ידידים


פורסם ביום יום שישי, 01 בדצמבר 2000, בשעה 14:34
שייך למדור סיפורי מקור

מאת

פרולוג

אמור לי מי ידידיך ואומר לך מי אתה…..

אומרים שאחד מהגורמים המשפיעים על נפש האדם היא ידידיו הקרובים, אותם חברים מילדות המהווים גורם מכריע בעיצוב הראשוני של הנפש, עיצוב המתחיל ברגע שאדם פוגש אדם אחר.

כך גם בהיסטוריה, באינטראקציה בין עם לעם, בין אומה לאומה ובין גזע לגזע.

כשהאדם פסע לראשונה אל מעבר לכוכב הלכת שלו, הוא לא ידע איזה 'ידידים' יפגוש, אם היה יודע, אולי לא היה פוסע מעריסתו. אך לאחר עשרות אלפי שנים של מלחמות מרות הגזע האנושי השתנה, יש כאלו שאומרים שאף התעוות והפך למשהו לא אנושי. הסיפור שלנו מתחיל עשרות אלפי שנים לאחר הפגישה הראשונה עם הגזעים החוצניים הראשונים…


-1-

קפטיין צ'ארלי בנקס התרווח בכיסאו ושלח את רגליו קדימה, הוא היה מפקד ספינת סיור עמוק (או צוללות, כפי שנקראו בפי כל) שסיירה אלפי שנות אור לפני הצי החמישי, האדום. בחיפוש אחר צורות חיים וכוכבי לכת. הקפטיין היה גוץ, נמוך למדי ומקריח, אך מראה יכול להטעות, הוא היה אחד מקציני החי"ר בקרב על XR-876 , קרב ששרדו ממנו אך מעטים, מכל בחינה הוא היה העילית שבעילית. לכן הוא קיבל את הפיקוד הנחשק על ספינת הסיור הזו, שלמעשה היוותה את חוד החנית של ממלכת האדם. צ'ארלי בחן בעצלתיים את מפת האזור, הם כיסו חלק ניכר מהגזרה, אך לא מצאו כוכבי לכת כלשהם.

צ'ארלי בחן את הנתונים על הכוכב שהיווה את יעדם, לא הרבה, אך הייתה הסתברות גבוהה לכוכב לכת. הוא קיווה שהוא יהיה מיושב, כך בני האדם יוכלו לקצור מידע. ומידע, כפי שהוא ידע היטב יכול להיות מאד חיוני להישרדות הגזע, והישרדות הגזע, כפי שכל אזרח ואזרחית ידעו, הייתה המטרה העליונה.

קולו של הנווט הפריע למחשבותיו : "אדוני הקפטיין, זמן הגעה למערכת בעוד חמש דקות"

צ'ארלי פנה לסגן שלו: "או קיי, תרגולת רגילה, הפעל מערכות הסוואה, אני רוצה לקבל את כל המידע על המערכת הזו בעוד 20 דקות"


-2-

בן רכב על סוסו, השמיים היו בהירים וצחים, הוא הצטחק ופנה אל ידידו, מינאס:

"בוא ונתחרה עד העץ שעל הגבעה!"

מינאס נענה לאתגר והדהיר את סוסו. שני הידידים, למרות שהיו קרובים זה לזה, היו שונים בתכלית; בן היה נמוך ושרירי, שחור שער ואילו למינאס היתה ציצית שער זהובה והוא היה גבוה מאד ודק, ואין פלא, כי מינאס היה בן לגזע אחר.

שני גזעים חיו יחדיו על העולם הזה, בהרמוניה ובשלווה, הנוקור ובני האדם. בן היה השליט העליון של בני האדם, בעוד מינאס היה מלכם של הנוקור. יחדיו הם שלטו על עולם זה, לא שהיה הרבה מה לעשות, כמובן, התבואה נקצרה, הגשמים ירדו, העונות באו והלכו וכולם היו מאושרים.

בן הגיע ראשון, הוא צחק צחוק משוחרר, ואמר למינאס: "ניצחתי אותך, שוב!". אך מינאס בחר שלא להשיב בעקיצה משלו ובמקום זאת אמר: "חלמתי חלום אמש, חלום מוזר ומפחיד".

"מפחיד? אותך? על מה הוא היה?"

"חלמתי שאני שוכב על מיטתי וצופה בשמים, ושטן ירד ובא אלי מהשמים ובידו חרב מלהטת"

"תן לחלום זה להישכח ולחזור לתהום שממנו הוא בא" ענה לו בן, במילות ההרגעה המסורתיות, "ארוחת הצהרים מוכנה עוד מעט, ואם נאחר שוב נאכל שאריות, אלא אם כן, זה מה שאתה רוצה"

"בוודאי שלא! במיוחד כשאני יודע שאתה לא תשאיר לי כלום!" צחק מינאס והדהיר את סוסו אל עבר הטירה הנושנה. בן דהר בעקבותיו.


-3-

"קפטיין, כוכב לכת אחד, שבעים אחוזים משטחו מכוסים מים, יבשת מרכזית אחת וכמה איים קטנים, אטמוספרה וגודל המתאימים לנו, הזנתי את שאר הנתונים למחשב"

צ'רלי חש את השמחה מפעפעת בלבו, כוכב לכת 'טבעי' היה נדיר ביותר וכמובן שהיה נכס אסטרטגי חשוב לבני האדם. כל מושבה וכל כוכב תרמו לעוצמת הגזע, הגדילו את סיכויי השרידה שלהם.

"האם העולם מיושב?"

"יש סימנים לתרבות, קפטיין, לא יותר מדי מפותחת"

צ'רלי הורה על התקרבות לכוכב כדי להמשיך בחקירה, הוא בעצמו התקשר אל הצי, כדי להודיע על מציאת כוכב לכת 'טבעי'. הוא היה קצת מאוכזב מכך שלא הייתה תרבות מפותחת על הכוכב, משמעות תרבות מפותחת היא קציר מידע טוב יותר, למרות שאנשי החי"ר בטח ישמחו. לא יהיה עליהם לרדת לכוכב על מנת לבצע קציר, ספינות המלחמה כבר יבצעו את העבודה בשבילם.

בני האדם לא שיעבדו גזעים, הרי הם בעצמם שועבדו פעם, התקוממו כנגד אדוניהם והשמידו אותם. הקיסר והקבינט החליטו שמבחינה אסטרטגית, אסור לשעבד גזעים. רק לקצור מהם מידע חשוב ואז להשמידם ולהשתלט על משאביהם.

"קפטיין, תרבות לא טכנולוגית." הודיע אחד הטכנאים.

"או קיי" צ'ארלי אמר, "הכינו צוות נחיתה, ירידה בעוד 15 דקות".

צוות הנחיתה היה מורכב מאנשי חי"ר מאומנים שמטרתם הייתה לשבות מספר פריטים מהגזע (למען מחלקת הביוטכנולגיה של הצבא) ולוודא שאכן אין טכנולוגיה ששווה קציר. לאחר השלמת משימה זו, ספינת הסיור הייתה ממשיכה הלאה, לאחר מספר שבועות הצי היה מגיע ומעקר את הכוכב, מכין אותו ליישוב בני האדם, שבדרך כלל היו מתחילים ביישוב מייד לאחר העיקור.

"צוות נחיתה מוכן, קפטיין"

"יפה, הורד אותם עכשיו, כדאי שימהרו, הצי נמצא רק שבוע מאחורינו"


-4-

הערב היה נעים והאיכר מק'גליס התרווח על כסאו ועישן, הוא חשב עצמו לבא בימים, בן 56 עוד מעט. למרות גילו, הוא היה חסון כמעט כמו בחור צעיר והצליח לנהל חווה פורייה ומשגשגת. למרות שכבר יצא לגמלאות, עדיין עזר לשני בניו בעצות טובות, והוא חשב (וצדק) שהם שמחו לקבל את עזרתו. בסך הכל היו לו חיים טובים. תוך כדי הפרחת טבעות עשן אל השמיים הבחין בכוכב נופל; "כדאי שאבקש משאלה" הרהר בינו לבין עצמו. "מוזר" הוא תמה "…זה לא נראה כמו כוכב נופל רגיל….." ואז הכל התפוצץ.

סמל גליטר חשב שהוא ראה כבר הכל, כשספינת הנחיתה ירדה הוא הסתער עם אנשיו אל הפריט הקרוב ביותר על מנת לשבות אותו, גם הוא, כמו הקפטיין, היה אחד מניצולי XR-876, והוא היה אחד מהחיילים הטובים ביותר שבאימפריה, אך למרות שכבר ביקר באלפי עולמות וראה (והרג) עשרות ומאות יצורים דבר לא הכין אותו למה שהוא ואנשיו ראו.

"זה אדם, המפקד", אחד מהחיילים אמר, "אני יודע, טמבל" ענה לו גליטר "יכול לראות שהוא נראה כמו אדם, אבל זה לא ייתכן, נראה לי שזה תעתוע, הסוואה, אל תאמין למה שרואות עיניך"

הוא הרים את רובהו וירה שלוש יריות, האדם התמוטט מייד.

