כשעמדתי במעלית, תיק הנסיעות שלי מוטל לרגלי, הרגשתי שעשיתי את ההחלטה הנכונה. בעומק של עשר קומות מתחת לפני המים, הבעיות שהטרידו אותי מעליהם נראו פתאום פחות חשובות.

חמש קומות נמוך יותר, כבר יכולתי לחייך לעצמי כשדמיינתי את תגובתו של ריקי, כשיגלה שתיק הנסיעות נעלם. גם אני נעלמתי, כמובן, אבל אם לדבר בכנות, דבר שלא הרביתי לעשות מאז שפגשתי את ריקי, העלמותי תטריד אותו הרבה פחות.

אני מפחדת ממים. כל חיי חלמתי לצלול ומעולם לא הצלחתי. הסרטים שראיתי על הפיתוחים הגנטיים שנעשו ביצורים מימיים עוררו בי סקרנות עצומה, וכמיהה לא מוסברת להכיר אותם ולדבר איתם, עכשיו, כשהדבר סופסוף אפשרי.

שלוש פעמים נרשמתי לקורס צלילה, ושלוש פעמים ברחתי באימה כשהגיע הזמן לצלילת הסולו הראשונה. הפעם האחרונה היתה הכי משפילה, כי ריקי היה איתי, וחמלה כלפי חולשות אנוש לא היתה אף פעם אחת מתכונותיו הבולטות. חודשים הוא צחק עלי בגלל זה. בעיקר כשהיה שיכור. "תראו אותה" היה מצביע עלי לחבריו "בזבזה משכורת של שלושה חודשים בשביל קורס אדיוטי, ואפילו לא היה לה אומץ לסיים אותו כמו שאר הפראיירים". אפילו ההשפלה הזאת השתלמה בסוף, צחקקתי לעצמי כשצג המעלית הראה 28 קומות מתחת למים. ונציה התת מימית תהיה המקום היחיד שבו ריקי לא יחשוב לחפש אותי. ואת התיק.

בחדר במלון עמדתי שעה ארוכה כשפני צמודות לחלון, מביטה בנוף הירקרק המימי שנשקף ממנו. שאלתי את עצמי לאן נעלם הפחד המשתק שהיה תוקף אותי בכל פעם שהבטתי בעומק הים. שאלה טפשית, חשבתי. כשיש לך משהו אמיתי לפחד ממנו, כמו ריקי, הפוביות הקטנות של הילדות נעלמות כאילו לא היו.

הסיבה למנוסה שלי היתה מונחת על הרצפה בתוך תיק נסיעות פשוט, שצורתו לא רימזה על ערכו העצום. שני קילו של
Xצ'יינג'ג', הסם הלוהט ביותר בעולם.

אני לא יודעת מי היה זה שפיתח את הXצ'יינג'ג', ומה הוא ניסה להשיג, אבל כמו כולם, אני יודעת מה הוא הצליח לעשות – הסם שיכול להפוך אותך לכל יצור שתרצה, לזמן קצוב. הוא עשה מיליונים מההמצאה שלו. תוך מספר ימים, הפך הXצ'יינג'ג' לסם הנחשק ביותר, היקר ביותר, והנדיר ביותר שהכיר המין האנושי מימיו. וכמובן, גם לסם הלא חוקי ביותר שיוצר אי פעם.

ריקי "הקשוח" סמית, האפס הקטן שחייתי איתו בשנה האחרונה ונתתי לו להתייחס אלי כמו לזבל, הצליח איכשהו להשיג שני קילו ממנו. "שני קילו" הוא צעק לעברי, נלהב כולו, על סף האקסטזה. "לא-ף אחד אין שני קילו של החומר המזויין הזה!" כאילו שלא ידעתי. שני קילו של Xצ'יינג'ג' זה… אי אפשר בכלל לחשב את הסכום שזה שווה. אין די כסף בכל כדור הארץ כדי לקנות את הכמות הזאת. פלא שברגע שהיתה לי הזדמנות לקחתי את התיק עם החומר וברחתי? ריקי החרא אפילו לא התכוון לשתף אותי ברווחים. זה היה ברור לי.

דפיקה קלה על החלון הקפיצה אותי. שוב חלמתי בהקיץ. ריקי היה צוחק עלי כשזה היה קורה. "על מה כבר יש לך לחלום?" הוא היה מסנן. "כבר יש לך את הכי טוב שאחת כמוך יכולה להשיג בחיים האלה. יש לך אותי, ואת העבודה המסריחה שלך בתור סוכנת נסיעות. את בחיים לא תצליחי להשיג יותר" היה צוחק. כזה היה ריקי. תמיד מלא הערכה ואהבה, וזה עוד בימים הטובים שלו.

הדפיקה על החלון התחדשה. כריש… אבל לא סתם כריש. כריש מואנש, כזה שיכול לדבר. שמעתי עליהם, אבל זו הפעם הראשונה שזכיתי לראות את היצור הענק והיפיפה הזה, גופו השחור כחול מבהיק במים העכורים, עיניו נעוצות בי כאילו הוא יכול לקרוא את מחשבותי. הוא רמז לי בראשו לכיוון שפופרת הדיבור שהיתה צמודה לחלון מהצד שלי. שמעתי גם על זה. זו היתה הדרך שפיתחו המדענים שהשתילו בכרישים את הגנים לשפה, כדי שיוכלו לדבר איתם. לקחתי את השפופרת והצמדתי אותה לפי בהתרגשות. חלום של שנים עמד להתגשם. "שלום" אמרתי לו. "אני סיליה".

אחרי עשר דקות כבר הייתי מאוהבת. אחרי שעה ידעתי שחיים בלעדיו יהיו חיים שלא ראויים לחיותם. אחרי שעה נוספת, הייתי בטוחה שהתחושה הדדית.

הוא הבין אותי. לא בדרך המבזה והמביכה שבה הבינו אותי הגברים בחיי, אלה שרצו להבין אותי רק כדי לדעת מה הן חולשותי, ומה הדרך הטובה ביותר לשלוט בי. לא.
ה-ו-א הבין אותי ואהב כל מה שידע עלי, את היתרונות והחולשות כאחד, את כולי. המילים שהחלפנו בינינו קשרו אותנו זה לזה בצורה הקסומה עליה רק שמעתי וחלמתי במשך השנים, אבל מעולם לא האמנתי שתקרה לי.

"אני אוהב אותך", הוא לחש לי. "אני רוצה אותך איתי לעולם … בואי איתי, פתחי את החלון… צאי אלי…"

הבטתי בתיק. התיק שאמור היה להעניק לי חיי עושר שעוד לא היו לאף אדם שחי אי פעם. התיק שבעזרתו יכולתי לקנות הכל. כל דבר שבעולם. התיק שהכיל שני קילו Xצ'יינג'ג'. שני קילו של הסם יכלו לספק יום של בריחה לגוף אחר לעשרים אלף עשירים משועממים שרוצים לגלות איך זה להיות אריה, או דוב, או … חיים שלמים בגוף אחר לאדם אחד.

לקחתי נשימה ארוכה. נשימה אחרונה. "חכה לי רגע" אמרתי לו, בזמן שהוצאתי את החומר היקר מהתיק והתכוננתי לבלוע אותו, "רק עוד רגע אחד".

פרויקט ונציה