תחרות סיפורי פורים – ברוך המן לארור מרדכי
מאת נמו
"חייב אינש לבשומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"
"שלום", אמרתי
"שלום". המוכר יצא ממחסן החנות והניח על הדלפק שלל רובי צעצוע.
"באתי לקנות תחפושת".
"כן?" הוא רכן מתחת לדלפק, מסדר את הרובים בארון תצוגה.
"לפורים".
"תיארתי לעצמי". המוכר נעל את ארון הזכוכית.
"ושמעתי שיש אצלך דברים טובים?" רכנתי לעברו.
"כן", הוא קם.
תראו, אף פעם לא השתגעתי על תחפושות והכל. תמיד זה נראה לי מסורבל מדי, מכוער, מגרד, או מחניק, ותמיד כשהתחפשתי הרגשתי מטופש. אבל עדיין, אני חוגג את פורים, כמו כל חג אחר.
ודווקא בפורים יש מסיבות טובות בדרך כלל. כל הקטע הזה של השתכרות וריקודים וניאופים די עובד אצלי, וכבר הייתי בכמה מסיבות פורים חמות, אם אתם מבינים למה אני מתכוון.
אז הלכתי לחפש תחפושת.
"בוא אחרי". הוא נכנס לתוך מבוך המדפים בחנות.
ניסיתי לעקוב אחריו. החנות הייתה מלאה באביזרי פורים.
"כאן", הוא סימן לי לעבר חדרון בצד החנות.
נכנסתי לחדרון. "נו?"
"סבלנות", הוא הציץ מאחורי ערמה של פרוות. "מי המליץ לך על המקום הזה בכלל?"
"גיא ריספל, למה?"
"כן. המינוטאור. תחפושת טובה, אם אתה שואל אותי".
"למה רצית לדעת?"
"סתם". הוא נשען על ארגז גדול ופנה אלי, "נעים לדעת שיש לקוחות מרוצים. אנחנו תמיד מתגאים בכך. איזה סוג של תחפושת אתה רוצה?"
"תראה. אני לא ממש מת על תחפושות והכל. פשוט תמצא לי משהו נחמד שקל ללבוש ואני אודה לך מעומקי לבי וארנקי".
"בסדר", המוכר נראה נעלב. "נמצא לך משהו". הוא התכופף והוציא ערימה של בגדים ותחפושות שונות ומשונות. הוא נבר בערמה, משליך מדי פעם משהו לכיווני.
עברתי על התחפושות שנזרקו לעברי. נראה היה שהוא ממש התעצבן מההערה שלי על תחפושות, התחפושות שתפשתי היו של ליצן, של כלב, של חמור, של אורנג-אוטנג ושל ערפד.
הסתכלתי על תחפושת הליצן. היא הייתה צבעונית בצורה מחרידה, ומלאה בחישוקים וקפיצים בתוכה. לא ממש הבנתי איך אמורים ללבוש את זה, שלא לדבר על ללכת עם זה עלי, ובעצם, גם אם הייתי מצליח, זה לא בדיוק התדמית שרציתי במסיבה.
הכלב היה שחור, ומפחיד למדי, אבל זו הייתה תחפושת פשוטה למדי. בסך הכל בגד פרוותי עם מסכה, כפפות ונעליים תואמות.
על החמור לא התעכבתי הרבה. המסכה המגוחכת לבד גרמה לי לזרוק את החבילה הצידה.
האורנג אוטנג נראה לי נחמד, תחפושת רגילה וקלה ללבישה, אבל היה קטן מדי, ולא עלה עלי.
הסתכלתי על תחפושת הערפד. היא נראתה כמו חליפה של אדון במאה התשע-עשרה או מתי שזה לא היה, אני לא טוב בהיסטוריה. הייתה החולצה, עם סלסולי תחרה והכל, ועליה חליפה אדומה ומהודרת, המכנסיים היו… מכנסיים, ואף אחד לא ביקש מהם להיות יותר. לתחפושת צורפו זוג עדשות ירוקות, גלולות דם, ומעט חומר איפור בצבע עור.
בחנתי את תחפושת הערפד. "אני חושב שזה יהיה נהדר", פניתי אל המוכר.