הם פרצו לבית החווה הסמוך, ואספו עוד מספר פריטים (גליטר לא היה מסוגל לחשוב עליהם בתור בני אדם, למרות שהם היו זהים בדיוק מוחלט), הם החליטו לבצע חיפוש באסם, ושם הם גילו חייזר אמיתי, גבוה, חיוור, זהוב ומכוער, הוא השתופף בין החציר הטרי, ייבב וניסה להשמיע מילים, הם ירו גם בו, עמוסים בשללם הם שבו לספינת הנחיתה והמריאו.

"הם נראים ממש כמו בני אדם!" פלט הקפטיין, שהביט בפריטים שנאספו על כוכב הלכת, "חוץ מהגבוה המכוער שבפינה. הרצתם עליהם בדיקות ראשוניות?"

"כן קפטיין", ענה הביוטכנולוג של הספינה, "אני עדיין מעבד את הנתונים אך כרגע הם נראים כמו בני אדם, שונים במקצת, אך ללא ספק מקורם הוא מכדור הארץ"

תשובתו של הביוטכנולוג גררה גל של שאלות נזעמות מצדו של קפטיין צ'ארלי: "אתה בטוח? זה לא אפשרי!!! איך הם הגיעו לכוכב הזה? למה הם התנוונו כך?"

"את זה אני לא יכול לומר לך קפטיין" ענה לו הביוטכנולוג

קפטיין צ'ארלי נאנח ועיסה את רקותיו, כמו סמל גליטר, גם הוא חשש שמדובר בהתחזות או בהסוואה, כעת יש לביוטכנולוג הארור הזה ספקות, ספקות שיביאו לסיבוכים ללא כל ספק, הוא היה בטוח שבסופו של דבר תתגלה התרמית ואז הכוכב יעבור עיקור, אבל בינתיים זמן יקר ילך לאיבוד, והרי זמן זהו הדבר שחשוב להישרדות; הרי רק כמה מאות שנים בודדות הפרידו בין הגזע הנבער שיצא אך בקושי מימי הביניים לגזע שהגיע אל הכוכבים ונתגלה על ידי החיזרים העוינים. הוא קיווה שגנרל דייסון, מפקד הצי החמישי 'האדום', הצי החזק ביותר מבין כל שבעת הציים, יחשוב כמוהו וישלח במהירות צוות ביוטכנולוגיה וספינת מלחמה שתבצע עיקור לאחר שהתעלומה תיפתר. הוא לא רצה שאיבוד הזמן יתרחש, לפחות לא במשמרת שלו.

גנרל דייסון היה איש גבוה ומצולק, שלחם לצד הקיסר במלחמת ההתקוממות הראשונה, גילו היה אלפי שנים והוא לחם בעשרות אלפי מלחמות וגזעים, בהצלחה מרובה. למרות מעמדו הרם, כמפקד על צי כביר שהכיל אלפי ספינות קרב, שכל אחת מהן מסוגלת להחריב כוכב שלם, הוא הכיר היטב את קפטיין צ'ארלי, הן בתור הקפטיין של ספינת הסיור הקדמית והן עקב תפקודו בטבח של XR-876. הגנרל הרים גבה כששמע את צ'ארלי מדווח על המתרחש, הוא הורה במיידי על שליחת ספינת מחקר, אך לאכזבתו של צ'ארלי, לא צירף ספינת מלחמה; "הייתי מעוניין לחקור יותר את הנושא הזה, צ'ארלי, אין צורך להיחפז, עליך לזכור שעיקור לוקח רק מספר שעות, בינתיים עליך להישאר בגזרה ולאבטח את ספינת המחקר, במידת הצורך אשלח לך תגבורת מהצי." הוא שמע את צ'ארלי רוטן וניתק את הקשר.


-5-

בן ומינאס ישבו על כס המשפט, זה היה אחד מתפקידיהם, לשפוט במחלוקות ובסכסוכים, ברוב המקרים אלו היו סכסוכי שכנים פעוטים שנגמרו ברוב המקרים בטוב ובהסכמת שני הצדדים. בן די נהנה מתפקיד זה, שהיווה שינוי מרענן משגרת החיים היומיומית, לעומתו מינאס תמיד טען שמחלוקות אלו הורסות לו את היום. למרות השונות הפיזית והנפשית שביניהם, בן ומינאס היו חברים טובים, כמו כל השליטים המשותפים של היבשת של העולם. ממשיכים מסורת של אלפי שנים, מסורת של שלום ושיתוף פעולה.

הם היו בדיוק באמצע דיון בנוקור צעיר, שדהר עם בהמת הרכיבה שלו והפך דוכן ירקות, כאשר אישה צעירה התפרצה לאולם; "שליטים! הו שליטים נכבדים! מעשה נורא קרה בארץ!" השתטחה על הארץ ופרצה בבכי.

לאחר שפיזרו את הנוכחים והשקו את האישה במעט יין, היא סיפרה לבן ולמינאס, בין דמעותיה, על התקרית שהביאה אותה להתפרצות כזו: "חזרתי מביקור בביתה של אמי, אל בית בעלי, ומצאתי אותו ריק! הבית כולו שרוי באי סדר, ואף נפש חיה באזור! רק החיות חסרות הבינה ששוטטו בשדות, בעלי, אחיו ואשתו, אביו ונוקור צעיר שהיה בן בית במשפחתנו נעלמו!"

לאחר שהבינו את דבריה של האישה, בן ומינאס, בליווי של מספר בני לוויה, רכבו במהירות הבזק אל ביתה של האישה, רק כדי למצוא אותו בדיוק במצב שתארה קודם לכן, הם ערכו חיפוש בשדות וביערות שמסביב, אך ללא הואיל.

"נעלמו כאילו בלעה אותם הארץ עצמה!" בן אמר.

"יש לי הרגשה רעה בקשר לזה, ידידי" אמר מינאס "בוא ונחזור לטירתנו, עלינו לראות מה קורה בארץ הזו, שהפכה להיות אוכלת יושביה"

כשחזרו לטירה, הם נוכחו לדעת שהתרחשו עוד מספר מקרים כאלו, בעיקר בחוות מבודדות, אנשים ונוקור נעלמו ללא הותיר זכר, רוח רעה כיסתה את הארץ הנעימה והלילות היו עטופים בפחד.


-6-

לאחר שבועיים של מחקר, צוות הביוטכנולוגים פרסם את המסקנות הסופיות: הגזע שנתגלה על הכוכב, הוא בני אדם, בבירור וללא כל ספק. המדענים לא הציעו הסבר לתופעה מוזרה זו, הגזע הנוסף הוא גזע חייזרי נושם חמצן, המכונה בשם נוקור. גנרל דייסון שלח צוות זנולוגים ולשונאים על מנת לנסות ולפענח את לשונם של בני האדם ה'מקומיים' שנתגלו שם. הגנרל לא הופתע (בניגוד גמור לקפטיין צ'ארלי) מהעובדה שהתברר כי אלו בני אדם. לאחר שקרא את דו"ח הביוטכנולוגים, יצר קשר עם הקיסר.

רובו של הצי החמישי נותר מחוץ למערכת השמש, אך במסלול גבוה מעל הכוכב ריחפו מספר ספינות מלחמה בינוניות, ספינת הדגל של הצי ריחפה בעל חלל 1, גודלה לא היה מאפשר לה להתקרב לכוכב ללא השפעות קיצוניות והרסניות על שדה הכבידה שלו. בחדר הפיקוד של ספינה זו, נועד גנרל דייסון עם קפטיין צ'ארלי, שהחזיק דו"ח מפורט על הכוכב ובני האדם שחיו שם;

"מסתבר שחיים על פני הכוכב 2 מיליון בני אדם ועוד מספר זהה של חייזרים, טכנולוגיה נחותה למדי, מערכת כלכלית פיאודלית-סוציאליסטית."

"מהו הכוח ההתקפי של החייזרים?" שאל גנרל דייסון.

"שום דבר, מסריקות ותחקורים שעשינו לפריטים, מסתבר שאין צבא סדיר על הכוכב, הכוח ההתקפי הוא בעצם כוח משטרה זעיר שמשמש להשלטת סדר וחוק, אין להם נשק, לא ממוכן ולא ידני. אני לא יודע המפקד…" צ'רלי בלע את רוקו, ניכר על פניו שלראשונה בחייו, ניצב בפני משהו שלא הבין ולו במקצת, "איך ייתכן שבני האדם יכולים לשרוד שם? בקרב חייזרים? ללא כוח צבאי? לפי תיאוריית השרידה הם היו צריכים להיות מחוסלים כבר מזמן…"

גנרל דייסון קטע אותו; "עד כמה שאני זוכר, היית בכדור הארץ, נכון?"

"כן המפקד, כשפגשתי את הקיסר לאחר קרב XR-876 , קיבלתי את העיטור הגבוה."

