אסתר הביטה בדמותה בראי ועיקמה את אפה. רטט עורה הרופס, הצהבהב, הרטט שחשה בו תמיד – שאם רק היתה מודעת לרטט המנועים שלא פסק מאז לידתה, אולי היתה יכולה לייחס אותו אליו – כמעט גרם לדמותה בראי להיטשטש בעיניה. משקיף מהצד אולי לא היה רואה את אותו רטט כלל, אבל אסתר היתה שקועה בשנאתה העצמית, וממילא לעולם לא היתה מתירה למשקיף מהצד לראות אותה כך, עירומה, חשופה.

היא נאנחה אנחה עמוקה. מעולם לא הצליחה להתמודד עם כיעורו של גופה. היא אף לא ידעה להניח את האצבע על הסיבה לבעייה. רק שתמיד חשה כל כך כעורה, דוחה.

לעתים נטתה לתרץ זאת בפני עצמה בעובדה שהיא כבר נולדה בחלל, הראשונה. היא היתה בגדר נסיון, והמבוגרים בספינת הדורות חיכו שש שנים עד שהגיעו למסקנה שילד יכול להתפתח באופן נורמלי גם אם נולד בחלל, כדי לנסות ולהוליד עוד כמה ילדים.

הפער הזה, בינה לבין הילדים הקרובים אליה ביותר, הוביל לכך שהיא גדלה, ילדה יחידה בין מבוגרים – בשלב הראשון לטיסה הותרו רק מבוגרים בצוות הספינה, כי היה זה שלב המבחן, כך שלא היו כל ילדים בסביבתה של אסתר. תמיד בין מבוגרים, ותמיד נבחנת, תמיד נבדקת. המבוגרים תמיד חששו לגלות אצלה פגמים סמויים, תופעות שלא שיערו לפני שהחלו בנסיון לגדל ילדים בתנאי הספינה, תנאים שבהם את הכבידה הנורמלית החליפה משיכת התאוצה של מחצית הכבידה, שבהם האוויר היה ממוחזר, האור הגיע מנורות ולא מהשמש, והמזון גדל במיכלי השמרים ובגידול הידרופוני. אם גידול ילד בתנאים כאלה לא יוכל להניב ילדים בריאים, הם רצו לדעת את זה לפני שיהיה מאוחר מכדי לחזור, אם כי סביר להניח שהם לא היו חוזרים בכל מקרה. ואסתר היתה שפן הנסיונות שלהם, היא חשבה לא פעם במרירות.

התפתחותה דווקא היתה מושלמת – היא למדה ללכת מהר מהמקובל בקרב תינוקות-ארץ (דבר שייחסו אותו לכבידה הנמוכה), ומבחינה מוטורית, מנטלית ופיזיולוגית לא היה בה כל פגם. אבל היא לא יכלה להיפטר מההרגל לבחון, לבדוק, לשאול. לא יכלה להיפטר מתחושת העיניים השואלות על עורה. וכעת, בגיל שש עשרה, היא היתה בודדה להפליא. בין המבוגרים, שהצעירים בהם היו מבוגרים ממנה בשמונה עשרה שנים, לבין הילדים, שהמבוגר שבהם היה צעיר ממנה בשבע שנים כמעט, אסתר היתה מבודדת, שקועה בעצמה ובחלומותיה, בלי איש שיארח לה באמת לחברה.

אבל הפעם היא החליטה שדי בכך. לפחות פעם אחת היא חייבת לעשות משהו כדי לשנות את המצב. יום אחד בשנה היה לה כדי ליהנות בלא עיניים בוחנות על עורה, עיניים שלא עזבו אותה, כמדומה, גם כשהיתה לבדה. והשנה גם היו לה האמצעים ליהנות ממנו.

פורים. היום בו מתקיים באולם הבידור המרכזי של הספינה נשף המסיכות הגדול. היום.

