עזוב תעזוב

פעם הלכתי לאורך הקו המטושטש לילה שלם, מביט אל הצד השני. ברגע מסוים כמעט והנחתי את הרגל הצידה, מעבר לקו. זה יכול להיות פשוט כל כך. לחזור. אבל לא כך זה עובד. הידיעה הזו היא מה שהביא אותי לכאן מלכתחילה. לא כך זה עובד. אתה כאן או שם. אין דרכי ביניים.

אני חושב שזה התחיל עם משפחת החתולים שגרה מתחת לקרוואן שלנו. לא ראיתי עדיין אף אחד מהם כאן, מעבר לקו. לכל היותר היו צללים, אבל זה לא מפתיע. חתולים יכולים להרשות לעצמם ארבע או חמש נשמות אבודות לפני שהם מתייאשים. לא כמוני.

הם היו חמישה. אחת שחורה כמו הלילה, גדולה, שקטה וזהירה. בּרוּך קרא לה "פחדנית" והשליך עליה אבן. לא טרחתי לציין את הברור מאליו. שניים אחרים, האחד אפור והשני מנומר. הם נהגו לשבת מתחת לברוש בימי שמש ולברוח ברגע שהתקרב אליהם מישהו. מנחם אמר "טיפשים", וניסה לבעוט בהם מעל לגדר. הטיפשים ברחו וחזרו שוב רק לעיתים נדירות. עוד אחת, לבנה ורזה כמו שלד, לא ידעתי איך היא שורדת. בלילות קרים, כשכולם חוץ ממני ומהערפל התחבאו מתחת לשמיכות, הייתי רואה אותה מחטטת בפח שליד המדרגות. לפעמים הבאתי לה בשר מארוחת צהרים. הייתי מניח אותו מתחת לשולחן העץ שליד הקרוואן והיא היתה מוודאת שאף אחד לא מסתכל לפני שהיתה קופצת, חוטפת ונעלמת. "היא מגעילה", הסביר לי אריאל באחד הימים כשראינו אותה מסתכלת אל תוך הפח. "מוזנחת כזאת". אריאל היה זה שסילק את חתיכת העוף ששמתי לה אתמול. "אתה מטנף את כל האזור", הוא אמר. לא עניתי. רק הורדתי לבן מארוחת ערב, והפעם ישבתי אִתה.

והיה גם צל, השחור שלי. הוא לא היה גדול במיוחד או מטופח במיוחד, אבל היתה לו הפרווה הכי שחורה שהיתה לחתול אי פעם, עיניים שחורות שעוררו אותך לחשוב על לווייתנים ודיונונים, וזנב. זנב שהיה מתעקל מאחוריו כשהוא היה הולך, ונותן בך את המבט הזה שאומר, "הזנב הזה? לא, שום דבר מיוחד", ואתה היית יודע שאין דבר בעולם שהוא גאה בו יותר מהזנב שלו. ביום של השלג הוא הלך על הגדר בשחצנות, ואז התכופף אל הפח לראות מה חדש. "אני שונא אותו", בני לא חש צורך לנמק, וכשהסתובבתי ידעתי שכבר מאוחר מדי, והיתה השריקה באוויר, והלבן והשקט של השלג שהוכתמו פתאום באדום חזק, חריף. ואז היו יללות ששמעתי עוד יומיים אחר כך, ולפני שהבנתי מה קורה היו על השלג רק טביעות אדומות של שלוש כפות, וכתמים אדומים קטנים ליד, ובני צחק.

את צל מצאתי כעבור יומיים, מכורבל בין השיחים ליד החניה. חמשוש אחד סיפר לי שהוא ברח לקיבוץ ושכלב רדף אחריו, והוא, על שלוש רגליים, לא הצליח לברוח. הפכתי אותו בעדינות. הוא לא היה פצוע, לא היה שום סימן למה שהרג אותו. אבל במקום שבו היה פעם הזנב שלו, היו רק חמישה סנטימטרים של שערות תלושות ובשר נרקב, והעיניים שלו, פקוחות, לעזאזל, מסתכלות עלי, והפרווה שלו חומה מדם קרוש. אז חפרתי בור באדמה, והנחתי אותו בפנים, והבטחתי לו שכל החתולים הטובים מקבלים זנב חדש, וששם – לא ידעתי איפה – יש קוסם אחד, קוסם שזקוק לחתול שחור. הבטחתי שהכל יהיה בסדר, וכיסיתי את הבור, ובכיתי.

