תקציר הפרקים הקודמים: לפני 3,500 שנה, כך גילה ראיין ג'פרסון, נכרתה ברית בין שבט נודד לבין 'מלאך', 'אלוהים' או השד-יודע-מה, ומאז יש לנו נשמות. האם אבותינו דאגו לעצמם ובכך מכרו את עתיד האנושות? מהן נשמות? מה זה אלוהים? איפשהו, בתוך הנשמות, מסתתר מפתח. בימי האבות ראינו את 'אלוהים' בודק את המפתח אצל יצחק; במאה השביעית בספרד, האב אוגוסטין השתמש בו על פאקו; ולפני עשר שנים, איש זר השתמש באותו מפתח על וולטרס, שאיבד מספר ימים מחייו. לאיש הזר קוראים ראיין ג'פרסון.

---

– 17 –

"דוקטור ג'פרסון", מיה ענתה לטלפון. "מי מדבר?"

"מיה, בואי הביתה".

"ראיין?!"

"מיה, בואי הביתה".

"ראיין, מה קרה?"

"תעזבי הכל ובואי הביתה!"

"ראיין, אני לא יכולה לבוא הביתה עכשיו. יש לי יותר מדי דברים–"

"מיה, בואי הביתה, בבקשה, בואי הביתה!"

"משהו קרה?"

"כן. בואי הביתה. עכשיו. בבקשה".

"מה קרה?"

"אני לא יכול להגיד לך. לא בטלפ– אני לא יכול. בואי הביתה".

"נפצעת?"

"לא. בואי הביתה. בבקשה".

דממה.

"בסדר. תן לי רבע שעה ואני יוצאת".

---

– 18 –

ראיין סיפר לה הכל, ואז אמר בקול קודר, עיניו נעות בחוסר מנוחה, "הוא צודק. הוא צודק!"

היא אחזה בידו.

"למה אתה אומר את זה", היא שאלה ברוך.

"יש שלושה ימים שחסרים בחיים שלי לפני עשר שנים. שכחתי מהם עד עכשיו. מישהו נגע בי ברחוב, והדבר הבא שאני זוכר הוא שעברו שלושה ימים, ואני מצאתי את עצמי יושב מול הטלוויזיה בבית. היו לי איזה עשרים הודעות במזכירה". הוא הביט ישר בעיניה, "מעולם לא חשבתי על זה שוב. הייתי צריך… הייתי צריך לזכור. אבל… שכחתי מזה לגמרי".

"כך גם וולטרס וכך גם פאקו. נראה שזה חלק מהעניין". היא שמרה על קול רגוע, נינוח. היא ידעה שהיא הולכת על קליפות ביצים. היא מעולם לא ראתה אותו כל כך מפוחד, כל כך מבוהל, כל כך… קרוב לגבול. הוא איבד את זהותו, והוא כבר לא ידע מי הוא היה. זה מקום מאוד לא בטוח להלך בו.

"אני אחד מהם", הוא לחש.

"אתה אחד מהם כמו שאני אחת מהם, כמו שכל אחד הוא אחד מהם".

"עד כמה שאני זוכר, את לא ניגשת לאנשים וגרמת להם לשכוח ימים שלמים מהחיים שלהם כדי לעשות השד-יודע-מה". הוא הביט בידו. "המגע שלי, בנסיבות מסוימות, יכול לגרום לאנשים לשכוח הכל, להפוך למישהו אחר. האצבעות האלה. האצבעות! האלה!"

מיה לקחה את האצבעות שלו והחזיקה אותן, בשרה נוגע בבשרו. "האצבעות האלה?" היא הגישה את אצבעותיו אל לחיה. "אני לא מפחדת".

ראיין משך את ידו.

"לא פלא שהמראות האלה צפו בראש שלי. צירוף מקרים בתחת שלי! אני השתמשתי במראות האלה! זאת הסיבה שנתתי אותם לנבדקים. הכרתי אותם, והשתמשתי בהם, ותפעלתי אנשים באמצעותם".

"אתה תופעלת באמצעותם".

"אני– אני– אני הייתי בסדר גמור עד שזה קרה. בסדר, אז למדנו שיש בנו משהו. אני יכול לחיות עם זה. בסדר, אז למדנו שיש איפה שהוא מזימה מוזרה בת שלושת אלפים וחמש מאות שנה לעשות משהו. אין בעיה. אבל עכשיו, אני באמצע כל זה! אני חלק מזה! אני כמו האב אוגוסטין! זה – זה – זה –", הוא גמגם, "זה לא טוב".

"ראיין", היא נגעה בלחייו, אם אי פעם עשית משהו רע, זה לא היית אתה. אתה לא עשית את זה! אתה לא תפעלת אף אחד! אתה היית חבוי, בדיוק כמו שזה חבוי! אתם לא אותו דבר!" היא נשקה לשפתיו, ואז חיבקה אותו. "אני לא פוחדת ממך. אתה אותו אדם שתמיד היית. ואני אוהבת אותך".

"מיה, יש משהו שחי בתוכי. הוא מסוכן. הוא יכול לצאת בכל רגע".

"אתה יודע מה? אני חושבת שאתה פוחד כי אתה לא יודע מספיק".

"למה את מתכוונת?"

"אני מתכוונת שככל שאתה יודע פחות, אתה פוחד יותר. ואתה לא יודע שום דבר לגבי מה שבאמת קרה. אולי הם הפנטו אותך כדי להקפיץ מישהו לשדה התעופה. זה לא מפחיד, נכון?"

"את לא באמת חושבת שזה מה שהם היו צריכים?!"

"לא, אני לא חושבת". הוא התעצבן לרגע, היא שמה לב. זה טוב. תגרמי למוח החקרני שלו לעבוד שוב, תני לו להשתלט על העניינים. "אבל מה שאני מנסה להגיד הוא, שאתה לא יודע למה הם היו זקוקים לך. תפסיק לשבת בחוסר מעשה, תפסיק לפחד, ולך תברר מה קרה בשלושת הימים האלה. אולי זה סתם משהו. אם אתה רוצה, אני יכולה להפנט אותך".

