אני לא יודעת אם הורינו תכננו במכוון שאוולד כתומכת לאחותי. אני לא יודעת אם אפשר לתכנן דבר כזה. אבל עוד מילדותי המוקדמת ידעתי שזה יהיה תפקידי. שתינו הוכנו לכך על ידי אמנו, שהיתה מכשפת השבט לפני אחותי.

זה לא הכרחי שהתומכת תהיה בת משפחה, אבל אני חושבת שזה עוזר. הקרבה היומיומית הכרחית כדי ליצור את ההזדהות, את האהבה, שבאות לידי מבחן ברגע האמת.

הכוחות התגלו באחותי כמעט מרגע לידתה. סבתא סיפרה שעוד בהיותה תינוקת אפשר היה לראות את מבטה המרחיק, כשהתחברה אל העולם, כשנדדה על פני תודעתם חסרת הבינה של הצמחים, עסקנותם הנמרצת של המכרסמים, השתרכותם הישנונית של הדובים.

וגם הזרע הטמון בי היה ברור מגיל מוקדם. החוסר המוחלט של כוחות כישוף כלשהם. הסגירה המושלמת של תודעתי בתוך גולגלתי, כלואה בין קירות הגולגולת ולא יכולה לפרוץ מתוכם החוצה. אותה אטימות כלפי הכוחות, שהכרחית כדי לוודא שהתומכת תיתן בסיס יציב למשרתת העוצמה. כשהייתי קטנה, ועקבתי אחרי אימוניה של אחותי, מקשיבה כל לילה בפה פעור לסיפוריה לפני השינה על העולם הנפלא שנגלה לה, הייתי מדמיינת שאני קודחת חור בעצם הרקה שלי ונותנת דרור לתודעתי לנדוד על פני העולם, כאחותי.

הייתי מושלמת לתפקיד התומכת שלה.

כל מכשפה זקוקה לתומכת, מישהי קרובה שתהיה אתה ותיתן לה את עוצמת הגוף הדרושה בעת ביצוע כשפים, בעת שבה התודעה מתרחקת מהגוף ולא שומרת עליו עוד. מישהי שתיתן לה תמיכה ואהבה כשייגמר הכל, כשכוחות הגוף והנפש יתכלו במאמץ העילאי של הכישוף. ולכן היא ואני הוכשרנו ביחד, כשעוד בקושי ידענו ללכת.

המבחן העליון להכשרתנו הגיע עם המלחמה. אחותי כבר סייעה לאמנו כמה פעמים בהגנה על כפרנו מפני פולשים ושודדים מזדמנים, אבל הפעם אלה לא היו פולשים מזדמנים. הפעם זו היתה מלחמה. גדודים רבים של לוחמים עזים עברו במישורים שגבלו ביער מגורינו, ופעמים רבות חששנו שיגלו אותנו. עד עתה היה לנו מזל.

אבל לא עוד. איתות המשואה הגיע בצהריים, מזהיר מפני גדוד של פולשים שהתקרב לכפר. אמנו כבר היתה בבקתה שלה, עם אחייניתה ששימשה כתומכת שלה, ואנו הסתגרנו בבקתה שלנו, מקום בו החלה אחותי בתפקידה כמגינת הכפר.

היא עמדה במרכז רצפת העפר של הביקתה, זרועותיה פרושות לצדדים, כמו שנהגה לעשות תמיד, ואני ידעתי שמאחורי עיניה העצומות היא קוראת דרור לנפשה, שפרצה את מחסומי גולגלתה וגופה כמו לא היו שם כלל, והתפשטה אל העולם החי והשוקק שמעבר להם, מחוץ לבקתה, על פני כל היער. היא עברה מגוף חי לגוף חי, מצמח לצמח, מתקרבת כל הזמן אל מקור האיום שידעה שתמצא.

ראיתי על פניה שהיא מצאה אותו. האימה על פניה תמיד היתה אותה אימה. התיעוב תמיד היה אותו תיעוב. ברגעים אלה היא הרגישה מוות, וידעה שעליה החובה לעצור אותו.

ידעתי מה יבוא עכשיו. היא סיפרה לי על השלב הזה בוידויים המגומגמים שלאחר נסיונותיה הקודמים, מילותיה נשברות בכאב הזכרון. היא נכנסה אל תוך ליבת חייהם של הפולשים.