אני חושב שבלילה ההוא ראיתי את הגבול בפעם הראשונה. קו דק, על הקרקע. אתה לא יכול לראות אותו. אבל אתה יודע, מרגיש, שהוא הקו. שמה שמאחוריו הוא לא מה שלפניו, שאתה לא יכול להמשיך לשחק את המשחקים אם תחליט לחצות, שהוא מפצל את העולם בעצם קיומו לשחור ולבן.

ומרגע שראית אותו, אתה לא יכול להפסיק לראות.

---

לראות.

ברוך נוהג להרצות לנו במשך שעות על סיבות. על הסיבה שבגללה הוא מעדיף לא לעשות את המסלול הזה ולהימנע מהטיפוס ההוא. על הסיבה לא ללכת לפה או לשם. הוא זהיר.

מנחם מקפיד לא לחזור על אותה הטעות פעמיים. הוא אוהב להגיד ש"אני עושה את כל השטויות שאפשר, אבל אף פעם לא את אותה שטות פעמיים".

באופן קבוע, כל טיול, כל צום, כל מאורע מיוחד שמזיז את סדר הארוחות, גורם לאריאל לקטר. הוא לא מסוגל לסבול לרגע חריגה מהרגלי האכילה שלו, וכשהוא רעב הוא בלתי נסבל. "זאת לא אשמתי", הוא אומר. "אני רעב".

בני חטף לפני שנתיים אבן ברגל משמיניסט. היא השאירה חבורה כחולה שנעלמה אחרי יומיים. בני לא סלח לבחור ההוא מעולם. הוא הקפיד לא לדבר אתו, לא להזכיר אותו, וכשלא היתה לו ברירה הוא היה מסביר ש"אני לא מבין איך בן אדם יכול לגרום סתם ככה כאב למישהו".

גם אני לא.

---

כמה רוע אפשר לבלוע, והאיש השמן שמהנהן בהסכמה וצועד היישר אל תוך "שיפודי האווז" במסמיה. העקרבים הצהובים מתחת לאבן בטיול השנתי, והאולר של דניאל. "איך היית מרגיש אם היו מפנים לך את הבית", אני שואל, והוא הורג אותם ולמחרת הוא בהפגנה של גוש קטיף. הילד במרפסת הבית בקיבוץ שתולש לזבוב את הכנפיים, ומיליוני ההורים, והפסיכולוגים, ואוי איזו אכזריות מה נעשה עם הילד, אבל לא אכפת מהזבוב. הבשר המורעל, והחתולים שקורעים את הלילה כי הפקח של המועצה אמר ולעקר זה יותר מדי כסף ומה אכפת לך לכל הרוחות, והם מייללים וכל הישיבה ישנה בשלווה.

ואני.

מסכים עם כל מילה של ברוך, ואני באמת מחבב את הבחור. מנחם ואני ידידים בנפש, תחומי עניין דומים, שפה משותפת. אריאל ואני חושבים את אותם דברים. מטרות משותפות. חלומות משותפים. עובדים ביחד, למעשה, ומעריכים אחד את השני. עם בני היו לי שיחות עד אמצע הלילה יותר מפעם אחת. כשצריך לעבוד אנחנו צוות מצוין.

חיים כפולים, קוראים לזה. איש אחד כאן, ואחד שם. וזה לא שאני לא מדבר, מסביר, ולא שאני לא מבקש. הלכה, אגדה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, גמרא. אבל אני צועק מיבשת אחת לאחרת, והם לא שומעים, לא מבינים, לא מזדהים. כשאני חוטף אבן, וכשאני זורק אותה, זה לא אותו דבר, הם אומרים. ואיך אני יכול לחיות איתם, לכל הרוחות? איך אני יכול לאהוב אותם? אחוות רוצחים.

והקו, כל לילה. הגבול. למדתי להכיר אותו, לאט לאט. התחלתי לנחש מה יש מאחור. צל היה בא לפעמים, מספר לי סיפורים על הקוסם, משוויץ בזנב החדש. מבקש שאחצה. לא יכולתי. עדיין יותר מדי אפור. עדיין רוצח.

לכלב קראנו פייר. לכלבה נטשה. אף אחד לא ידע מאיפה הם באו. דניאל ואני אימצנו אותם, פחות או יותר. טיפלנו בהם. רחצנו את פייר אחרי שאריאל שפך עליו סבון כלים ("הוא מסריח", אמר אריאל, ואני לא אמרתי מילה על דאודורנט), הורדנו להם אוכל ("אתם לוקחים אוכל של אנשים אחרים", אמר מנחם, שחיסל בארוחת צהריים את האוכל של שליש מהשולחן. דניאל ואני המשכנו לאכול חצאי מנות), ישבנו אִתם על הכורסאות, מלטפים אותם ("אלה הכורסאות של המחזור!" צרח בני. "מה אתם שמים עליהם את היצורים האלה?" אני רק וידאתי שנטשה לא נופלת מהצד שבו היה המסעד, שבני שבר לפני חודשיים).

