חתולי פחם

"תראה, תפסתי לך חתול פחם". ברגע הראשון פערתי עיניים, אבל כשראיתי את גור החתולים השחור והזעיר מכורבל שם, התאכזבתי הוא בכלל לא נראה מאיים.

אבא מיד ניסה לתקן את הרושם. "הוא בסך הכל בן שבועיים", "אמר. "אתה תראה, בסוף הוא יהיה חייזר אמיתי".

"מה לתת לו לאכול?"

"כשהם גורים הם אוכלים הכל. אחרי שהם לומדים לצוד הם אוכלים רק בשר חי".

אמא קמה מהשולחן. "בשביל מה אתה מבלבל לילד את המוח? אחר כך הוא לא מצליח לישון". היא נעצה את עיניה בפניו של אבא והנידה בראשה. "באמת, חתולי פחם, מתי כבר תתבגר?" רק שלא יתחילו לריב.

הרמתי את החתלתול, העור שלו היה חמים וקטיפתי. הנחתי אותו על ברכי. הוא התכרבל וחזר לישון, "אמא, תראי – הוא כזה חמוד".

היא הסתכלה. משהו במבטה התרכך מעט. היא נאנחה ואמרה, "אני לא יודעת איך הסכמתי לשטות הזאת". היא הרימה אצבע מול פני, "תזכור – הוא באחריותך! יש לי מספיק עבודה גם בלי לנקות אחריו".

הנהנתי כמו נדי פעמוני.

אבא עשה פרצוף אבל לא אמר כלום.

אמא הניחה יד על מותנה והחלה להסתובב, "טוב, תשחקו לכם. אני צריכה להוריד כביסה, היא עדיין לא עושה את זה בעצמה".

אבא חיכה שהיא תיעלם במסדרון, סגר את הדלת והוציא מכיסו שקית ניילון קטנה. "הבאתי לך אבקת פחם. צריך לשים לו על האוכל חצי כפית ביום". הוא דחף את שקית הפחם לידי, שלח מבט חטוף לכיוון המסדרון והוסיף בלחש, "תסתיר את זה. אחרת היא תכעס".

אחר כך, כשחיבק אותי ליד הדלת הוא הוסיף, "אל תשכח להיזהר מהארס בזנב".

כאילו שהייתי שוכח.

כמעט שבוע חלף לפני שאמא הפסיקה לרטון. היא לא אהבה חיות, ובמיוחד לא חתולים. קראתי לו הייקו כי היו לו עיניים עגולות ופרווה שחורה חלקה כמו השיער של היפנים מהשגרירות שגרו בקומה מעלינו.

בימים הראשונים, איך שחזרתי מבית הספר אמא היתה מגישה לי סמרטוט וראיתי על הפנים שלה שהיא מתאפקת לא להתפוצץ. הייתי מנקה את הטביעות השחורות שהוא השאיר בכל רחבי הבית, ושומע אותה צועקת כשהוא היה מתרוצץ אחרי ומלכלך שוב את הרצפה הרטובה. אחר כך, כשהיינו לבד, דיברתי אתו והסברתי שקשה לה מאז שאבא לא איתנו, והוא הבין כי ראיתי אחר כך שהוא מתחכך בה יותר וגם היא ליטפה אותו כשחשבה שאני לא מסתכל ואחרי כמה זמן גם כשכן. הוא היה שובב, אבל אהב להתפנק והיה עובר ממני אליה כל פעם שהפסקתי ללטף.

כשיצאנו לחצר כל רחש גרם לפרווה שלו לסמור. הוא היה נצמד לרגלי כצל, אבל לא לזמן רב. כמה ליטופים, חיכוך או שניים וכבר הוא שב לעוד גיחת רחרוחים. פעם אחת, כשגמר לסרוק ביסודיות את כל החצר, הוא נעמד באמצע השביל ונהם על השיח שממול. קול טריקת דלת רחוקה הדהד בין קירות הבתים והוא זינק אלי בחזרה. פרפר הגיח מאחורי השיחים, הוא זינק אחריו ונעלם. חיפשתי אותו בין השיחים, בחצר השכנה, בחצר הרחוקה, מסביב לבית ובחדרי המדרגות. כשהחל להחשיך הוא עדיין לא שב.