"לא, לא, לא, אני לא רוצה לתקוף אותך כמו שקונווי תקף אותי".

"ראיין, אתה לא–"

"תהפנטי אותי רק כמוצא אחרון. אבל, את צודקת. יש לי עד, הוא כבר מהופנט. אני אראה מה שהוא ראה בשלושת הימים האלה. זה בטח יספיק".

"רעיון טוב. רק תוודא שאתה לא תגמור שוב בבית חולים".

"אני אזהר. אני אוודא שזה לא יקרה שוב".

"אתה לא יכול לוודא דבר כזה".

"אני אעשה מה שאני יכול. אבל, את צודקת. אני חייב לגלות".

---

– 19 –

"אנחנו הולכים לעבור שוב על האירועים האלה, מר וולטרס. אבל אנחנו הולכים לעבור עליהם מאוד, מאוד לאט. אנחנו הולכים לראות את האירועים כמו הילוך חוזר בוידאו, תמונה אחת בכל פעם. לא רק שתצפה באירועים מהצד, אתה גם תהיה אדם שונה לחלוטין. בוא נגיד שיש מישהו אחר בתוכך, מישהו שהוא בכלל לא ג'ורג' וולטרס. בסדר?"

"כן".

"בוא נקרא למישהו הזה X. X כלל אינו ג'ורג' וולטרס. הוא מישהו אחר. אני כבר יודע מה ג'ורג' וולטרס ראה, אני רוצה לשמוע מה X ראה. אתה מבין?"

"כן".

"בוא נתחיל. לפני עשר שנים, בדיוק לפני שנגעתי בג'ורג' וולטרס. X ראה משהו?"

"לא".

"תזכור, הזמן קפוא. הוא לא ינוע קדימה עד שאני אגיד".

"אני מבין".

"דבר אחד אחרון. אתה חייב לזכור תמיד שלמרות שאני כאן עכשיו, הייתי גם שם. אני נגעתי בך. אני אחד מכם", הוא הצטמרר מעצם אמירת הדברים האלה . "אני לא מייצג שום איום. אני אחד מכם".

"אחד מאתנו".

"לא בוגד. לא סכנה. גם אני X".

"אחד מאתנו".

"אתה תזכור את זה?"

"כן".

"בוא נמשיך. ברגע שהיד שלי נוגעת בך, מה קורה?"

"ג'ורג' עומד במדבר. הוא לא עצמו".

"הוא הופך ל X?"

"כן".

"תעבור רגע אחד קדימה בזמן. מה קורה?"

"ג'ורג' נמצא בבית הקברות. הוא גוסס. אני לוקח פיקוד".

"יש לך שם?"

"לא".

"בוא נמשיך. מה קורה אחר כך?"

"אני לא זוכר. יש הרבה חשכה. יש–"

"בסדר, בסדר. אתה תתרכז בקול שלי, כפי שאתה מתרכז בקול שלי עכשיו. אני לא רוצה לדעת שום דבר חוץ ממה ששמעת אותי אומר. אתה מבין? אין שום דבר חוץ מהקול שלי. אתה לא תראה שום דבר, אתה לא תשמע שום דבר אחר. אתה מצליח לשמוע אותי באפלה הזאת?"

"אני שומע היטב".

"ספר לי רק את זה, בלי שום דבר נוסף. מה אתה שומע אותי אומר?"

"אתה אומר 'בוא נלך למלון פלמינגו'".

"מלון פלמינגו?"

"כן".

"בסדר. מה הדבר הבא שאתה שומע אותי אומר?"

" 'הגענו. הזמנו את חדר 208. לך אחרי'".

כבר במלון?! הוא בטח דילג על חלק מהזמן. זה במרחק של שעת נסיעה!

"כמה זמן חלף בין שני האירועים האחרונים?"

"אני לא יודע".

"בסדר. מה הדבר הבא שאתה שומע אותי אומר?"

" 'נחכה.'"

"ואחר כך?"

" 'כולנו כאן'".

"יפה. אל תקשיב לקולות האחרים. מה הלאה?"

" 'אנו מחפשים גורמים שעלולים לסכן אותנו. האם ידוע לך על גורמים כאלה?' "

"ואז?"

" 'טוב מאוד. אתה יודע על גורמים כאלה?' "

"ואז?"

" 'זה שהיה סַנְדֶרְס יטפל בו. אתה יודע על משהו שמסכן אותנו?'"

שוב 'זה שהיה'. "ואז?"

" 'טוב מאוד. ואתה?' "

"ואז?"

" 'טוב. ואתה?' "

"ואז?"

" 'טוב. ואתה?' "

ראיין התחיל לתהות כמה אנשים בדיוק היו שם. עד עכשיו הוא לא למד מזה שום דבר.

"ואז?"

" 'אני האחרון שעונה. כן, ידוע לי משהו. גרג הֶלְפֶר עוסק כרגע במחקר הנוגע להיפנוזה, חוקר את מה שהוא קורא 'מיתוס של חיים קודמים'. עם מספיק זמן, הוא עלול לגלות משהו. עדיף למנוע ממנו להמשיך בכיוון הזה. אני אטפל בזה'".

ראיין חש סחרחורת. גרג היה החבר הכי טוב שלו במשך שנים. שנתיים אחרי התיכון הוא נעלם בלי לומר מילה לאיש. ראיין נעלב עד עמקי נשמתו. ועכשיו כשהוא חושב על זה, כן, ראיין לא המציא את הרעיון למחקר שבו הוא עסק, גרג אמר משהו בסגנון לפני יותר מעשר שנים. גרג נעלם כמה שבועות אחרי שהוא התחיל את המחקר שלו.