תמיד ניצלה את נשף המסיכות של פורים כדי להשתחרר מעט, להסתתר מאחורי המסווה היחסי של מסיכה ותחפושת, כשהמבטים על עורה לא היו דוקרים כל כך ותחושת הרטט בבשרה לא כה מטרידה. אבל השנה היה בכוונתה ללכת עד הסוף.

רק לפני חודשים ספורים חלה פריצת הדרך של המעבדה הפיזיקלית בחקר גלי האור, שאיפשרה להם לבנות מטול הולוגרפי אמיתי. ההולוגרמות שהצליחו ליצור עד אז היו שטוחות ולא טבעיות למראה. אבל המטול החדש היה מסוגל להקרין תמונות תלת מימדיות אמיתיות, כאלו שניתן היה לסובב אותן בשלוש מאות ושישים מעלות ולא לאבד את אשליית המציאות, כאלו שבאו בצבעים טבעיים. היא ראתה את אחת ההדגמות הראשונות, כחלק מתפקידה ההתנדבותי במעבדה – תפקיד שנועד יותר להעשרת לימודיה מאשר לסיוע לאנשי המעבדה – הולוגרמה אמיתית של הטאג' מהאל, אותו מבנה קסום שנותר כה רחוק מאחוריהם, ששוחזרה באמצעות צילומי מחשב, מתוך עיקשות נוסטלגית של אחד מהאחראים על הפרויקט. הפרטים היו עוצרי נשימה.

והיא הצליחה להשיג שימוש במטול ההולוגרפי לערב אחד.

העובדה שהיתה הילדה הראשונה של הספינה, למרות שמיררה את חייה מבחינות כה רבות, היו בה גם יתרונות. מעטים היו המבוגרים שהיו מסוגלים לסרב לה. ואולי, היא חשבה מדי פעם ברשעות מה, היו בהם גם רגשי אשם על השימוש בה כשפן נסיונות. בכל מקרה, אסתר למדה לנצל את חולשת המבוגרים עד הסוף. היא לא ניצלה אותה לעתים קרובות, אבל כשניצלה אותה, לא ויתרה על מאום מרצונותיה.

מוטי, אחד הטכנאים הזוטרים במעבדה, שאסתר חיבבה במיוחד, הסכים לאפשר לה שימוש במטול כדי שתוכל להתחפש בפורים. תפקידו, שהתמצה בשמירה על תקינותם הטכנית של שלושת המכשירים הראשונים שנבנו, אפשרה לו להעניק לה פיסה קטנה זו של אושר. יתרה מכך, הוא אפילו הסכים לעזור לה לעצב את התחפושת שתיצור באמצעותו. היא ידעה שבאמצעי הלא שגרתי הזה היא תוכל ליצור תחפושת שתכה את כולם בהלם.

היא חייכה לעצמה. היה משהו סמלי בזה שהאיש שיעזור לה למלא את תקוותיה בנשף פורים היה קרוי מוטי – מרדכי – דווקא. היא הכירה את האגדות שעליהן התבסס החג, והסמליות נראתה לה הולמת בהחלט. היא החליטה לראות בכך סימן מבשר טובות, כאילו איזשהו כוח סמוי החליט לעזור לה להגשים את חלומה המתוק בפורים.

מעט מחשבות עלו בה על היום שלאחר פורים, היום שבו תצטרך לחזור מהחלום הקסום של ההולוגרמה אל אומללות היומיום, אבל היא דחקה אותן בכוח ממוחה. היא סירבה לחשוב על היום שלאחר פורים.

היא נאנחה, לבשה את בגדי הספינה השגרתיים שלה – והיתה האפשרות ללבוש בגדים מעניינים יותר, אבל היא מעולם לא הצליחה למצוא בה את האומץ לחרוג ככה משגרתה – ויצאה מחדרה, מרוצה מכך שאמה כבר לא היתה בבית בשעה זו.