יום אחד הם נעלמו. מישהו אמר לי שהם בפנימיות של השביעית. ירדתי לשם. מצאתי את שלומי דופק עם מטאטא מתחת למיטה. "תצאו כבר, יימח שמכם!" הוא צעק והמשיך לדפוק. הרעש היה נוראי, ונטשה ייללה ושלומי צעק. הוצאתי אותו מהחדר והזזתי את המיטה. לקח לי רבע שעה לשכנע אותם לצאת החוצה.

באותו לילה חלמתי שצל הביא את הקוסם שלו. ככה? שאל הקוסם. ככה, עניתי. הסתכלנו אחד על השני, ומילאנו את החלומות של שלומי בקול של מטאטא על ברזל, מחריש אוזניים. חשבתי שהפעם הוא יבין.

למחרת ראיתי אותו בתפילה. "איך ישנת הלילה?" שאלתי.

"זוועה", הוא אמר. "הכל באשמתך. פעם הבאה תרחיק את העכברים האלה מלמטה, אתה שומע? אני פשוט אהרוג אותם".

התחלתי להתייאש.

בשבוע שלפני פורים היה קפוא, אבל שמעון לא הסכים שנכניס את פייר ונטשה פנימה. בשלוש וחצי קמתי לקול היללות שלהם. יצאתי, ישבתי אִתם על הכורסא ודיברתי עד שהם נרגעו. חזרתי לישון, וקמתי שוב בארבע. ושוב בוחצי, ושוב בחמש ועשרה, ושוב, ושוב.

"אתה מעיף אותם מכאן היום!" צעק שמעון באחת עשרה, אחרי שהוא קם. התחיל להימאס לי.

"למה?"

"כי הם העירו אותי בלילה".

הייתי שם. אתה ישנת. את האמת? כי לדעתך הם מעצבנים, מכוערים, כי החלטת להתרגז עליהם. כי ככה.

לא אמרתי שום דבר מזה.

"בסדר. אני אישן אִתם הלילה בחוץ. אשגיח שהם לא מייללים. מרוצה?"

הוא היה מאוכזב, אבל לא היה לו לאן לסגת.

"סבבה".

כשהלכתי לבית המדרש, היה נדמה לי שאני הולך לאורך הקו, ולא הבנתי למה. פעם אחת, לשם שינוי, מצאתי פתרון. לא?

יפתח ואני סיימנו ללמוד את הדף בשתים עשרה. "אני הולך לישון", אמרתי לו. "הבטחתי לשמעון שאני אשגיח על הכלבים. בסדר מבחינתך?" הוא אמר שכן. הלכתי.

הם לא היו שם.

"איפה הכלבים?" שאלתי את ידידיה. הייתי צריך לצעוק, אבל המילים יצאו לי שקטות, קרות.

"שמעון לא אמר לך?" הוא הסתכל עלי. "הוא לקח אותם. שם אותם מחוץ לשער של הקיבוץ".

רצתי. שני קילומטר, סנדלים, ג'ינס, קור כלבים. רצתי. הגעתי לשער.

הם לא היו שם.

הסתובבתי באזור עד שלוש. כלום. ישנתי עד שש, קמתי להתפלל בקיבוץ, הלכתי שוב לחפש, על הכביש לבת עין. בשבע מצאתי את מה שנשאר מהם. מישהו היה מתחשב והזיז אותם הצידה. הוא לא הקפיד לחבר את החלקים.

חזרתי לחדר בשמונה. נשכבתי במיטה, ובכיתי. אחר כך תהיתי איך בעצם צל מת. אתה לא חייב לחכות שמשהו יהרוג אותך, הבנתי. אתה יכול פשוט…

אז עצמתי עיניים, ועשיתי את הקסם היחיד שכל אחד מאיתנו יכול לעשות לבד.

ויתרתי.

פעם הלכתי לאורך הקו המטושטש לילה שלם, מביט אל הצד השני. ברגע מסוים כמעט והנחתי את הרגל הצידה, מעבר לקו. פשוט כל כך, זה יכול להיות. לחזור. אבל לא כך זה עובד. הידיעה הזו היא מה שהביא אותי לכאן מלכתחילה. זה לא עובד כך. אתה כאן, או שם. אין דרכי ביניים.

אין דרכי ביניים.