פרויקט ונציה – יש להם חוצפה
מאת נעמי כרמי
'יש להם חוצפה לבני האדם האלה', הרהרה צדף בעודה מקיפה את כיפת הענק. היא הייתה בנויה מזכוכית פלסטית חד כיוונית, כמובן, כדי שאותם תיירים עתירי ממון ותאבי בילויים שם בפנים יוכלו להביט בחיי הים בלי שחיי הים ינעצו בהם מבט חזרה. הם לא הביאו בחשבון שחוש הראייה של יצורים שחיים במי מלח יהיה שונה במקצת מזה שלהם. כל-כך אופייני.
כן, חוצפה! קודם האדמה, אחר כך השמיים, ועכשיו מי הים… מה הלאה? ערים תת קרקעיות? היא המשיכה לטפח את רגש השנאה. היא ראתה מה קרה לבנות מינה ששכחו לעשות את זה – הן נראו פשוט נורא עם רגליים. ולדרוך על סכינים כל ימי חייה. לא, זה לא בשבילה.
למרות הכל, היה מאוד משעשע להציץ לתוך הדירות היוקרתיות ביותר, שגובלות בכיפת הזכוכית האדירה. חוש מציצנות הוא משהו ששייך לכל היצורים התבוניים, ולצדף חסרו המגבלות המוסריות שבני האדם נולדו איתן, טבועות היטב בגנים. בים, התרבות היא צורך הכרחי שנעשה בהרבה חן והדר. לא כמו האנושיים הדוחים האלה, עלתה בה תחושת גועל כשעברה ליד זוג שעסק בפעילות גופנית מאומצת.
כמה שלא ניסתה להימנע מכך, ילדיהם באמת מצאו חן בעיניה. תמימים כל כך, דומים כל כך לתינוקות של בני מינה. רגש אימהי מטומטם, רגזה על עצמה כשעצרה להביט בתינוק נועץ את מבטו הסקרן בסנפירים שלה. השעון הביולוגי שלי מתקתק.
דולפין ידידותי מדי עבר לידה מהמהם לעצמו, והכעס חזר לשלוט בצדף. מה שהם עשו לדולפינים כבר עבר את גבול החוצפה. פעם הייתה מנהלת שיחות נפש איתם, יצורים אינטליגנטיים כל כך. חכמים מספיק בשביל לאלף את בני האדם לצרכיהם – המאמץ שכרוך בקפיצה דרך חישוק הוא אפסי לעומת צייד הדג שקיבלו כפרס על התעלול.
היום, אם חפצת בעצה מדולפין זקן וחכם, היית צריך לשחות במשך שעות עד שהתרחקת מספיק מוונציה ומהדולפינים המהונדסים גנטית שלה. רק את שפת האנשים הם ידעו עכשיו, ומעולם לא הזדקנו – לא מבחינה נפשית. בני האדם שמרו אותם ילדותיים וידידותיים. פלא שהם מתו בהמוניהם?
אסון אקולוגי. כן, בטח.
"בואי, צדף, אבא מחפש אותך" שמעה את הקריאה הסונארית ממרחקים, ועד מהרה היה זנבה הירקרק מופנה לעבר הכיפה. לא כדאי להמרות פי-אב, במיוחד לא כשהאב הנ"ל הוא מלך.
למחרת, ככל שניסתה להימנע מכך, גילתה שהיא שוחה לכיוון הכיפה. בני האדם ריתקו אותה, למרות שסירבה להודות בכך. נו, תמיד טוב ללמוד את האויב, משכה בכתפיה כשנכנעה ושמה פעמיה לוונציה.
כשכולה מלאה ארס ולעג, מוכנה נפשית למפגש עם בני האדם ההם, קרבה צדף לקצה הכיפה העליון, מקומו של חדר האוכל. היא נהנתה להביט במוגבלים הללו, מסתבכים על האוכל שלהם. במיוחד עם הסרטנים, היא גיחכה להעבירה לשון על שתי שורות שיניה המחודדות.
ואז היא ראתה אותו, וכל הגנותיה נפרצו. שוחה כך, בחן מקביל כמעט ליצורי הים עצמם (אבל רק כמעט! צלצל פעמון בקול ענות חלושה אי שם במוחה), נכנע לזרמים במקום להלחם בהם, תנועותיו האלגנטיות גורמות לה לשכוח כמה מלאכותיים הם סנפיריו, פניו הילדותיות צוחקות כלפיה מתוך המסכה. הילדותיות התמימה שניבטה ממנו, היא היא שהחדירה את החץ המורעל הישר לתוך ליבה.
בדממה שחתה סביבו, מתגרה בו, חושפת עצמה לראשונה לבן אנוש מעל גיל שלוש. הוא רדף אחריה, צינורות החמצן הנתונים בפיו מונעים ממנו לחייך אך עיניו צוחקות. וכשתפס לשבריר שנייה בקצה זנבה, צמרמורת עברה בכל גופה, מסנפיר ועד ראש.
