שכנים רחוקים
מאת יעל מיכאלי
היא הלכה לעבר האור, פוסעת בצעדים קלים לאורך הענף. האור בקע מחלון סגור והיא סילקה כמה עלים יבשים והתיישבה על האדן הרחב. רוח לילית בידרה את תלתליה הבהירים והיא התכרבלה בכנפיה כבגלימה. הנוצות הלבנות הבהיקו בכסף תחת אור הירח, מרשרשות בשקט.
כרגיל, כשומע את הצליל, הוא הרים את ראשו מהניירות על השולחן. אגרופיה התכווצו כאשר הסתכל ישירות אליה, דרכה, אל תוך הלילה. הוא הביט עוד זמן מה ואז חזר לעבודתו. היא ליטפה את הזכוכית הקרה, נשענה עם כתפה כנגד הקיר ופשוט הסתכלה בו עובד. מבטה טייל על גופו, על שיערו הכהה, מתעכב על פניו החדות. היא הצמידה את ברכיה לחזה והמשיכה להסתכל.
הוא סיים לעבוד ופשט את בגדיו, מתכונן לשינה. היא נצמדה לזכוכית, סופגת כל מראה, כל תנועת גוף. היא נשארה כאשר כיבה את האור ורק כאשר נשימתו הואטה, היא קמה ממושבה. גופה העירום נמתח לקשת גמישה כשפרשה את כנפיה. היא ליטפה פעם נוספת את הזכוכית וזינקה לאוויר. שרירי גבה מחו בכאב רגעי, אך כנפיה הכו שוב ושוב, מרימות אותה מעלה.
היא עלתה גבוה יותר ויותר, עד שאורות העיר הפכו לתפזורת של כוכבים לרגליה. היא עצמה את עיניה, מניחה לראשה להתרוקן, מקשיבה לרוח. הכוכבים נצצו. אלו שמעל ואלו שמתחת. כל אחד הבהב בקצב שלו, במקצב האופייני רק לו. חשה את הרטט, היא פרשה את ידיה. לאט, גופה החל לנוע, מציית למקצב. צעד, ועוד צעד. סיבוב. הפוגה וסיבוב נוסף. מהר יותר ויותר.
מתחתיה, בעיר, ילדים שקעו בשינה רגועה. בני זוג השלימו, וחסרי בית הביטו אל תוך הלילה וחייכו.
הלילה סביבה נעשה כהה יותר, ספוג יותר, אבל היא עדיין נעה, רוקדת בעקשנות. החושך סביבה הפך צמיג מכדי שתראה בתוכו אור. היא עצרה והאפלה סגרה על גופה.
כנפיה התקפלו, ידיה זינקו לגרונה. כאב טיפס לאורך רגליה, נועץ את שיניו בגבה. האוויר לא אחז בה עוד וגופה צנח מטה, מתהפך שוב ושוב. אור פילח את השמיים, מסמן את דרכה. האוויר חתך בעורה, הכה בה, שרט את פניה. מבעד לעיניה הדומעות היא ראתה את פנסי הרחוב, את גגות הבתים. כנפיה נפרשו בחבטה. ההדף סחט ממנה יבבה, אך היא רק נשכה את שפתה בחוזקה והכריחה את כנפיה לשאת את משקלה. הנה, העץ, החלון שלה. היא מעדה פנימה. רגליה לא תמכו בה והיא חצי זחלה חצי עפה לעבר המיטה. היא טיפסה עליה ונשכבה על בטנה. כנפיה, רועדות, כיסו את גופה. גופה נמתח, יודע מה יבוא עכשיו.
טִפוף קצבי של ריצה.
היא התכווצה לכדור, מכסה את אוזניה.
טפוף הריצה, הרוח הקרירה מיבשת את הזיעה מפניה. שולי הכביש משמאלה, אבל החול שם לא מהודק והיא ממשיכה לרוץ על האספלט. פנסי מכונית מקדימה, היא זזה מספר צעדי ריצה לשוליים, נותנת לה לעבור.
היא פערה את עיניה, ניערה את ראשה, אך הזיכרונות סירבו להיעלם.
מוסיקה מאחוריה. היא הסתובבה ובוהק הפנסים נחקק באש על פני רשתית עיניה. מוזיקת רוק מחרישה הכתה בה כמו נחשול. היתה מכה? לא היתה? האספלט לח וספוג תחת גופה.