"הייקו!" צעקתי שוב.

הפעם נשמע "יאו" חלש מתוך השיחים. הסתכלתי ולא מצאתי כלום. עוד "יאוווו". הפעם הציץ ראש שחור מתוך שיח כדורי גדול עם פרחים לבנים. הוא מצמץ בעיניים זהובות והתלונן, "יאוויאוווווו". הוא רחרח את האוויר כמו שפן, קפץ על כתפי דחף את אפו הרטוב לאוזני וגרגר.

כשהם קטנים קשה לראות את ההבדל בינם לבין חתולים רגילים. אמא לא ראתה ולמזלי גם השכנים. כל יום אחרי הצהרים היינו משחקים על הדשא. הוא אהב להשתרע בשמש ולנקות את הפרווה בלשון אדומה ומחוספסת, או להתכרבל עלי. היה לו שפם ארוך, מדגדג נורא והפרווה שלו היתה שחורה מבריקה וכל כך רכה ונעימה.

לפעמים היינו מטיילים והוא הלך לצדי כמו כלב. בשכונה קראו לי 'הילד של החתול'. והיה גם ילד אחד שהיה יורק הצדה ובורח כל פעם שהיינו נפגשים. אמא אמרה שיש אנשים המאמינים שחתול שחור מביא מזל רע. לא הייתי בטוח אם היא מתכוונת ברצינות כי לפעמים היא הייתה צוחקת גם על דברים רציניים.

בשבת, כשאבא בא לביקור, הוא עטף אותי בחיבוק דובי חזק כמו שאני אוהב. אבל די מהר הוא ואמא חזרו לריב. הוא צעק, אחר כך הלך בלי לחבק ואמא הדליקה סיגריה בסיגריה עד שנרדמתי. בבוקר לא התעוררתי בזמן ותקווה המחנכת שוב כעסה. היא הרימה את קולה ואמרה, "אביב, זו הפעם השלישית, אני רוצה לראות את ההורים שלך!" אחר כך היא נזכרה ותיקנה בשקט, אבל עוד ילדים שמעו, ראיתי לפי המבטים.

בהפסקה סיפרתי להם שיש לי חתול נדיר וארסי. איציק סובב אצבע ליד הרקה ואני דחפתי ורק המחנכת הצליחה להפריד. היא לא רצתה לשמוע מה יש לי להגיד ורק אמרה שאלימות אינה פותרת דבר. כן, בטח. פוררתי גיר, בלעתי והלכתי לאחות, היא הכירה אותי וידעה שאין מה לעשות.

בצד השני של הגבעה, בין השיחים, מצאנו דרך סתרים שהובילה לתוך הגן הבוטני, שהוא מין גן חיות כזה של עצים, רק בלי הכלובים. לרוב לא היו שם אנשים וכל הממלכה היתה רק שלנו. אני אהבתי לקרוא את השלטים והייקו רדף אחרי פרפרים וחרדונים. הוא היה כל כך מהיר שלא היה להם שום סיכוי. כשהוא החל לצוד ברצינות הוא היה נצמד לאדמה כמו נחש קטיפה וכל גופו רעד בהתרגשות. קצה הזנב שלו פרפר, מצמוץ קטן וכבר הוא היה בחזרה עם חומט, עכבר או צוצלת בפה. כשהוא התחיל לצאת לשם בבוקר בלעדי אני דאגתי, אבל הוא דווקא הסתדר.