המוכר חייך חיוך אכזרי ומשך את התחפושת מידי. "מצטער, בדיוק נזכרתי שהתחפושת שמורה למישהו. אם אתה תרצה אותה תצטרך להזמין", הוא שיקר.
"בסדר, כמה זה יעלה?"
"מאתיים דולר, ותוכל לבוא בעשרים לחודש כדי לאסוף אותה" .
"אבל זה אחרי פורים!"
"מה לעשות? זו תחפושת מבוקשת".
"אה-הה", אמרתי, מאוכזב. "בסדר", הוספתי. "את כל השאר לא הזמינו?"
"לא, הם שלך, אם תשלם".
"בסדר, תן לי את הכלב", נכנעתי.
יצאתי מהחנות, מנסה לשכנע את עצמי שבחרתי נכון. זו תחפושת נוחה, אמרתי לעצמי, ובכלל, אולי זה יהיה טוב במסיבה, יכול להיות אחלה שורת פתיחה. היי, בייבי, עשית את זה פעם דוגי סטייל? לא עובד כל כך בעברית, אבל יש פה פוטנציאל. למה לעזאזל קניתי את זה?
בערב המסיבה לבשתי את התחפושת. הבטתי במראה, לא מאמין שאני באמת עושה את זה, יצאתי מדירתי, מתרגל לתחושת התחפושת ויצאתי אל הרחוב. רצתי חזרה, נעלתי את דירתי ויצאתי שוב אל הרחוב. האווירה הייתה אווירת חג, אנשים צחקו ברחובות, נאהבים התנשקו בפינות, מספר אנשים תלו דגלוני פורים, מספר אנשים תלשו אותם, וכמה ילדים שמחים ומלאי חיים רצו אחרי עם כלי נשק לא קונבנציונליים עשויי פלסטיק וצחקו עלי.
המסיבה הייתה במועדון חדש, או ישן, או באמצע. מעולם לא אהבתי במיוחד מועדונים. משהו עם שם של אזור ומספר, בכל מקרה, המועדון נראה כמו שחשבתי שהוא יראה. אתם יודעים, מוקף קירות, עם תקרה, דלתות והכל. גיא פעם היה כמוני, אבל לאחרונה הוא מבלה יותר ויותר במקומות כאלה. גיא נשען על קיר, לבוש, איך לא, כערפד, מפלרטט עם נערה שאני די בטוח שהייתה קטינה, ומדי פעם אמר לאנשים שעברו לידו שלום. הוא התפנה אלי לאחר מספר דקות.
"היי", הוא הביט בחיוך על התחפושת המגוחכת. הרגשתי טיפשי, מאד טיפשי.
"היי", אמרתי.
"זה לא כל כך נורא, אתה יודע", הוא עבר על פני, מושך אותי אחריו. "פשוט תתמזג".
לא הייתי בטוח אם דיבר על המסיבה או התחפושת, אבל הנהנתי והלכתי.
המסיבה הייתה דווקא נחמדה, עד כמה שאני זוכר.
ההנגאובר היה הרבה פחות נחמד.
הייתי שרוע על ספה כחולה בסלון שלי, ולא יכולתי להזיז איבר.
"התעוררת?" גיא. מאחורי.
"ווווווארר" מצמצתי.
"היה נחמד אתמול, לא?" אמר גיא בחיוך ונתן לי לשתות מעט מים.
"תודה".
"על לא דבר", הוא אמר בזמן שלגמתי.
הבטתי בו לרגע, והוא התחיל לצחוק. צחקתי אתו, לא יודע למה. ואז נפלתי.
שחור.
מצמצתי. הייתי בחדר לבן, סטרילי.
"התעוררת", אמר מישהו בקול יבש של ציון עובדה.
מצמצתי. "מה?" הקול שלי.
"התעוררת", קול חזק.
מצמצתי מצמוץ ארוך והרמתי את ראשי. משהו חסם אותי. הצוואר שלי, משהו.
כיסא. אני קשור לכיסא, לא רגיל, כמו של רופאי שיניים, אני קשור לכיסא של רופאי שיניים.
"הנה", הכיסא התיישר. הסתכלתי באישה שדיברה קודם. לא הכרתי אותה.
"איפה אני?" שאלתי "איך הגעתי לפה?"
"גיא המליץ עליך".