כוכבים, אין ספור כוכבים מעליה.
חושך, קור וזיק של אור המבליח דרכם.
רון שלף את הכריך מהתיק ונשען לאחור בכסאו. המשרד התרוקן מהאנשים ועובדים מיהרו ממנו החוצה, מנצלים את ההפסקה. הוא הגניב מבט מסביב ואז הושיט את ידו והזיז את העכבר. שתי לחיצות והתמונה שמיקם בפינת המסך נפרשה לגודל מלא. הוא הסתכל עליה, נשען לאחור ונגס בקרום הלחם.
"זאת מיכל, לא?" נשמע קול מאחוריו, ידיים נחתו על כתפו, ושותפו לפרויקט דחק אותו ואת כסאו הצידה. "חזרתם סופסוף להיות ביחד?" שאל.
"אתה יודע שלא". רון נגס שוב.
אצבעותיו של עוזי ליטפו את המסך, משאירות סימני אצבעות על פניה.
התמונה תפסה את מיכל באמצע סיבוב. שיערה הקצר מתנופף, זוהר באור השמש המאירה מאחור. שפתיה פעורות מעט, בחיוך שלא הגיע לעיניה.
"אף פעם לא הבנתי מה מצאת בה", אמר עוזי, מציץ לעבר רון.
רון הסיט את עיניו מהמסך והסתכל על הכריך.
גופה נמתח כמו קשת ואז מחליף תנוחה במהירות, נע, מתפתל, לצלילי המוזיקה.
גופה הרך של מיכל רועד תחתיו, ידיה סביב צוארו.
עיניה נוצצות, כאשר היא צוחקת מהערה שלו, ואז אצבעותיה הדקות מתגנבות מתחת לחולצתו, מנסות לדגדג, בתגובה לכך שהוא איננו צוחק מבדיחתה.
מיכל אדומת עיניים ליד מיטתו בבית החולים, מנסה לחייך למרות הדמעות הזולגות מעיניה.
רון העיף את שארית הכריך לפח. "כן", אמר, "מה באמת מצאתי בה".
עוזי טפח על כתפו, והביט שוב לעבר התמונה. "חבל עליה", אמר, "היא היתה רוקדת כמו מלאך".
רון חיפש את עיניו, אבל עוזי עדיין הסתכל על המסך.
"תחשוב על הצד החיובי", המשיך עוזי, "זרקת אותה לפני התאונה שלה".
רון עיוות את פניו, הושיט את ידו וסגר את התמונה על המסך.
"זה עדיף בשבילה שנפרדנו", סינן.
"אם אתה אומר". עוזי משך בכתפיו, וחזר לשולחנו שלו.
אחד מגלגלי הכסא התחפר בחצץ השביל. היא נענעה את גופה מצד לצד, מנסה לשחררו מהמלכודת. היו לה עוד עשרים דקות עד העבודה, אבל ההסעה אמורה להיכנס לתחנה עוד כמה דקות. היא זרקה את גופה הצידה, לחצה על הגלגלים. הגלגל החליק החוצה בקול חריקה, הכסא נטה הצידה והחל להתהפך.
"תיזהרי".
מישהו חלף לידה וייצב את הכסא.
היא העיפה שיער מעיניה והביטה בגבו של האיש.
"תודה", אמרה, אך הוא כבר התרחק ממנה. היא הסתכלה שניה על הכתפיים הרחבות וידיה התכווצו לאגרופים.
"רון?" קראה, קולה נפל, גולש ללחישה.
הוא עצר וסובב לאטו את פניו לעברה.
היא נשכה את שפתה וגלגלה את הכסא קרוב יותר אליו.
"רק רציתי לשאול מה שלומך", היא ניסתה לחייך.
"ו…?" הוא משך קלות בכתפיו.
היא פתחה את פיה וסגרה אותו שוב.
"סליחה", אמרה.
הוא צפה אחריה עד אשר פנתה מעבר לפינת הרחוב ואז עיסה את פניו, הסתובב ופנה חזרה במעלה השביל, לכיוון הנגדי.
רון השקוע בעבודתו לא הבחין כשהעובדים החלו לעזוב להפסקת הצהרים. בדיוק הזין שורת קוד אחרונה כאשר מעטפה עבה נחתה על שולחנו. הוא הציץ מעלה וראה את עוזי עומד לצידו.
"חשבתי שאולי תרצה את זה". חברו התישב על קצה השולחן, מסיט מדרכו את המקלדת.
