לא רחוק מכאן על ציר הזמן והמקום, שוכן הפאב של יהוד'לה.

מקום קטן, שוקק חיים וחתרני, שמנסה לספק לקהל הלקוחות שלו את כל מה שניתן להשיג בכסף. "אדם חי בעולם הזה כל כך מעט זמן, מגיע לו לקבל את מה שבאמת חשוב לו": זהו המוטו של יהוד'לה.

תוכלו למצוא בפאב גם עבריינים זוטרים שבאו לספק סחורה לעסקים היותר חשוכים של יהוד'לה, אבל לרוב אלה כורים שעצרו לשתות קפה בדרכם למשמרת, מהנדסים שבאו לשתות כוסית או שתיים בדרכם חזרה לביתם, שוחרי עור חשוף שנופפו לרועי הברמן לפני שירדו אל המפלס התחתון, עוברי אורח ששמעו של המקום הגיע לאוזניהם, או הלקוחות הקבועים שידעו שיוכלו למצוא כאן את כל שלבם חפץ.

רועי חולש על הפאב שבמפלס העליון, ממלכת היום הגלויה. יהוד'לה שולט במפלס התחתון, מפלטם של אלה שתאוותיהם מהוות אתגר. זה לצד זה הם מנסים לממש את המוטו של יהוד'לה.

כל באי המקום יודעים, שיש רק כרטיס כניסה אחד אליו, היכולת לומר שלום.

"מי שלא גאה בהיותו ישראלי יכול מבחינתי לנשק את התחת השעיר שלי ולמצוא לעצמו מקום אחר", חוזר יהוד'לה ואומר. זו אחת השריטות המוזרות שלו, אבל לזכותו יאמר שהוא מוכן להתעלם מהמבטא שבו המילה נאמרת, מפני הדובר, ומעברו. גזען ליברלי.

שניות לפני שהדלת נפתחה, רועי כבר ידע מי תיכנס בה. בלי להפנות אליה את ראשו, ובעודו מחייך אל הלקוח הקודם, כבר שאל, "כרגיל, מיכל?"

הוא שמע את החיוך בקולה כשענתה לו, "יום אחד אני עוד אפתיע אותך. כן, תן לי אוריון שקיעת החלום".

רועי ערבב שייקר את המשקה הסגול, הסתובב והגיש לה אותו. הוא סקר את השיער הכהה הקלוע בצמה, את השדיים הכבדים שכוח הכבידה הנמוך עשה להם רק טוב, את האוברול המהוה. כשהגיע בסופו של דבר אל הפנים, מצא אותן מחייכות אליו.

"עברתי את המבחן שלך, רועי?" שאלה מיכל ולקחה ממנו את הכוסית. היא הרימה את הכוסית באויר ואמרה: "שיהיה לך רק אושר, איש", ואז הצמידה את התחתית המגנטית לשולחן וינקה מן הפטמה.

רועי החזיק ידו על חזהו, משים עצמו כאילו נפצע אנושות, וענה, "טפו טפו טפו. איזה דברים את מאחלת לי. קצת עונג, זה כל מה שביקשתי." ואז הניח את כף ידו על ידה, התכופף, ולחש לאוזנה, "ואת המבחן שלי תעברי רק בעירום, בהיכל התענוגות שבמפלס התחתון".

מיכל דחפה את כף ידו בעדינות, ונזפה בו קלות. "מה יהיה אתך? אתה רוצה עוד פעם להיכנס לדיון הזה של אושר ועונג? לא נמאס לך?"

הלקוח שאתו דיבר רועי לפני שהגיעה הרים את ראשו מהבירה. מיכל חשבה לעצמה שאין דבר שמוכיח יותר מאשר הזמנת בירה בפאב שמדובר באדם שנחת ממש עכשיו על הירח. משקאות תוססים גרמו תוך זמן קצר לתחושות מציקות בקיבה בשל הכבידה הנמוכה. למעשה, גם העובדה שנשאר בחליפה בתוך הכיפה רמזה שהוא חדש באזור, או שהרגע נכנס מן החוץ.

