבעה. האם את מאשרת, אחראית בכירה?"

"חיובי. השמדה מבוקרת של משגיח משנה לארס נביין, 20978663, מאושרת".

קראוסה מנתק את משטח ההולוגרמות. עם העלמות הדמויות נעלמים מראשו כל הטיעונים וההתנצחויות. נותרת רק המשימה. הוא מפעיל את הקשר הישיר אל מפקד צוות החירום. "הפעל השמדה מבוקרת, משגיח משנה לארס נביין, 20978663".

וזהו-זה. האושר המקסימאלי יישמר. קראוסה ביצע את תפקידו.

אני עובר בראשי על רשימת המטופלים. מי הבאה בתור? גברת מרתה בולרי. אישה יפה. היא שוכבת בשקט, שקועה בשנת העונג. הגוף היפה נינוח לחלוטין ורק המוח עובד למען מטרה אחת: סיפוק ועינוג. זה מצחיק שאני חושב על זה רק עכשיו. איפה הייתי בכל הפעמים שבהן טיפלתי, הפכתי, השגחתי, איך לא שמתי לב? זה כל כך יפה, זה מדהים. אוי, כמה אני מתגעגע לתחושה הזו. וכמה זה פשוט – להעיר את מרתה היפה, להאכיל אותה ממתק צהוב ולשקוע בעונג במקומה. לא, אני לא יכול לעשות דבר כזה. אתן לה ליהנות ואמשיך בעבודה, עוד מעט יגיע שוב תורי. אני יכול לסיים את הסיבוב הזה.

מעניין איך אני נראה כשאני שוכב ככה, שקוע בהנאתי. אני לא מסוגל אפילו לזכור על מה אני חושב כל הזמן הזה. לאן הגענו? אדם לא יכול לדעת אפילו מה מביא לו עונג רב כל כך. אולי זה משהו אסור, או מגעיל? בעצם, לא נראה לי שיש משהו אסור במחשבות שלנו. זה הכיף, שהכל מותר בתיבת הפנדורה הזו ואף אחד לא יכול להגיד לך כלום. בחוץ, כשאני מתעורר, יש מטלות, איסורים, חובות, תטפל, תשגיח ותנקה. מצד שני, נדמה לי שיש גם דברים טובים בעולם האמיתי, אבל כמה טובים הם כבר יכולים להיות? אני מסתכל על מרתה הישנה וההבנה באה אלי בבהירות אכזרית. היא יפה כל כך יפה, הייתי רוצה להיות אִתה, ליהנות מאהבתה, מנשימתה, מגופה, אבל מה אם היא לא תחשוב אותו דבר עלי? מה אם אראה לה פגום לעומת הגברים המושלמים מחלומותיה? כמה זה יכאב. מחשבות מדכאות. איך יכולים חיים פגומים להתחרות עם אושר חסר גבולות?

אני פונה לאחור לשמע רחש מדלת האיטום. חבורת גברתנים במדים נכנסה זה עתה בצעדים רכים. בדיקה שגרתית.

"משגיח משנה לארס נביין, 20978663?" שואל אותי הראשון מביניהם. הוא מחזיק מכשיר קטן בידו הצמודה לגופו ושלושת חבריו מתפרשים לצדדים.

"כן, אדוני", אני עונה ברשמיות המתאימה לדרגתו.

"אושר לכל. אתה מתבקש להתלוות אלינו, משגיח משנה נביין", הוא ממשיך בסגנון רשמי, "אנא עשה זאת בצורה מסודרת, למען טובת הכלל ואושרו".

אני מרגיש דקירה בצוואר. אני מסתובב ורואה את אחד הבריונים מאחורי. יש לו מזרק ביד. מה קורה פה? לאן הם רוצים לקחת אותי? מה הוא הזריק לי?

"משגיח משנה נביין…"

מה הוא אומר? אני לא שומע כל כך טוב. איזו סחרחורת! מזל שהם באו. האיש הזה כל כך נחמד, הוא עוזר לי לעמוד ולזוז בכיוון הנכון. הם בטח מחזירים אותי לשנת העינוגים. אולי מישהו אחר ישגיח עכשיו. בטח נגמר תורי ולא שמתי לב אפילו…אני מביט לאחור לעבר הבועות המסודרות. הן נראות שלוות כל-כך. בני אדם מאושרים ויש מי שישגיח עליהם.

האיש הנחמד הבכיר פותח בשבילנו את דלת האיטום. "אושר לכל…" אני ממלמל לעברו.