ועכשיו ראיין ידע שגרג לא נטש את הידידות שלהם. זה היה הפוך. ראיין בגד בחבר הכי טוב שלו, ומעולם לא ידע את זה. הוא הסגיר אותו לידי האויב, מי שהאויב לא היה. מה קרה לגרג? איך 'טיפלו בו'? האם הם הרגו אותו? ראיין חש גל של בחילה שוטף אותו.

ראיין הביט בוולטרס. הוא בהה בחלל, סבלני לעד. ראיין אזר את כוחותיו, נשם עמוק, ואמר, "מה אמרתי אחר כך?"

" 'הפגישה הסתיימה. יש לי עוד עניינים כאן, אז האיש הזה יפזר אתכם אל בתיכם. יכול להיות שאראה חלק מכם בפעם הבאה'".

'בפעם הבאה'? אז חלק מהאנשים אולי לא יהיו שם שוב, אבל ראיין לבטח תכנן להשתתף.

"ואז?"

"זהו זה. אין שום דבר יותר. כמה שעות אחר כך, אני נמוגתי וג'ורג' צץ שוב".

"אל תיעלם עדיין". הוא עצר לחשוב. זה עלול להיות מסוכן, אבל הוא חייב לדעת. "כשאמרתי שניפגש בפעם הבאה, ידעת למתי התכוונתי ב'הפעם הבאה'?"

"כמובן", וולטרס הביט בראיין כאילו אי אפשר היה שלא לדעת. הוא לא נראה מהופנט.

"מתי?"

"אתה לא יודע?" וולטרס הביט בראיין בחשד.

"שכחתי", ראיין אמר בביטול. "אתה יכול להזכיר לי?"

"בדרך כלל הפגישות הן אחת לעשרים שנה באותו תאריך, אבל בגלל תאריך היעד המתקרב–"

'תאריך יעד'?!

"–הן נערכות כל עשר שנים".

עשר שנים. כלומר, השנה.

"באותו תאריך?"

"כמובן!"

"כמובן".

"ו… המקום הוא… ?"

"אותו מקום. איך אתה יכול לא לדעת את זה?"

ראיין חש שאין לו זמן לבזבז. הזהות האחרת של וולטרס תהפוך מסוכנת מדי בקרוב. אולי אי אפשר יהיה אפילו להפוך אותו חזרה לוולטרס.

"אני רוצה שתחשוב עכשיו על הרגע שבו X נמוג וג'ורג' התחיל לצוץ. אתה תשקע עכשיו לאט לאט לרקע. ג'ורג' חוזר. אתה תיעלם. אני רוצה לדבר עם ג'ורג'. כשאני אספור עד שלוש, אני אדבר שוב עם ג'ורג'. אחת. שתיים. שלוש. מר וולטרס?"

"כן?" זה היה קולו הרגיל, והוא בהחלט היה מהופנט. ראיין נאנח.

רק עכשיו הוא העז להביט בשעון שלו על התאריך. היום שבו ג'ורג' נחטף היה החמישה ביוני. אותו תאריך, עשר שנים מאוחר יותר. בעוד שלושה ימים. בעוד שלושה ימים תתקיים פגישה נוספת. והוא אמור להיות שם.

---

– 20 –

ראיין סיים את הפגישה מיד. כשוולטרס שאל לגבי אותה שעה בשבוע הבא, ראיין אמר שיש קצת סיבוכים ושהוא יצוֹר אתו קשר כאשר הבעיה תפתר. וולטרס עזב. ראיין הלך למכונית שלו מהר ככל האפשר.

הוא נסע מעל המהירות המותרת כל הדרך הביתה.

הוא יצא מהמכונית, רץ הביתה, ופתח את הדלת מוכן לצעוק 'תארזי הכל אנחנו עוזבים', כשהוא מצא את עצמו מביט בפניו של גבר זר.

ראיין דילג אחורה בפחד, ואז הבין שהוא כן זיהה את הפנים. זה היה שיינקביץ, השכן שלהם. פניה של מיה הופיעו מאחורי השכן. היא הביטה בראיין וחייכה.

"מצטער, לא זיהיתי אותך לרגע", ראיין התנצל.

"אין בעיה", שיינקביץ חייך וצעד קדימה. ראיין התרחק בצורה דיסקרטית ככל שיכול, ממשיך לחייך. "לא ראיתי אותך הרבה זמן", שיינקביץ הושיט את ידו ללחיצה.

ראיין הביט בידיו שלו והחווה כמה תנועות עצבניות, לא מובנות.

"הן, הן – הידיים שלי מכוסות גריז ושמן. אתה לא רוצה ללחוץ את היד שלי". הוא החביא את הידיים מאחורי הגב.

שיינקביץ פסע צעד נוסף לעברו. ראיין נדחק הצידה, "אני יודע שזו לא יפה מצדי", הוא אמר, "אבל אני ממש חייב ללכת לשירותים".

משאמר את זה, הוא נעלם בחדר האמבטיה ונעל את הדלת מאחוריו.

שיינקביץ הביט במיה.

"קפה חזק מדי", היא אמרה.

---

– 21 –

"ראיין", עשר דקות אחר כך מיה דפקה על דלת האמבטיה. "השכן המפחיד הלך".

ראיין יצא החוצה בסערה.

"אנחנו עוברים לגור במלון", הוא הכריז בזמן שהוא נעל את דלת הכניסה.

"סליחה?"

"אנחנו לא יכולים להישאר כאן". הוא לקח שלוש מזוודות והביא אותן לחדר השינה. "תארזי".

"חכה שניה! מה לעזאזל קורה?!"

"הם, מי שהם לא יהיו, נפגשים שוב בעוד שלושה ימים. אני אמור להיות שם, בדיוק כמו בפעם הקודמת".

"אתה בטוח?"

"אני בטוח. אני אראה לך את הקלטת אחר כך. אבל זה אומר שמתישהו עד אז מישהו עומד לגשת אלי ולגעת בי, ואני איעלם. כל אדם ברחוב, כל שכן, אמא שלי. כל אחד! אני מסרב לשתף פעולה. אם הם לא יוכלו למצוא אותי, הם לא יוכלו לגעת בי. אנחנו עוברים למלון לשבועיים הקרובים".