"אושר או עונג?" שאל הזר. היה לו מבטא זר קל, ערבי אולי. היו לו גם זוג עיניים כחולות כהות, גבות עבותות שחיפו עליהן ועור כהה חלק ושחום.

"OVO. אושר ועונג. זה שם הפאב. לא ראית על השלט בכניסה? בעל הבית קרא לו ככה לפני שנתיים, כמחאה על הדיונים האינסופיים של רועי כאן. אושר ועונג. קרא לזה ארוס או אגפה, מין או אהבה, תמיד מדובר באותו העניין. מה מניע את האדם, איזה יצר דוחף אותו לעשות את הדברים הכי מופלאים והכי שפלים בעולם. אושר או עונג? יש לך דעה בנושא?"

"אני? את שואלת מה דעתי?" שאל הזר והתקרב לבר, לשבת ליד מיכל. רועי שם לב בעיקר למבטא הזר, ניסה לזהות אותו במדויק והתקרב כדי לשמוע יותר טוב.

מיכל השתעשעה בינה לבין עצמה וינקה לגימה נוספת מן המשקה. תמיד הצחיקה אותה התגובה הגברית לשאלה הזו. כאילו חשבו תמיד שהיא מתחילה אתם, אחרת איזו סיבה בעולם יש לה לשאול? היא השתעשעה גם מההתקרבות של רועי, כאילו הוא חש לעזרתה מול זכר אחר שאיים להתייצב ביניהם. חצי השעה הזו בפאב תדלקה ואותה והעניקה לה שעשוע, אתנחתא בין סיום המשמרת כמהנדסת אוורור בכירה ובין החזרה לשגרה הביתית עם אוהד והילדים, והפלרטוטים היו חלק חשוב מהתבלון.

"קוראים לי עלי, נעים להכיר", אמר החדש והושיט לה את ידו.

מיכל החליטה להתעלם מהפרובוקציה, אם כי רועי נראה נסער. כל דבר בהתנהגותו של עלי זעק "אני חדש", ונראה שהוא לא הכיר את המנהג לייחד נגיעה באצבעות חשופות ליחסים אינטימיים.

"שלום אלי, אני מיכל", ענתה מיכל והושיטה לו אגרוף קמוץ. היא חיכתה עד שיאגרף אף הוא את היד, ונקשה את פרקי אצבעותיה בפרקי אצבעותיו.

רועי, שהסתובב בינתיים לשרת לקוח אחר, רשם בזכרונו את השם העברי כפי שהכריזה עליו מיכל, והנהן. זוהי מיכל, היא דאגה להבהיר את הכללים מהרגע הראשון ותיקנה לאחרים את הטעויות בעדינות ובתקיפות, בלי להעליב את בני שיחה. כמו טעותו של אדם שמציג את עצמו כערבי בפאב שהתגאה בהיותו מרכז הקהילה הישראלית הקטנה שעל הירח. זו רק אחת הסיבות שאני אוהב אותה, חשב לעצמו ומיד תיקן, שאני רוצה אותה. הלא כבר היינו בדיון הזה.

עלי סקר במבטו את הפאב. המתחם היה בנוי בצורת פרח סביב שולחן הבר העגול, ובכל אחד מעלי הכותרת המרובים ניצב שולחן וסביבו כסאות נמוכים וכריות. כל עלה יוחד לפן אחר של התרבות הישראלית כפי שחש אותה מעצב הפאב. הגומחה הסמוכה לכניסה הכילה חתימות גרפיטי של רוב הישראלים שעברו בפאב בעשר השנים שעברו מאז שנפתח. בגומחה שלצד ארון המשקאות הענקי, היה לוח שעם שאליו הוצמדו עשרות סמלי כותפת של יחידות צבאיות ישראליות מהזמן הנוכחי לצד סמלים עתיקים. על הקיר מן העבר השני היו מפוזרים תמרורים ושלטי דרכים בעברית שהביאו לירח אספני נוסטלגיה. בגומחות אחרות חיו בערבוביה חנוכיה, נרות שבת, מגילת קלף בחתימתו של מקובל, ופוסטרי אליפויות כדורגל מעשר השנים האחרונות. הבר היה בנוי כעיגול כמעט שלם, ורועי עמד במרכזו. בשעת ערב זו העסקים היו חלשים למדי, הבר היה ריק, ורק דלי קרח שעמד עליו הפר את המראה המסודר.

