ירחים כלוויתני ענק לבנים

צ'רלס קולמן פינלי פרסם את סיפורו הראשון בשנת 2001 בכתב העת Fantasy and Science Fiction והפך מאז לאחר הכותבים הקבועים הפורים ביותר המפרסמים בכתב העת הפופולרי. הוא היה מועמד מאז לפרסי הוגו, נבולה וקמפבל ואף פרסם סיפור אחד קודם בעברית: "סוטה" , שפורסם בגליון 22-23 של "המימד העשירי". בשעה שפינלי עושה את צעדיו הראשונים בעולם הכתיבה, גיבוריו עושים את צעדיה הראשונים של האנושות על פני כוכב לכת זר.

(איור: ניר יניב)

ראשית ירח סגלגל חיוור, אחריו עוד אחד ואז שלישי פרץ אל השמיים המחשיכים. מתחתם כיסה האוקיינוס את כוכב-הלכת כולו. גלים כחולים השתרעו עד האופק שהתמזג עם דמדומי השמים כך שנדמה היה שהירחים זינקו מתוך המים.

הטייסת ובן לווייתה רפרפו באטמוספירה בכנפיהם האורגניות. הם סיימו את הסקר ואת איסוף הדגימות מהכוכב כך שטיסה זו, מרכב הנחיתה וחזרה, התקיימה להנאתם בלבד. הם תזמנו אותה במדויק כך שיראו את שלושת הירחים זורחים בו-זמנית.

"מה את חושבת על זה?" הוא אמר. כמו לא העז לחוות את דעתו לפניה.

"פשוט מושלם". היא לגמה מצינורית השתיה שלה ולאחר הרימה את פניה לכיוון הרוח בעודם נסחפים באוויר.

כעבור זמן מה הוא אמר, "אז איך נוכל להתעלות על זה?"

היא חשה כאילו קולותיהם מזהמים את טוהר העולם ורצתה שישתוק. "בוא פשוט נהנה מהרגע, טוב?"

"טוב". הוא משך בכתפיו, בכוח שדי היה בו כדי שכנפיו יטפחו בעוצמה רועמת.

הם דאו ללא מאמץ בשמים הזכים אל עבר משואת ספינתם המרוחקת. שני הירחים היותר קטנים חצו חיש מהר את פני שמי הכוכב הצעירים. כל השלושה נעו במסלולים נמוכים.

גם עתה קל היה לראות את הבלתי נמנע. בסופו של דבר הירחים יתנגשו על-פני הכוכב ויהרסו את האטמוספירה כפי שקרה כנראה במאדים. או שהגדול שבהם יתנגש וירסק את הכוכב למערכת בינארית, בה האחד חי והשני מת, או אולי שניהם ימותו, בעודם חגים זה סביב זה. כשיגיע הגל הראשון של המתיישבים יהיה עליהם להדוף את מסלולי הירחים עד שכל השלושה יהפכו לחלקיקים קטנים בהרבה של אור מרוחק. או זה, או שיכרו בהם להקמת תחנת המעבר, עד שישאר מהם רק אבק.

"הירחים נראים כמו לווייתנים לבנים", הוא אמר.

"מה?" היא חשבה בדיוק איך סביר מאוד שהם יהיו האנשים היחידים שיעריכו אי פעם את הכוכב כפי שהוא עתה, בלי לנסות לשנות אותו למשהו אחר.

"את זוכרת", הוא אמר. "מה היה שמו של האי ההוא, בכדור הארץ. זה ששהינו בו בזמנו? איווה?"

"הוואי?"

"כן! זה. זוכרת את הבוקר ההוא שם, איך צפנו על הגב במים כשאוזנינו מתחת למים, ושמענו את הלווייתנים שרים להם, הרחק במעמקים, ואז מאוחר יותר אחר הצהרים –"

"בלילה", היא תיקנה.

"– ראינו אותם מהסירה, מגיחים, מתיזים מים".

"ודאי שאני זוכרת". זו היתה החופשה הראשונה שלהם יחד, זמן קצר אחרי שהפסיכולוגים שידכו ביניהם במחנה האימונים של חיל החלל, לפני שעלו למסלול לצורך התאמה-גופית ויצאו יחד למשימתם הראשונה. "אז התאהבתי בך".

"כן", אמר, ביתר רכות.