"שבועיים?!"

"רק ליתר ביטחון. אני לא מסתכן בנושא הזה".

"ראיין, יש לי עבודה. אני לא יכולה להיעלם לשבועיים. עם האחריות החדשה שלי, אני לא יכולה להיעלם ליותר משעתיים. וגם זה רק פעם בשנה בערך. יותר מדי אנשים תלויים בי".

"את לא חייבת. אני זה שחייב להיעלם. אני פשוט לא רוצה שהם ימצאו אותך כאן שהם יבואו לחפש אותי. עכשיו תארזי!"

---

– 22 –

הם דחסו את כל מה שהם הצליחו לתוך המזוודות ושלוש שעות אחר כך הם כבר התמקמו במלון בצד השני של העיר. הם נרשמו תחת שמות בדויים. אחרי שנכנסו לחדר, ראיין וידא שהדלת נעולה והוילונות סגורים.

"אני מתחילה להרגיש כאילו אנחנו משתתפים באחד הסרטים האלה בטלוויזיה", מיה העירה.

"אני מניח שזה הזמן המתאים לספר לך". ראיין התקרב אליה ואז בכתפיה. "עברתי מספר ניתוחים קוסמטיים. האמת היא שקוראים לי ברוסנן, פירס ברוסנן".

"לפחות חזר לך חוש ההומור. אתה מרגיש יותר טוב".

"אני באמת מרגיש יותר טוב. זאת אומרת, אני מפחד, אבל עכשיו אני יודע ממה אני בורח. כל עוד הם לא נוגעים בי, אני בסדר. ולא יהיה להם סיכוי לגעת בי. לשם שינוי, התכניות שלהם לא יצליחו".

"מעניין".

"מה?"

"מה התכנית שלהם? אמרת שהם אמרו שתאריך היעד מתקרב. כבר עברו שלושת אלפים וחמש מאות שנה. מה המשמעות של 'מתקרב' לגביהם? הם מדברים על שנים קוסמיות, או על שנות כלב? מה כל כך מיוחד בזמן הזה? למה שמישהו יתכנן בטווחי זמן כאלה?"

"אני לא יודע".

"הם עורכים את הישיבות שלהם במרווחי זמן קצובים רק כדי לבדוק אם מישהו יודע על מישהו שאולי מתקרב לגלות משהו על התכנית שלהם. גילינו הרבה יותר מהחבר שלך, גרג. אנחנו יודעים רוב מה שקרה. אבל אין לנו מושג לגבי מה שאמור לקרות עכשיו. מה הם מתכננים? מי הם?"

"הכל מתחיל בעיסקה. הכל מתחיל ממה שלא ראינו".

"או ממה שלא אמרו לאברם".

"נכון".

"עוד שאלה. אתה הפעלת את וולטרס".

"הפעלתי?"

"השתמשת במפתח. ומישהו בטח הפעיל אותך. ומישהו בטח הפעיל אותו. וכך הלאה. אבל…"

"אבל איפה שהוא יש מישהו שלא צריך להפעיל אותו!"

"בדיוק. אם הפגישות האלה נערכות בכל העולם, מה שסביר, זה אומר שיש הרבה אנשים כאלה שלעולם לא חוזרים לאישיות המקורית שלהם. לפחות אחד בכל יבשת. אבל כנראה הרבה יותר. אולי אלפים אם לא מאות אלפים. ואולי מעולם לא היתה להם אישיות. אולי הם ה… דבר הזה, ה'נשמה' או מה שלא יהיה בתוכנו".

"אולי זה מה שהם עשו לגרג. אולי הם לא הרגו אותו. אולי הם פשוט לא החזירו אותו. אז הוא לא יהווה סכנה, נכון?"

"אתה אומר את זה כדי להשקיט את מצפונך? זאת לא היתה אשמתך!"

"המצפון שלי אינו שקט בכל מקרה. אני לא בטוח מה יותר גרוע, למות או להיות אחד 'מהם'".

---

– 23 –

למחרת, ראיין התקשר לעבודה והודיע שהוא חולה. הוא בילה את רוב היום כשהוא צועד הלוך ושוב בחדר, טוחן את הדברים בראשו.

בשמונה, כשמיה חזרה מהעבודה, הוא הודיע:

"אני מתכוון להגיע לפגישה".

"חשבתי שאתה מתחבא כדי להתחמק מהפגישה".

"לא, אני מתחבא כדי לא ללכת בתור הדבר הזה. אני הולך בתור עצמי. אני רוצה לדעת מה באמת קורה בפגישות האלה. אני רוצה לראות מי נמצא שם. אני רוצה לראות איך הם נראים כשהם לא עצמם. אני רוצה לראות מי אחראי. אם הם כל הזמן מחפשים אנשים שמסכנים אותם, אולי זה אומר שיש דרך לעצור אותם".

"לעצור אותם? אתה לא אינדיאנה ג'ונס או ג'יימס בונד. אתה לא יכול לעצור אף אחד! חוץ מזה, הם בכל מקום! אנחנו חלק מ'הם'!"

"מיה, את בעצמך אמרת שהעיסקה היתה כנראה לרעתנו. כשאברם עשה את העיסקה, הוא לא ידע למה הוא מכניס את עצמו. הוא חשב שהוא עושה עיסקה עם אלוהים".

"אולי הוא באמת עשה אתו עיסקה".

"ואולי לא! ואפילו אם כן, אולי אלוהים הוא לא מי שאנחנו חושבים שהוא! אולי זה החלק במיתוס שהם מנסים למכור! משהו איום ונורא קורה, בקנה מידה עולמי, ואף אחד לא יודע על זה. הדרך היחידה להתחיל להבין שמשהו קורה היא לחזור אלפי שנים לעבר. אני לא חושב שהרבה אנשים ניסו, והאחד שאני יודע שאולי היה נתקל בזה במקרה בסופו של דבר, הוא גרג. בוגדים בכל מי שמתקרב. אני חושב שאנחנו היחידים בעולם שיודעים את זה. אם אנחנו לא נעשה שום דבר, אף אחד לא יעשה".

