אני ראיתי אותו ראשון. זאת אומרת את זה. זותומרת את ה–

לא טוב. נתחיל שוב – אני הייתי הראשון.

לא, אני לא מצפה שתבינו, או אפילו תאמינו לי. כולם הרי מכירים את הסיפורים העתיקים, כולם ראו את האוטובוס בסמיתסוניאן. וכולם, אבל ממש כולם, זוכרים את הרגע שבו כדור הארץ נגמר.

בגלל זה אני טוען שאני, ורק אני, זכאי לתהילת המגלה.

לא שלא חשבו על זה קודם, אנשים מבריקים היו לכל אורך ההיסטוריה, אבל לראות ממש–?

אז שתקתי. וכי הייתם נוהגים אחרת? האנושות הרי יצאה מגידרה – אנשים צהלו ברחובות, מחופשים מכל הבא ליד, רוקדים ושרים, שותים ונואפים. ועל האוטובוס היחיד, נוסע לאיטו כאילו הזמן עצמו איבד משמעות, ישבו איינשטיין, ניוטון, ודה-וינצ'י.

אז כמובן אלה היו סתם שחקנים. אז עוד לא היה קמט. לא אחד שיכול היה להשפיע במשהו, בכל אופן.

וליאונרדו התעטש.

זה היה הרגע, אתם מבינים, הרגע שבו ידעתי את האמת. לא כי לעיטוש של בן תמותה יש משמעות, או אפילו חשיבות. לא כי להרף עין, לשבריר שניה, מי שהתעטש (לא שם, לא אז, עדיין לא) היה דה וינצ'י האמיתי. אפילו לא כי הייתה לי הארה. זאת אומרת, הייתה הארה, קיבלתי ישירות מהקב"ה, וכל האידיוטים שטוענים שנבואה ניתנה רק לשוטים, הם, אם תסלחו על הביטוי, שוטים.

אבל העולם השתנה. שמעתי את הכרזת המלך (אז עוד הייתי שומר, או לפחות התחזיתי לאחד). ידעתי מה עתיד לקרות. ושתקתי.

מסביב רקדו. כולם, או לפחות כל מי ששינה. זה היה מטורף – ההתלהבות, הדם, תחושת ההקלה הנוראית – וודאי נראינו כמו חיות פרא, מה לנו ולעם הספר? אור לגויים, באמת. זה בוודאי היה הקש ששבר את גב הגמל, ריסק אותו לחתיכות קטנות, טחן אותו לעיסה דביקה אדומה עם שאריות עצם ומה שהיה פעם דבשת, כבש אותו לעובי של אטומים ספורים, כמו שאומרים.

אז הוא עשה בדיחה. לא גדולה, אבל במעמד ההוא, כל דבר נחשב. קצת פחות אור בעולם, לא הרבה, לא משהו שמישהו ידע עליו אי פעם, חוץ ממנו.

הוא רק עשה חור קטן. שחור. טוב, אפילו לא שחור. שחרחר כזה, שרק יהיה קצת פחות אור מסביב. בלי שאף אחד ירגיש.

ועל האוטובוס ישבו איינשטיין , ניוטון ודה-וינצ'י.

אנחנו חגגנו, בורים שכמותנו. שמחנו והתגאינו ששוב חולצנו מרודפי רעתנו. והפעם אפילו היה לנו במה להתגאות – זה לא היה מטורף, או רוצח, או קנאי דת. מושיענו היה רק סרסור, והזונה הקטנה שלו.

אז חגגנו. ואני הייתי בארמון, ושמעתי את פקודת המלך – כה יעשה לאיש אשר… טוב, אתם מכירים את הסיפור. זה כל מה שזה, אתם יודעים, סיפור. אבל מוכר. אז כשהוא שמע את זה, הוא התעצבן. וכשהוא ראה איך, במקום לקום ולצאת למסע חזרה אל ארצנו, להקים מחדש את מקדש כבודו להתפאר, ניסינו לבטל את רוע הגזירה, הוא החליט על האשליה הגדולה.

אבל למרות כל כוחו וידיעותיו הרבות, למרות תבונתו האינסופית, הוא טעה. או שאולי כבר לא היה לו איכפת. והזמן התחיל להיגמר. לתוך החור הקטן הזה, שהוא שם בדיוק באמצע. החור שהייתי הראשון לראות. החור שהפך את הזמן, והביא את אלברט, ליאו ואיציק. החור שהפך את העולם.

זה היה מפחיד, בהתחלה, לראות את השמש עולה במערב, שוקעת במזרח. ומזג האויר – אלוהים ישמור. אבל לא דאגנו, כי הוא יגן וישמור עלינו. וכולנו, אפילו המאמינים שבנו, אלה שהלכו לעודד פלשתינאים בבתי חולים, אלה המתקראים שומרי הקרקע, אפילו הם שמו מבטחם בו.

ואני הייתי הראשון. הראשון שראה, הראשון שלעולם לא היה עוד. הראשון שנמחה מהזמן. גם כי הייתי הקרוב ביותר, וגם כי, בגלל קטנו של החור, ראיתי את האמת, ולא היה לי סיכוי להזדמנות שניה בעדן.

אבל הבדיחה עליכם, אתם יודעים? בחוץ הכל אור. והחור, החור השחרחר הקטן, זה לא חור בכלל. רק פקק.

תחרות סיפורי פורים