"אני נולדתי על כדור הארץ, צ'ארלי, ואני זוכר את הפגישה הראשונה בחוצנים, הם היו כל כך שוחרי שלום, כל כך טובים…" דייסון חשק את שיניו בהפגנת רגש נדירה "…את הצלקות האלו קיבלתי במחנות העבדים, את שתי ידי איבדתי במרידות הראשונות. זכור צ'ארלי, אל תבטח לעולם במי שאינו אנושי, לעולם לא. תיאוריית השרידה תמיד צודקת, תמיד."

"איך הם הגיעו לשם בכלל? ומדוע התנוונו?" שאל צ'ארלי, עדיין מבולבל.

"אין לי שום מושג" הודה גנרל דייסון "אנו חוקרים את העניין, מה שבטוח, ללא כל ספק, הם בני אדם שמקורם העתיק הוא בכדור הארץ ולא איזה תעתיק או שכפול מוצלח."

"מה נעשה עכשיו המפקד? איך נציל את האנשים האלו?"

"תשלח את הדו"ח הטקטי למפקדי המחלקות. הבא אלי את השליט שלהם, הגיע הזמן שהם ידעו עלינו."


-7-

בנוסף לכל הסימנים הרעים של הזמן, גם הכוכבים החלו להשתנות, כוכבים בהירים יותר נתגלו והם נעו במסלולים שונים ומשונים, בן ומינאס ניסו להרגיע את העם, אך איך אפשר להרגיע אנשים כאשר השמים עצמם משתנים?

מינאס היה מודאג, מאד מודאג, בן נסע אל העיר הדרומית על מנת לחקור היעלמויות נוספות ו 'מרכבות אש מעופפות' שנראו מעל האוקיינוס הכביר. מינאס נותר בעיר הראשה כדי לנסות ולהרגיע את האנשים והנוקור המפוחדים, הוא הביט אל השמים, אל הכוכבים המוזרים אשר נקבעו בשמים לאחרונה ומלמל תפילה חרישית לשלום העולם, על פי האגדות, בני האדם לא היו ילידי האדמה, אלא הובאו על ידי אלי הים כדי להעשיר את העולם ולשמח את לב הנוקור בבדידותם, מינאס תהה, ולא בפעם הראשונה, אם האלים אכן היו קיימים, ומה מקורם של בני האדם…

זעקות שבר קטעו בחדות את הרהוריו, הוא יצא מחדרו הפרטי רק כדי לגלות את אנשי חצרו, בני אדם ונוקור, ממררים בבכי, "מה קרה?" הוא שאל, "מה קרה בשם האלים?" אך איש לא יכול היה לומר לו, הם התחמקו משאלותיו ונמלטו, לבסוף מינאס הצליח לתפוס את אחד השוטרים, ומה שהוא שמע מפיו הכה אותו בהלם; "מרכבת אש חטפה את שליט בני האדם, אדוני, היא חטפה את בן…." מינאס התמוטט על הרצפה, אוזניו שומעות בקושי את השוטר המתייפח: "מה יהיה בסופנו? מתי העונה הרעה תעבור?"

"עלינו לעשות משהו" אמר מינאס בהחלטיות.

"אבל מה אדוני?, מה נוכל לעשות כנגד מרכבות מעופפות? כנגד הכוכבים בשמיים? ענה לו אחד מזקני הנוקור.

הם קיימו מועצה, הראשונה מזה מאות שנים, השתתפו בה 500 מבני כל הגזעים והיא נערכה באולם הגדול ביותר בטירה.

"נגדיל את כוח השיטור שלנו" אמר אחד האנשים.

אתה צודק, אמר לו מינאס, "נגייס את כל האנשים מעל גיל 14 ואת כל הנוקורים מעל גיל 10, זהו מצב חירום, לא נוכל להסכין עם הצרות הללו, כוח השיטור שלנו יוכל לפטרל כאשר השמש יורדת, להשגיח שאף אדם או נוקור יימצא לבדו…"

"אבל מה הם יעשו?!?" צעק נוקור אחד "מה הם יוכלו לעשות נגד מרכבות האש?"

"נצטרך לייצר כלי נשק…" אמר מינאס בהיסוס

"כלי נשק?" תהה אחד מבני האדם, מגלגל על לשונו את המילה הלא מוכרת; "מה זה כלי נשק?"

"סכינים גדולות, אלות, אני לא יודע, כל מה שיש לו סיכוי למנוע את הפגיעה בנו." ענה לו מינאס, "משהו שיוכל אולי לפגוע במרכבות האש שחוטפות אותנו…"

"סכינים נגד מרכבות אש? אני לא ממשיך להשתתף בפארסה הזו!, חייבת להיות דרך אחרת! מלבד… מלבד… התוקפנות הזו!" קבע אחד הנוקור בזעם ועזב את המועצה, אך מינאס שמח לדעת שרק מתי מעט מבן בני האדם והנוקור הלכו אחריו, הרוב המשיכו להתווכח בנוגע לכוח העומד לקום.

צבא, עוד מילה עתיקה ונושנה שצצה בתודעתו של מינאס, "אנו הולכים להקים לנו צבא", הוא חשב בקדרות, צבא, דבר תיאורטי לחלוטין שעד לפני חודש נחשב לדבר בלתי אפשרי בעולם, "צבא, כלי נשק, התקפה, מלחמה…" כל אותן מילים נושנות שרק מלומדים ידעו בעבר מה משמעותן הפכו כעת למציאות. "בן, כמה אני מתגעגע אליך.." חשב מינאס ואז פנה אל הדיונים.


-8-

בן רכב על סוסו בראש אנשיו כשמרכבת האש נחתה ברעש רב, הוא לא הספיק למצמץ כשאנשים, בני-אדם, יצאו מתוכה, אוחזים מכשירים משונים, כלי נשק, המילה העתיקה צצה בתודעתו. הם נעו אליו במהירות, בתנועות חלקות באופן לא אנושי כמעט, הוא לא יכל לראות את עיניהם שהיו מכוסות על ידי מגן מבריק כמראה. אחד מהם, התייצב מולו ורעם בקול: "שליט בני האדם בן קינסר, הנך נדרש להתייצב אצל הגנרל דייסון, המפקד העליון של הצי החמישי ובא כוחו של קיסר מלכות האדם!".

בן מצמץ, מופתע, מנסה לשמור על קור רוחו ולנתח את המתרחש כנגד עיניו, חיתוך ההיגוי של האנשים הללו היה כל כך זר, הנימה כל כך מצווה, מעולם לא שמע מישהו מדבר כך. "אגרוף ברזל בכסיית משי" הוא חשב, "האלימות שיכולה להיות גלומה בקול בלבד! מול מה אנו מתמודדים כאן?" הוא בלע את רוקו בחשש ואמר: "היכן הוא נמצא, גנרל דייסון זה? האם ביבשת אחרת? מדוע אינו יכול להגיע לכאן? אנו נעניק לו אירוח למופת…" הוא נקטע על ידי איש מרכבת האש שאמר, בקולו המצווה: "אל תהיה מגוחך, בן אדם, גנרל דייסון נמצא בספינת החלל שלו" בן פלבל בעיניו, בחוסר הבנה, כשהאיש ראה שבן אינו מבין הוא הוסיף ואמר, בטון נמוך ורך יותר; "הספינה של גנרל דייסון, יחד עם כל הצי נמצאת בשמיים, בין הכוכבים, אנו באנו מכדור הארץ, המולדת העתיקה שלכם…. עד כדי כך התנוונתם?" בן יכול היה כמעט לשמוע נימה של צער בקולו של האיש, צער, החליט בן, אך לא רחמים. "אבוא עמכם, ברשותכם יבואו עמי כמה מבני לווייתי, ואשלח הודעה לשליט-האח שלי, מינאס"

האיש אמר: "בני לווייתך אדוני הם חייזרים, הם יומתו במקום." ובעודו אומר זאת, בני לווייתו של האיש, שירדו עמו ממרכבת האש, הרימו את המוטות שאחזו, כמה הבזקי אור קצרים ומעטים. בן בקושי הספיק לראות את בני לווייתו, נוקור טובים ונאמנים שאותם הכיר שנים על שנים, מתפוגגים לערפל אדום, רק הוא ומספר בני אדם נותרו עומדים.

ראשו היה סחרחר, בחילה אחזה בו, "מוות", הוא חשב ביאוש. "הם יביאו עלינו מוות" והתעלף.

כשהתעורר, הוא שכב על מיטה בעלת ריח מוזר אך לא בלתי נעים. המיטה הייתה בחדר לבן, קריר. שקט, הוא קם, וברגע שעשה זאת, הוא ראה תזוזה בחדר, חלקי מתכת נעו ממקום למקום "מכונות" הוא חשב "מכונות מתוחכמות במיוחד"

גם בעולם שלהם היו מכונות; טחנות קמח, שעונים, משחקי מחשבת, לא משוכללות כמו המכונות הללו כמובן, אבל משוכללות מספיק כדי שבן לא ייבהל כאשר מכונה אחת הושיטה את זרועה, אחזה בו ואז הרפתה והמשיכה הלאה. הדלת נפתחה, והאיש ממרכבת האש פסע פנימה "אל תפחד מהאוטו-דוק, אדון קינסר, הוא לא יזיק לך, שכבת כאן מספר ימים, האוטו-דוק טיהר את גופך מהרעלים ומהחיידקים."