רון התמתח, עיסה את עורפו, ואז לקח את המעטפה לידיו. הוא סיבב אותה כה וכה.
"נו, תפתח כבר!" הפציר עוזי.
רון שלח את ידו פניה והוציא את תוכן המעטפה. הוא הסתכל לרגע בחבילת הצילומים ואז החזיר את מבטו אל עוזי.
"זה הטיול של החברה לאילת", אמר.
עוזי חייך מרוצה. "זוכר? זה היה בדיוק כאשר מיכל הופיעה בנסיכה, איך שהיא רקדה!" עוזי גלגל את עיניו. "תסתכל", הוא הניד לעבר התמונות. "הרוב שם זה באמת של כולם ביחד, אבל יש שם כמה תמונות של שניכ– "
רון תחב שוב את התמונות במעטפה והטיח אותה לחיקו של עוזי.
"לך לעבוד", אמר.
"אבל חשבתי שאתה…"
"שמה?" רון זינק לרגליו. "שאני אחזור אליה והכל יהיה בסדר? אני זרקתי אותה, אני…" ידיו התכווצו לאגרופים. "לא דיברתי איתה מאז, לא אפילו כש…"
"בחייך, לא היית עצמך עד שהיא חזרה להכרה, בקושי יכולת לעבוד. ואל תגיד שלא נסעת לבית החולים. נסעת, נכון?"
רון הסיט את עיניו. "ותראה אותה עכשיו. הייתי צריך לשמור ממנה מרחק".
"מה זה קשור?" עוזי צעד קדימה ונעמד כך שיוכל להביט בפניו של רון.
רון נאנח. "קשור. לך לעבוד, בסדר? רד ממני".
"רון – "
"תפסיק כבר לדחוף את האף שלך, לך מכאן".
עוזי הניד בראשו, הניח את המעטפה עם הצילומים על מכתבתו של רון והסתובב.
"איך היא יכולה לחיות כך?" נשמע קול מאחוריו.
"בלי ללכת?" עוזי הביט אחורה, מעבר לכתפו. "אולי יש לה דברים שחשובים בשבילה יותר מאשר ללכת", עוזי משך בכתפיו. "או שהיא לא חיה כך, הרי לא דיברת איתה, אתה לא יודע איך היא מסתדרת".
רון לא ענה, הוא השפיל את מבטו לעבר המעטפה עם התמונות. עוזי חזר בדממה אל שולחן העבודה שלו.
מיכל גלגלה את הכסא מחדר המקלחת. שיערה החפוף דבק בקצוות ארוכים לפניה. היא כיבתה את האור וגלגלה את הכסא קרוב יותר למיטה. עצרה והסתכלה לעבר הקיר שמימינה.
עשרות גזרי עיתון כיסו את הקיר. עשרות כותרות דיברו באותיות מודגשות.
כשרון עולה, אמר אחד. ריקוד של זוהר וחיוך צעקה כותרת אחרת.
מתחת לכותרות ניבטו פניה שלה. צעירות בהרבה, כמעט ילדותיות, שיערה ארוך וקופצני. הנה היא רוכנת לעבר קבוצה של ילדים שמגישים לה זר פרחים. והנה היא מצולמת במעון לגיל הזהב, מחובקת עם דייריו לאחר שהופיעה מולם.
כותרות נוספות. הלבושה במדים ירוקים, עדיין רוקדת. פניה מתבגרות בהדרגה, אך הכותרות שומרות על אופטימיות. מדברות על קריירה זוהרת, גאווה לאומית.
מיכל סקרה בעיניה את הפנים שהקיפו אותה בתמונות, את החיוכים שניבטו מהם. היא הסיטה את עיניה מהתמונה ונגעה בפניה, חיוך אטי הופיע תחת אצבעותיה. קצוות הפה נמתחו, הלחיים התרוממו. היא הביטה בחיוך אל המיטה שמולה.