מוטי המתין לה כולו נרגש. הוא רצה מאד להראות לה משהו, והיא לא יכלה להימנע מלחייך אליו. ההתלהבות שלו, במה שנגע למשימות הטכניות שמילאו את יומו במעבדה, היתה ממש מדבקת.

מה שחיכה על השולחן נראה כמעט מאכזב. זו היתה רתמה מגושמת, מרותכת בצורה גסה בהרבה נקודות, מחוברת ברצועות שנתפרו תפירה לא מקצועית, כשהרכיבים שאסתר למדה לזהות כרכיבי המטול ממוקמים עליה בנקודות שנראו אקראיות. אבל מוטי התעלם מהבעתה המאוכזבת, ואמר לה "נו, תלבשי את זה".

בולעת את אכזבתה, חוששת שתוכניותיה הגדולות ייהרסו בזאת, אסתר משכה בכתפיה והעלתה עליה את הרתמה. היא היתה מעט גדולה עליה, ומוטי חייך במבוכה ואמר "טוב, התאמתי אותה לגודל שלי. לא נורא. נסדר את זה". הוא הידק עליה את הרתמה כמיטב יכולתו, ואז החווה לעבר כפתור שניצב ממש מעל הטבור שלה, ואמר לה "נו, תפעילי את זה".

במשיכת כתפיים נוספת, היא לחצה על הכפתור.

את מה שקרה ברגע הבא, אפשר להגדיר רק במילה אחת: כלום.

אסתר הביטה במוטי בתמיהה, אכזבה גדולה מתפשטת על פניה. הוא חייך חיוך משועשע מאד, וגרר אותה אל מול הראי הגדול, שתפס כמעט קיר צדדי שלם במעבדה. היא הביטה בבבואתה ונשימתה נעתקה.

מהכיוון שלה, היא ראתה את מה שראתה תמיד. פניה, כפי שנראו מתוך עיניה, המבט מטה מגלה את זרועותיה, גופה, הקימור הקל של חזה המתפתח שהסתיר מעט את חלקי הגוף מתחתיו, וכל אלה מכוסים בבגדי הספינה הרגילים. אבל בראי…

בראי נגלתה לה דמות מלאכית, שבעיון מעמיק ראתה שעוצבה משילוב של ונוס העולה מהגלים של בוטיצ'לי, עם כמה מהמלאכים של רפאל. רדידי לובן אוורירי, שלא דמה לשום בד ידוע אלא יותר מכל לערפילי בוקר קלים, אפף את חלקי הגוף הנסתרים, מותיר טפחים רבים גלויים, בוהקים בגוון עור ורדרד ועדין שאסתר מעולם לא ציפתה לראות על גופה. פניה, שנטו להיות נוקשים וחסרי הבעה רוב הזמן, רוככו על ידי הבעה מלאכית מעודנת, שמוסגרה היטב בין מחלפות תלתלים זהובים ומתבדרים. ומאחוריה ניגלו זוג כנפיים לבנות-ורודות, בוהקות בצחותן כהתגלמות הטוהר המלאכי. היא עמדה שם בפה פעור, מביטה בדמות המשתקפת אליה מהראי ולא יכולה להאמין, לא יכולה ליישב אותה עם המראה הרגיל כל כך שנשקף אליה כשהביטה בעצמה.

מוטי כחכח. "אפשר לשנות את זה, כמובן. עשיתי דוגמה לנסיון…"

אסתר קטעה את דבריו "לא, בשום פנים ואופן. זה פשוט… זה פשוט מושלם!" היא חייכה.