"רעלים? חיידקים?" בן היה מבולבל, כל חייו הוא היה בריא כשור ובכלל לא ידע מה זה חיידקים. הוא נעץ באיש מבט תוהה.

"אתה נדרש לבוא איתי, גנרל דייסון וקפטיין בנקס מחכים לך" בן קם ממיטתו. הוא הרגיש טוב מבחינה פיזית אך מבחינה נפשית הוא היה מבולבל ומטושטש. הוא קיווה שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר, אך איזה סיכוי יש לעולם שלו מול אנשים שהורגים בהרף עין?

"מה שמך?" בן שאל את האיש, כשנכנסו לחדר קטן ללא מוצא עם שורת כפתורים ליד הדלת (כנראה חדר ההמתנה, חשב בן). האיש לחץ על כפתורים כשבן שאל את השאלה הזו, הוא הרים את עיניו, מופתע בעליל, "גליטר, אדוני, סמל גליטר, אחוז במעקה, אדוני, מייד נגיע". בן אחז במעקה שהיה בתא הקטן, וכמעט התמוטט, הוא הרגיש כל כך כבד, כל כך… חסר אונים, סמל גליטר, שהבחין במצוקתו, אמר: "אל תדאג אדוני, זו רק המעלית… מתקן שמעביר אותנו ממקום למקום בתוך הספינה, ההרגשה שאתה מרגיש היא התאוצה."

בן הנהן בקושי רב, שוב בחילה אחזה בו, למרבה הבושה, הוא ראה שסמל גליטר עומד, באדישות, אפילו לא נאחז במעקה.

הדלת נפתחה, בן הזדקף לאיטו, יישר את בגדיו. והלך בעקבותיו של סמל. הם פסעו לתוך אולם ענק, בעל חלון גדול שמתוכו השתקפו שמי הלילה. סמל החווה תנועה מהירה בידו ואמר: "גנרל דייסון, שליט בני האדם בן קינסר כאן, מוכן לחקירתך"

"משוחרר" הוא שמע קול קר כקרח שהקפיא את דמו, "עם איש כזה, עם יצור שכזה, לא כדאי להתעסק" חשב בן, ואז הוא ראה את גנרל דייסון, נשימתו של בן נעתקה, גנרל דייסון היה גבוה מאד, בעל צלקות רבות על כל פניו אך מה שריתק אותו היו העיניים, כחולות וזוהרות, לידו עמד אדם נמוך יותר, בעל מראה יותר אנושי, "זהו כנראה קפטיין בנקס" חשב בן.

גנרל דייסון התקרב לבן, והושיט לו את ידו, בן לחץ אותה, היד הייתה קפואה אך הלחיצה חזקה, כמעט מוחצת. "שב" אמר לו דייסון, והפנה אותו אל שולחן מחומר מוזר ומבריק. "יש לנו על מה לדבר."

בן התיישב, גנרל דייסון התיישב מולו, קפטיין בנקס נשאר לעמוד.

"גם אתם… בני אדם?" הצליח בן לשאול.

"כן, זהים לחלוטין, המקור של שנינו הוא מכדור הארץ."

"כדור הארץ?" בן תמה, הוא שמע את המונח קודם לכן, מסמל גליטר.

"כוכב המוצא של האנושות, המקור של בני האדם, אתן לך הרצאה מקיפה מאוחר יותר, אך כרגע אנו חייבים לדון בנושא דחוף ביותר."

לפתע בן נזכר במה שקרה כשחטפו אותו, "מדוע הרגתם את הנוקור? הם לא עשו לכם רע!"

"הם חייזרים" גנרל דייסון ענה, "הם לא בני אדם, ולכן כל כך חשוב לפנות את כל בני האדם מהכוכב הזה, עלינו לחסל את כל החייזרים, הנוקור, כפי שאתה קורא להם, אתכם ניישב ברחבי האימפריה כמובן, יש לכם הרבה מה ללמוד."

בן חש את הדם אוזל מפניו, את העולם מקדיר סביבו; "אבל ל..למה? הם לא עשו לכם, לנו כל רע!"

"יש לנו הרבה על מה לדון", אמר קפטיין צ'ארלי בנקס.


-9->

מינאס עמד על המרפסת וצפה בצבא גדול שהתאמן במגרש מול הטירה. היו להם סכינים גדולות ואלות, הוא לא ידע כמה זה יעזור כנגד מרכבות האש, אך לפחות הם לא יהיו כל כך… חסרי ישע, דפיקה בדלת נשמעה והוא הסתובב "יבוא" הוא קרא, נוקור צעיר ונרגש פתח את הדלת, "אדוני, אדוני, חדשות גדולות ונצורות! מצאנו את הנשק כנגד מרכבות האש!" מינאס פסע בעקבותיו במהירות.

דייג זקן עמד לפניו, מוקף בעשרות בני אדם ונוקורים נרגשים, "אדוני" הוא אמר "אדוני המלך מינאס, את ההמצאה הזו המצאתי לפני זמן רב, אך לא מצאתי לה שימוש, אולי עכשיו, כאשר המלך בן נחטף… זה יכול לעזור, היכן אוכל להדגים?"

מינאס הוביל אותו אל מגרש חולי המרוחק אך במעט מהטירה, "שים לב" לחש הנוקור הצעיר "הוא ערך לנו הדגמה קודם לכן. המצאה זו חייבת להביא לנו את הניצחון!"

הזקן הוציא גליל פח, הצית פתיל וזרק את הגליל הרחק ככל שיכל, כשהגליל נחת, עברו כמה שניות ונשמע פיצוץ עז ונראתה שלהבת אש. מינאס היה בהלם, "זה יביא לנו את הניצחון", הוא לחש, "זה יביא לנו את הניצחון…"


-10-

"בן, אתה חייב להבין" אמר גנרל דייסון "חייבים לפנות אתכם משם, אתם לא בטוחים, הצי החמישי הוא מאומן ביותר ועליון מבחינה טכנולוגית, נוכל לאבטח את הפינוי, תוכלו אפילו לחזור לכוכב, לאחר העיקור"

לאחר ימים ושעות של דיונים אינסופיים, של הרצאות שבהן הוא למד על האורחים שמקרוב באו, על עולם הבית 'ארץ' על החלל ועל היקום, הוא היה עייף מאד, אך יותר מאשר עייף הוא היה מזועזע, מזועזע עד עמקי נשמתו. "מה שאתם מציעים זה בעצם ג'נוסייד, השמדה כוללת של כל הנוקור, מחיקתם הטוטאלית!" הוא כמעט פרץ בבכי כשחשב על מינאס, חברו הטוב, ועל כל הנוקור הטובים והנעימים שהכיר. "והם לא עשו לכם דבר! מי מינה אתכם למחליטים בין המוות והחיים, מי שמכם?!?"

"זה חסר תועלת" הוא שמע את קפטיין צ'ארלי, "הסברנו לך את תיאוריית השרידה.."

"אבל התיאוריה הזו לא הגיונית! אני מבין שפגעו בכם בראשונה, אבל הנוקור הם אחרים לגמרי! מעולם לא התרחשה מלחמה על העולם שלי, מעולם לא! לעזאזל, אף פעם לא ראיתי מישהו נרצח עד שבאתם!"

השתררה שתיקה "קפטיין צ'ארלי, אתה משוחרר" גנרל דייסון אמר בשקט, הוא שמע את הקפטיין יוצא. גנרל דייסון התיישב קרוב אל בן, לפתע תפס בכוח את פניו והכריח אותו להסתכל בפניו המצולקות: "הסתכל היטב בן, הסתכל בי!" בן בהה בו באימה, לא העז אפילו למצמץ, דייסון החזיק בו דקות ארוכות ולבסוף הרפה ממנו וקם, פנה אל החלון, "אתה יודע למה אף פעם לא תיקנתי את פני בן?" ספק שאל ספק קבע, "כדי להזכיר לעצמי, לא לשכוח מה שחייזרים מסוגלים לעשות לנו. הייתי שם בן, בתחילה הם היו נעימים, כמו שהנוקור נעימים וטובים אליך, לעזאזל, אחד מחברי הטובים ביותר היה חייזר, מק'שו'רק היה שמו, הוא זה שגרם לי את הצלקות הללו כשהם כבשו את כדור הארץ!" הוא הסתובב ופנה אל בן, והמשיך לדבר בטון רך ועצוב, "איבדתי את כל חברי במלחמה על כדור הארץ, הפסדנו, האם אתה יודע את הסבל הכרוך בחיי שיעבוד של גזע שלם? כשאתה רואה את חברך הטוב ביותר מעונה עד מוות רק בגלל שהתחשק לאיזה חייזר כלשהו להשתעשע? הייתי עבדו של מק'שו'רק במשך עשר שנים ולבסוף הוא כרת את שתי זרועותי, באכזריות, רק על מנת לראות אותי זוחל על הרצפה כמו חרק. חתכו חצי מגופי על מנת להפוך אותי לסייבורג, לוחם במלחמתם הבזויה בחייזרים אחרים. לא אתן לכך לקרות בעולמך, לעולם לא."