היא תפסה בקצה השידה. בידה השניה נשענה על ידית הכסא ומשכה את עצמה מעלה. גופה התרומם מהכסא, נוטה קדימה לכיוון המיטה. הכסא החליק אחורה, ידה התהפכה וגופה צנח בחבטה על הרצפה. כמה שניות היא שכבה בחוסר תנועה, ואז קרבה את היד הפצועה אל חזה. היא ליטפה אותה והרימה את היד מעלה, תופסת בקצה המיטה. החיוך עדיין היה נסוך על פניה כאשר משכה את עצמה שוב. היא תפסה בשידה ובמצעי המיטה וגררה את גופה אחריה. קצת, ועוד קצת. המצעים החלו להחליק, והיא נעצה את אצבעותיה במזרן שמתחתם. פלג גופה העליון היה על המיטה, אבל רגליה עוד נתלו מעל שפת המזרון. היא התגלגלה על גבה, נשענה לפנים ומשכה אליה את רגל שמאל, ואז את רגל ימין. החיוך על פניה כבה והיא שבה וסובבה את פניה אל התמונות. היא נשכה את שפתה, מצמצה והחיוך חזר לפניה. היא כיסתה את עצמה עם השמיכה ועצמה עיניים.
בהדרגה, נשימתה הפכה חלקה יותר.
הירח השקיף פנימה, מאיר את החדר, מאיר על הגוף הדקיק הזרוק על המיטה, על גזרי העיתון עליהם הסתכלה, ועל מקבץ של גזרי עיתון אשר היו מודבקים רחוק מהשאר.
רק שלוש כותרות, שחורות וקטנות. מתחתן תמונה גדולה.
מכונית נוסעים הפוכה על גגה, שעונה כנגד מעקה מתכת. צוות של מכבי אש חותך את השלדה, מנסה לחלץ את הנוסעים. שלושה חובשים כפופים מעל גוף חסר תנועה, זרוק על שולי המדרכה.
"ריקוד שנקטע", אמרו הכותרות, "עתיד שנחצה חמש דקות מהבית". ואחרונה, "הקטל בכבישים".
החיוך של מיכל נמוג, תווי פניה התרפו. נשימתה הפכה אטית יותר ואז פסקה. עיניה נפקחו. הכחול בתוכם זהר, מאיר את פניה מבפנים. היא התיישבה ומצמצה כמה פעמים, מסתכלת סביב. האור היחיד הגיע מהחלון והיא ניגשה אליו ופתחה את הזכוכית. הרוח הקלה חדרה פנימה וליטפה את פניה. המגע הקריר החליק לאורך גופה ועיניה נפערו לרווחה. עור ידיה היה לבן כאשר תפסה באדן החלון, גבה התקשת, גלים של רעד עברו בו. הרוח התחזקה והירח יצא מאחורי העננים. היא צנחה על ברכיה, כנפיים בקעו מגבה, נפרשות ברשרוש.
היא ניסתה לשאוף אויר אך במקום התנועה הרגילה כנפיה הכו, הודפות אותה לעבר החלון. היא ניסתה שוב, ידה אוחזת בגרונה, אך חבטת כנפיים נוספת זרקה אותה מחוץ לחלון, לענפי העץ הסמוך. היא עמדה על ארבע על הענף, עיניה עצומות. גופה ניסה לשאוף אוויר, אך היא היתה כבר ערה מספיק כדי למנוע זאת ממנו. היא שהתה בתנוחה זאת, נותנת לגופה להתרגל ואז נעמדה והסתכלה סביב. הירח רק התחיל לטפס במעלה השמיים, עוד היה לה זמן. היא צעדה לאורך הענף, מאזנת את עצמה עם כנפיה, מתקדמת לעבר הגזע העבה והלאה, לעבר האור.
יום העבודה הסתיים מאוחר מהרגיל וכל מקומות החניה הקרובים לביתו כבר היו תפוסים כשנכנס לשכונה. הוא עשה סיבוב בין הבתים וחנה לבסוף כמה רחובות משם. רון צעד לעבר הבית, ידיו בכיסי מעילו, מביט קדימה, אך עיניו המהורהרות לא מבחינות בפרטים.
אבני חצץ חרקו תחת נעליו. רון האט והביט סביב. רגליו נשאו אותו במסלול שהכיר היטב. שביל שיצא מהשכונות, לאורך שדרת עצים ואז הלאה, לאורך הכביש. הוא רץ במקטע זה מאז שהיה בן עשרה. תחילה לבד, ואז –
הוא הביט על האספלט השחור, על שולי החצץ. מיכל אהבה לרוץ כאן. היא אהבה את השקט, את הכוכבים. הם היו שינוי חד לעומת אולמי ההופעות והמוזיקה הרועמת שליוו אותה במשך היום.
היא אהבה לרוץ כאן אתו. עד שקרתה לה התאונה הוא לא ידע שהיא המשיכה להגיע לכאן גם אחרי שעזב.