"אה", אמרתי. "איפה אני?"
"מיד אסביר לך הכל".
"אה", אמרתי, והרגשתי די מטומטם. "אה", הוספתי, "מי את?"
"מיד!" הקול שלה היה עצבני.
"אוקי".
"בסדר, עכשיו, איפה להתחיל?" היא חשבה, נראה היה שלוקח לה הרבה זמן לעשות את זה. "ובכן", פתחה "אתה מכיר את הסיפור הכללי של מגילת אסתר, פורים?"
הנהנתי.
"המן שניסה להשמיד את היהודים, מרדכי שגרם למלך לתלות את המן ולבטל את מזימתו, אתה מכיר את זה, נכון?"
"כן", כמו שהרגע אמרתי, חשבתי להוסיף, אבל לא נראה לי חכם להרגיז אדם שקשר אותך לכסא של רופאי שיניים.
"באותו הזמן שבהם קרו האירועים האלה, קמה ה… כת… שלנו. למרות שאני לא בטוחה שכת הוא כינוי מתאים. המן, אם ידעת, היה מכשף גדול, ואפילו אליל לתקופה מסוימת, ולכן כשנודע לו כי המלך עומד לתלות אותו הוא ברח בדרך היחידה שמצא – הוא הוציא את עצמו מגופו".
"הוא לא יכול היה פשוט להעביר את עצמו לאנשהו?" שאלתי, קצת מפוחד, קצת נרגש. בכל זאת, כת מסתורית שקיימת זמן רב, נשמע נחמד. תהיתי אם זו עוד מתיחה של גיא.
"לא, המלך אחשורוש שלט על כל היבשת, מהודו ועד כוש, וכוחו של המן לא היה חזק ביבשות אחרות, שם לא היו לו מאמינים. הוא שחרר את נשמתו והעביר אותה אל האיש שחשב שיחזיק אותה הכי טוב, אל מרדכי. בזמן החגיגות, כשכולם השתכרו, אף אחד לא שם לב לכך שמרדכי איבד את ההכרה. את ילדיו, שהציל אתו, מיקם אצל ילדים דומים".
"רגע אחד, את אומרת לי שמרדכי היה המן?" זה באמת מרחיק לכת. חוץ מזה, כשהיא דיברה הסתכלתי עליה, והיא נראתה לא רע, ואתם יודעים. כל הכתות כאלה לא תמיד עושות פולחנים מיניים ודברים כאלה? זה עורר לי את הדמיון, אתם יודעים, קראתי פעם ספר כזה, אנד-משהו. רעיונות משונים משהו, קצת הזוי מדי בשבילי, אבל דווקא אהבתי חלק.
"… האלים השונים כשאיבדו את מאמיניהם, וכך עברו הנשמות עם הזמן גלגולים רבים, כשכל הזמן נוספו אנשים חדשים. הנוסחה הפכה להיות פשוטה, ובמקום הטקס השלם שעבר בימים ההם, היום תוך מספר שעות הנשמה ממוקמת באיש החדש". לא הקשבתי לחלק מהנאום, לא נורא. "למשל, גיא, החבר שלך, עבר תהליך מהיר מאוד עם המינוטאור. מה שמביא אותי לנקודתי, עכשיו כל מה שצריך זה לנקות את הגוף, מה שהרגע עשית".
"מתי?"
"כשאיבדת הכרה, לא הקשבת למילה ממה שאמרתי?"
"אה, כן", נדתי בראשי.
"אז עכשיו רק נצטרך לחבר אותך". היא סגרה כמה חלקים בכיסא, והשעינה אותו לאחור. "וזהו, נקווה שהגוף שלך יתאים, ובהצלחה עם הגוף החדש שלך".
היה רעש, ואז שקט. התעוררתי בפינת הרחוב. אולי הכל היה חלום, ואני בכלל נרדמתי שיכור אחרי המסיבה?
קמתי, וראשי הסתחרר. הבטתי על עצמי, והבנתי מה קרה. לרגע פחדתי, סוג של פחד נואש, כועס, של מי שאין לו סיכוי לשנות את גורלו. עדיף על מה שיצא מגיא, ומי יודע, אולי יום אחד הם יחזירו אותי.
אז תגידי, עשית את זה פעם דוגי סטייל?