"אז מה אתה אומר אלי, אושר או עונג?" חזרה מיכל על השאלה.

"אני בעד סקס, בטח שסקס", ענה עלי, והשיב את מבטו מהגומחות אל מיכל. "אבל גם אהבה חשוב. איזה מזל את?"

מיכל התעלמה משורת הפתיחה הבוטה, וחשבה לעצמה שעוד משפט אחד ברמה דומה היא תעדיף להתעלם ממנו לחלוטין.

"ערב טוב כבודו. כרגיל?"

מיכל הסתובבה לכיוון רועי, ווידאה שפניו פונות אל הבקבוקים, ואז הביטה לעבר הכניסה. כן, מי שהגיע היה באמת אִיתִי-אֵל. איך לכל הרוחות הצליח רועי לדעת מי נכנס בלי שראה אותו? יום אחד היא תשאל אותו, אבל לפני כן היא חייבת להעלות השערה כלשהי. לפי השעה? לפי הצעדים? אולי יש לו מצלמה מחוץ לדלת. אבל איפה המוניטור, הרי רועי מסתובב בכל רחבי הבאר, ובכל זאת הוא תמיד מצליח לזהות את הקבועים.

היכולת המסתורית הזו היתה רק אחת מהסיבות לחיבתה אליו. סיבות נוספות היו שרירי קיבורת הזרוע שבלטו מן החולצות חסרות השרוולים שנהג ללבוש, התסרוקות שנהג לעצב לעצמו, כשהאריך, קיצר וצבע את שערו חדשות לבקרים. וכן, גם הרווח בין הגוף והמכנס הרחב שלבש. אבל על זה היא תחשוב אולי בפעם אחרת.

"ומה אתה אומר, אִיתִי-אֵל? אושר או עונג?" פנתה אליו.

אִיתִי-אֵל קיבל מרועי את המשקה האלכוהולי השקוף שלו ופסע לעברה באטיות, נותן לה זמן לסקור אותו. הוא היה אחד מהאנשים המבוגרים ביותר על הירח, באמצע שנות החמישים שלו, מאבותיה המייסדים של המושבה ושל הקהילה הישראלית גם יחד. אִיתִי-אֵל היה גבר גבוה, כהה וזוויתי, שנראה כאילו לא ידקור אותך בגב, אבל מוטב להיזהר ממנו פנים מול פנים. ביד אחת הוא אחז בכוס המשקה ובידו השניה מקטרת שפיתח לפני שנים, שהפיצה עשן נטול ריח, לאחר שבתיק הראשון שלו הוא טען שאיסור עישון מוחלט פוגע בזכויות הפרט, ומקטרת ללא עשן כמוה כקטר ללא סוסים. במקום שבו החוקים הושתתו על מנהגים נוקשים ועל נאמנות לחברים שבהם תלויים חייך, והנימוסים נאכפו בתקיפות, היה עורך הדין אִיתִי-אֵל חוק בפני עצמו. המקטרת היתה רק אחת מן הדוגמאות לכך, ולא הקיצונית ביותר.

כשהגיע אִיתִי-אֵל אל מרכז ההתרחשויות, הוא ינק ממקטרתו ואמר, "יש לי במקרה סיפור מעניין שקשור לזה. תיק שנתקלתי בו לא מזמן".