יבבת מנוע גרמה לו לזקוף את ראשו בחדות. הוא הביט לאחור, ממצמץ בהפתעה. אור יוקד של פנס דהר לעברו במורד הכביש. היבבה של המנוע הפכה לנהמה ואז לשאגה כאשר האופנוע חלף לצדו. רון עקב במבטו אחר האופנוע השחור עד שצליל המנוע ירד חזרה ליבבה ונדם במרחק.
ידיו התכווצו כנסגרות על ידיות ההגה, הוא הבחין בכך וכיווץ אותן לאגרופים. ידו שפשפה בהיסח דעת את הצלקות הישנות על גבו וכתפו. הוא המשיך ללכת לכיוון ביתו. מאחורי פינת אחד הבתים פגעה בפניו הרוח הלכודה בין קירות הבטון. הוא חייך, מושיט את פניו לעבר הרוח. רעש המנוע נהם באוזניו. הוא עמד כך, יד אחת נוגעת בקיר הבניין לעיגון. מיכל עלתה מול עיניו והוא ניער את ראשו.
"דברים יותר חשובים מללכת?" לחש, ואז ניער שוב את ראשו ומיהר לעבר הבית.
היא הגיעה לחלון, התיישבה על האדן הרחב והתכרבלה בכנפיה.
כאשר עזבה, הוא בהה זמן מה באפלה ואז קם, ניגש אל החלון ופתח אותו. המקום בו נגעה בזכוכית זהר לעיניו באור רך. הוא הושיט את ידו וליטף את המקום. הזוהר דבק לאצבעותיו והוא קירב אותו לפיו, טועם את אורה. הוא הסתכל מטה, על הקיר מתחת לחלון, על עשרות התמונות שהיו מודבקות שם. מיכל מחיכת, מיכל על הבמה, רוקדת, זוהרת כולה. מיכל אתו.
דקות ארוכות הוא הביט אל תוך הלילה, צופה בה רוקדת ואז צופה בכוכב הנופל חזרה לאדמה. חצי חיוך עיוות את פניו. ידו הושטה קדימה, לעבר שביל האור שהשאירה מאחוריה.
"זה לא בסדר", לחש, "זה לא". הוא משך את ידו והסתובב עם גבו אל החלון. הוא עשה צעד לעבר המיטה וקפא. שפתיו נמתחו לחיוך, משהו ניצת בעיניו.
"זה לא בסדר בכלל", אמר.
בתנועה חדה הוא נפנה חזרה לעבר החלון. ידו הושטה קדימה ורוח הכתה דרך החלון הפתוח, פורעת את שערו. גופו הארוך נמתח עוד יותר, ידיו לפתו בחוזקה את אדן החלון.
מאחוריו צמחו הכנפיים, נטוות מתוך האפלה. ענן הסתיר לשניה את הירח, וכאשר האור חזר, הוא כבר עמד על קצה הענף, מתעטף בכנפי עור שחורות.
הוא זינק, והן הכו באוויר בצליל חלול. הוא עלה מעל העיר ואז האיץ, חולף מעל הבתים. טס דרך הרוח השורקת.
תינוק בכה בחלום. אישה טרקה את הדלת אחריה ועזבה את הבית. גבר עייף התלבט לרגע והזמין משקה נוסף.
נקודות של אור עלו מהעיר לעבר האפלה אשר חלפה מעל הבתים. הוא עף עד שהאור שאסף החל לשרוף את עורו, ואז הנמיך. עוצר בענפי העץ ליד חלונו, הוא הלך לאורך הענפים לכיוון השני, לחלון הבית השכן.
מבטו חלף על צורתה הדקה השרויה על המיטה, על הידיים המכווצות לאגרופים צמוד לפניה. מקפל את כנפיו הוא נכנס פנימה, ניגש לפינת החדר וגלגל משם את כסא הגלגלים קרוב יותר למיטתה.
הוא הסתכל עליה שוב, ואז הושיט את ידו קדימה.
החום שאסף זרם והתאסף בכף ידו. גוש קטן של תקווה, תמימות ואמונה. הוא הסתכל בו לרגע והניח אותו בחיקה.