בן הוכה בהלם, "כל הרבה עצב וסבל יש ביקום, הוא חשב, "כל כך הרבה, ולשם מה, לשם מה כל הסבל והעצב? האם יצורים חיים לא יכולים להתקיים בשלווה?" הוא חש חסר ישע כנגד המחשבה המלכנולית הזו, כנגד יקום שלם של דם ועצב נורא עד לאין שיעור והתפרץ, כמעט צעק: "אבל זה לא המקרה כאן, דייסון, זה פשוט לא המקרה הזה, מדוע אינך מסוגל להבין? אתם לא יכולים לעשות את זה! הנוקור הם לא כאלה"

"אתה מודע לכך שנעשה את זה" גנרל דייסון אמר "גם בכוח, גם בכפייה, גם אם נצטרך להפוך כל אבן על הפלנטה הרקובה הזו ולאבד אלף חיילים ביום, אנו לא נאפשר לעמך להכנס למלכודת, אנו לא נאפשר לבני אדם חסרי ישע למות מידי חייזרים, לא שוב!"

בן חש את הנחישות הקרה בקולו של האיש, הוא התקומם; "לא אעזור לכם בזה! אתם מפלצתיים! עזבו אותנו לבדנו!! עזבו אותנו!!! המשיכו הלאה, עזבו את הכוכב שלנו!" בסערת רגשותיו התמוטט על הכסא והתייפח.

"אז אני מבין שאתה לא מוכן לעזור לנו" אמר דייסון בשלווה.


-11-

עשר ספינות חלל המסוגלות לטוס באטמוספרה התמקמו מעל ערים מרכזיות על פני הכוכב, לתדהמת התושבים, בני אדם ונוקורים, שהשתופפו על הארץ באימה, מינאס ניסה לצוות על צבאו להתכונן לגרוע מכל, אך הכל השתוחחו על הקרקע באימה תהומית. לפתע, מהחללית יצא קול מרעים ואדיר אשר קרא בשפת המקור: "על כל בני האדם להתייצב במינא-א-טור אשר במחוז דוסאן, על כל בני האדם להתייצב במינא-א-טור אשר במחוז דוסאן, האלים קוראים לבני האדם לחזור למולדתם העתיקה, על כל אדם שיישאר ייגזר עונש נורא." כך הלאה והלאה, אל תוך הלילה. מרכבות אש קטנות פזרו כרוזים ברוח דומה על פני הכוכב, כך שהמסר הגיע גם לחוות הקטנות ביותר.

הנוקורים ובני האדם חשו בעצב עמוק ובאבל כבד, שני הגזעים כה נקשרו עד שכמעט לא ניתן להבדיל ביניהם, בני האדם מיאנו ללכת, אך הנוקורים ממש דחפו אותם לכך, "לכו, עזבו אותנו, אליכם קוראים לכם" היו זועקים אליהם בבכי. ובני האדם נעו לכיוון מינא-א-טור שבמחוז דוסאן, שם, האלים הקימו מחנה אדיר, ובני אדם משונים ומוזרים היו בשעריו, בני אדם אשר לא דיברו והחזיקו חפצים מוזרים, בני אדם אשר לא ניתן היה לראות את עיניהם המוסתרות מאחורי מסך מבריק כמראה. בני אדם שהיו שליחי האלים.

מינאס היה אבל ככל בני עמו על עזיבת בני האדם, אך יותר מכל הצטער שלא יכל להיפרד כיאות מבן שעכשיו שוכן לבטח בקרב האלים, הוא ישב בחדרו הישן של בן, שנראה כל כך ריק, כל כך… חסר חיים בלי נוכחותו הצחקנית של בן, הוא הרהר על חלום ישן שחלם שוב אמש, על שטן שיורד מלמעלה וחרב של אש בידו, ותהה מדוע האלים החליטו להפריד בין שני הגזעים.

הוא ירד אל אולם המועצה הנטוש ושוטט חסר מעש, הטירה הנושנה הייתה ריקה ושוממה לחלוטין, כל הנוקור הלכו להיפרד מיקיריהם בני האדם. לפתע הוא חש תנועה בזווית העין הוא הסתובב במהירות וראה בן אדם שניסה להסתתר ללא הצלחה מאחורי עמוד של אבן, "עמוד!" צעק מינאס "מה מעשיך פה בן אדם?? עליך להתכונן למסע הגדול!" האיש בא אליו, נפל והשתטח אפיים, הוא היה מלוכלך ופצוע, הוא אחז ברגליו של מינאס בחוזקה והתחנן, "אל תיתן להם לקחת אותי! אל תתן להם לקחת אותי!" מינאס הרים אותו על רגליו וניסה לדובב אותו.

המועצה כונסה שוב, מונה עכשיו רק נוקורים, מינאס התייצב על הבמה, אפור כמוות, עיניו אדומות, הוא שאג: "אלי האדם רוצים להשמידנו!!" רעש מחאה נשמע באולם, הנוקורים קמו על רגליהם, בטוחים שמינאס איבד את שפיות דעתו, אך מינאס, גולל בפניהם את הסיפור שסיפר לו האדם, שהיה עד לחטיפתו של בן והסתתר ביערות עד שהעז להגיע אל הטירה הנושנה. הוא סיפר להם על דברי האדם ממרכבת האש לבן וסיפר להם על השמדת הנוקורים שהשתתפו במסע. הנוקורים באולם זעקו זעקות שבר ויגון, מינאס צעק: "עלינו להודיע לידידנו בני האדם על המתרחש, בוודאי זו מלכודת, עלינו להתאחד ולקומם את צבאנו, אנו במלחמה!"


-12-

הכל מתרחש כשורה, אמר גנרל הרשקוביץ, שיחד עם גנרל דייסון וקפטיינים נוספים הסתכלו במרקע הגדול אשר ריכז את הפעילות במחנה 1. הגנרל, אדם גבוה ורחב, היה המפקד העליון של החטיבה החמישית האדומה, זו שהיתה שייכת לצי החמישי. הוא דיווח לגנרל דייסון על הפרטים; "למעלה משלושים אחוזים מבני האדם נאספו במחנה, תחת אבטחה כבדה של חיילים, אנו עורכים להם טיהור שנמשך בדרך כלל שלושה ימים ואז מעלים אותם על ספינות תובלה, את ספינות התובלה אנו מרכזים במסלול גבוה מעל הפלנטה, לאחר שיתבצע העיקור נוכל להוריד אותם או לפזר אותם ברחבי האימפריה ליישוב מחדש. כרגע, חי"ר משוריין ומטוסי קרב מתקדמים פרוסים על פני הכוכב."

"הנוקורים עושים בעיות?" שאל גנרל דייסון.

"לא, וזה מפתיע, נראה שהם אפילו משתפים פעולה, הם עוזרים לבני האדם להכנס למחנה ומברכים אותם לשלום, גם אין הרבה מקרים של ניסיונות הסתננות למחנה. אני משער שהם שמחים על כך שבני האדם עוזבים, כנראה שהטבח היה קרוב, כי נודע לי שהנוקור הקימו צבא רק לפני מספר ימים, זה היה די קרוב, המפקד."


-13-

השמועה עברה בארץ במהירות הבזק, בני האדם אשר לא נכנסו למחנה הצטרפו לצבא של מינאס, חלק ברחו להרים וליערות. מינאס נועד עם ג'רי, אציל וסוחר מקומי מן העיר הצפונית שנחשב כמנהיג החדש של בני האדם, גם הוא, כמו מינאס, היה מודאג מאד, הוא חשש מאד לגורל עשרות אלפי בני האדם שהיו לכודים במחנה.

"עלינו לחלץ אותם מן המחנה הזה" אמר ג'רי.

"אתה צודק" אמר מינאס "שוטטת באזור, הלא כן? מה ההגנות שיש סביב המחנה הזה?"

"לא ידוע, יש כמה בני אדם, אך אין להם חרבות או אלות, רק מוטות מתכת קצרים ומוזרים, אני חושב שנוכל להכריעם, יש כמה מרכבות אש שמעופפות שם, שמעתי שיש לכם דרך להפילן"

"אכן, אמר מינאס, יש לנו דרך, אך היא לא נוסתה עדיין. ולגבי מוטות המתכת הקצרים, יש לי הרגשה שהם יותר מסוכנים ממה שאתה חושב, הניצול מחטיפתו של בן אמר שבני האדם השתמשו בהם על מנת לאדות את הנוקור שליוו אותו."

"נשמע מוזר" אמר ג'רי "ובכל מקרה, מה המוטות הללו, מסוכנים ככל שיהיו, יכולים לעשות כנגד אלפי בני אדם ונוקור מסתערים?"