כשעורך הדין התחיל לדבר, ניתן היה לחוש תזוזה בכל אוכלוסיית הפאב, מעין התכוונות אל מזרח אנושי. היתה לו יכולת לתפוש את הקהל שלו בנימת קול, בתנועת יד.

"ברשותכם, אקרא לסיפור שלי כמיהת העור החסר. הגברת שבה מדובר, בואו נקרא לה עדי, היתה לקוחה שלי. את בן-זוגה לעתיד היא פגשה לראשונה כששניהם היו בראשית שנות העשרים לחייהם. הם נפגשו בישוב קטן, מן המקומות שבהם תוכל להכיר את כולם תוך חמש דקות, אינטימיות כפויה שאני באופן אישי לא הייתי יכול לסבול, כמו סרדינים במצעי סאטן. הוא טען שזו היתה אהבה ממבט ראשון. היא טענה שזו היתה אהבה ממגע ראשון".

עורך הדין עצר מרוצתו ובעבע במקטרתו. הוא הביט בעלי בציפייה דרך העשן, עד שזה כחכח בגרונו במבוכה, הניע את צווארו מצד לצד כמנסה לשחרר אותו מלפיתה, ושאל את השאלה המתבקשת, "מה זה בדיוק 'אהבה ממגע ראשון'?"

אִיתִי-אֵל הניד קלות בראשו, כחולק מחמאה לעלי על שהבין את תפקידו בתסריט.

"הלקוחה שלי הסבירה את זה כאהבה עמוקה, שורפת וטוטלית, שהתחילה בשניה בה התנגשו זה בזו בכניסה למעלית. היא אמרה שזה היה כמו מגנטים שנמצאים בעור שלו שמאלצים אותה לגעת בו שוב, או אולי כמו תחושה אלרגית של גירוד וצריבה שנעלמים רק ברגע שהיא נוגעת בו".

עורך הדין עצר כאן, כאילו היה נבוך מדבריו. מיכל התקשתה להאמין שהוא מסוגל עדיין לחוש מבוכה.

"מן הרגע שבו נפגשו הם לא נפרדו לעולם ליותר מיום אחד. הוא היה ביולוג ימי, היא היתה מנתחת כירורגית, ונטשה את המקצוע כדי להיות צמודה אליו במשימות שלקחו אותו לשבועות ארוכים בים. היא למדה לצלם, מעל ומתחת לפני הים, והיתה פרילנסרית של ירחון טבע גדול שקיבל ממנה תמונות המתעדות את מסעות המחקר של בן זוגה. היא אפילו נהנתה מהמקצוע החדש, בעיקר משום שהיתה מוקסמת מתחושת אצבעותיו על עורה הרטוב, כדבריה".

אִיתִי-אֵל כחכח שוב בגרונו, ונראה נבוך. מיכל תהתה מה מביך אותו בסיפור הזה, האם ההתייחסות החוזרת ונשנית אל העור, או העיסוק באהבה, או שמא המחשבה על המשך הסיפור.

"עם השנים הגיעו הילדים, בן ובת. שניהם נולדו בלידה טבעית במים, בלוויית אחת מאוכלוסיות הדולפינים שחקר בן זוגה. החיים נראו מושלמים, זוג מאוהב אחרי שנים של חיים יחד, צאצאים בריאים ומבריקים, שניהם נהנו מחייהם ומצאו סיפוק בעבודתם, אידיליה.

"אלא מה, בן זוגה של עדי החליט לנסות טיפול חדשני שיאפשר לו לשהות לאורך זמן מתחת לפני המים, בתקווה שיוכל כך לבצע את תפקידו טוב יותר מעין התערבות ביומכנית, הזרקה של ננו-מכונות שיוצרות זימים בריאות, כדי לאפשר לאדם לשהות זמן ארוך מתחת למים. מה שחשוב לצרכינו הוא תופעת הלוואי של הטיפול. בן זוגה של עדי היה בקבוצת ביקורת שעליה נוסה שילוב בין הטיפול הביו מכני להתערבות גנטית מינימלית, להבטחת תנאי סביבה הולמים להיקלטות הזימים. במלים אחרות, הוא התחיל לגדל קשקשים.