רעד עבר בגופה. דמעות כהות החליקו מעיניה, אבל גופה התרפה, אגרופיה נפתחו. הוא הושיט את ידו אל פניה, אל הדמעות. טפריו יצרו ניגוד כהה על רקע עורה. פניו קדרו והוא הסיט את ידו, נוגע במקום זאת בכנפיה. הוא החליק את ידו בתנועת ליטוף, בטרם מיהר אל החלון וזינק לתוך האפלה.
"היא מה?"
"היא זרקה אותי לכל הרוחות".
עוזי הרים גבה. "אתה לא חושב שזה הגיע לך?"
"אבל היא לא אמרה דבר, היא פשוט הסתובבה ועזבה" . רון שפשף את פניו. "הייתי מעדיף כבר אם היתה אומרת משהו. עוזי, מה אני אעשה עכשיו?"
"תשכח מזה, זה הרי לא הפריע לך עד עכשיו".
"אני רציני".
"נו, יש את רינה ממחלקת הבחינה".
רון הצטמרר.
"בסדר, הייתי דפוק בשכל, באמת, אבל אני לא אאבד אותה, לא הפעם".
עוזי גירד את סנטרו. "אתה זוכר איך הכרתם?" שאל.
רון חייך. "היא רקדה", אמר, "היא רקדה ברחוב, עם אוזניות. אני קטפתי פרחים מהערוגה והגשתי לה כאשר הסתובבה לעברי". הוא השתתק.
"הממ… זה יכול להיות קצת בעייתי".
רון חייך לפתע. "אולי לא". הוא תפס את ידו של עוזי ולחץ אותה בחוזקה. "תודה", אמר.
"אתם זיווג משמיים שניכם", עוזי חייך, "יהיה בסדר".
"תודה", רון חייך שוב, "ועכשיו עוף לי מהעיניים, יש לנו עבודה לסיים".
גופה התפתל באוויר, הרוח זורמת בין נוצותיה. רטט הפעים את האוויר סביבה, נותן את המקצב לתנועות גופה. היא רקדה, חשה איך החושך הולך ומתקבץ סביבה. מכהה את חושיה, משתיק את הרטט. היא נשכה את שפתה, מרגישה את תחילת הכאב, לשאריות הרטט האחרונות היא הסתובבה בתנועת ריקוד, וקפאה באוויר.
הוא ריחף מולה, ממוסגר בהילה של כנפי עור שחורות. היא הביטה בו בעיניים פעורות, לא מודעת לכך שהחושך סביבה נסוג, חוזר מטה, לעבר העיר.
שפתיה נעו ללא מילים, היא נסוגה צעד לאחור. פניו התעוותו, והוא הושיט את ידיו לעברה. היא נסוגה צעד נוסף, ואז הבחינה שהוא מושיט לה משהו. בין אצבעותיו הארוכות, זהר חופן של אור חם. עיניו חיפשו את שלה, והוא עשה תנועה נוספת עם ידיו לעברה. היא הביטה אל תוך עיניו. לאט, בהיסוס, היא הושיטה את ידה לעברו. אצבעותיה ריחפו מעל גוש האור, נוגעות-לא-נוגעות. חיוך בצבץ על שפתיה. היא קטפה את האור מידיו וקירבה אותו אליה. היא הצמידה אותו לרגע אל חזה, ואז ניערה אותו ממנה. הוא צנח מטה והתנפץ לנחיל בוער, ממהר לעבר העיר כעשרות גחליליות זוהרות.
שחור הכנפיים נרתע לאחור, פניו התעוותו שנית, כתפיו שקעו, הוא הסתובב להתרחק ממנה, אך יד קטנה הונחה על כתפו, מונעת זאת ממנו. עיניו היו פעורות כאשר הסתובב חזרה. היא ריחפה בצמוד אליו, ידה האחת על כתפו, השניה נוגעת ברכות בפניו. שפתיה הגו את שמו ללא קול, ואז היא הכתה בכנפיה וזינקה מעלה, לעבר הכוכבים. לרגע הוא ריחף קפוא, ממשש את לחיו, במקום בו נגעו אצבעותיה, ואז צחק ללא קול והכה בכנפיו, ממהר בעקבותיה.
שני צללים, האחד כהה והשני בהיר חלפו מעל העיר, מתפתלים לדמות יחידה, ואז נפרדים, חגים זה סביב זו בריקוד דומם. מתחתם, בעיר, ילדים ישנו, בני זוג רבו והשלימו ואנשים חיו את חייהם. עם הזוהר, ועם החושך, מאוחדים בתוכם לאחד, לטוב ולרע.