"ראיין, אין משהו שאנחנו יכולים לעשות!"

"אבל אם כן יש משהו, אנחנו היחידים שיכולים לעשות אותו".

"לא. לא אנחנו. אף אחד לא יכול, ובטח לא אנחנו. כל מה שהם צריכים לעשות כדי לנצח זה לגעת בך. איך אתה יכול להילחם בכל העולם?"

"אני לא יודע. אני לא יודע. אבל אני לא הולך להילחם באף אחד. אני פשוט רוצה ללמוד עוד. אני פשוט רוצה עוד קצת מידע. אני רוצה לדעת! אולי אנחנו סתם נבהלים. אולי מה שאלוהים תכנן בשבילנו הוא דבר טוב".

"הם יעלו עליך. אתה תהיה כמו גרג. אתה תיעלם".

"הם לא יידעו שאני שם. התקשרתי למלון. החדר לפגישה כבר הוזמן, אז הזמנתי את החדר שצמוד אליו. הם אמרו לי שיש חדר שירותים משותף. אני אניח את המיקרופון של הטייפ הקטן שלי מתחת לדלת, ואני אוכל להאזין לפגישה שלהם".

"בחייך, ראיין!"

"הם לא יידעו שאני שם. אני אבוא באמצע הלילה הקודם, ואני לא אצא. אני אעזוב ביום שלמחרת, אחרי שאהיה בטוח שהם עזבו. בסדר?"

"זה לא מוצא חן בעיני. מה אם הם 'יריחו' את הנשמה שלך או משהו?"

"הם לא יכולים לעשות את זה. הם רק בני אדם". מיה הרימה גבה. הוא הזעיף פנים. "טוב, בכל מקרה, אין להם יותר משאבים מאשר לנו. יש להם גופים אנושיים. ולפחות אנחנו בני אדם".

"אתה כל כך בטוח מה אנחנו?"

פניו של ראיין התקדרו עוד יותר. הוא לא היה בטוח יותר בכלום.

---

– 24 –

"לקחת הכל?"

"הכל".

"תזהר".

"אני אהיה בסדר. הכל יהיה בסדר".

"חסר לך שלא".

הם התנשקו.

"בדיוק חשבתי כמה את מדהימה", הוא אמר.

"מר ג'פרסון, אני נשואה".

"אני מתכוון, באמת. את מדהימה. את –"

"די. זה מתחיל להישמע כמו פרידה".

"את צודקת. אף אחד לא הולך למות ואף אחד לא הולך להיעלם".

"שמע, תלך ותאזין אבל שלא תמות לי, בסדר? אני לא מבקשת הרבה. רק את הדבר הקטן הזה. אל תמות".

"מיה, בעוד יומיים, אני אראה אותך שוב כאן. ואז אני אגיד לך שאין מה לדאוג, ושהכל יהיה בסדר בעולם".

---

– 25 –

ראיין שתל את המיקרופון הקטן שלו בחריץ מתחת לדלת, והרכיב את האוזניות. מהרגע שהאדם הראשון הופיע בחדר, לקח לחברי הקבוצה חמש שעות להיאסף. הם הגיעו בזוגות, כנראה בגלל שאת כל אחד מהאנשים שהובאו היה צריך 'להמיר' קודם.

בסך הכל, ראיין ספר עשרה אנשים בחדר.

בראש הישיבה ישבה אישה בעלת קול ייחודי, נמרץ ועשיר. ראיין חשב, שאולי היא שדרנית רדיו.

"כולם כאן", היא הצהירה, "הבה נמשיך לפי הסדר". היתה תנועה בחדר. ואז: "האם ידוע לך על מישהו המהווה לנו סכנה?"

"לא". קול של גבר מבוגר.

"ואת?"

"לא". קול של אישה צעירה.

"ואתה?"

"כן, ידוע לי". קול של גבר. ראיין שמע את הקול הזה בעבר.

"מי האדם הזה?"

"שמו של האדם הזה", הגבר המשיך, וראיין זיהה את הקול. זה היה פרופסור אטנסיו! "הוא ראיין ג'פרסון".

אוי, אלוהים, ראיין חשב. הם לא היו יכולים לקחת אותי, אז הם לקחו אותו. אסור היה לי לספר לו. הייתי צריך לשמור את הסוד לעצמי. אבל לא ידעתי!

"ראיין ג'פרסון?" חזרה האישה כהד. "הוא היה אמור לשבת ראש בישיבה הזו במקומי. עצם העובדה שהוא אינו כאן מעידה שהוא גילה יותר מדי, שהוא ידע שהפגישה הזו עומדת להיערך, ושהוא ידע מספיק כדי להתחמק ממנה. אנחנו חייבים להניח שהוא מסוכן מאוד. אנחנו חייבים למצוא אותו בהקדם האפשרי ולנטרל את הסיכון הזה".

זה רע. ראיין הניח שברגע שהפגישה תסתיים, הוא לא יצטרך להתחבא יותר. אבל עכשיו הם יודעים עליו, הם ירדפו אותו עד שהוא ייעלם, כמו גרג. הוא יהיה חייב להמשיך לברוח. אבל לאן הוא יכול לברוח?! האויב שרודף אחריו לעולם לא ימות, לעולם לא יפסיק, לעולם לא יתעייף. איך הוא יוכל לברוח מלפחות תשעים ותשעה אחוזים של האנשים בארץ? איך הוא יוכל להימלט מהעולם? לא שמנוסה היתה כזו היא אפשרות מושכת, אבל איזה עוד ברירה היתה לו?

האישה דיברה שוב, "איפה אנחנו יכולים למצוא אותו?"