מוטי נראה נבוך. "כן, טוב, את מבינה, רציתי לעשות רק את ונוס אבל הייתי חייב להוסיף את הכנפיים, כדי לכסות את הנפח הנוסף של המטול שבולט לך מאחורה", הוא הצביע לאיזור כתפיה, שם רוכז חלק גדול מנפח רכיבי המטול. "וזה הרעיון היחיד שהיה לי באותו רגע". היא הנהנה בחיוך. הוא המשיך "אה, וכמובן שמהמרכז את לא רואה כלום. המטולים מכוונים כלפי חוץ. רק מבחוץ אפשר לראות מה הם מקרינים".

היא הנהנה לאישור, והביטה לעוד רגע בהשתקפותה במראה. לאחר מכן, בצער מסוים, כיבתה את המטול.

"את לוקחת אותו עכשיו?" שאל אותה מוטי.

"אפשר?" היא שאלה בבישנות מסוימת, כמעט חוששת שברגע האחרון הוא יאמר שלא.

"כמובן. הכנתי אותו במיוחד בשבילך". הוא חייך אליה. היא הצטערה לרגע על שכיבתה כבר את המטול, על שכאשר הוא רואה אותה עכשיו, הוא רואה רק אותה ולא את דמות החלום שעטתה באמצעות המטול. היא יכלה לחוש בתחילת הדקרור של מבטו המבקר את מראיה.

"טוב, אז נתראה בערב", היא אמרה, נחפזת אל הדלת כדי להיפטר במהרה מהמבוכה שאחזה בה. לאחר שכיבתה את המטול, חשה במפתיע כמעט עירומה. כל כך מהר התרגלה להגנה שהעניק לה.

הנשף היה כמו חלום מתמשך.

אסתר לא יכלה שלא לעמוד חצי שעה מול הראי ולהעריץ את דמותה. היא כל כך התלהבה, שאפילו חרגה ממנהגה ולבשה את שמלתה החגיגית, שמעולם לא היה לא אומץ ללבוש. אבל מתחת למטול – ממילא איש לא יראה אותה. ולפחות היא תראה את עצמה לבושה בחגיגיות, ולא בסרבל התקני. הרתמה אמנם נראתה מגושמת על השמלה העדינה, אבל זה לא הטריד אותה. איש לא יראה את זה ממילא. היא עמדה וחלמה עוד כמה זמן, מקבעת מבטה על דמותה שבראי, משתדלת לא לראות את דמותה היומיומית. לבסוף, הצליחה לאלץ את עצמה להתנער מהחרגון שאחז בה, ולמהר אל אולם הבידור המרכזי. בדרכה ראתה אנשים נרגשים רבים, מתנקזים במסדרונות לעבר אולם הבידור. רבים מהם בירכו אותה בחיוך מלא הערכה, והיא החזירה להם חיוך נועז. היא חשה שהיא מעופפת, מרחפת, צפה לה באוויר על כנפי החלום שלה.

הנשף היה נפלא. לא כי היה בו משהו ששונה מהנשף התקני של כל שנה, אלא כי אסתר חשה עצמה עפה על כנפיה המדומות, מסתחררת מרוב אושר. היא לא חשה עוד ברטט בשרה, במבטים האומדים והבוחנים בהם חשה תמיד. היא ראתה סביבה רק חיוכים, רק מבטי הערכה, רק אהבה.

היא בילתה את כל הערב בריקודים, רוקדת עם כל גבר פנוי שמצאה – או לעתים תכופות יותר, כל גבר פנוי שמצא אותה. לקראת השעות המאוחרות, כשמנגינות הריקודים הפכו בהדרגה איטיות יותר ויותר, היא מצאה את עצמה רוקדת כמעט כל הזמן עם מוטי, שעיניו לא ניתקו כלל מעיניה לכל אורך הריקוד. היא חשה מכושפת, מסוחררת. היא רצתה שהערב לא ייגמר לעולם. היא לא רצתה להשיל את כנפיה ביום המחר, ולהפוך שוב לגולם.

אולם בהדרגה, לא היתה לה ברירה אלא להודות כי הערב עומד להסתיים. אורחי הנשף נעלמו בהדרגה, בתחילה טיפין טיפין, בהדרגה בקצב הולך וגובר, עד שבלי שתדע איך, נותרו רק היא ומוטי.