"עלינו להורות לצבא לצאת לדרך, ולשלוח מישהו שיכנס למחנה ויכין את בני האדם הלכודים שם לחילוץ".


-14-

יחסית לעמים שלא ידעו מלחמה מעולם, המתקפה תוכננה היטב, מספר בני אדם נשלחו למחנה והזהירו את האוכלוסייה, בחסות הלילה, צבא חמוש בחרבות, במוטות ובגלילי אש, (כפי כשנקראו על ידי הנוקורים) רץ אל גדרות המחנה, בו בזמן, רוב בני האדם אשר שהו בתוך המחנה הסתערו על השערים.

אך חיילי החטיבה האדומה היו מאומנים יותר.

הם היו סייבורגים, חצאי אדם חצאי מכונה, חזקים ומהירים יותר מבחינה פיסית, בנוסף, הם היו חמושים בחליפה צמודה לעור אשר הגבירה את יכולתם הטבעית ואשר כללה גם מגן שדה כוח וכמובן למסך העיניים שלהם היתה יכולת ראיית לילה מעולה. מכונות הרג מושלמות בעלי ניסיון קרבי עשיר מאד בלחימה בחייזרים שונים ומשונים באזורים שונים ומשונים.

הנוקורים הראשונים שהתקרבו לשטח המחנה אוידו במהירות על ידי חיילי החי"ר, תוך שניות הגיעו תגבורות של מאות חיילים ועוד אלפים עמדו להגיע בדקות הקרובות, חיילי החיר"מ, על חליפותיהם המשוריינות והכבדות, החלו להתפרס באזור. גנרל הרשקוביץ, בספינת הפיקוד שלו, במסלול גבוה מעל הכוכב, הצליח לגלות שחלק מהתוקפים הם בני אדם.

"אל תפגעו בבני האדם, אני חוזר, אל תפגעו בבני האדם" הרשקוביץ צרח לתוך מכשיר הקשר, הטכנאים שלידו תקתקו את פקודותיו כך שיופיעו בעיניות של מפקדי השטח. "השתמשו בעוצמה מינימלית, קליעי אנרגיה בלבד, תשתדלו לעשות רעש!" הוא ציווה.

חיילי החי"ר המאומנים חשבו שהם ראו כבר הכל, אך דבר בכל הקריירה העשירה שלהם לא הכין אותם למאות בני אדם מסתערים מכל צד, הן מצדו הפנימי של המחנה והן מצדו החיצוני, הם הרימו את נשקם בהיסוס. הם ראו היטב את הפקודה בתצוגה העלית שעל משקפי התצוגה שלהם: "נוקור להשמיד, אין לפגוע בבני האדם אך אם יש ניסיון פריצה אל/או אל מחוץ למחנה יש לפגוע בעצמה מזערית ברגליים. באמצעות קליעי אנרגיה בלבד."

אך הם לא ירו, מדי פעם נורה פרץ יריות כלפי אחד הנוקורים, אך בני האדם התקרבו מכל הצדדים ואילו חיילי החי"ר לא זזו.

"מה קרה להם? חמורים! תירו בהם!" הרשקוביץ השתולל בתא הפיקוד שלו, חסר אונים.

אחד הסמלים התעשת וצרח על החיילים שלו למלא אחר הפקודות, אחד החיילים הסתכל עליו בתימהון ואמר: "אבל אלו בני אדם המפקד…. איך אני יכול לירות בבני אדם…?" הסמל נותר חסר תשובה. בני האדם שבתוך המחנה ואלו שמחוצה לו התקרבו יותר ויותר אל שרשרת החיילים הדקה אשר גוננה על גדר המחנה. אסון עמד להתרחש, אך לבסוף, אחד מקציני החי"ר הוותיקים יותר שלח הודעה לכל החיילים בנוסח "בני האדם עברו שטיפת מוח, הם בשליטה חייזרית, יש להתייחס אליהם כאל חייזרים." (על שליחת הודעה זו הוא קיבל עיטור גבורה וקידום) ואז החיילים החלו אט-אט לירות, שוברים את המחסומים הפסיכולוגיים בני מאות השנים, מאות ואלפי שנים שבהם שום אדם לא פגע באדם אחר. בפעם הראשונה מאז מלחמות ההתקוממות אדם פגע באדם אחר.

השורות הראשונות נפגעו באופן הקשה ביותר, חלק מהחיילים ירו קליעי אנרגיה אל הרגליים של המסתערים, אך חלק מהחיילים ריססו את השורות בפראות.

לאחר נפול השורות הראשונות ולשמע זעקות הפצועים המחרידות וקולות הנפץ העזים, הסתערות הצבא של מינאס נשברה, אנשיו החלו נמלטים, חיילי החי"ר ירו באופן מדויק אך ורק בנוקורים ולא בבני האדם הנמלטים, גם ניסיון הבריחה אל מחוץ למחנה נכשל, מאות חלליות תקיפה טסו בשמים והפכו את הלילה ליום, נגמ"שים רועשים וחיר"מ בחליפות משוריינות נכנסו אל המחנה והחלו להשליט סדר.


-15-

גנרל דייסון היה עצבני ועייף, כבר ארבעה חודשים הצי ריחף מעל הכוכב הזה, לאחר המתקפה הכושלת על המחנה, הוא הורה על נקיטת יד קשה יותר. בני אדם הועלו בכוח על חלליות הפינוי. פטרולים חמושים סיירו בערים ובעיירות ההרוסות, מנסות לאתר בני אדם. למרות כל הניסיונות עדיין מאות אלפי בני אדם הסתתרו ביערות ובהרים, חלקם אף הצטרפו לתנועת ההתנגדות של הנוקורים בראשות מינאס. הפטרולים והסיורים סבלו מאד מההטרדות שלהם, בעזרת רימונים פרימיטיביים וכלי נשק של ימי הביניים הם הצליחו לגרום נזק רב לציוד ולעיכוב בפינוי. החיילים לא יכלו להשתמש במלוא הארסנל שלהם כמובן, הרי אסור היה לפגוע בבני אדם והפעלת נשק כבד יכולה לגרום לבעיות סביבתיות, לכן נאלצו להשתמש בקליעי אנרגיה בלבד, הם היו מתוסכלים מאד מכך, ידע גנרל דייסון. המורל שלהם הלך ונשחק, מאבק באוכלוסייה אזרחית של בני אדם הוא דבר הרבה יותר קשה מאשר להסתער על גזעים נוכריים ולחסל אותם באמצעות כלי נשק אנרגטיים, "אך הם תקועים על כדור הבוץ הזה, ואסור להם להשתמש במשהו שעוצמתו יותר גדולה מקילוטון אחד." חשב גנרל דייסון, "ארור המקום הזה!!! פרימיטיבים קטנים, שטופי דעות קדומות, לעזאזל עם הבן הזה!" דייסון ידע שאם בן היה משתף פעולה, הם היו מסיימים את העבודה כבר לפני זמן רב. הייתה לו השפעה גדולה בקרב בני האדם על הכוכב הזה, רובם התייחסו אליו כאל קדוש.

השליש שלו נכנס בריצה; "המפקד! נוכחותך נדרשת בחדר הפיקוד, קרה משהו נורא למטה!"


-16-

סמל גלן היה בחוד הסיור, הם סיירו בדרך הראשית שהתפתלה בין בקתות עלובות באחת הערים ההרוסות, מנסים לאתר בני אדם שמסתתרים בהריסות, לתפוס אותם ולהעלות אותם על המשאיות. הוא צעד לפני הטנק, יחד עם חוליית הסיור שלו ושנא כל רגע. הוא היה וותיק בחטיבה האדומה, והיה לו ניסיון של מאות שנים בלחימה, אך כל ניסיונו לא הכין אותו למשימה הזו. שלושה חודשים הוא תקוע על כדור הבוץ הזה, מנסה להעלות בני אדם צורחים על משאיות. סיורים בלילה וביום, ללא הפסקה. "מאז הטירונות שלי לא סבלתי ככה, אלוהים זה יותר גרוע מ XR-876 … וכל הצריחות האלו" הוא חשב בזעם, "למה הם צורחים כל כך? למה הם לא מתפנים מרצון? רק בשביל להגן על חייזרים? אם זה היה תלוי בי, הייתי מפציץ את הכוכב הזה בעצמה של 500 טרה-טון ומוחק אותו מהגלקסיה. חבורה של מטומטמים אוהבי חייזרים…"