"אני לא יודע", אמר פרופסור אטנסיו. "לפני יומיים הוא התקשר להודיע שהוא חולה, ולא הגיע לעבודה מאז. הלכתי לבית שלו. הוא היה נטוש. הוא מתחבא".

טוב, ראיין חשב, לפחות יש לי זמן לתכנן. אבל לא היה לו מושג מה לתכנן. הוא ישאל את מיה, היא תדע מה צריך לעשות.

"אבל", פרופסור אטנסיו המשיך, "אני יודע איך להגיע אליו. אני יודע באיזה בית חולים אשתו עובדת. בדקתי לפני שבאתי הנה. היא לא לקחה יום מחלה. היא שם עכשיו".

ראיין הניח כף יד על פיו הפעור בבהלה. אלוהים אדירים!

"הנה הטלפון הנייד שלי", אמרה יושבת הראש. "תתקשר לבית החולים. תדאג לעניינים. תהפוך את אשתו לאחת משלנו".

לא! לא! לא!

"היא תיצור קשר איתו, תגע בו, והוא יהיה אחד מאתנו. הסכנה תחלוף. אם אשתו יודעת יותר מדי, אנחנו נטפל גם בה".

אלוהים! מה עשיתי! למה הכנסתי אותנו!

אלוהים!

---

– 26 –

ראיין לא חיכה לסוף הפגישה. הוא פתח את הדלת של חדר המלון, וידא שאין איש בחוץ, ורץ אל המכונית.

הוא נהג במהירות לכיוון בית החולים. ייקח לו לפחות עשרים דקות. הוא לא ידע כמה זמן יש לו עד שמי שזה לא יהיה יגיע אל מיה ויגע בה. הוא הצטער שמעולם לא קנה טלפון נייד. הוא הצטער שבכלל נכנס לעסק הזה. הוא הצטער שהתחתן עם מיה והכניס אותה לעסק הזה. הוא הצטער שנולד. הוא הצטער על הכל.

כמה דקות אחר כך, תקוע ברמזור אדום מאחורי מכונית בצבע בז', מחשבותיו סבו לכיוון אחר. אולי בית החולים הוא המקום האחרון אליו הוא צריך ללכת? אם אני אמלט עכשיו, אם אני אעלם עכשיו, הם לא יוכלו למצוא אותי על ידי כך שיעלו על עקבותיי. מיה לא תדע איפה אני, והם לא יוכלו להמיר אותי. מצד שני, מרגע שהם יגעו בה היא תספר להם כל מה שהיא יודעת. הם לא יחזירו אותה לאישיות המקורית שלה. גרג ידע הרבה פחות, והם העלימו אותו. ראיין היה הסיכוי היחיד של מיה. הוא היה חייב להגיע אליה לפניהם. אבל מה אם הוא לא יצליח? מה אם הם כבר יספיקו להמיר אותה לפני שהוא יגיע? מה אם היא אחת מהם? איך הוא יוכל לדעת? יש להם יתרון זמן. הדבר החכם לעשות הוא להיעלם.

אבל מה אם אני טועה? מה אם הם כן יחזירו אותה לאישיות שלה? כל מה שהיא תדע זה שנעלמתי. היא תחשוב שאני מת. או שעזבתי אותה. אני לא יכול לעשות לה את זה. אני חייב להסתכן. למעני ולמענה.

האור האדום התחלף לירוק. ראיין קילל ונסע הלאה.

---

– 27 –

ראיין פרץ בסערה אל תוך בית החולים.

"איפה מיה?" הוא התנשף לכיוון פקידת הקבלה.

"בפעם האחרונה שראיתי אותה, היא הלכה לכיוון המשרד שלה".

ראיין רץ במסדרון, פנה ימינה, וניגש לדלת השניה. מיה עמדה באמצע המשרד שלה, הטלפון ביד. שני אנשים אחרים ישבו ליד השולחנות שלהם.

"אנחנו חייבים לצאת מכאן", ראיין צעק, עוד לפני שנעצר לגמרי.

מיה הביטה בו, לא מופתעת ולא שמחה. עודה מפנה את ראשה, היא גם פסעה צעד אחד לעברו, מושיטה את ידה.

"בוא הנה", היא אמרה.

ראיין צעד לאחור, לא בטוח מי עומדת מולו. מיה זינקה אליו, אצבעותיה כמעט נוגעות בפרצופו. ראיין התרחק, מעד על משהו, ונפל אחורה. אחת מאצבעותיה של מיה חלפה על פני האף שלו. הוא אפילו לא חש במגע, רק ברוח קלה. לפתע הוא היה במדבר. השמש סנוורה אותו. החום היה בלתי נסבל. התחושה שטפה ועברה ממנו והוא חש כאילו מישהו מכה במוחו במקבת.

גבו פגע ברצפה. הוא חש שגופו מכוסה זיעה, מגיב לחום שהיה שם רק לפני שניה. היה לו קר, והשמש נעלמה. האור היה בעיניו. זה הכריע בשאלה. הם הגיעו אליה לפניו. היא היתה אחת מהם.

קשה היה לו להאמין לעוצמת הרגשית של החזיון. וזה רק מכך שהאצבע שלה התקרבה אליו. החוויה המלאה חייבת להיות מהממת!

מיה עמדה מעליו. הוא קם על רגליו וטס אל מחוץ למשרד לפני שתוכל לגעת בו. היא פסעה שני צעדים לכיוונו. הוא רץ קדימה, מגדיל את המרחק ביניהם. היא רצה; הוא רץ מהר יותר. בעודו רץ, הוא הסתכל אחורה, בטוח שהוא יוכל לרוץ מהר יותר ממנה.

היא נעצרה. כנראה הבינה שלא תוכל להשיג אותו. כשהוא חש שהוא במרחק בטוח במורד המסדרון, גם הוא עצר והביט בה.