ניסיתי לבוא אחריה. ניסיתי בכל מאודי לגרום לנפשי ולכוחותי לפרוץ את מעטפת הגוף שלי, להתפשט על פני הגופים הרבים שבחוץ, להכיר, לדעת, לגעת. ידעתי שאסור לי, ידעתי שאני חייבת להישאר מוכנה בכל מאודי לתמוך בה. אבל הכליאה בתוך גופי, המחסום שביני לבין העולם, היה ללא נשוא. אך הכוח שהיה צריך לפרוץ מגופי החוצה לא פרץ. כמעט יכולתי לדמיין אותו, משתבר אל מחסום עורי מבפנים, חוזר ומנתר הלוך ושוב, מנסה למצוא נקודה לפרוץ ממנה החוצה, ולא יכול.

זו היתה רק אשליה, כמובן. לא היה שם כל כוח שיפרוץ החוצה כלל. נולדתי ללא כל כוח. אבל כל כך רציתי. כל כך רציתי להיות שם בחוץ, ולא כלואה בתוך עורי כתמיד.

פניה של אחותי הזדהרו, וידעתי שהיא נכנסה אל ליבתו של אחד הפולשים, שהיא חווה את מראה עיניו ואת משמע אזניו. שהיא זוכרת את האשה שנפרדה ממנו ודמעות על לחייה, את הילד השמנמן המחייך בעריסה, את לגימת המים הצלולים בבוקר, את ההשתאות מול פיסת שמיים כחולים. את זכרונות הילדות שלו, את הוריו, את ביתו. היא נכנסה אל עצם חייו של האיש. חיכיתי למה שהיה עתיד לבוא בנשימה עצורה.

וזה בא. הבעת תיעוב עצמי נוראה, יגון ואבדן, התפשטה על פניה של אחותי, וידעתי שהיא אחזה באותם חיים, בזכרונות ובמראות ובצלילים וברגשות וברצונות, וקרעה אותם מתוכו, איבדה אותם לעד. שוב היא הרסה את אותה שלמות שלעולם לא תוכל ליצור, וההבעה על פניה העידה על כך כאלף עדים. היא עקרה את החיים מתוך הפולש, והמוות שלט בפניה ללא מצרים.

אחזתי בה מתחת לבתי שחיה, נותנת למשקל גופה הרופס לנוח עלי, עד שפניה נרגעו בהדרגה, והיא החלה לחזור על התהליך שוב.

שוב ושוב חזרה אחותי על אותו רצף של איתור – פליאה – השמדה. עם כל פעם הבחילה על פניה הלכה וגברה, דמעות זלגו מעיניה ללא הפסקה, כשהשמידה חיים אחר חיים, קורעת את השלמות והרצף לגזרים.

לבסוף חדלה, וידעתי כי הפולשים הושמדו. היא עמדה על מקומה, גופה רועד בחולשה, ואני הידקתי את ידי מתחת לבתי שחיה ועל גבה, נותנת למשקל גופה השברירי לנוח על גופי היציב, האטום. ראשה צנח על כתפי, ושערה הדק הידלדל עד למתניי, כשחיבקתי אותה ולחשתי מילות הרגעה לתוך קודקודה. ניסיתי בכל כוחי לחשוב רק עליה, להיות רק איתה, אבל הכאב לא נתן לי מנוח, ולא יכולתי שלא לחוש את הרטט הנורא בתוך גופי, הרטט הרוצה כל כך לפרוץ החוצה, להתחבר, לגעת, לדעת את האור ואת הצמחים ואת החיים, לא להשאר עוד כלוא ומנותק מהעולם בשכבת עור עבה שאין לבקעה.

כלאתי את כאבי בין שפתיי, לא נותנת לו להתפרץ ביבבה. אני התומכת. אני העוזרת. אני זו שצריכה להחזיר את אחותי אל העולם הזה, אל גופה ונשמתה.

חשתי אותה מחזירה לעצמה את האחיזה בגופה. עדיין רועדת, עדיין חלושה כעלה נידף, נשענת בכל כוחה על גופי היציב, כמנסה לשאוב ממנו חום וכוח. הה, הבדיחה, מנסה לשאוב כוח ממני, חסרת הכוח לחלוטין. נשכתי את שפתיי, ואילצתי את עצמי לשתוק. העוצמה היא שלה. ההקרבה היא שלה. התהליך חייב לבוא לידי השלמה.

היא טמנה את ראשה בכתפי ובכתה.