חתולים אחרים וכלבים פחדו ממנו פחד מוות. לא הבנתי למה עד שיום אחד, תוך כדי משחק, הוא שרט אותי בטעות בירך. כשפקחתי את העיניים שכבתי במיטה ואמא התנפלה עלי בנשיקות וחיבוקים. היו לה שחורים מתחת לעיניים והיא סיפרה לי שהייתי מחוסר הכרה במשך שלושה ימים. הרופאים חשדו שנעקצתי כי הרגל שלי התנפחה אבל לא הצליחו לזהות את הארס.

רק אחרי כמה ימים, כשחזרתי הביתה, אבא סיפר לי את כל הסיפור. הוא אמר שאמא נשמעה לו בטלפון מטורפת מרוב דאגה, והוא עשה אחד ועוד אחד, קיבל ארבע וטס לבית החולים. ברגע שהאחות יצאה והיינו לבד הוא מרח לי על הרגל מלח פחם. זו התרופה היחידה שסופחת את הארס שלהם, ואם הוא לא היה מגיע בזמן אוי ואבוי מה היה קורה.

אחר כך, כשכבר הייתי בבית, הוא בא, נכנס אלי לחדר ואמר, "אביבי, אנחנו מוכרחים להחזיר אותו הוא כבר לא גור והוא מאד מסוכן".

התחלתי לנשום הפוך. אין מצב שאני מוותר עליו. "לא! הוא עוד קטן, אני אזהר, אני מבטיח".

אבא הניד בראשו. הוא יודע לפעמים להיות עקשן, אבל גם אני.

"הוא החתול שלי! אם רק היית מסביר לי יותר טוב קודם זה בכלל לא היה קורה!"

"אני דווקא זוכר שהסברתי. זה לא היה צריך לקרות." הוא הצביע לעבר התחבושת על רגלי. "אני אביא לך במקומו גור חתולים שתוכל לשמור לתמיד".

"אני לא רוצה חתול אחר, אני אוהב אותו!" מרוב בהלה התחלתי לבכות, ואחר כך לשהק.

"ששש חמודי, אל תבכה". הוא חיבק אותי. "אם זה כל כך חשוב לך אפשר לחכות עוד כמה שבועות".

זה כבר נשמע יותר טוב אבל עדיין כעסתי עליו, משכתי באף. "הכל באשמתך. תמיד אתה מבטיח דברים ולא מקיים!"

אבא טפח על כתפי. "די, די, אתה כבר ילד גדול. אפשר לחכות עוד חודש-חודשיים אבל בסוף לא תהיה ברירה".

ליתר בטחון משכתי שוב באף אבל ידעתי, הסכנה חלפה.

אבא השאיר לי שקית עם מלח פחם והכריח אותי להבטיח שלא אישן בלילה עם הייקו. בטח שהבטחתי, לא שהוא יהיה כאן כדי לבדוק. אבל אחר כך קצת פחדתי להשתולל איתו כמו קודם.

אבל מאז הפעם ההיא הוא לא שלף ציפורניים לידי.

במשך הזמן שמתי לב לעוד תופעה מוזרה. כל פעם שהיינו עוברים ליד מכונית פועלת, המנוע שלה היה כבה וכל עוד עמדנו שם הנהג בשום אופן לא היה מצליח להתניע. כשסיפרתי על זה לאבא, ועל הנצנוץ שעובר לו בין הגבות לשפמים, הוא הנהן ואמר, "זו הבעיה הכי גדולה אִתם. מי שימצא את הפתרון לזה יהיה מיליונר". בבית מכונת הכביסה התקלקלה ועוד מכשירים, אבל אמא לא הבינה את הקשר.

בחופש הגדול אבא קיבל אישור לקחת אותי אתו לעבודה במשך שבוע. אחרי שהיינו עוברים את השער הראשי של תחנת הכוח הוא היה נוסע למשרד ובדרך מוריד אותי אצל אברם.