הוא לא ידע מה לעשות. הוא לא היה יכול להגיד שלום. הוא לא היה יכול להתייצב בפניה. הוא לא יכול היה להתמודד עם עתיד של בריחה מתמדת, של חשש מפני כל אדם שהוא יראה, מפני כל מגע.

אולי היה עדיף לתת לה לגעת בו ולגמור את העניין? לא. זה אומר שהאישיות שלו תימחק. לעד. זה יהיה כמו מוות. ועדיף למות מאשר שמשהו אחר יחיה בתוכך, ישתמש בגוף שלך, בזכרונות שלך. הוא יהיה חייב להמשיך לברוח כל חייו. ואם אי פעם הוא ירגיש שהמצב בלתי נסבל, או שעומדים ללכוד אותו, הוא יתאבד.

אבל כרגע הוא לא יכול היה לקרוע את עצמו מעל מיה.

היא דיברה עם שני אחים. שניהם היו שריריים וגבוהים ממנו בשני ראשים. היא נגעה בזרועותיהם החשופות.

לקח לראיין שניה לקלוט את משמעות הדבר.

לעזאזל! הוא לא נמלט ממנה! הוא נמלט מכולם! היא לא היתה לבד! איזה אידיוט! הוא היה צריך לברוח כשהיתה לו הזמנות. הוא היה צריך ללכת למכונית לפני שהיא הספיקה לאסוף צבא שירדוף אחריו. ועכשיו… מיה ושני הגברים ניצבו בינו לבין המכונית.

שני הגברים הביטו בראיין והתחילו לרדוף אחריו.

ראיין רץ. בעודו רץ, נוכח שהם מהירים ממנו.

---

– 28 –

במעלה המדרגות, ובמורד מסדרון אחר.

הוא נעלם לתוך אחד החדרים לפני שהם הגיעו לראש המדרגות. הוא נעל את הדלת אחריו ונלחץ בגבו אל הקיר. הוא שמע אותם עוברים על פני הדלת בריצה במסדרון. אולי יעבור זמן עד שישימו לב שפספסו אותו וישובו על עקבותיהם.

הוא השתמש בזמן זה לבחון את האפשרויות שעמדו בפניו. הוא לא יוכל לעזוב את החדר בדרך שבה בא. שניהם היו במסדרון. מרגע שיבחינו שהם חלפו על פניו, הם יעברו מדלת לדלת עד שימצאו אותו. לא היו שום יציאות פרט לחלונות. הוא פתח אחד מהם והביט למטה. קומה שלישית, קצת דשא ושיחי ורדים. נפלא.

הוא שמע קול מאחריו. הוא הסתכל אחורה. שני האחים נעצו בו מבט דרך החלון שבדלת. הם היו מהירים משחשב.

הם התחילו להטיח את עצמם בדלת. זה בטח כאב. לא נראה שאכפת להם. למה שיהיה להם אכפת? הם כבר לא היו אנושיים.

אין מוצא. הם ישברו את הדלת בעוד דקה או שתיים. ראיין נואש. אפילו אם הוא היה חזק מספיק בשביל להילחם בהם, הוא יפסיד. כל מה שהם צריכים לעשות זה לגעת בו. היה עליו להימלט. לא היתה ברירה אחרת.

הוא טיפס על אדן החלון, והביט למטה. זה היה זמן טוב להיזכר שהוא פוחד מגבהים. תשכח את זה. זה לעשות או לחדול.

האחים ראו אותו והטילו את עצמם על הדלת ביתר עוצמה.

ראיין קפץ.

הוא נחת רע. כף רגלו התעקמה, והכאב גאה בו. הוא נפל הצידה לתוך שיח ורדים. הקוצים שרטו אותו. אבל הוא היה בחיים. כל מה שהיה עליו לעשות עכשיו היה להגיע למכונית שלו ולנסוע משם. הוא קם ודידה לאורך הדשא. כשהסתכל אחורה, הוא ראה את הראשים של שני האחים מביטים בו מבעד לחלון שממנו קפץ. שוב, מהירים יותר ממה שחשב שיהיו. לעזאזל, העניין הזה של ההמרה היה יעיל. הראשים שלהם נעלמו. הם יורדים למטה.

הוא הגיע לחניון. רגלו עדיין דאבה, אבל זה הלך ונרגע. היא לא נפגעה קשה מדי.

איפה הוא חנה?

הוא הבחין במכונית, ואז קפא.

מיה ישבה על מכסה המנוע.

---

– 29 –

ראיין קרטע לאחור, פנה, והחל לרוץ, צולע למחצה על רגל אחת. הוא מצא את עצמו רץ לכיוון בית החולים. המחשבה חלפה במוחו שזה לא המקום הכי טוב ללכת אליו, אבל מבט זריז סביבו גילה לו שלא היה דבר פרט לשטח פתוח מכל עבר. כרגע, כפי שהוא דידה, ילד בן חמש יכול להשיג אותו בקלות.

הוא נכנס לבניין והתבונן סביבו. שני האחים בדיוק ירדו במדרגות שבקצה השני של המסדרון. הוא פנה במהירות לכיוון האחר ונעלם בדלת הפתוחה הראשונה שמצא. הוא נעל אותה מאחוריו והביט סביב. על החלונות היו סורגים, ולא היו דלתות נוספות. אין לאן לברוח, והם ידעו שהוא שם.

בתוך שניות, הדלת התחילה לרעוד מחבטות אדירות.

אוי, אלוהים. ראיין נפל בגבו אל הקיר. לא נותר בו עוד כוח.

בעיני רוחו הוא ראה מה יקרה כשהדלת תיפרץ. אחד מהם יגע בו. החזיונות של המדבר ובית הקברות והכוכבים ישטפו אותו כגל. המפתח המורכב יפתח את הדלת שבראשו. הדבר שאנו קוראים לו בבורותנו 'נשמה' יתעורר בקרבו ויתפוס את ממקומה של האישיות שלו.

לא עוד ראיין. לא עוד עולם. לא עוד שום דבר.