"עדי סיפרה שהיא חשה בזה כבר ביום הראשון, שידעה שמשהו לא תקין, שניסתה ללחוץ עליו להפסיק את הטיפול באופן מיידי, אולם בן זוגה סירב בטענה שלא ניתן להסיק מסקנות מניסוי שנקטע טרם זמנו, וכיוון שהוא התנדב לניסוי, הוא חייב נאמנות לצוות המחקר ועליו להמשיך את הטיפול עד סופו.

"אחרי שלושה שבועות הוא היה כבר מסוגל לשהות שעה שלמה מתחת לפני המים, בלי עזרת בלוני אוויר או שנורקל. הניסוי הוכתר בהצלחה, אבל העור שלו היה מכוסה בקשקשים עדינים. ראיתי תמונה שצילם צוות המחקר, מאד יפה ועדין, אסתטי, היתה מעין שבירה של האור על פני הקשקש שגרמה לו להבריק כמו טיפת טל בפארק שעשועים. אבל אני נסחף, זה לא עיקרו של הסיפור, אני מצטער.

"אלו היו שלושה שבועות ללא סקס. עדי סיפרה שמהיום הראשון של הניסוי נוצר חוצץ גופני, שלא אפשר לה להתקרב אליו. כאילו מישהו הפך את המגנט. ואז, היא סיפרה, התחיל להיווצר גם פער נפשי. היא אמרה שבגלל ההבט הגופני העמוק של היחסים האלה, היבט שלא ניתן היה לוותר עליו, וכיוון שחלק גדול מהתקשורת שביניהם היתה תקשורת עורית, נוצר נתק שלא ניתן היה לאחות באמצעים המקובלים. לכן, אמרה, היא היתה מוכרחה לחפש את הבלתי מקובל".

אִיתִי-אֵל ינק שוב מהמקטרת תוך שהוא מערב את העשן בלגימה מן המשקה בכוסו, וסקר את היושבים בפאב. בשעה זו כבר הסתובבו כולם אליו, הקשיבו בגלוי לשיחה שהתנהלה ליד הבר וחיכו בדממה ובסקרנות להמשך העלילה. אפילו לנה, המלצרית הבלונדינית חסרת המעוף, שנראתה כאילו דבר לא יצליח לסקרן אותה יותר, הקשיבה.

"היא לא ידעה על ההתערבות הגנטית. היא חשבה שמדובר בתהליך מכני, שהקשקשים גדלו מעל העור, שמספיק להסיר אותם והיא תוכל שוב להגיע אל העור שאהבה. אבל הקשקשים גדלו במקום העור. כשנרדם, היא אזקה אותו למיטה ונעלה את הדלת. ואז לקחה סכין מנתחים דק, והורידה מעורו את שכבת הקשקשים. ולמרות שראתה בבירור שהיא מגיעה לשכבה התת עורית של כלי הדם והעצבים, היא לא הפסיקה עד שהורידה את הקשקשים מכל גופו. וכך השאירה אותו, וברחה".

הפאב היה שקט. שקט שלפני הסערה המאיימת של קריאות הזעזוע. מיכל ורועי הסתכלו זה בזה, ודמיינו לעצמם את מראהו של האיש השרוע לבד על הרצפה, מדמם, ערום מכל מה שהיה לו.