לאברם היה שיער לבן אסוף בקוקו, פנים אדומות ומבנה גוף של דוב גריזלי עם קול תואם. הוא היה מכין לנו ערימת סנדוויצ'ים ענקיים שיחזיקו אותנו שמחים עד הצהרים ובסוף אוכל את כולם.

לפני שהיינו יוצאים לשטח היינו ממלאים שק בשאריות מהמטבח, מטפסים על השופל ונוסעים למשמרת במסוע פחם. הוא עבד שם שלושים שנה, הכיר את כל חתולי הלהקה, ידע לספר עליהם פרטים מרתקים, בלי להתלונן שאני שואל יותר מדי שאלות. הוא אמר שיש עוד להקות: שתיים בצפון, אחת באשדוד ועוד אחת ענקית ליד ירושלים. הוא גם סיפר שהפחם שהם אוכלים עוזר להם לווסת את הארס בגופם, אחרת הם עשויים לחלות, אפילו למות. כשהיינו עוצרים לאחת מהפסקות האוכל שלו אני הייתי נשאר לשבת בקבינה, כי הוא נשבע לאבא בנכדים שלו, והסתכלתי בקנאה איך הוא מאכיל את הגורים ומלטף אותם. "כדאי לך לפתוח טוב טוב את העיניים", הוא אמר. "אפשר ללמוד עליהם הרבה מאוד בסביבה הטבעית".

מאיפה הם באו לכאן? את זה אפילו אברם לא ידע. אולי נולדו בין הגבעות, אולי באו עם הפחם בבטן האוניות, מי יודע? הכל יכול להיות. פעם אחרת הוא צחק והכרס הענקית שלו רעדה כשאמר, "אולי החללית שלהם חונה מתחת לערימת הפחם".

נזהרתי לא לשאול יותר מדי. העיקר שאוכל לבוא לראות אותם משחקים 'מי המלך' על ערימות הפחם.

בערב, כשהבוגרים חזרו מהציד, הם היו מקיאים נתחי בשר לכל חתול שנצנץ לעברם. שמעתי שגם זאבים מתנהגים ככה.

בחדר האוכל סיפר איש אחד עם שיניים צהובות על המנהרות שחפרו בשבילם מתחת להמון כבישים, ואיך בסוף מישהו למעלה הבין שאין דרך להכריח את הלהקות לעבור דווקא שם והפסיק את המימון לפרויקט. הוא אמר שכל הבעיה היתה נמנעת אילו רק היו מקימים להם שמורה בצד שלנו וממלאים אותה בארנבים, שהם זולים לגידול ומתרבים מהר. הוא ניסה להציע את התוכנית להנהלה אבל מי כבר יקשיב לנהג שופל שלא עשה בגרות.

תוך כדי השניצל שאלתי את אברם, "יש עוד ילדים עם גורים? כי חשבתי שיהיה נחמד אם נוכל להיפגש ו.. "

הוא הסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח, הניח אצבע עבה על שפתיו וסינן, "ששש… לא כאן!" אחר כך כשיצאנו לשטח, לפני שהגענו למזח, ירדנו מהשופל כי אף פעם אי אפשר לדעת מי מקשיב בקשר, "אתה בכלל מבין כמה סיכון אבא שלך לקח בשביל להביא לך את הגור? גם ככה השם של החברה לא משהו. רק חסר לה שיגלו מה החתולים האלה עושים". בגב היד הוא ניגב זיעה מהמצח וניגב אותה על החולצה.

"אז איך זה שלא ניסו להרוג אותם?" שאלתי.

הוא הנהן. בטח שניסו, סיפר. רעל, ציידים, מה לא – עד שהלהקה התחפרה בשטח והתחילה לעשות עניינים. באותה שנה היו כל כך הרבה הפסקות חשמל שהחברה קיבלה בראש מכל מקום אפשרי. בסוף הם נכנעו.