כל זה חלף בראשו בתוך פחות משניה ולפתע עיניו נפקחו בהפתעה מוחלטת.

המפתח! כמובן! הוא היה צריך לחשוב על זה קודם!

הרעיון שלו היה מטורף. אחרי הכל, המפתח היה רב עוצמה, והיו לו פחות משלוש דקות, אם לא פחות מזה. ובכל זאת, זה היה הסיכוי היחיד שלו. לא היו ברירות אחרות. ראיין התיישב על הרצפה ועצם את עיניו.

---

– 30 –

ראיין המהם ברכות, אוטם את עצמו בפני הבומים המהדהדים שעלו מן הדלת. הוא נשם עמוק, מגרש את הפחד ואת תחושת הדחיפות. אף אחד לא רדף אחריו. הוא לא היה נתון בסכנה. מיה בסדר גמור, בבית, צופה בשידורים חוזרים. הוא דמיין את עצמו לצד מיה, בזמנים הטובים ביותר, הרגועים ביותר. הוא העלה ברוחו את ההרגשה שחש אז, את השלוה. לא היה דבר פרט לחזיונות אלה ולנשימה שלו עצמו.

ואז הוא התחיל להגיד לעצמו את מה שאמר לכל הנבדקים שלו. המחשבות הבאות שלי יהיו האמת. אין שום דבר חוץ מזה. זוהי האמת כפשוטה. הוא דמיין את המדבר שאותו תיאר כל כך הרבה פעמים בעבר, עם עץ הדקל והעיירה במרחק. הוא המתין עד שהוא ראה את התמונה בבהירות. ואז, מתמרן את המודעות שלו באיטיות, הוא הפך כל גרגר חול לטיפה של מים. המדבר הפך לים. הוא עשה זאת שוב ושוב. אין דבר כזה מדבר, יש רק ים, הוא אמר לעצמו. החול הוא מים. החול הוא מים.

הוא צפה בתסריט המדבר שוב וצפה בחול נמס. הוא צפה בו שוב. הפעם הוא נמס מהר יותר. הוא צפה בו שוב ושוב. הבהלה החלה לחלחל. מה אם זה לא יצליח? הוא מנסה לשנות בשלוש דקות עובדה שהיתה קיימת כל חייו. מה אם הוא לא יוכל להשתכנע לחלוטין שהמדבר הוא ים? מה אם שלוש הדקות האלה אינן מספיקות? מה אם הוא כן יצליח, אבל הנחת היסוד שלו שגויה? מה אם זה לא מספיק כדי 'לערבל' את המפתח?

הוא הדף את הבהלה הצידה והמשיך.

הוא דמיין את המדבר שוב, אבל הפעם הוא היה מלא שלוליות. שאר החול נמס לאיטו. הוא חזר על התהליך שוב ושוב, עד שכאשר הוא ניסה לדמיין את התסריט המקורי שלו, הוא ראה את עצמו עומד על ים כחול, עץ דקל מתמר מתוכו, ושם, במרחק, עיירה שנראתה רק בקושי.

הוא ניסה להחזיר את התסריט המקורי. הוא עדיין עמד בים. הים הבהב, הפך צהוב לשניה, ואז חזר להיות כחול.

הוא העביר את החזיונות בדמיונו עוד כמה פעמים לפני ששמע את הדלת נשברת. ראיין הרים את עיניו. שני האחים עמדו בדלת הפתוחה, מביטים בו. הם זזו הצידה. מיה עברה ביניהם.

ראיין התרומם על רגליו. לא היה לאן להימלט.

היא ניגשה אליו בעוד הוא נלחם בדחף לצעוד כמה צעדים לאחור. שום דבר לא יוכל לעזור עכשיו. עמוד על מקומך ותראה אם התכנית שלך תעבוד. אם לא, אתה לעולם לא תדע.

מיה נגעה בו.

מוחו של ראיין הסתחרר. לפתע הוא עמד באמצע ים דקל גבוה פי שלושה מאחורי חם אני לא עצמי יש משהו בתוכי עיירה העיירה שלי רחוק רחוק מאחורי רוצה לצאת לפתע אדמה ובטוח וקר בית קברות שלושה קברים שלושה אנשים כדור זכוכית גוסס קשה לנשום גוסס הם שמחים משהו בתוכי יוצא גבר בא אני מחכה אני בא הגיע הזמן זמן למות זמן לחיות הקץ שלו הוא ההתחלה שלנו התחלה התחלה אנחנו מחכים לאתה האמיתי שייוולד אתם לא תחכו זמן רב תקוע תקוע תקוע כעס תסכול זעם מיה. לפתע מיה היתה לפניו וראיין היה חזרה בחדר. משהו שאג בתוך ראשו – שאגה של זעם מתריס, לא מזיק. היא שקעה ונעלמה.

הוא עדיין היה ראיין ג'פרסון. הוא היה הוא עצמו. זה עבד. הוא היה מחוסן.

מיה הביטה בו.

"בוא נלך", היא אמרה, הפנתה לו את הגב, ויצאה בלי להעניק לו מבט נוסף.

היא לא ידעה שזה לא עבד! ולמה שהיא תדע? הדרך היחידה להיות מחוסן מפני 'המפתח' היא להכיר אותו מראש ולהיות מסוגל לשבש אותו. אף אחד לא עשה את זה מעולם, כך ש'הם' מעולם לא חשדו שזה ייתכן.

ראיין הלך בעקבותיה, הולך רגוע ככל שהוא היה יכול בין שני הענקים שרדפו אחריו רק לפני כמה דקות.

מיה נכנסה למכונית שלה, יושבת במושב הנהג. ראיין התישב לצידה. היא התחילה לנהוג. הוא לא היה צריך לשאול לאן הם נוסעים. הוא ידע.

הוא חשב: אל גוב האריות.

 

סוף החלק השני

 

---

אל ההתחלה

לפרק הקודם

לפרק הבא