"היא ברחה אל הירח, הגיעה אל המושבה שלנו. בקשת ההסגרה הגיעה כעבור זמן קצר. מסתבר שבן זוגה נשאר בחיים, אם כי הוא יזדקק לטיפול רפואי צמוד לשארית חייו. הילדים היו אלה שמצאו אותו וקראו לעזרה. ילדים נבונים שהצליחו לשמור על קור רוח מול מראה נורא. היא ביקשה חזקה על הילדים, אבל לא קיבלה אותה, כמובן. הוא כבר לא היה יכול לטפל בהם, והם נמסרו למסגרות הרווחה. בקשת ההסגרה כללה אישומים של נסיון לרצח, נטישת פצוע, הזנחת ילדים. היא הגיעה אלי, וביקשה את עזרתי.

"שפטנו אותה כאן, בבית הדין שבכיפה הצפונית. לא היה ויכוח על העובדות, היא הודתה במעשה. נותרה רק שאלה של פרשנות. אני טענתי שהיא סבלה מחסך שגרם לה לאובדן שפיות זמני. זכינו. וכל זה בא לומר שאין דבר כזה אהבה. אם לא מתלווה אל האהבה משיכה גופנית מתמדת וברורה, האהבה מתמוססת ונעלמת, כמו יבלות בריק".

אִיתִי-אֵל הרים את כוסו וחייך אל מיכל חיוך ריק מהומור. "לחיי העונג", אמר ורוקן את כוסו. כשקם ממקומו והלך אל הבר לשלם, הפאב התעורר מדומיית ההקשבה. ארבעה לקוחות שישבו בשקט בזמן שעורך הדין דיבר קראו לפתע בו-זמנית ללנה המלצרית, שלושה לקוחות אחרים הגיעו אל הבר, לשלם וללכת.

מיכל קמה אף היא וניגשה אל רועי.

"לא שמתי לב כמה מאוחר. אני צריכה ללכת הביתה. להתראות מחר, מתוק שלי", אמרה, ונגעה עם אצבעותיה בקצה אצבעותיו. רועי נרעד מההזמנה, והשפיל את עיניו.

עלי שילם והשאיר לרועי טיפ, מטבעות שנזרקו במסלול שהיה משאיר אותם על הדלפק בג'י מלא, אבל כאן נפלו הרחק מעבר לקצה הבר. רועי הביט בו בעיניים מכווצות וניסה להבחין אם היה כאן חוסר נסיון של בשר חדש, או אולי מעשה מחושב שנועד להעליב אותו. בכל מקרה לא היה לו ספק שאם עלי יחזור לכאן אי פעם, הוא לא יהיה מהלקוחות המועדפים, שעליהם ניתנה לרועי התראה מהחיישן שעל דלי הקרח. הוא יהיה אחד מיושבי השוליים שניסו תמיד לשלוח ידיים אל ישבנה של לנה, ונעלמו תוך זמן קצר עקב השרות האטי והבלתי אדיב שקיבלו.

אחרי שעלי הלך, רועי מצא את עצמו מול אִיתִי-אֵל, שסובב מטבע על הבר, והתבונן באור המשתבר על שני צדדיו.

"זה לא סוף הסיפור, אתה יודע", אמר אִיתִי-אֵל. "יש עוד חלק קטן נוסף. משהו שגיליתי רק אחרי המשפט של עדי".

רועי התקרב אליו, נדמה היה שזה מה שעורך הדין מבקש. אִיתִי-אֵל לחש לו באוזנו.

"אחרי שהיא זוכתה, היא עברה לגור כאן עם מישהי. חקרתי קצת, והתבררו לי כמה דברים". וכאן החל מונה על אצבעותיו אחת לאחת.

"התברר לי שלא רק שהן הכירו עוד בכדור הארץ, אלא המאהבת שלה היתה בצוות המחקר שסיפק לבן זוגה של עדי את הטיפול הנסיוני הלקוי, וכן שהרומן שלהן התחיל עוד קודם, ועדי היא זו שרמזה לבן זוגה על האפשרות הרפואית להצמחת זימים. כך שבעצם היא ויתרה על סקס מופלא בגלל אהבה חדשה".