כשחזרתי באותו יום הביתה והייקו קפץ עלי הייתי קצת מרוחק. הייקו הרגיש שמשהו עובר עלי וניסה בדרכו לפנק אותי. בלילה ישנו יחד מכורבלים, כמו תמיד.

כשהייקו גדל, הציפורניים שלו האדימו והעוקצים בזנב התארכו. הייתי בטוח שגם אמא כבר הבינה שהוא לא רק חתול גדול במיוחד, אבל או שלא היה אכפת לה או שהיא אהבה אותו ממש כמוני, אחרת באמת אי אפשר להבין. השכנים התלהבו הרבה פחות והתחלתי לשמוע הערות בחדר המדרגות ובחצר על המפלצת המוזרה שאנחנו מגדלים. כדי לצמצם את המגע ביניהם הייתי מוציא אותו בבוקר מוקדם ורוב שעות היום הוא היה צד בהרים. בערב הוא היה מתגנב חזרה ורק בחושך היינו יוצאים יחד לסיבוב בשכונה.

העניינים בין אמא לאבא המשיכו להסתבך, והפכו באמת גרועים כשאבא עזב את חברת החשמל והחל לפגר בתשלומי המזונות.

לי היו בעיות אחרות. ילד גדול עם דוברמן עבר לשכונה וכל פעם שהיינו נפגשים הוא היה עושה עם האצבעות סימן של פס על הגרון ומצביע על הייקו. לא שפחדתי אבל מי צריך בעיות, אז ברוב המקרים פשוט הייתי עובר למדרכה בצד השני.

ערב אחד הוא שחרר את הכלב, ששעט לעברנו כמו קטר רכבת מזיל ריר. הכלב עצר צעד אחד מאוחר מדי – הייקו הסתמר, נשף באיום והצליף בו בזנבו, כמו עקרב. הכלב יילל, נפל על הצד וקצף התחיל לצאת לו מהפה. תוך פחות מדקה הוא מת. הילד צעק ובכה, אנשים יצאו מהמרפסות וכשהצלחנו בסוף להסתלק משם ידעתי שהולך להיות פה סיפור ממש לא נעים.

כשהגענו הביתה התלבטתי אם לספר לאמא. בסוף החלטתי שכן, אבל לא עכשיו כי כבר היו לנו מספיק צרות לערב אחד. בבוקר כל כך מיהרתי עד שבכלל שכחתי וכשחזרתי הביתה ואמא אמרה "אנחנו צריכים לדבר". ישר הבנתי. היא סיפרה שהווטרינר של העירייה התקשר בבוקר: אנחנו חייבים להביא את החתול להסגר כי התקבלה תלונה שיש לו כלבת. לרגע זה נשמע מצחיק.

"הייקו לא אשם, הוא רק הגן על עצמו, זה לא פייר", אמרתי.

אמא רק משכה בכתפיה, חיבקה אותי ושתקה.

"מה נעשה?" שאלתי.

"אולי לאבא החכמולוג שלך יהיה איזה רעיון. ברעיונות הוא תמיד היה חזק".

זה יכול לסבך אותנו בצרות צרורות", אמר אבא בטלפון אבל הבטיח להגיע הכי מהר שאפשר.

כשהוא נכנס וראה עד כמה הייקו גדל, הוא ממש נבהל. "חייבים לשחרר אותו מיד, לפני שמישהו יגלה" אמר. "אתה בכלל מבין כמה הוא מסוכן? הוא יהיה מאושר יותר בטבע".

"בכלל לא אכפת לך ממנו",תקפתי. "וגם לא ממני! אם אתה לא רוצה לעזור – לא צריך!"

אבא הביט באמא כאילו ציפה שתגיד משהו, אבל היא שתקה. הוא הסתובב לעברי, הביט בעיני ואמר בקול שקט, "אביב, שכחת כבר מי הביא לך אותו? ולא עשיתי את זה רק בשבילך –אחרת הוא היה מת". אבא השתתק אבל המשיך להסתכל בעיניי במבט חודר. השפלתי את עיניי.