הוא נשא לעברה את ראשו וחייך, והיא השיבה לו חיוך. כעבור רגע היא נאנחה והפנתה ממנו את ראשה אל עבר הירחים.

כעבור רגע הוא אמר, "יום אחד ישחו במים האלה לווייתנים כאלו".

"מספיק", היא אמרה.

הוא הטה את כנפיו, נע סביבה בתנועה סלילונית כך שיוכל לראות את פניה. "מה הבעיה?"

במקום לענות היא הטתה את כנפיה, לוכדת את זרמי האוויר ומתרוממת מכיוונו בתנועה סלילונית. הוא נע בעקבותיה, והשניים נסקו מעלה, יוצרים סליל כפול במעופם. בהיעדר ציוני דרך מתחתם, פני הכוכב לא השתנו, אולם נדמה היה שהירחים מתקרבים והאוויר נהיה דליל, עד שהסליל התפרק והיא איזנה את כיוון מעופה. הרוח הכתה בפניה, פוצעת את העור החשוף סביב המסכה והמגן. היא הגבירה את מהירותה עד שזרועותיה וכתפיה כאבו מלחץ הרוח. הוא תפס את מקומו לצדה והקילומטרים חלפו ביעף. התחושה הטובה שבה אליה, שמחה להיות לצדו.

כעבור זמן מה הוא שאל, "למה אמרת לי להפסיק?"

"עשיתי את זה לטובתך", אמרה, וחשה במסכה צובטת את עורה כשפניה הזדעפו. אלמלא דיבר, ההנאה שבטיסה זו יכולה היתה להימשך כמו האוקיינוס למטה.

הוא לא אמר דבר.

"כמה כוכבי לכת מיפינו עד עכשיו?" היא שאלה.

"שבעה", אמר לאטו, כחושש שהיא מעמידה אותו במבחן. "כמעט אחד בעשור".

"ואתה אוהב את הניתוק, את הבדידות, יותר מכל דבר אחר", היא אמרה. "אתה אוהב את האופן בו אנו נמצאים יחד לבדנו, עולמות שלמים עומדים לרשותנו. כשאתה מתחיל לחשוב על המתיישבים שיבואו בעקבותינו, ישנו את הנוף שחלקנו יחד, יעצבו אותו, יקצצו אותו לפיסות שימושיות, תמיד אתה נכנס לדיכאון".

"אני אוהב גם שינויים".

"לא נכון".

"מה בנוגע לחניית הביניים הקודמת שלנו? איך קראו לה? ירושלים? הכוכב היה שומם כשהם התחילו, אבל הם הפכו אותו למקום כמעט שופע ויפהפה".

"אלוהים, הכוכב הזה היה סלע חשוף. והאנשים שם כאלה ריאקציונרים", היא הנידה בראשה. "איך אתה יכול לרצות שינוי כזה? לכוכב כזה?"

"הירחים האלו יפלו. הוא ישתנה בסופו של דבר, גם אם לא יהיו בו מתישבים. שינויים מתרחשים".

"הוא מושלם הלילה! למה אתה לא יכול ליהנות ממנו כפי שהוא?" למה הוא לא מסוגל פשוט לשתוק?

הוא נשם נשימה עמוקה. "חשבתי שהגיע הזמן שנעשה ילד".

היא צחקה עליו, ואז צחק גם הוא והיא תהתה אם הוא שמע את ההבדלים בצלילי צחוקם. "אנחנו זקנים מדי בשביל זה", היא אמרה.

"מבחינה רפואית אנחנו יכולים עדיין לעשות את זה. קראתי –"

בעודו מדבר היא קיפלה את כנפיה לאחור והחלה בצלילה ארוכה וחדה לעבר המשואה הצפה על פני האוקיינוס.

הוא בא בעקבותיה. "זמן כה רב חלף. אני כבר לא יכול לזכור איך הייתי בלעדיך. אני רוצה שיישאר משהו שיהיה חלק משנינו".

היא בדקה במגן הפנים שלה את המרחק אל המשואה. היא היתה רחוקה עדיין. "אם תהיה לנו ילדה אתה יודע שהיא תגדל ותאבד לנו. או שאנו נאבד לה".

"זה לא חייב להיות ככה".

"כך זה קורה תמיד. היקום לא צריך עוד יתומה".