הוא הביט בה, ולפתע התיק ממנה את עיניו. תורן הנקיון עבר לידיו, נותן לו תירוץ להעתיק אליו את מבטו. הוא נראה נבוך.

"מה?" היא שאלה אותו, חוששת מאשר יאמר.

"אולי את רוצה להפגש איתי שוב מחר?" הוא שאל במהירות, עדיין לא מביט בה.

היא נעצרה על עמדה בהלם. היא לא ידעה איך להגיב לפניה כזו, דבר לא הכין אותה למצב הזה. מוטי הביט בה שוב, והיא הבחינה בסומק הכהה על פניו. רק הסומק הזה הוא ששחרר אותה מהקפאון שאחז בה. היא צחקקה. "כן, כמובן".

אם היה שואל אותה, לא היתה יודעת לומר לו למה צחקקה. היא לא היתה מסוגלת לנסח במילים את התחושה שלה, כמה אירוניה יש במצב שבו הוא נשבה בקסמיה של התחפושת שהוא עצמו הכין לה. זה הצחיק. זה גם צרב. אבל היא לא יכלה לסרב.

הם פסעו לעבר דלת האולם, והוא נפרד ממנה בחביבות. רגע לפני שפנה לעבר חדרו, הוא הסתובב אליה ושאל "למה לא השתמשת בתחפושת שהכנתי לך?"

היא בהתה בו כלא מבינה. היא עמדה כך כמה שניות, לפני שהוא שאל שנית. "חשבתי שאהבת אותה. מה… את, את לא אהבת אותה?"

היא הביטה לרגע כפניו כעיוורת, ואז פרצה בריצה לעבר ביתה, ליבה בגרונה.

היא פרצה פנימה כרוח סערה, מבהילה את אמה שכבר הלכה לישון. היא פרצה אל חדרה, מטיחה את הדלת בדופן, רצה כמטורפת אל הראי…

התחפושת לא היתה שם. המטול היה דומם. היא הביטה בנוריות הבקרה שלו, אלו שלא התייחסה אליהן כל הערב – הן אפילו לא הצביעו על סוללה חלשה. הן היו כבויות. אולי הסוללה נגמרה מיד כשיצאה מהבית. אולי תיל ניתק. לא משנה. המטול לא עבד כל הערב. היא היתה עירומה. היא היתה חשופה. כל הזמן שבו חשבה שהיא מרחפת על כנפי המטול שלה, היא צעדה על הלינולאום הגס שעל הרצפה.

היא הביטה בעצמה בהלם, ההבנה מחלחלת לאיטה דרך שכבות הקהות. האנשים שחייכו אליה. האנשים שהביטו בה באהבה, בלי לבחון, בלי לשפוט. הם לא ראו בכלל את ונוס העולה מהגלים, עם כנפי רפאל. היא צווחה צווחה דקה ושקטה, לעצמה, צווחה של אימה.

היא הביטה במטול. המטול חסר התועלת, שלא היה אחראי לדבר ממאורעות הערב הזה. המטול שלכל היותר נראה לגברים הרבים שרקדו איתה כתחפושת משונה במקצת. המטול שלא מנע מאיש להביט בה עצמה, ולחייך.

היא הביטה בו, שפתיה הדוקות בכוח, פרקי אצבעותיה מלבינים מהמתח, בלי להיות בטוחה שהיא תהיה מסוגלת לעמוד בידיעה החדשה. לבסוף, הושיטה את ידה ושחררה את תפס המטול, והסירה אותו מעליה באצבעות רועדות כנגד בשרה היציב, בשרה שהרטט המוכר והישן שבו כמו חדל. לטוב או לרע, היא תעוף גם בלי הכנפיים של רפאל.

תחרות סיפורי פורים