"אולי תעזור לנו עכשיו?"

אבא הניד בראשו וצקצק בלשונו. "אם העירייה תתפוס אותו הסיפור הזה ייגמר רע מאד בשביל כולנו", אמר. הוא משך את המילים האחרונות כמו מסטיק. "אתה בטוח שאתה חושב על מה שטוב בשבילו?"

לרגע לא ידעתי מה לומר. אבא ניצל את ההזדמנות כדי לזרות לי מלח על הפצעים. "ידעת שנצטרך להחזיר אותו, הזהרתי אותך מראש ותראה מה שקרה".

"אבל אבא". חשתי התכווצות בבטן. "הוא רק הגן עלינו מהכלב. חוץ מהפעם ההיא שהיתה בטעות הוא אף פעם לא…"

אמא הרימה את הראש, "מה?!" הפעם היא כבר הרימה את קולה. "מה אתם לא מספרים לי?"

אופס, חשבתי. גם אבא התכווץ במקומו. הוא ניסה להעמיד פנים שלא אכפת לו אבל ידעתי שבפנים רועד לו הפופיק."זה לא כזה סיפור", הוא אמר.

אמא צמצמה את עיניה למבט לייזר צורב.

אבא נסוג אל הקיר. "את חייבת לשמור על סודיות אחרת אנחנו יכולים להסתבך", הוא אמר.

זה לא היה משפט טוב, אבל אחר כך הוא השתפר כשסיפר על אמא של הייקו שמתה, ואיך הוא הציע לי לגדל אותו כל זמן שהוא צעיר. "כשהם קטנים הם לא מסוכנים ומאד ידידותיים", הסביר כמו קריין של נשיונל ג'יאוגרפיק. "אחר כך", תירץ, "איכשהו הדברים נפלו בין הכיסאות".

אמא התפוצצה. "בין הכיסאות? בין הכיסאות? אתה מביא הנה את החיה הזאת בלי לומר לי כלום ועוד מעז לומר לי 'בין הכיסאות'? אתה… אתה…"

היא נעצה בו מבט נוקב. "כן , בטח, חס וחלילה שתחשוב קצת לפני שאתה עושה משהו".

אבא ניסה לומר משהו, פתח את הפה וסגר.

אמא לא הרפתה. "אתה נורמלי? ידעת שהוא ארסי והבאת אותו למיטה של הילד שלך!" פניה האדימו. "גם בבית החולים אתה ידעת, נכון? בטח ש ידעת!" עיניה ירו בו זיקים. "אני לא מאמינה. אתה לא נורמלי, אתה פשוט לא נורמלי".

הייקו הרגיש כנראה שמשהו קורה, כי הוא נצמד אלי כמו בהתחלה. ליטפתי אותו, הוא נשכב לידי וגרגר. אולי אני אברח איתו להרים? אולי נחביא אותו ואחר כך נחזיר? אבל בלב כבר ידעתי את התשובה, אז כשאבא הוריד את הראש וניסה להיות בלתי נראה אמרתי, "אני מבין. אנחנו מוכרחים להחזיר אותו בשבילו!" הקול שלי קצת רעד.

אמא חיבקה אותי ואמרה שהיא מאוד גאה ושבאמת יהיה לו יותר טוב עם הלהקה. לפעמים היא מדברת כאילו אני עוד ילד קטן. אבא התקשר לאברם ואמר, "אנחנו באים".

אבא נהג ואני ישבתי מאחורה. בהתחלה הייקו הסתובב קצת, רחרח ונשמע כמו שואב אבק. הוא התעטש פעמיים, טיפס עלי, התכרבל ואז ישן כל הדרך. כשהגענו לתחנת הכוח אברם כבר חיכה לנו בשער. הוא ממש לא התלהב כשראה את הייקו חופשי וגלוי ברכב. הוא החמיץ את פניו אל אבא. "השתגעת לגמרי?"