שני הירחים הקטנים, המהירים גלשו מאחוריהם, צוללים הלאה לעבר האופק המרוחק. הירח הגדול ביותר המשיך כעת לנוע מעליהם, כמו היה קרקפת, קיר עיוור וחי שהסתיר בצדו האחר אפשרויות בלתי ידועות.

"אני רוצה תינוק", הוא אמר. אני רוצה ללדת אותו".

"דברים משתבשים". היא לא רצתה לאבד אותו בגלל כשלון רפואי כלשהו. "תפסיק לעזאזל להיות אנוכי כל-כך! אתה לא יודע כמה אני תלויה בך?"

"אנחנו נשמח אחרי שנעשה את זה. זו תהיה המורשת שלנו, חלק מאתנו שימשיך להתקיים".

היא חשה לסתותיה מתהדקות, את שיניה חורקות, וגופה, שהותנה להתייחס לרפלקס זה כאל איום, זקף את מערך ההגנה שלו, שזכה לשימוש לעתים כה נדירות, ושאב אדרנלין אל המערכת שלה כדי להתמודד עם המצב. לפני שהספיק להבחין בכך, היא מלמלה פקודה נשכחת ואמרה, בחריפות מופרזת במקצת, "זה לא מוצא חן בעיני. אתה מפחיד אותי".

"זה מפחיד גם אותי קצת כשאני חושב על זה".

"אז תפסיק לחשוב על זה".

"אני לא מסוגל להפסיק לחשוב על זה. כנראה זה אומר שזה חשוב לי באמת, שזה משהו שאני חייב לעשות, נכון?"

המתח בקולו עבר מבחינתה את הגבול. גם המתח בגופה עבר את הגבול. "טוב, אם אתה באמת רוצה לעשות את זה, זה תהליך פשוט. כל מה שהם עושים זה להכניס קצת אוויר פנימה".

"מה?"

"הם פשוט מכניסים מחט ומנפחים אותך כמו בלון עד שאתה מתפוצץ". כשהוא לא אמר כלום, היא אמרה, "הבנת? מתפוצץ".

הוא תפס משב רוח אחר והניח לעצמו להינשא על גביו, הרחק ממנה.

"זו היתה רק בדיחה", היא אמרה.

"בואי לא נדבר על זה יותר".

הרוח רפרפה בקצות כנפיו, משמיעה זמזום מרגיז שמילא את הדממה.

"אם אתה באמת רוצה לדבר על זה –" פתחה ואמרה.

"בבקשה בבקשה בבקשה תפסיקי לדבר". קולו נשבר, נסוג, כיד שהושטה כדי לתפוס משהו ונכוותה. הם כמעט והתבייתו על המשואה. רק עוד כמה עשרות קילומטרים והיא תוכל לראות אותה מבליחה באפילה, פס אור וצליל שהקיף בתנועתו את הכוכב סביב סביב.

היא החלה לומר לו משהו, אך הוא נעלם. בשעה שניסתה לאתר אותו בשמיים, חשה כאילו לבה נמחץ לפתע בין שני חלקי מכונה. היא דמיינה איך הוא יאבד לה באינספור תאונות מטופשות. אך אף פעם לא ככה, לא בגלל משהו כזה. היא מצאה אותו מתחתיה. הוא קיפל אחת מכנפיו והחל להנמיך בטרם עת מבלי לומר לה דבר – מערבולת אטית הסובבת לה אל תוך החשיכה.

היא שמטה את כנפיה לצדי גופה והחלה לצלול, סוגרת יותר ממחצית המרחק שביניהם, ומתיישרת כדי להתאים את עצמה למסלולו. המשואה נחה כעת הרחק הרחק לפניהם, פעימה אדומה ואטית המחוברת לקיר הליל.

"זה בסדר", אמרה.

"זה לא בסדר".

ואז נשא את מבטו וראה כמה קרובה היא אליו. הוא נאנח, שחרר חלק ממה שהחזיק בבטן זמן רב מדי, והטה את כנפיו שוב לעברה עד שעפו כנף לצד כנף, כמו היתה זו כנף אחת, שוב בהסכמה אילמת.

לבדם בעולם כולו, הם התנודדו על גבי הרוח, האוקיאנוס המנצנץ נפרש סביבם עד האופק, והירח האחרון, הגדול, שחה לו משם כלוויתן לבן ענק.