פיצוץ אדיר העיף אותו באוויר, הוא נחבט באדמה כמו שק תפוחי אדמה, מגן הכוח שלו הצליח להגן עליו, למזלו. הוא קם במהירות והזדעזע למראה עיניו, הטנק היה קבור למחצה באדמה. כמה מחייליו שכבו, חסרי חיים, ליד הטנק, והכל בער, פשוט בער, מחום. היה כל כך הרבה עשן. "דיווח מצב!" הוא צרח, המפקד הטקטי, היושב בחדר הפיקוד מסר לו את ההערכה: "שלושה חיילים יצאו מכלל פעולה, טנק אחד יצא מכלל פעולה. הופעל מטען בשטחנו, עצמת המטען, 3 קילוטון". לפתע גלן הרגיש מכה בזרועו, הוא הביט וראה חץ באורך של 60 סנטימטר נעוץ בכתפו, הוא שלף אותו בחמת זעם, בלי לחשוב כיוון את נשקו וירה בעצמה מרבית בכיוון הירי ושמע את הקרקע רועדת מתחת לרגליו שכמטח האנרגיה פגע במטרתו, "השמדה" הוא חשב בסיפוק, "סוף סוף הראינו להם" הוא אבחן תנועה נוספת, מאחורי שורת בקתות עלובה למראה ופקד על הטנק השני לירות: "פתח נתיב אש, מחק את הבקתות האלו", נהג הטנק אפילו לא מחה, גלן שמע את השמחה בקולו כשאישר את הפעולה ושילח את מלוא העצמה ההרסנית של הטנק אל הבקתות. רעם אדיר נשמע ופטריית אש עלתה מעל העיר ומחקה לפחות שלושה קילומטרים רבועים. סמל גלן שמע יללות שמחה בקשר. בצד האחר של הדרך הוא הבחין במספר אנשים רצים, נמלטים "בוא נראה לאן הממזרים האלו בורחים" הוא חשב והחל לרדוף אחריהם, "סוף כל סוף פעולה לאחר חודשים של חוסר פעולה, חודשים של פטרולים משמימים, חודשים של סחיבת בני אנוש מצווחים אל המשאיות…." הוא הבחין בבן אדם צעיר עומד על גג אחד הבתים ומכוון אליו רימון מאולתר, הוא מחק אותו ואת הבניין בפרץ אנרגיה קטלני אחד "זה כל כך טוב להיות חופשייי!!!" הוא צרח והמשיך לרוץ, הקרקע רעדה מתחת לרגליו כשהטנק המשיך לאדות חלקים נרחבים מהעיר, הטמפרטורה החיצונית כבר התקרבה לחמישים מעלות והכל היה מכוסה בעשן סמיך וכבד. הוא איתר את החבורה הקטנה שנמלטה ממנו, הם ניסו להסתתר בתוך בור תת קרקעי, שאותר מייד על ידי הגלאי הסייסמי שהיה ברשותו של סמל גלן. הוא הכריח אותם לצאת החוצה, חבורה של בני אדם ונוקורים מפוח, דים, הוא ירה בכמה נוקורים, ונהנה לראות אותם מתפוגגים לענן וורוד, אכן, הוא חשב, "אחרי הכל אין כמו נשק אנרגיה לטפל בחייזרים, הרבה יותר טוב מהקליעים המחורבנים האלו"…. אחד הנוקורים התמוטט על הארץ, כנראה מפחד, גלן חייך וכיוון את נשקו אל הנוקור, אחת מבנות האדם הטילה את גופה על הנוקור, חוצצת בינו לבין גלן. סמל גלן היה המום וצרח עליה: "למה את מגינה עליו? הוא חייזר עלוב נפש!, למה? למה אתם ממררים את חיי, נו?" האישה הצעירה הביטה עליו במבט חודר, וירקה עליו. סמל גלן התמלא בחמת זעם רצחנית הוא תפס אותה בשערה והעיף אותה לאחור, היא התרסקה על האדמה כבובה. אך ראו, עוד כמה בני אדם התקדמו וחצצו בינו לבין הנוקור. טעות פטאלית מצדם, הסמל, בזעמו ובעיוורונו, הפעיל את מטול האנרגיה שלו בעצמה מרבית ופשוט אידה את כולם למוות, בני אדם ונוקורים כאחד. הוא צרח והמשיך לירות, תוך כדי שהוא משמיד חלק מהבקתות באזור, הקרקע רעדה ונשמע קול קריעה מתכתי נורא כאשר הטנק שהמשיך לירות, אי שם הרחק מאחוריו, הושמד על ידי קרן אנרגיה רבת עצמה שנורתה מאחת הספינות. אך הסמל לא שם לב לכך. הוא הבחין בתנועה מאחוריו והסתובב בפראות, מוכן לכל איום..

האישה, שמסתבר שנותרה בחיים, הסתכלה עליו ולחשה משהו, גלן שבקושי ראה אותה עקב העשן, התקרב כדי לשמוע אותה יותר טוב; "למה?" היא לחשה "למה עשית זאת?", גלן נרעד כולו והתפכח, הוא הבין לפתע מה עולל, הוא הביט על מה שנותר מבני האדם שאייד. הוא הרג בני אדם, בני אדם שעליהם היה אמור להגן, גם אם הם לא ידעו זאת, הוא היה שליחם, והוא… אכזב אותם. הוא הסיר את מגן הפנים שלו וכיבה את שדה הכוח, התכופף אל האישה ואחז ברכות בראשה, "לא התכוונתי", הוא לחש "לא התכוונתי, אני מצטער" האישה לא הביטה בו, היא כבר מתה.


-17-

גנרל דייסון הגיע לחדר הפיקוד, "מה קרה?" הוא שאל בחדות, דמותו של גנרל הרשקוביץ סיפקה לו את המידע: "גנרל, אחד מהסיורים לתפיסת בני אדם, נתקל בהתנגדות לא צפויה בעיר בגזרה 23/4, אחד הטנקים שקע בתוך בור ושלושה חיילים הפכו לבלתי פעילים, אנשי המחתרת השתמשו בפצצות רסס וזה מה שגרם להרס הגדול.

גנרל דייסון נאנח, עד כה ההתקפות של כוח הגרילה הקטן שהנוקורים הקימו גרמו לעיכובים אך לא לאבדות בנפש, למרות שבוודאי ניתן להחיות את החיילים שהפכו לבלתי פעילים, מדובר היה בעליית מדרגה, ודייסון לא אהב את זה. הוא הבחין שגנרל הרשקוביץ רוצה למסור לו דבר מה נוסף, חמור אף יותר;

"לאחר ההתקפה סמל הכוח ואחד מצוותי הטנקים השתגעו המפקד, ופתחו באש כבדה ובלתי מרוסנת. צוות הטנק הרס 10 קמ"ר של העיר עד שהצלחנו לעצור אותו.

בסה"כ נהרגו כמאה בני אדם, מעבר לכל אפשרות החייאה. צוות הטנק מת… נאלצנו להשמיד אותו… הם פשוט לא רצו לציית לפקודות."

"היכן הסמל הזה?" גנרל דייסון שאל, מנסה להסתיר את הזעזוע בקולו.

"ירה בעצמו למוות המפקד, ללא אפשרות להחייאה."

גנרל דייסון היה בהלם, דבר כזה לא קרה כבר מאות שנים בצבא, ובמיוחד לא בצי האדום, הצי שנחשב בצדק כצי האיכותי ביותר מבין השבעה; "מה קורה להם גנרל הרשקוביץ, מה קורה להם שם למטה?"

"הם מתפרקים" הרשקוביץ נראה מזועזע באותה המידה, "הם מתפרקים, זה יותר גרוע מאשר ב XR-876. אני מרגיש את זה אצל החיילים שלי, גם הקצינים מדווחים על חוסר שביעות רצון. הם לא מורגלים בזה, מדובר בחיילים שכבר מאות שנים יודעים רק דבר אחד: להרוג חייזרים, ועכשיו… כל זה, אני לא יודע כמה זמן הם יכולים להמשיך ככה…"

"השיגו לי את הקיסר" אמר גנרל דייסון, "אשוחח עמו במשרדי".


-18-

בן שוטט בגן, "הם באמת יודעים לעשות דברים כאן" הוא חשב בפעם המי-יודע-כמה בעודו מתענג על ריחות הפרחים שבגן. הוא היה אסיר, כלוא בכלוב של זהב אבל עדיין אסיר. הם הרשו לו להסתובב בגן, בספריה, לצפות במכשיר הטלוויזיה, אבל לא הרשו לו לרדת למטה. לבן היו הרבה מחשבות בזמן הזה, הוא תהה איך המבצע הצבאי מסתדר, איך מינאס מסתדר ואם הוא ובני עמו עדיין בחיים. בן היה טיפוס אופטימי, אך היו ימים שבהם הוא חשב שהנוקורים הושמדו, בימים אלו סירב לצאת מחדרו ושכב כל היום במיטה, מדוכא. הוא כבר הספיק ללמוד את תיאוריית השרידה, אותה תיאוריה מוזרה שהקיסר שלהם המציא לאחר מלחמת הקוממיות, תיאוריה מופרכת בעליל השמה מעל הכל את הישרדות הגזע האנושי, בבחינת המטרה המקדשת את האמצעים. בן עצמו התפלא מאד שרוב בני האדם ביקום מאמינים ופועלים לפי תורה זו שנראתה לו גזענית ומרושעת.