בדרך למזח הייקו לא זז ממני. מדי פעם הוא הרים את הראש ורחרח את האוויר. ברגע שהגענו לערמת הפחם הגדולה ריצד לו ניצוץ בין השפמים והמנוע של השופל כבה.

הסתכלתי החוצה. חתולים התחילו להתגודד סביבנו. היו שם כל כך הרבה שלא הצלחתי לספור אותם. אברם פתח את הדלת וירד. הייקו התקדם צעד לכיוון הדלת וחזר. ליטפתי אותו. הוא יילל דחף את ראשו בין זרועותי וגרגר כמו טרקטור.

"זאת המשפחה שלך מתוקי, לך!" בלעתי רוק. הוא הסתובב וקפץ החוצה. כשהיה למטה הוא התיישב וטלטל את הראש כמו בולדוג, כאומר "עכשיו תורכם".

אברם עלה בחזרה ואנחנו ישבנו בשקט לראות מה יקרה. אחד מהגדולים התקרב ואחרי כמה רחרוחים הם החלו לנצנץ זה לזה. "זה גולי. הוא המנהיג", לחש אברם. עוד חתולים התקרבו, הצמידו אף לאף של הייקו התחככו בו והתיישבו מסביב. פתאום גולי השמיע יללה צורמנית ותוך שנייה כולם נעלמו.

"משהו קרה". מלמלתי, בחרדה שהתגברה כשאיש מהם לא ענה. חיכינו שם עד שאברם איבד את הסבלנות והתניע.

בדרך חזרה אבא נסע מהר, בהיתי בנוף הדוהר לאחור. לא דיברנו.

אחר כך אבא הקפיץ אותי לשם כל פעם שנדנדתי לו. לפעמים באתי לבד ואברם היה אוסף אותי מהתחנה. ראיתי הרבה חתולים אבל לא את הייקו. בסוף אותה שנה אברם יצא לפנסיה ולא יכולתי להיכנס יותר לתחנת הכוח.

בבוקר, כשהתנועה עוצרת אני לא טורח להסתכל. הם כל כך מהירים שגם אם אצליח להבחין בהם לא אראה אלא כתם שחור מטושטש. בדרך חזרה, כשהם חוזרים מהציד עם בטן מלאה, לפחות יש סיכוי. בפועל, מעולם לא הצלחתי לראות אותם חוצים, אבל תמיד מקננת בי איזו תקווה קטנה שאולי היום זה יקרה.

קצת לפני אולגה המכונית שלפני מאטה, עוצרת, המנוע שלה כבה. אני מנסה לאתר את הלהקה. כלום, כלום, כלום. אני ממצמץ וכשהעיניים שלי נפקחות הם מופיעים פתאום. אני מספיק לספור עשרים גדולים וחמישה מתבגרים, כשהייקו מגיח כמו מהאוויר. הוא גדל, הלבין מעט ליד האוזניים, אבל חוץ מזה הוא נראה בדיוק אותו הדבר. הם כל כך קרובים עד שאני מחליט להסתכן, פותח חלון ולוחש, "חמודי, אבא כאן".

הוא נעצר מיד, מסתובב ועיניו ננעצות בעיניי. הוא ממצמץ אלי אך לא מתקרב. יללה דקה בוקעת מפיו וכולם מתלכדים סביבו ומצטרפים למבטו. לרגע אחד יש בינינו איזו הבנה ואז הוא כאילו מהנהן אלי. בדרך כלל הם מהירים מאד. הפעם, אולי לכבודי, הוא הולך לאט עד שאני מצליח לראות את כולם – את כל משפחתו והוא בראשה, חתול הפחם שלי, המנהיג. כשהם נעלמים, הפקק נפתח וזרם המכוניות חוזר לנוע.