היה עליו לחזור לאחר שעה קלה, אך בהסכמה אילמת בין עיניהם, שלא היו זקוקות לשפה כדי לדבר, ידעו כי יפגשו למחרת באותו מקום, באותה שעה.
ככל שעברו הימים, שעותיו של האנוש במים התארכו, ושעותיה של צדף במערתה התקצרו. היא לימדה אותו את שפת הידיים של בני הים, הוא לימד אותה את שפת האמודאים. היא הראתה לו כיצד לשחות בלי להתעייף, הוא הראה לה משחקים שלא הכירה. הם השתעשעו במים העמוקים, שוכחים את עצמם, שוכחים את העולמות הנפרדים שלהם, שוכחים הכל פרט לעצמם, נוגעים-לא-נוגעים תחת מסווה של משחק תמים.
אביה של צדף החל דואג לה, למרות שעשתה הכל להשקיט את ספקותיו. "לא, לא שכחתי את מקומי" הייתה נדה בראשה המקסים, לעג מכוון היטב בעיניה. "אני רק… מעלה את תפקידן של הסירנות לדרגת אומנות" צחקקה.
מאושרים היו, עד אותו יום אומלל בו נגזר עליהם להיפרד. "את יודעת, החופשה שלי תסתיים ביום מן הימים, ויום זה אינו רחוק עוד" סימן לה בידיו. "אל תדבר". סימנה בפשטות. "איני רוצה לחשוב על הרגע שבו נאלץ להיפרד". היא החזיקה את ידיו בידיה הקטנות, העדינות, משתיקה אותו. אבל הוא, העקשן, חזר לנושא כעבור דקות מספר. "אנחנו לא חייבים להפרד…" ידיו היססו בעודן מעצבות את המילים. "למה אתה מתכוון?" מרגע זה חששה. הייתה לה הרגשה שהיא יודעת מה הוא עומד לומר, והיא לא אהבה את זה. היא צדקה. "את יכולה… לבוא איתי" הוא תפס במותניה, היכן שחלקלקותו של זנבה הירוק עמדה בניגוד לעורה הלבן והצח. "לא!" היא דחפה אותו מעליה, מפנה את גבה בזעם.
"אבל… אבל…" הוא שחה אל מול פניה, פניו מתחננות שתיתן לו להסביר. "עם הטכנולוגיה של היום… ואני יכול להרשות לעצמי את זה… יש לי כסף… ". צדף חישבה להסתובב שוב, ואז שינתה את דעתה, מניעה את ידיה בלהט. "למה? למה שאעזוב את ממלכתי, את כל יקירי ומשפחתי, את דרך חיי כולה? למה שאעזוב כל מה שאי פעם חשבתי לטוב? למה שאסבול כל חיי מתחושה של סכינים ננעצים ברגלי, מה שאתם החכמים קוראים 'תסמונת בת הים', חוכמולוגים שכמותכם?"
"בשבילי…?" ידיו נראו עלובות בציירן את המילה הבודדת.
"יש לי רעיון טוב יותר" אם היה לה קול, הוא היה נוטף לעג. "למה שלא תשתנה אתה? המהנדסים הגנטיים שלכם בטח יוכלו לעשות את זה בדיוק באותה קלות!"
הוא הרהר שעה ארוכה בעולם שבחוץ, במפעל חייו, בהון שצבר מטבע למטבע… "לא, לא אוכל". אמר בסופו של דבר, מובס. "אז אתה לא יכול לצפות ממני לעשות את זה!" הטיחה את המילים בפניו, וסובבה את גבה, שוחה הביתה, פניה מעוותות בזעם – וביגון. ככל שהמשיכה הלאה, רב היגון על הזעם ושחייתה הואטה, עד שנעצרה כליל והסתובבה חזרה. היה עליה לומר לו שלום אחרון…
הוא כבר היה חזרה בתוך הכיפה, מוריד את חליפת הצלילה בתא הלחץ, מבטו כבוש ברצפה. כעת היא נזכרה שמעולם לא סיפרה לו שהיא יכולה להביט פנימה… למשך שנייה ארוכה הביטה ברגליו האנושיות, הלבנבנות, השעירות שקיומן נשכח ממנה זה זמן רב, כל כך שונות מזנבם הנהדר של בני הים ובחילה עלתה בה. כל זכר לאהבתם נשטף בתחושה זו של קבס שהציפה את כל כולה… היא הפנתה שוב את פניה ממנו, הפעם לתמיד.
"יש להם חוצפה, לבני האדם האלה" הרהר טריטרון כשהוא יוצא ממקום המסתור שלו, שוחה חזרה אחרי בתו. "קודם הסירנות, אחר כך אריאל, ועכשיו היא… מה הלאה? אשתי?"