שיעול מנומס הפריע למחשבותיו, הוא הסתובב וראה את גנרל דייסון, ליבו התאבן, הוא חשש שדייסון עומד לבשר לו על הצלחת המבצע, על עיקור כוכב הלכת והשמדת הנוקורים, הוא בלע את רוקו וקרקר; "מה שלומך גנרל דייסון?" והתפלא לשמע התשובה;

"לא טוב, בן, לא טוב"

"מה קרה אדוני הגנרל? הכל מסתדר עם הפינוי?"

גנרל דייסון הביט בו באותו מבט מקפיא ומיוחד שלו; "בן קינסר, ניצחתם אותנו, אנחנו לא יכולים לפנות אתכם משם, החיילים שלנו לא מסוגלים לבצע את העבודה, הם לא מסוגלים להלחם בבני אדם. היום קיבלתי את ההוראה מהקיסר; עלינו לפנות את הכוכב ולהחזיר את כל מי שלא רוצה להתפנות אל הכוכב שלכם – מסתבר שלדעת הקיסר הכוכב שלכם לא שווה את המאמץ."

"בן הרגיש אושר גדול עד לאין שיעור הממלא אותו, הבלתי יאומן קרה מסתבר, "הכל יחזור להיות כשהיה" הוא לחש. גנרל דייסון שמע אותו, מסתבר, וכרכם את פניו.


-19-

מינאס ישב לבדו בטירה ההרוסה, מיואש, למרות ההצלחות הקטנות פה ושם הצבא שלו נכשל, הכוח הצבאי העדיף של צבא מרכבות האש מחץ אותם, הרבה מאד נוקורים נהרגו, יותר מדי… הוא כבר היה עייף, עייף מכל זה, הרעש, המלחמה, הדם והזוועה. הוא רצה לחזור לאחור, אל הימים הטובים, אל הימים שבהם המשפטים הפעוטים היו הדבר היחידי שהטריד אותו, אל רכיבות הסוסים המשותפות עם בן… בפעם האלף הוא חשב על בן, על צחוקו המתגלגל ועל האופטימיות שבו.

"מינאס? מינאס!!! תודה לאל שאתה חי!" מינאס שמע את הקול המוכר, נרעד כולו והסתובב, לא מאמין. הצליח לפלוט רק "בן!" לפני שבן האנוש הנמוך חיבק אותו חיבוק מנפץ צלעות.


-20-

חיילי מרכבות האש נעלמו בן לילה, המחנות הגדולים שלהם פורקו ונעלמו. בני האדם החלו לחזור לבתיהם, אלו שפונו כבר הוחזרו לכוכב, למעט מתי מעט שרצו להישאר עם בני האדם שבאו במרכבות האש. לבן ולמינאס הייתה הרבה עבודה, בהרמת המוראל, בשיקום ובבנייה. הרבה נוקור מתו, והיה צורך לקבור את שרידיהם בקבורה נאותה. אך הימים עברו מהר, עוד קיץ עבר, ועוד אחד לאחריו, והארץ החלה להחלים מפצעי המלחמה, אך הפצעים שבלב נשארו ובן ידע שלפצעים אלו נדרש זמן רב להחלמה.

בליל סתיו בהיר, שני החברים, בן ומינאס יצאו לרכיבה ערבית משותפת, בדרכם חזרה הם עצרו ליד פלג מים זכים והניחו לסוסיהם לשתות. הם הביטו בכוכבים המנצנצים. את מנוחתם הפריעו צעדים רכים; "בן?" נשמע קול קר ומקפיא, מינאס ובן הסתובבו באחת וראו את גנרל דייסון, "גנרל" אמר בן, תוך כדי שהוא נוגע בזרועו של מינאס כדי להרגיעו. "כמה נעים לראות אותך כאן, אני מקווה שלא באת לחטוף אותי, נכון?"

"לא" ענה גנרל דייסון, "רציתי לומר לך שסטטוס הכוכב שלך השתנה, הוא בלב טריטוריה אנושית, כבשנו את כל כוכבי הלכת בגזרה הזו" דייסון הניף את ידו והצביע על הכוכבים. "אולי תשמח לדעת שהצבנו לווין תצפית שידווח לנו אם משהו כאן ישתבש, העזרה, בכל מקרה, לא תאחר להגיע" ובעודו אומר זאת, נעץ במינאס מבט קפוא ועוין.

"הסר אותו" ענה בן, "אנו לא זקוקים לפיקוח, זהו עולמנו, אנו נהיה אחראים לגורלנו."

גנרל דייסון נעץ בו מבט, כמעט מופתע: "אתה לא מבין, זה רק לוויין, במקרה שמשהו ישתבש, אתה יודע, הרי אי אפשר לבטוח בהם. לך תדע מה יקרה בשנה הבאה, או באלף השנים הבאות…."

"אני בוטח בנוקור יותר משאני בוטח בכם" ענה לו בן בשלווה, "עם הנוקור היו לנו אלפי שנות שלום, אתם, לעומת זאת הבאתם רק הרס, מוות ורצח, הסר את הלווין, אין אנו זקוקים לפיקוח."

"כרצונך, הלווין יוסר", אמר גנרל דייסון בטון קפוא, "הקיסר ביקש ממני לומר משהו, ובמיוחד למינאס", הוא ביטא את שמו של מינאס כקללה.

"הספינות שלנו עזבו את הכוכב שלכם ואנו מתירים לכם להתקיים בו, כמו כן, לא תבקר בו ספינה אנושית כלשהי, לא צבאית ולא אזרחית, אנו מניחים אתכם כפי שמצאנו אתכם. ללא השגחה וללא כל פיקוח, מעכשיו אתם לבד. למעט סייג אחד: כפי שאתם יודעים, הטריטוריה שאתם נמצאים בה היא טריטוריה אנושית, לכן אסורה עליכם הטיסה בחלל, כל כלי טיס שיצא מכוכב זה דינו יהיה השמדה, חד וחלק. זהו דבר הקיסר." הוא הביט במינאס במבט חודר, רווי שנאה: "וזהו דברי: אם תעוללו משהו לבני האדם כאן, אני אישית אחזור לכאן ואגרום לבני גזעך להצטער על כך לנצח."

"אינכם יכולים להמשיך ולהרוג" התפרץ בן, "מתישהו מישהו יעצור בעדכם, מידת הרחמים, השיתוף והאהבה היא העוצמה האמיתית, בה טמון הכוח ולא בספינות ובכלי מלחמה. אתם מחפשים את האושר, אך לעולם לא תמצאו אותו…"

גנרל דייסון רק הביט בו במבט עצוב ועייף, בן חשב שזו הפעם הראשונה שהוא ראה את הגנרל מפגין רגשות כלשהם: "בן, חייתי כבר אלפי שנים, נלחמתי במאות אלפי מלחמות, כמה פעמים אתה חושב ששמעתי את הסיפור הזה? אינספור, מה יקרה עוד כמה מאות שנים? כשהאוכלוסייה תתרבה עד לאין שיעור? מה יהא על הברית בין הנוקורים לבני האדם? אין רחמים ואהבה ביקום… הלוואי והיו."

הוא הרים את ראשו והסתכל על השמים, "מלחמות רבות מחכות לי…אני נוסע עכשיו, היה שלום ו…בהצלחה." ובאומרו זאת הסתובב ונעלם.

"הוא הלך, לעולם לא ישוב עוד" אמר בן למינאס, בוא ונרכב אל הטירה, אחרת נאחר את ארוחת הערב, ואתה יודע היטב שאני אוכל את כל השאריות.

מינאס צחק והדהיר את סוסו לכיוון הטירה.


אפילוג

האיכר הזקן הביט באדם הניצב מולו; "אתה מעוניין לעבוד בחווה שלי? השכר מועט, אך היחס הוגן, תנאי הלינה נוחים והאוכל בשפע…."

"אני מעוניין" אמר האיש.

אוזניו הזדקפו, לאדם היה מבטא משונה, מיושן משהו, "מאיפה אמרת שאתה?"

"מהאיים הדרומיים." ענה לו האיש.

"שמי הוא מאנש" אמר האיש הזקן והושיט את ידו "ג'ק דייסון" ענה לו האיש ולחץ את היד המושטת.

"לחיצה חזקה, אך ידו קרה כקרח" חשב לעצמו הזקן, " – בוא אל הבית, נכין איזה מרק כדי לחמם אותך, דייסון אמרת? השם נשמע מוכר, תמיד הייתה לי חיבה לשמות נושנים, לאבי קראו בן, על שם המלך המיתולוגי בתקופת המלחמה הגדולה. שמעת על כך? המלחמה שבה התאחדו בני האדם והנוקור, אותו גזע עתיק שפעם חי כאן… שמעת על הנוקור? יש שאומרים שהם התקיימו רק באגדות, אני מאמין שהם התקיימו פעם, נכדי אפילו מצא עצמות מוזרות ביער … "

דייסון הקשיב לאיכר הזקן המפטפט בנעימות בעודם הולכים יחדיו אל בית החווה הגדול, הוא הביט על שדות התבואה הזהובים, על הנחל המתפתל לצדם ועל השמיים התכולים, הרגיש את הרוח הנעימה על פניו החלקות, הבהירות.

וחייך.



תגובות

הוספת תגובה