אִיתִי-אֵל עצר בדבריו, נשם נשימה עמוקה, קפץ את אגרופו והמשיך.

"כשגיליתי את כל זה, הלכתי לבקר אותה בכיפה המשפחתית שלהן. הן הודו. תחת לחץ, אבל הודו. אזקתי אותן למיטה, נטרלתי את אזעקת ירידת הלחץ ואת אמצעי התקשורת שלהן, ונעלתי אותן בפנים בכיפה מנוקבת. כשהייתי בטוח שזה נגמר, שחררתי את הנעילה וחיברתי את האזעקה מחדש". הוא הטיח את המטבע המסתובב על הבר ויצא, בלי להחזיר את מבטו אל רועי המזועזע.

רועי התחיל לסדר את הבר, הכניס את כוסות המשקה שהיו מונחות עליו למתקן השטיפה, רוקן את צלוחיות הפיצוחים, ועשה הכל באיטיות, כמתוך חלום. הוא ידע מנסיון אישי שאִיתִי-אֵל היה חוק בפני עצמו, שגמל על נאמנות בנאמנות, שאם הבין את מניעיו של הלקוח שלו הוא היה מעצב בשבילו מחדש את מערכת המשפט. הוא היה שם פעם בעצמו, ולא ישכח לעולם את חובו לאִיתִי-אֵל. אבל זו הפעם הראשונה ששמע על הגמול שמעניק אִיתִי-אֵל ללקוח ששיקר לו.

לנה ניגשה אליו, מחזיקה בידיה ערמה של צלחות וכוסות.

"את יודעת, אילנה, נדמה לי שאני מכיר אותה, את ההיא מהסיפור. היא חתומה על הקיר. אני כמעט בטוח. תכף אמצא אותה".

רועי ניגש אל קיר החתימות וחיפש בו את הלב שבתוכו היו שני שמות מחוברים עם חץ. לאחר שמצא הוא חזר אל לנה.

"ענבר ולי. ככה קראו להן. אני זוכר אותן. הן היו הזוג הכי יפה שראיתי בפאב. לא שדיברתי אתן, הן היו עסוקות כל הזמן בעצמן, מחזיקות כל הזמן ידיים. אני זוכר גם ששמעתי על מותן בחדשות. מצאו אותן מחובקות בערום על רצפת החדר המרכזי בכיפה. זו היתה טרגדיה נוראית, איך שתי נשים צעירות מתות מחוסר תשומת לב, מריכוז מוחלט אחת בשניה, כי את הרעש שהשמיעה אזעקת נפילת לחץ האוויר אפשר היה לשמוע בכל האזור.

"אז מה, אילנה, מה דעתך?" שאל רועי, אבל לא ציפה לתשובה, לנה לא היתה אשה שענתה לעתים קרובות, ורועי לעתים רחוקות עוד יותר הקשיב לה.

"לדעתי זה ככה. אדם יכול לזכות באהבה גדולה מהחיים. אפשר אולי לזכות בזה יותר מפעם אחת בחיים. אבל אם שתי אהבות גדולות מהחיים קורות בו זמנית, מישהו בטוח ימות", סיכם רועי, והוסיף לעצמו בשקט, "וזו רק אחת הסיבות שלעולם לא אגע במיכל".

רועי הלך לענייניו, מזמם שיר ישן של נעמי שמר על עדי לי ואוצר, ולנה נשארה לבד עם הכלים, כרגיל בסוף המשמרת.

"לנה. דגנרט. לא אילנה. לנה." ענתה במבטא רוסי כבד אל החלל הריק שהשאיר מאחוריו. "אתה לא לומדת אף פעם. זה ברור. אהבה זה כמו תפוז. הסקס זה הקליפה. לא מוריד קליפה, אי אפשר לאכול תפוז. מוריד קליפה, התפוז עושה דביק בידיים. אז אני אלרגית לתפוז".

תודה, כתמיד, לירון פלג על אושר ועונג.